"מבחינת רוב הסובבים אותי הייתי מנותק קשר, אבל ללא ספק הייתי ער"

כמו הפצעים הלאומיים שבהם ד"ר יעקב ברמץ מטפל כפסיכולוג בשנה האחרונה, גם הפציעה ששינתה את חייו וכמעט גדעה אותם אירעה בחודש אוקטובר. ב־27 באוקטובר 1980, במהלך אימון ניווט רכוב במערב הר הנגב, הוא ספג פגיעת ראש קשה. הוא היה אז צוער בבה"ד 1, ושבוע לאחר מכן היה אמור לסיים את קורס הקצינים ולחזור לגדוד שלו, גדוד 202 בחטיבת הצנחנים, לתפקיד קצין במחלקת מרגמות. לאחר התאונה הקשה משפחתו כבר נקראה להיפרד ממנו. כנגד כל הסיכויים הוא נשאר בחיים, אבל המדדים הרפואיים לא ניבאו טובות. ההערכה הייתה כי הוא יישאר צמח, ומחכה לו "עתיד קודר של פיגור ותלות", כפי שהוא מתאר זאת בספרו החדש "קול השתיקות", שראה אור בהוצאת כרמל.

במשך תקופה ארוכה היה ברמץ משותק בכל גופו, פרט לתנועה לא רצונית ביד. מבחינתו, הוא התמיד בניסיון לתקשר עם בני משפחתו, חשב שהוא מדבר אליהם, אך בפועל איש לא שמע אותו. הרופאים, שכנראה סברו שהפצוע לא שומע דבר ולא מודע למתרחש סביבו, הרשו לעצמם לעמוד לידו ולהגיד דברים קשים על מצבו. אבל הפצוע שמע הכול, ואינו יכול לשכוח עד היום. "היה שם פרופסור אחד שאמר לאמא שלי באנגלית: 'הבן שלך חולה מאוד, הוא לא ישרוד'", משחזר ברמץ כעת. "אמי מספרת שאחרי שיחה כזו ביניהם, היא ראתה את התגובה בעיניים שלי. היא רצה לרופאים והתחננה שיעמדו לצד המיטה שלי ויגידו שאני אצליח להתגבר, אבל הם לא הקשיבו לה ולא האמינו שאני שומע ומבין כל מילה.

"אי אפשר לדעת אם פצוע שומע או לא שומע את שנעשה סביבו, אבל אני מתרה באנשים: ייתכן שהוא שומע ומבין, ולכן ממש לא כדאי להגיד לידו דברים רעים. אמי גם שמרה שאף אחד לא יבכה בחדר שלי".

תקופת האשפוז של ברמץ נמשכה למעלה מחצי שנה במחלקה הנוירולוגית בהדסה הר הצופים, ואז בבית לוינשטיין ברעננה הוא עבר תהליך ארוך של שיקום. 43 שנים אחר כך, ב־7 באוקטובר 23', הוא נקרא לסייע באיחוי נפשה של האומה. כמי שמשרת במילואים בהתנדבות, גויס ברמץ בצו 8 וחבר לצוות מיוחד של טיפול נפשי, בתוך פלוגה של רופאים וחובשים בפיקוד הצפון. במסגרת זאת הוא העניק טיפול לחיילים ואזרחים שהיו זקוקים לכך. מאז כבר השתחרר ממילואים וחזר לקבל מטופלים בקליניקה שלו, הצמודה לביתו בהרצליה.

"את רגע הפציעה אני לא זוכר, אלא רק מעין תחושה של זמזום ואז איטיות ושקט. ראיתי רגליים, ושמעתי את שחר מרגיע את המפקד, תופס את מכשיר הקשר ומנחית את מסוק החילוץ. לידי עמד גם חברי דוֹבִי. אמרתי לו, 'דובי, עכשיו כבר זמן מנחה, תעזור לי להתפלל'. אני זוכר שזה נגמר לי מהר מאוד, ואמרתי לו שכדאי שנתפלל גם ערבית ליתר ביטחון"

בחדר הצנוע, העטוף תאורה חמימה, יש כורסה למטפל וכורסה למטופל. על הקירות תלויות תעודות ממוסגרות, שמעידות על תואר שני בפסיכולוגיה ודוקטורט בפילוסופיה. אבל לא רק ההשכלה האקדמית עומדת לרשותו. בעקבות פציעתו הקשה, מספר ברמץ, הוא חווה את כל מצבי התודעה – מהלוצינציות (הזיות) דרך דלוזיות (מחשבות שווא) ועד חוויות לא פשוטות אחרות – והניסיון שצבר על בשרו הפך גם הוא לחלק מכלי העבודה שלו בטיפול באחרים.

התאונה יוצאת הדופן של ברמץ התרחשה בשעת דמדומים מדברית, עת נסע עם חבריו בקומנדקר. אחד המפקדים ביקש ממנו, לפני תחילת הנסיעה, לכופף את האנטנה הגבוהה של הקומנדקר, כדי שלא תפגע בקו מתח גבוה בדרך ותגרום להתחשמלות. "הגענו לחניון לילה. איתנו בקומנדקר ישב סמל מהמחלקה לידיעת הארץ של חיל החינוך, שהסביר לנו על המקום. הוא זרק פחית משקה, ולי הפריע שהוא משליך זבל בשטח אז הלכתי להרים אותה.

"היה די חשוך, ולכן לא הבחנתי באנטנה של הקומנדקר, שהייתה שכובה לאורך הספסל האחורי ובלטה כלפי חוץ. פתאום נכנסתי בה במלוא העוצמה. האנטנה חדרה לראשי דרך ארובת העין ופגעה בגזע המוח. בעקבות כך חוויתי התקף אפילפטי. אם לא היה שם חובש באותו רגע, הייתי נגמר".

החובש הזה הוא שחר ארגמן – לימים מפקדה של סיירת מטכ"ל, קצין עטור הילה של מבצעים עלומים. ארגמן יודע לספר על לא מעט "תאונות פרוזאיות", כמו שהוא מכנה זאת, שאירעו בצה"ל באותן שנים. בתחילת קורס הקצינים שלהם, הוא אומר, אחד הלוחמים מהמחלקה נדרס על ידי רכבת בעת ניווט לילי.

"רגע לפני שיעקב נפגע הכול היה שגרתי, ופתאום יש תאונה שנראית בלתי מוסברת. כנראה זה טיבן של תאונות", משחזר ארגמן. "שחררתי ליעקב את הלשון כדי שלא יבלע אותה. מפקד המחלקה שאל אותי אם אני חושב שצריך מסוק לפינוי. אמרתי שכן, כי יעקב מחוסר הכרה ואנחנו לא יודעים איך זה יתפתח. לא הבנתי את חומרת האירוע ברגע ההוא, כי לא ראו עליו כמה הפגיעה קשה. עד שהמסוק הגיע, שמרתי על יעקב כדי שמצבו לא יידרדר".

"את רגע הפציעה אני לא זוכר, אלא רק מעין תחושה של זמזום ואז איטיות ושקט", אומר ברמץ. "ראיתי רגליים, ושמעתי את שחר מרגיע את המפקד, תופס את מכשיר הקשר ומנחית את מסוק החילוץ. לידי עמד גם חברי דוֹבִי. אמרתי לו, 'דובי, עכשיו כבר זמן מנחה, תעזור לי להתפלל'. אני זוכר שזה נגמר לי מהר מאוד, ואמרתי לו שעד שנגיע כבר יהיה לילה, אז כדאי שנתפלל גם ערבית ליתר ביטחון".

בהמשך חייו בחר ברמץ בדרך חיים חילונית. "א־לוהים ודת הם כמו ירושלים וכביש מספר 1. הכביש מגיע לירושלים, אבל הוא לא ירושלים, ויש עוד דרכים להגיע אליה. אני חושב שמה שאני עושה בקליניקה זו עבודת קודש, חלק מהפרקטיקה של המצוות.

"היה איש ימ"מ שהגיע אליי עם אשתו לטיפול זוגי, ושלושה חודשים אחר כך חטף כדור בעת פעילות מבצעית, והפך לפגוע ראש. מה ההסתברות שאדם יפנה לפסיכולוג שעבר פגיעת ראש קשה, זמן קצר לפני שזה קורה לו גם? זה מחזק אצלי את התחושה שאני לא עושה משהו מכוחי, מרצוני, אלא אני שליח".

למה נשכתי

"לפתע מגיחה מתוכי דמות ומתנתקת מגופי. היא כמו מרחפת בחלל החדר, מתבוננת בי מבחוץ, משגיחה על המתרחש. היא יודעת כול, מבינה את מחשבותיהם של כל הסובבים אותי – הרופאים, האחיות, בני המשפחה שלי. לכן אני בוטח בה. עם זאת, היא לא צפויה, מופיעה ונעלמת לפי גחמותיה. עכשיו היא יוצאת לחדר ההמתנה, ממתינה עם כולם. והנה היא חוזרת פנימה. היא מתעלמת ממני, לא מביטה בי, כאילו אינני קיים".

(מתוך הספר "קול השתיקות")

ברמץ, 64, נולד בירושלים. הוא למד בבית הספר היסודי "דוגמא" לבנים ובישיבת נתיב מאיר. אביו, אריה ברמץ ז"ל, היה מנהל מחלקת החינוך בעיריית ירושלים וגם צייר מוכשר. ברמץ הבן ירש את כישרון הציור, ואחרי הפציעה אף ניסה להתקבל לבית הספר בצלאל. משלא הצליח, פנה ללימודי פסיכולוגיה.

את ספרו החדש הוא מקדיש לנשים שהצילו את חייו, כהגדרתו. הדמויות הדומיננטיות בתקופה שבה שכב בבית החולים היו אמו חנה וחברתו דאז המכונה בספר דנה. על הספר הוא עבד לאורך כמעט עשרים שנה, כתב אותו כמה פעמים מחדש, החליף נקודות מבט וגם עורכים. כעת "קול השתיקות" יוצא לאור בעריכתה של הסופרת יהודית רותם, ובעיתוי שנראה שאין מתאים ממנו. משפחות רבות כל כך שוהות בבתי החולים לצד יקיריהן שספגו פגיעת ראש או פגיעות רב־מערכתיות. חיילים רבים כל כך נאבקים על חייהם במחלקות הטיפול הנמרץ.

סיפור פציעתו ותקומתו של ברמץ שזור תיאורים אינטימיים לא פשוטים של רגשות קשים ושל בגידת הגוף. "כחבר של יעקב לא ידעתי חלק מהדברים שהוא עבר עד שקראתי עליהם בספר", מודה ארגמן.

ברמץ: "מטרתי בספר הייתה להביא את תיאור ההכרה והמודעות של 'האני הפנימי' שרוצה לתקשר עם העולם. זה יכול להיות בעייתי לכל אדם, והוקצן מאוד בעיניים שלי כפי שהיו אז. אני כפגוע ראש מלמד איך המוח עובד ולפעמים מתעתע בנו. רציתי גם לכתוב את הזיכרונות שלי מתוך מוח שהיה פגוע ולא הבין מה קורה. חיפשתי איך להעביר משהו מבולבל, בצורה שבכל זאת תהיה מובנת".

החשיפה של דברים כל כך קשים הייתה שלב מאתגר בכתיבה?

"חלק מהשליחות שלי בעולם הוא להעביר הלאה לאנשים איך מתמודדים עם רגעים שבהם אתה נמצא בתחתית. אני לא רואה בזה משהו נחות. אני אדם עם חסרונות, וכמו שכתבתי בספר – המושלם הוא הפרח המלאכותי, ואילו הפרח האמיתי מלא פגמים. אני עובד על הפגמים שלי. אני חושב שאני פועל מתוך המקום שהייתי בו, כשמתתי וחזרתי".

"לפני טקס הענקת הדרגה, כשהלבישו לי את חולצת המדים, הרופאים כעסו על ההורים שלי ואמרו להם: 'מה אתם רוצים ממנו? אתם עושים את זה בשביל הכבוד שלכם, הוא לא מבין על מה מדובר'. אבל ברגע שהלבישו לי את החולצה, התחלתי לבכות"

את מדד ההכרה הנוירולוגי של אדם מאפיינים לפי "סולם גלאזגו", שמבוסס על שלושה קריטריונים: תגובת עין, תגובה מילולית ותגובה מוטורית. "מי שנמצא בדרגות הנמוכות של סולם גלאזגו הוא למעשה 'גמור'", אומר ברמץ. "אני לא יודע איפה אני ישבתי בסולם הזה. עיניי היו פקוחות, לא דיברתי, אבל גם לא הייתי מת. ככל הנראה נוצרה אצלי בצקת נרחבת במוח, והיא לחצה על כל מיני מקומות. הניתוחים שעברתי נועדו לניקור ולשחרור נוזלים. אני לא יודע כמה זה עזר או כמה הזיק, אבל הלחץ כנראה השתחרר קצת. בשלב מסוים הבנתי מה קורה, אבל ככל שחלף הזמן, הלחץ על המוח שוב גדל כנראה, ואז פחות ופחות הבנתי מה קורה, וגם חוויתי הלוצינציות".

ברמץ לא יודע כיצד לאפיין במונחים קליניים מדויקים את מצבו בתקופה ההיא. "זכור לי שלקחו אותי בימים הראשונים למכשיר דימות, כנראה סי־טי, מהראשונים שהיו בארץ. גם לאחר הבדיקה הזאת הרופאים לא הבינו את מהות הפגיעה ואת מסלולה, ובוודאי שלא הבינו, על פי עדותם, איך לפתע אירע שיפור אחרי כמה חודשים, ללא התערבות רפואית ממשית.

"פגיעה במדולה אובלונגטה (המוח המוארך) משליכה על מצב ההכרה. המוח הזה אחראי על שינה וערות, על הכרה ואובדן הכרה. כשהפגיעה שם גדולה, התוצאה היא מוות. אחת ההשערות של הרופאים הייתה שהאנטנה פגעה במדולה אובלונגטה. בדיעבד, על סמך לימודיי, נראה לי שהם טעו".

בעודו שוכב במיטה, כלוא בתוך גופו ומתקשה לתקשר, ניסה ברמץ כל העת לפענח את מצבו. "מבחינת רוב הסובבים אותי – למעט אמי, שלדבריה ראתה בעיניי שאני 'שם' – הייתי מנותק קשר. חסר הכרה, לא באמת חי. אבל ללא ספק, הייתי ער בתוכי. חשבתי. חקרתי. אספתי ראיות כדי להבין איפה אני ומה קורה לי. הרגשתי שאני מדבר, ואנשים לא מקשיבים. בפועל לא דיברתי, השפתיים לא נעו. בספר ניסיתי לדמות את זה לרגע הצניחה ממטוס: אתה יוצא מההרקולס, הדחף של המנוע מעיף אותך תחילה למעלה רחוק, והמצנח אמור להיפתח באופן אוטומטי. עד אז אתה אמור לחכות ארבע שניות, לספור אותן בקול – '21, 22, 23, 24' – ולוודא שהמצנח נפתח. אבל במצב כזה באוויר, לא יוצא לך קול מהפה".

אתה זוכר איך הרגשת במצב הזה?

"זה היה מצב מפחיד מאוד, וההסבר היחידי שרץ לי בראש היה שאני בתוך חלום, ותכף אתעורר ואנשום לרווחה. לא אחת דמיינתי שאני ישן לי במנוחה בשק השינה בזמן הניווט. היו דברים שלא הסתדרו לי. אני זוכר שהשמיעו לי שירים של חוה אלברשטיין, ואמרתי לעצמי: 'רגע, אם זה חלום, אני יכול להשמיע לעצמי רק שירים שאני מכיר'. ופתאום הגיע שיר של חוה אלברשטיין שמעולם לא שמעתי, ובכל זאת ידעתי את המילים, ואז תירצתי לעצמי שכנראה המצאתי שיר".

גם את ממד הזמן הוא התקשה לקלוט. "הזמן הוא קו אחד ישר, ואנחנו מרמים ועושים בו מעגלים: חגים שחוזרים, ימי שבוע, הכול כדי לא להרגיש את הקו האינסופי. אבל כשאני הייתי במצב הזה, הזמן אכן נראה ארוך ואינסופי. לפעמים אמרתי לעצמי שכנראה נפגעתי מזמן, ואני פשוט שוכב כך כבר שנים. אחרי שהתעוררתי, וכשעוד לא הבנתי כל כך מה קורה, שאלתי את חברי שוקי אם נפצעתי במלחמת ששת הימים או במלחמת יום כיפור".

שוקי – עו"ד שוקי למברגר, לימים המשנה לפרקליט המדינה – חשב שברמץ מתלוצץ. "הוא ענה 'במאורעות תרפ"ט', וזה הסתדר לי. נוצרה לי באותם ימים הלוצינציה של תמונה שבה רואים אותי נשען על קיר ליד הקישלה בעיר העתיקה, ופגז מתקרב לעברי. לימים הבנתי שלקחתי את זה מתמונה ישנה של אבא שלי, והלבשתי על עצמי".

בספר אתה מספר שנשכת בני משפחה ואנשי צוות רפואי. זה היה אקט של תסכול, מתוך הניסיון הבלתי פוסק ליצור תקשורת מילולית?

"כנראה ניסיתי לתקשר באופן בלתי מודע. בדיעבד אני מבין שהשתמשתי באקט שמיוחס ל'שלב האוראלי האגרסיבי' שמתאר זיגמונד פרויד. נשכתי למשל אחות שהפילה אותי בטעות במקלחת. לפני כן רצו לעזור לה, אמרו לה שאני כבד, והיא לא הסכימה. נפלתי במקלחת על הראש וגם על יד ימין. עד אז יד שמאל הייתה משותקת, ולאחר הנפילה הזאת גם יד ימין התחילה לרעוד. היא דרדרה את המצב שלי מאוד".

דרגה מידיו של יה־יה

בעוד ברמץ מוטל במיטתו בבית החולים, הוחלט בחטיבת הצנחנים להעניק לו את דרגות הקצונה שהיה אמור לקבל עם סיום הקורס. "אני זוכר שדיברו איתי ושאלו אם אני רוצה לקבל את הדרגה", הוא משחזר. "אני לא יודע איך הגבתי, אבל אחר כך הטקס נדחה, ולא אמרו לי שהוא נדחה, אז חשבתי שגם זה חלום. ביום הטקס, כשהלבישו לי את המדים, הרופאים כעסו על ההורים שלי ואמרו: 'מה אתם רוצים ממנו? בשביל הכבוד שלכם אתם עושים את זה, הוא לא מבין על מה מדובר'. אבל ברגע שהלבישו לי את החולצה, התחלתי לבכות, בלי להבין למה אני בוכה. רק אז הרופאים אמרו: 'אולי הוא מבין משהו'. מצד שני, זכרתי שאיבדתי את הכומתה בטרמפ, ופתאום גם הייתה לי כומתה. זה חיזק אצלי את הסברה שאני בתוך חלום".

"לא רק שהחלטתי שהוא יקבל דרגות קצין בבית החולים, אלא גם הגעתי לשם  כדי להעניק לו אותן אישית", מספר לנו יורם יאיר (יה־יה), מי שהיה אז מפקד בית הספר לקצינים ולימים אלוף וראש אכ"א. "זו הייתה תאונה שאין מילים לתאר אותה, ואנחנו החלטנו שיעקב יקבל את הדרגה בשלב הזה דווקא כדי לתת לו דחיפה לשיקום. אני זוכר שהבאנו לבית החולים חולצה צבאית שעליה הדרגות. כמפקד בכיר אתה מקבל החלטות רבות שנוגעות לחיילים ואחר כך אתה אולי שוכח מהן, אבל בשביל האדם שבעניינו החלטת, זה עולם ומלואו. לכן אני אומר תמיד: כשצריך להחליט, תחליט לחיוב".

עם השיפור האיטי במצבו, הרגיש ברמץ שהוא מצליח לתקשר עם דנה ולהביע את רצונותיו. לעומת זאת אל אמו הוא פיתח, מתוך מצבו הקשה, כעס וסלידה. גם כיום הוא מייסר את עצמו על הרגשות הללו. "אני מסתכל על אמא שלי כיום בהשתאות, אבל אז ראיתי הכול הפוך, והיא הייתה הנמסיס שלי. ניסיתי לפענח לימים למה הרגשתי כך בהתחלה. אני חושב שזה קרה בין השאר משום שהיא הייתה כל הזמן לידי, וכאב לי כל הזמן, לכן חיברתי את הסבל שלי אליה כמעין התניה".

יום אחד הניסיונות שלו להוציא קול נשאו פרי, אבל על המילים הראשונות שיצאו מפיו הוא מצטער עד היום. הן היו "אמא מופרעת". ברמץ: "אמרתי את המילים האלה בראשי כמה פעמים, ואני זוכר את הרגע שבו פתאום אני שומע את עצמי צורח: 'אמא מופרעת!'. השמחה בחדר הייתה גדולה, וזה היה פשוט מדהים. אני צועק, והיא בכלל לא שומעת את התוכן, אלא מאושרת מכך שאני מתעורר ומדבר".

הוא זוכר גם את הרגע שבו המחשבה שלו הצטללה לפתע. "הסתכלתי מחלון בית החולים בהר הצופים, ראיתי את הזריחה, ופתאום בבת אחת הבנתי מה קורה. הרגשתי אופוריה. אמרתי לדודה שלי, שהייתה אז לידי, 'חייבים להודיע לדנה'. זה היה בחמש לפנות בוקר, הצליחו לסחוב אותי עד שש או שש וחצי, ורק אז התקשרתי אליה".

כחצי שנה לאחר ששוחרר לביתו, פרצה מלחמת שלום הגליל. ברמץ החליט על דעת עצמו שהוא עולה על מדים ומנסה להצטרף לחבריו בחזית. "החברים שלי מהצנחנים כבר היו בלבנון, אחרי שהגיעו לשם בנחתות", הוא משחזר. "תפסתי טרמפ במשאית מתנות של הוועד למען החייל. נסענו לכיוון בחמדון, ושם עצרו אותנו במחסום של המשטרה הצבאית ואמרו לנו שאי אפשר להמשיך, כי יש שם לחימה. בדיוק יצא משם רכב שבדרך כלל מסיע גופות אבל הפעם היה ריק, וכך יכולתי לחזור לארץ. בדיעבד אני מבין שלא פעלתי בחוכמה".

"אמרתי לעצמי שכנראה נפגעתי מזמן, ואני שוכב כך כבר שנים. אחרי שהתעוררתי, כשעוד לא ידעתי מה קורה, שאלתי חבר אם נפצעתי במלחמת ששת הימים או במלחמת יום כיפור. הוא חשב שאני צוחק, וענה 'במאורעות תרפ"ט'. זה דווקא הסתדר לי"

הקבלה ללימודי הפסיכולוגיה לוותה במהמורות, וגם הלימודים עצמם לא היו פשוטים לו בתחילה. חמש שנים עמל כדי לסיים את התואר הראשון, ובמהלך התקופה הזו מצבו הלך והשתפר. בתחילה הוא עוד נזקק לחבר שיסייע לו לסכם את החומר; בהמשך ברמץ היה זה שסיכם שיעורים ומאמרים עבור כולם, וגם הדפיס וכרך. הוא מציג בגאווה בקליניקה שלו את החוברות הכרוכות, שמהן למדו סטודנטים רבים.

כשחיפש לימים היכן לעשות סטאז' בפסיכולוגיה, הוא הגיע גם למחלקת נפגעי ראש בבית לוינשטיין, שבה היה מאושפז בעצמו. "לא באתי לשם כדי לסגור מעגל, אלא מתוך עניין מקצועי. החולים לא ידעו שבעבר הייתי במצבם. היה לי טבעי לעבוד עם נפגעי ראש טראומטיים. למדתי להפריד בין מה שקרה לי ובין החיילים המטופלים, אבל גם להשתמש בחוויות האישיות שלי כדי לעזור להם".

אחד המטופלים שם היה ניר, חייל שנפל מצוק וקיבל מכה במצחו. "נפגע אצלו האזור שאחראי על הדיבור. האזור שאחראי על המילים לא נפגע, והוא תקשר בכתיבה. קלינאית תקשורת שעבדה שם אמרה לי שזה לא הגיוני – הוא אומנם לא יכול לדבר כרגיל, אבל קול כלשהו כן יכול לצאת ממנו. חזרתי בדמיוני לימים הארורים שבהם לא הבנתי מה קורה סביבי במחלקה הנוירולוגית בהדסה. ניסיתי להתחבר דרך זה לתחושות שלו".

למחרת נכנס ברמץ לחדרו של ניר. "אמרתי לו: 'תראה, כרגע הכול נראה לך שונה והזוי. רגע אחד היית במדבר יהודה, ורגע אחר כך אתה בפיג'מה בבית חולים. הקול שאתה שומע שיוצא לך מהפה, הוא לא הקול המוכר שלך, וזה רק מוסיף על תחושת ההזיה. אז נכון, זה לא הקול הרגיל שלך, אבל לצורך תהליך השיקום חשוב שתשמיע אותו'. בצהריים חברתי בישרה לי בשמחה שניר החל לדבר. אלה היו לחישות יותר מקולות, אבל הוא תקשר בדיבור".

הלוויה בכאילו

ברמץ היה נשוי בעבר לדנה, החברה שהייתה לצידו בתקופת השיקום. גם רבים שלא הוזמנו לחתונתם, הוא מספר, הגיעו לברך על הנס השיקומי. הנישואין אומנם לא האריכו ימים, אך השניים נותרו בקשרי ידידות. כיום הוא נשוי לליאורה עמיר־ברמץ, מפיקה ובמאית של סרטי תעודה, ויש להם שלושה ילדים ושני נכדים. הבן הבכור קרוי שחר, על שמו של שחר ארגמן.

ההסמכות המקצועיות של ברמץ כוללות גם רישיון הפנוט. את התחום הזה הוא למד בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל־אביב, ואחד המרצים שלו היה פרופ' מוריס קליינהאוז, מי שהנחיל את תורת ההיפנוזה בישראל. מול כיתה מלאת סטודנטים ביקש ברמץ שהפרופסור יהפנט אותו ויחזיר אותו לרגע הפציעה, בתקווה לגלות עוד פרטים על האירוע הקשה.

"ידעתי מראש שעלול לקרות משהו, ולכן ביקשתי שמישהו יעמוד מאחוריי ויחזיק אותי", הוא משחזר. "ההרגשה הייתה של סחרחורת, פיק ברכיים, ואז נפילה לאחור. לא ראיתי דבר מלבד חושך בעיניים. שחזרתי את הדברים שקרו בנסיעה ההיא באופן חי ותוסס מאוד, אנשים יצאו משם המומים".

למדת מזה משהו על נסיבות הפציעה?

"לא, מכיוון שמיד אחרי הפציעה חטפתי התקף אפילפטי. כל הנוירונים במוח פעלו בבת אחת, והמשמעות היא שאין רישום בזיכרון, לא בזיכרון קצר הטווח ולא בארוך הטווח. ההיפנוזה לא יכולה לעורר זיכרון שכלל לא נרשם במוח".

לא חששת שההיפנוזה עלולה להחזיר אותך למצב חוסר האונים של הפציעה, ואולי אף לקבע אותך בתוכו?

"חששתי מאוד בזמנו, אבל ככל שלמדתי יותר, הבנתי שבהיפנוזה לא מאבדים שליטה ולא נתקעים. מדובר באגדות שהפיצו מתנגדי השיטה".

"כולנו פוסט־טראומטיים, התפקיד שלי הוא לדאוג שהסטרס האקוטי לא יהפוך להפרעה. היא עלולה להיווצר בעקבות חוויה של הנפגע שהדברים יצאו משליטתו. אנחנו מעבירים מסר לאדם: יש כוחות בתוכך, והגוף שלך יודע כיצד להשתמש בהם"

אחרי 7 באוקטובר הוא טיפל בין השאר בקבוצת חיילים שהגיעו להילחם באחד מקיבוצי הדרום, ובכניסה לשם ראו כיצד צרור כדורים מפלח את גופו של המפקד שלהם. סמל המחלקה, שקיבל את הפיקוד על הכוח, הבין שאין להם מספיק תחמושת והם אינם יכולים לעשות דבר מלבד להיהרג. "הסמל החליט להחזירם לרכב ולנסוע בפראות רבה ברוורס, ומשם היישר לבית החולים, עם מפקדם. אולי יחיו אותו, למרות שידעו שלא", מתאר ברמץ בבלוג שלו. "זו הייתה טבילת האש הראשונה שלהם. לא הירואיות. לא סיפורי גבורה, עלילות והרפתקאות… הם היו המומים. התקשו לתפקד".

החיילים נשלחו מיד לאחר האירוע הקשה לאבטח בסיס נ"מ בצפון, ולא נכחו אפילו בהלוויה של מפקדם. ברמץ ושאר אנשי צוות הטיפול הנפשי קיבלו אותם כעבור זמן בתוך מבנה של גן ילדים ביישוב מטווח. הוחלט שבמקום טיפול פרטני לכל חייל, כמה מטפלים ישבו עם קבוצת החיילים, ואלה יספרו את הסיפור כל אחד מזווית ראייתו. המטפלים גם הציעו להם לערוך טקס הלוויה משלהם למפקד ולהקים לו פינת הנצחה, וכך לסגור מעגל. "אחרי שישבנו איתם במשך שלוש שעות, הצלחנו לאחות את רסיסי הזיכרונות לכלל סיפור קוהרנטי, וגם להקל מעט על רגשות האשם שלהם – על הבחירות שנעשו בשדה הקרב, על ההלוויה שהוחמצה, על דרך הזיכרון", מתאר ברמץ.

בעקבות עצימות האירועים של 7 באוקטובר נראה שפוסט־טראומה הפכה לעניין לאומי. כיצד אפשר להתמודד איתה?

"כולנו פוסט־טראומטיים, התפקיד שלי הוא לדאוג שהסטרס האקוטי לא יהפוך להפרעה. היא עלולה להיווצר בעקבות חוויה של הנפגע שהדברים יצאו משליטתו. אנחנו מעבירים מסר לאדם: יש כוחות בתוכך, והגוף שלך יודע כיצד להשתמש בהם".

ניסית להיכנס גם לתודעתם של המחבלים ולהבין את שורשי הרוע?

"קראנו בספר בראשית כי 'יצר לב האדם רע מנעוריו'. מה הופך אותנו לבני אדם? החינוך, המוסר, הערכים. אנחנו כובשים את הרוע, אבל ברגע שאתה מסיר את החינוך, או מחנך שמותר להרוג יהודים, חוזרים לבסיס. יש אנשים שחשבו בטעות שאם נגיד בקול מספיק גדול 'שלום ואהבה', זה יתממש. אני לא אומר שלא, אבל אם השקפת העולם שלך היא כזאת, אתה מופתע יותר כשקורה אירוע כמו 7 באוקטובר. האדמה נפערת מתחת לרגליך, ואתה אומר: רגע, איך אפשר לחיות ככה?"

איך מחזקים את מי שנפגעו מהברוטאליות של מחבלי חמאס?

"אנשים באים אליי כדי להשתפר. אף שיצר לב האדם רע מנעוריו, רוב האנשים עושים טוב זה לזה רוב הזמן, וזהו מסר אופטימי. אנחנו גדולים ממלאכים, ורוב הזמן מתעלים על עצמנו".

לכבות את המוח

בספרו מתאר ברמץ כיצד בימי השיקום בבית לוינשטיין הוא רימה פיזיותרפיסטית מחליפה ואמר לה שכבר הגיע בטיפול לשלבים של הליכה – זאת בשעה שהפיזיותרפיסטית הקבועה שלו פסקה שעוד לא בשלו התנאים לכך. כיום הוא לא ממליץ לפצועים לנהוג בצורה דומה, אך מדבר על הצורך של הפצוע ומשפחתו להיות פרואקטיביים לגבי שלבי הטיפול, ולא לתת רק לצוות המקצועי והשיקומי לנווט את התהליך.

"אני חושב שהפיזיותרפיסטית שלי צדקה כשלא נתנה לי לנסות ללכת בנקודת הזמן ההיא", הוא אומר. "התחלתי ללכת מוקדם מדי, ועד היום יש לי צליעה מסוימת. מצד שני, אם לא היה לי כוח הרצון שדחף להפעיל את הגוף בכל העוצמה, ייתכן שלא הייתי חוזר ללכת. אם אתה מקבל את העצמאות שלך ממישהו, אתה בעצם תלוי בו. אני עליתי על אופניים ונסעתי מתל־אביב לירושלים וגם מתל־אביב למטולה, דיוושתי לבד וגם הלכתי 80 קילומטר. עצמאות לא מקבלים, אלא שודדים אותה".

אחד מפצועי מלחמת חרבות ברזל הוא אמיתי ארגמן (23), אחיינו של שחר. אמיתי, לוחם מגלן במילואים, התגייס ב־7 באוקטובר והיה עם הכוחות הראשונים שנכנסו לרצועת עזה. הוא נפצע קשה מאוד בתקרית שגבתה את חייהם של ארבעה חיילים אחרים. במשך 12 יום היה מורדם ומונשם, וכשהתעורר בישרו לו הרופאים כי איבד את שתי רגליו. מאז הוא עובר מסלול שיקום מעורר השראה. "אמיתי נמצא עכשיו בארצות הברית בהתאמת פרוטזות", מתאר דודו בהערכה מהולה בהתרגשות. "הוא אופטימי, מאמין שהוא יצליח ללכת, שהכול יהיה טוב בחיים. הוא אומר כל הזמן שיש פצועים במצב הרבה יותר קשה משלו".

על כריכת הספר של ברמץ מופיעה תמונה שלו על הקומנדקר עם שחר ארגמן ועם לוחם נוסף. היא צולמה שעות בודדות לפני האסון, ואביו של ברמץ שילב אותה בתוך ציור שיצר בשנות השמונים. "כשהבת שלי הייתה בת שנתיים או שלוש, היא הסתכלה על התמונה הזאת ואמרה 'מסכנה אבא'. איך היא קלטה את זה כבר אז – אני לא יודע".

מה נותר מהפציעה כיום?

"צליעה קטנה, ירידה בשמיעה, קואורדינציה לא מיטבית, עניין תחושתי בצד שמאל, וקושי להירדם. אני ישן רק שלוש־ארבע שעות בלילה".

למה אתה לא מצליח להירדם?

"כדי להירדם אתה צריך לכבות את המוח. מכיוון שפעם אחת הוא כבר נכבה, כנראה אני לא מוכן לכבות אותו שוב".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il