בשיער מאובק עד לשורשים, וכשעליה נשק וברכיות, מעיין הגיעה היישר מלבנון לשבעה של הרב אבירם חריב. לא החליפה בגדה, לא מחתה עוד במים את עקבות יום הפרך וליל קו האש. איילת, אלמנתו של אבירם, מתיישבת לשיחה צפופה, שקטה, עם האורחת מהחזית. זה עתה סיפרה לנו כמה חשוב לה להכיר את פרטי הקרב שבו נפל האיש שלה, רס"ן (במיל') אבירם חריב, סגן מפקד גדוד 9308 בחטיבת אלון (228). בן 42 היה במותו, אב לחמש בנות ובן.
"הגדוד עוד לא יצא מלבנון", אומרת איילת ביום ראשון, חמישה ימים אחרי הקרב הקשה. "אנחנו מתחילים לאסוף מידע. מבינים שהייתה חשיבות גדולה לקרב הזה, מחכים לשמוע יותר פרטים. חשוב לי לדעת מה היה, וחשוב לי שהילדים יחושו גאווה, שידעו מה אבא שלהם עשה ועל מה הם שילמו מחיר כבד כל כך. ידעו שיש סיבה חשובה לכך שהוא לא רואה אותם גדלים. זה לא היה סתם. ברור לי שקרה שם משהו גדול. משהו שמתאים לאבירם".
הצילייה שהוקמה על הדשא בחצר הבית בדולב מלאה מנחמים מכל הסוגים. לא רחוק מכאן, כמה רחובות במעלה ההר, נמצאת האולפנה של דולב – מסגרת ייחודית לנערות בסיכון ולנערות המתמודדות עם אתגרי נפש. אבירם חריב היה רב האולפנה, מחנך ודמות דומיננטית בה. "אדם עם עוצמות שאי אפשר לפספס, כזה שמגיע וגומר לכולם את החמצן בחדר", אומר אילן ביטון, מנהל האולפנה וחברו הקרוב. "איש גדול עם חיוך תמידי, מחבק, קופץ, מרים את כולם. הוא סיפק גב הלכתי משמעותי לשאלות של הבנות. למשל, תלמידה ששואלת מה עושים ביום הכיפורים לגבי כדורים פסיכיאטריים שהיא נוטלת. או תלמידה שהוא ליווה בהליך גיור מורכב, כשלא הייתה לה תמיכה משפחתית. הוא היה פורץ דרך הלכתית".
עדן, תלמידה לשעבר: "פעם נרדמנו בכיתה. אני אפילו באתי עם השמיכה מהחדר. והוא שם מוזיקה, טראנסים, ואמר: נראה אתכן ישנות ככה. הרים לנו שם מסיבה כזאת שאף אחת לא יכלה לישון. ואז, כשכולן באנרגיות, הוא אמר – עכשיו לומדים"
במשרדו באולפנה, מספר ביטון, קיבלו את נפילתו של חריב בצורה קשה מאוד, "ומדובר באנשי צוות שיודעים להתמודד עם משברים. בשנה האחרונה כבר היו נשות צוות שבעליהן נפצעו, היה אח שנפל. כשנודע לנו על אבירם, כינסנו מפגש עם הצוות בסביבות השעה עשר וחצי בערב, ישבנו עד שתים־עשרה וחצי ופשוט בכינו.
"אבירם היה כל כך דומיננטי, שקשה עדיין להבין איך ניראה בלעדיו. הוא שירת במילואים תקופות ארוכות בשנה שעברה, אבל בימים שבהם כן היה פה, הוא היה כל כך פעיל שנדמה היה שהוא כאן כל הזמן. כל דבר אצלו נעשה בצורה חיה ואנרגטית. כשהוא פה, כולם שומעים אותו. כשהוא מחבק, זה חיבוק מכל הלב. השמחה הייתה המוטיב הכי חזק אצלו, וזה בא לידי ביטוי בכל דבר שעשה. מי שהביט בו מהצד היה יכול לחשוב לפעמים שזה לא מותאם, אבל זה היה אבירם. דווקא במקום כזה, שיש בו הרבה תלמידות שמתמודדות עם חרדה או דיכאון, השמחה שלו הייתה חשובה. יחד עם זאת, הוא לא ברח מהתמודדות עם סוגיות מורכבות. בישיבות צוות הוא התעקש לעמוד ישירות מול הדברים, לא ללכת מסביב".
כיתה של תלמידה אחת
בדיוק כשביטון מספר על בוגרות רבות של המקום שהשתתפו בהלווייתו של רב האולפנה, נשמעים קולות מעבר לדלת. כמה נשים צעירות שלמדו כאן בעבר הגיעו ליישוב לניחום אבלים, ולא יכלו לוותר על ביקור במוסד הלימודים שהיה להן בית. "אתה זוכר שהייתי בוכה פה מתחת לשולחן?", שואלת אחת מהן בבת צחוק את ביטון. קוראים לה עדן, היא בת 28, ויש לה קוקו שובב בקדמת הראש, קעקועים על הידיים וגם מבט רציני ועמוק. היום היא בעלת עסק משלה, בית ספר לסקייט וגלישה, ובקרוב תסיים תואר שני בחינוך וספורט. "אבירם לימד אותי מה זו שמחה מהלב", היא אומרת. "שמחת חיים כנה שלא תלויה בדבר. לימד שגם אם אין לי אף אחד, יש לי את עצמי. הוא הבין אותי, כי אני אימפולסיבית כמוהו. כשהייתי מתחילה להשתגע, הוא היה עולה איתי על השולחנות וצועק 'יאללה בלגן'. זה הבנאדם. אנחנו לא תמיד ידענו להכיל את השמחה הזאת שלו, אבל היום אני במקום הרבה יותר טוב בזכותו. האור שלו ממשיך ללכת איתי, והרבה משפטים שהוא אמר חוזרים בראש שלי ועוזרים לי".
עשר שנים היא לא ביקרה פה, עד שלפני כמה חודשים הגיעה במסגרת מיזם שמביא את הבוגרות להרצות לפני התלמידות על המסלול שעברו. "אבירם בדיוק היה פה. בא עם המדים והנשק ואמר לי 'אני גאה בך'. זה היה כל כך עוצמתי מבחינתי.
"לפני עשרה חודשים איבדתי את אח שלי. הוא היה על מדים, נסע באופנוע לבקר את אמא שלי בבית חולים, וערבי נכנס בו. המקרה הזה עוד לא הוגדר כפיגוע, אבל בתהליך. אבירם אמר לי מילים שעכשיו מקבלות הרבה יותר משמעות – על הכוח שצריך כדי להמשיך. הוא הולך איתי בלב. הייתה לו אנרגיה של טוב שיכולת פשוט להרגיש. לבנות שעוברות מה שהן עוברות ומגיעות לכאן, זה חשוב מאוד".
הידיעה על מותו של רב האולפנה הגיעה עם ה"פושים" מאתרי החדשות, ופשטה כאש בקבוצות הוואטסאפ של הבוגרות. "מיד אמרנו שחייבים לבוא. זה המינימום שנוכל לעשות בשבילו", אומרת עדן.
אפרת, גם היא בוגרת המקום, אומרת שהיא זוכרת ממנו בעיקר את הצגות פורים, שבהן הוא היה מחקה את התלמידות. אבל גם אירועים רציניים יותר הטביעו את חותמם. "הוא הציל הרבה בנות. כשאת נערה בגיל ההתבגרות שמוותרת לעצמה, ויש אדם שלא מסכים לוותר עלייך, ונותן לך תחושה שאת הכי טובה שיש – זה הולך איתך עוד שנים אחר כך. כל אחת מבחינתו הייתה עולם שלם. כולן יספרו לך אותו דבר. זה נכון לגבי הרבה אנשי צוות פה, שלא ויתרו עליי, עלינו. אצלו זה היה מאפיין בולט. אם למשל את לא רוצה לעשות מבחן כי את מרגישה שאת לא יודעת ולא תצליחי, הוא היה אומר לך – את עושה. לא מוותרת".
איילת חריב: "ערב אחד היה לי קשה עם אחת הבנות, התפרקתי, הלכתי לישון מתוך המשבר – ופתאום הוא הופיע. שאלתי אותו מה הוא עושה פה, והוא אמר – 'שמעתי בקול שלך'. הוא נשאר לזמן קצר מאוד, הגיע רק כדי ליישר אותה, לעשות לה סדר בשנה הקשוחה הזאת, לתת לה ולי חיבוק, ולחזור לצבא"
עדן מוסיפה כי היום, ממרחק של עשור, היא מבינה עד כמה העבודה במקום כזה דורשת השקעה רבה מאנשי הצוות. "כל מי שעובד פה מביא מאה אחוז שלו. היום אני מעריכה מאוד את היכולת של הצוות להתעקש על בנות שהן לא הילדות שלהם, ולתת לכל אחת את הכלים. ואני יודעת שירגישו פה היטב את החוסר של האנרגיה שהביא הרב אבירם. אני הייתי קשה, אני יודעת. מלאה בדווקא. זה היה מורגש מאוד, אבל זה לא גרם לו לוותר. גם אם אנחנו כבר איבדנו תקווה לגבי עצמנו, הוא האמין בנו. לא הניח לנו לשקוע בדיכאונות. כולם פה בצוות טובים, אבל הוא באמת היה מיוחד בדרך שלו.
"אני זוכרת שפעם אנחנו התלמידות נרדמנו בכיתה. אני אפילו באתי עם השמיכה מהחדר. בתכל'ס, זה מה שהייתי עושה בשיעורים: או בלגן, או שינה. והוא עלה על השולחנות, שם מוזיקה, טראנסים, ואמר: נראה אתכן ישנות ככה. הרים לנו שם מסיבה כזאת שאף אחת לא יכלה לישון. ואז, כשכולן באנרגיות, הוא אמר – עכשיו לומדים".
לירון אלימלך, תלמידת־עבר נוספת, שוחחה איתי בטלפון כי היה לה חשוב לספר על ההשקעה המיוחדת של רב האולפנה. "הגעתי לדולב בגיל 15. לא הסתדרתי כל כך בכיתה שבה שיבצו אותי, ולא נכנסתי לאף שיעור. כשנגמרה השנה לא ידעו מה מתאים לי, עד שאבירם אמר: אני פותח כיתה בשבילה, ואני אהיה המחנך שלה. וכך היה. נפתחה כיתה במיוחד בשבילי, ואבירם לקח על עצמו להתמודד איתי – אם זה להעיר אותי בבוקר בשירים מעצבנים, ואם זה פשוט לגנוב לי את המזרן כדי שאקום. לפחות פעם בשבוע היינו רואים בכיתה את 'שנות ה־80', הסדרה האהובה עליו, וזה היה שווה יותר מכל שיעור של כל מורה אחר. הוא לא ויתר עליי אפילו לא לשנייה, עם כל הקושי שהנחתתי עליו. נלחם על כל בגרות ובגרות שעשיתי. הכול בזכותו.
"הוא תמיד סיפר שהחלום שלו זה לחתן את התלמידות שלו. הזכות שלי והגאווה שלי היא שאני הראשונה שהגשמתי לו את החלום. הוא כל כך התרגש ושמח כשזה קרה. הזיכרון האחרון שלי ממנו אלה השירים והשמחה שהוא עשה לי בחתונה, ובעיקר בחופה".
לראות בעיניים
איילת חריב הייתה גם שותפתו של אבירם לעבודה: כעובדת סוציאלית במקצועה, היא משמשת ראש הצוות הטיפולי באולפנה. "כשהייתי נכנסת לחדר שלי שם, חיכתה לי לא פעם צלחת עם 'משהו שחשבתי שתאהבי, ליד הקפה'", היא מספרת. "האהבה והדאגה שלו היו מורגשות תמיד".
בעוד כמה חודשים הם היו אמורים לחגוג עשרים שנות נישואין. "הכרנו דרך חברה טובה שלי שהתחתנה עם חבר טוב שלו. היא אמרה לי – 'יש לי מישהו בשבילך. קצין שהעיניים שלו – את לא מבינה. את חייבת לראות אותן'. אבל הדייט הראשון שלנו היה בערב, בחושך, והיא כל כך התאכזבה שלא ראיתי את העיניים".
מה היה בעיניים שלו?
"קודם כול צבע מטריף, יוצא דופן. וגם הרבה עומק".
אבירם נפל בחול המועד סוכות, וימי השבעה החלו לאחר צאת שמחת תורה. "מבחינתי הזמן הזה שהיה לנו בין לבין, היה סוג של מתנה", אומרת איילת. "היו 24 שעות לא שפויות של ההודעה ושל הלוויה בערב שמחת תורה, ואז היה לנו עוד יום לפני השבעה, קצת זמן לנשום את זה בצורה אינטימית יותר. להרגיש את הילדים, להיות ביחד רגע. להתחיל להתחזק עם עצמנו לפני שיגיעו כולם".
איילת חריב: "הגיע לכאן טנקיסט שהיה איתו בפנים, בלבנון. סיפר שהוא עצמו יצא קודם למשימה אחרת, ואז המשיך למשימה הזו, וכבר לא רצה יותר. הוא היה עייף וגם פחד. מישהו סיפר עליו לאבירם, ואבירם בא ונתן לו חיבוק. הם לא נפגשו קודם מעולם, ולמרות זאת הייתה להם שיחה של רבע שעה שנתנה לאותו שריונר כוח. הוא אמר שאם אלו המפקדים, הוא ממשיך"
אבירם, היא מספרת, היה פעיל במעגלים רבים, אינטנסיביים. "באולפנה, במסגרת רבני צהר ובמסגרות נוספות. העביר שיעורים. בכל שנייה פנויה הוא היה יושב על אתר 'כיפה', לכתוב תשובות הלכתיות במדור השאלות לרבנים. הוא כל הזמן היה בתנועה. הכרתי את כל העשייה שלו, אבל אני חושבת שעד עכשיו, עד ימי השבעה, לא הבנתי באיזו עוצמה הוא השפיע על אנשים.
"בעיסוק ההלכתי שני נושאים היו חשובים לו במיוחד: מיניות ובריאות הנפש. הוא השיב על שאלות בסוגיות האלה, הדריך חתנים. כל מה שקשור לשלום בית היה חשוב לו מאוד, וכאב לו כשהוא ראה שהנושא הזה נפגע בגלל מיניות. בנוגע לבריאות הנפש, הוא ישב עם פסיכיאטרים וממש בנה דרך לתורת חיים".
טלי ברכה, אחותו של אבירם המבוגרת ממנו בחמש שנים, מספרת שהוא גם היה הרב המשפחתי. "בשבילנו, ההורים, האחים – תמיד היה לו זמן. היה חוזר אליי בכל שעה, עונה לי על כל שאלה".
ובתוך כל הפעילות הזו הוא גם עשה המון ימי מילואים.
איילת: "כן, כמעט לאורך כל השנה האחרונה. ואני החזקתי, היה לי חשוב להראות לו שאנחנו בסדר. לא אמרתי 'די כבר, מתי אתה יוצא'. הרגשתי שכדי להיות ממוקד הוא צריך להרגיש שיש לו גב ממני, והשתדלתי לתת לו את זה. אבל ברגעים שבהם כן נשברתי, הוא פתאום היה שם. ערב אחד היה לי קשה עם אחת הבנות, התפרקתי, הלכתי לישון מתוך המשבר – ופתאום הוא הופיע. שאלתי אותו מה הוא עושה פה, והוא אמר – 'שמעתי בקול שלך'. הוא נשאר לזמן קצר מאוד, הגיע רק כדי ליישר אותה, לעשות לה סדר בשנה הקשוחה הזאת, לתת לה ולי חיבוק, ולחזור לצבא. נסע בשביל זה במיוחד מהצפון – שם הוא היה כל הזמן, למעט התקופה של קורס המג"דים שעשה לאחרונה.
"בחגים השנה זו הייתה הפעם הראשונה שאמרתי לו שאני לא יכולה יותר. היינו בלעדיו בראש השנה, וזה שבר אותי. אני אוהבת חגים ארוכים, אבל הפעם הרגשתי שאני לא יכולה יותר להחזיק את הלבד הזה. הוא התקשר לפני יום כיפור להגיד שהוא יוצא, ואמרתי לו שלא יבוא עכשיו, שיצא כמה ימים אחר כך. יום כיפור זה צום, לא יושבים יחד כל המשפחה, לא אוכלים. זה לא חג. אמרתי, 'נסתדר, תבוא בסוכות'. הוא ענה – 'איילת, אל תקשרי בין אחד לשני. אני מגיע ליום כיפור, כי אני רוצה שהילדים לא יהיו עלייך בצום. מגיע כדי להיות איתך בבית, ולא הולך לשום מקום'. ובאמת הוא הגיע והיה לגמרי פה עם הילדים. לתפילה אחת הבנות הכריחו אותו ללכת, ובתפילת נעילה ביקשו ממנו להיות חזן, אז הוא היה בבית הכנסת".
פחדת ממה שעלול לקרות לו?
"ממש לא. היה לי הסכם איתו מתחילת המלחמה, וחידשנו אותו כשהוא נכנס ללבנון. אמרתי לו: 'אני לא יכולה לדאוג לכולם, זה לא עובד. אני דואגת פה לילדים ולבית, אתה דואג לך, שומר על עצמך. לא קופץ בראש'. ושחררתי. גם לא חשבתי שמישהו יכול עליו", היא אומרת ודמעה זולגת במורד הלחי.
טלי: "הוא גם פישט מאוד את הדברים. כאילו הכול קל".
איילת: "אבירם אמר לי – 'אל תדאגי, אנחנו נשארים קרוב לגבול, לא נכנסים עמוק. פועלים ליד אזורים שכבר מטוהרים'. הוא לא הסתיר את העובדה שזה יכול להיות מסוכן, אבל לא נתן לי לרגע תחושה ש…", קולה נעלם לרגע לתוך לחישה חנוקה.
מתי דיברתם בפעם האחרונה?
"ביום ראשון בשבוע שעבר. הוא התקשר כשהקטנים היו לידי, ואמר להם שלום. אחר כך התקשרתי אליו ואמרתי שהגדולות כבר ערות ושאולי ידבר גם איתן. הוא אמר שהוא כבר לא יכול, ושמעכשיו לא יהיה זמין, אבל מקסימום לשבועיים. וגם אמר – חשוב לי שתזכרי שאני חייב כסף לאדם מסוים. שאלתי אותו איך זה קשור עכשיו, והוא אמר – 'איילת, חשוב לי שתזכרי. את יודעת שהדברים האלו חשובים לי'. ואז הוא אמר 'אני אוהב אותך'. ונפרד. נפרד ממני במילות אהבה".
איזה אבא הוא היה?
"מדהים. מצד אחד ידע היטב להחזיק גבולות, לא היו אצלו משחקים. בכל פעם שחזר הביתה אחרי תקופה, הוא הסתכל עליי במבט של 'מה עשית פה כשלא הייתי'. לא הרשה לילדים טלפונים, הקפיד על השעה שבה צריך לחזור הביתה, נכנס במי שצריך – וגם לא הפסיק לנשק ולחבק ולעודד ולהרים, ולעשות פדיחות. הוא היה ההורה העוטף. בכלל, הוא היה איש של לב אל לב. לא עניין אותו איך האדם נראה, מה הוא עושה. ומתוך זה היה לו אותו חוסר טאקט שמשקף דיבור ישיר אל הלב. לפעמים הבינו אותו ולפעמים לא.
תמיר, חבר למילואים: "בשתיים בלילה הוא היה עושה סיבוב אצל חיילים בעמדות, מתעניין בהם. יש הרבה מפקדים שמדברים ב'צבאית', ואילו הוא היה אומר: 'נשמה, תגיד לי לאן אתה הולך ובמי אתה הולך לירות'. היו מח"טים שזה היה יותר מדי בשבילם, אבל מי שהבין את הראש שלו – יכולת לראות מיד איך הפוזה יורדת ועוברים לתכל'ס"רצה ללמוד תורה ולחבר בין אנשים. הלוויתו של אבירם ז"ל בהר הרצל, ערב שמחת תורה
"לא היו אצלו אנשים שקופים. הגיע לכאן אתמול טנקיסט שהיה איתו בפנים, בלבנון. סיפר שהוא עצמו יצא קודם למשימה אחרת, ואז המשיך למשימה הזו, וכבר לא רצה יותר. הוא היה עייף וגם פחד. מישהו שהכיר אותו סיפר עליו לאבירם, ואבירם בא ונתן לו חיבוק. הם לא נפגשו קודם מעולם, ולמרות זאת הייתה להם שיחה של רבע שעה שנתנה לאותו שריונר כוח לכל השבוע. הוא אמר שאם אלו המפקדים, הוא ממשיך".
איך אבירם עצמו התייחס לשירות הממושך?
"הוא האמין בדרך. בכל פעם שנפל חייל – ולפעמים מישהו שהכרנו, וזה כאב מאוד – אבירם היה אומר לי: זו מלחמה, והם יודעים לאן הם באים. זו המשימה שלנו. הוא ראה זכות בשירות, אמר שהוא עכשיו במלחמת מצווה, ואין דבר קדוש יותר. הוא ממש נלחם כדי שיוציאו אותו לקורס מג"דים, לא היה מישהו שהוא לא הגיע אליו כדי לצאת לשם, למרות הידיעה שייקח לו זמן אחר כך לקבל יחידה. בהתחלה לא היה מקום בקורס, ופתאום, יומיים לפני תחילת הקורס הוא התקשר: 'איילת, יש לי מקום, את מרשה? אני גם אצא משם כל שבת הביתה, וזה פחות מסוכן'. הוא ידע 'למכור' לי את זה. איך יכולתי לומר לו לא?"
"העיקר שאת תגדלי"
"אבירם היה שר. אני לא זוכר אפילו מה", מספר תמיר, ששירת עמו במילואים. "כולם עומדים ב'סדר תנועה', שקט יחסית, ואבירם שר. זה מאוד הפחית מתח. ועם כל האנרגיות שלו, המקצועיות הייתה חשובה לו מאוד. בתחום הזה הוא היה פדנט. בשתיים בלילה היה עושה סיבוב אצל חיילים בעמדות, מתעניין בהם. יש הרבה מפקדים שמדברים ב'צבאית', ואילו הוא היה אומר: 'נשמה, תגיד לי לאן אתה הולך ובמי אתה הולך לירות'. היו מח"טים שזה היה יותר מדי בשבילם, אבל מי שהבין את הראש שלו – יכולת לראות מיד איך הפוזה יורדת ועוברים לתכל'ס. והוא היה יעיל. למשל, כשהקפיצו אותנו עכשיו, לא היה חשמל. אבירם קמבן את האירוע, וחיברו אותנו לחשמל".
איילת: "הקשר הטוב שלו עם האנשים הפשוטים גרם לכך שדברים יקרו. איש של אנשים. נותן לך להרגיש שאתה הכי חשוב לו, ונותן לך מענה. לא משאיר קצוות פתוחים".
תמיר: "הוא הצטרף אלינו לחטיבה לפני שנתיים וחצי בסך הכול. אני זוכר את הערב הראשון שלו אצלנו – באותו ערב היה קריוקי, והוא, שרק עכשיו הגיע, כבר הקים אנשים, שר בהתלהבות. בדרך כלל לסמג"ד לוקח זמן להתחבר, זה מישהו שהחיילים רואים רק לשבועיים בשנה, ואחרי חמש שנים הוא כבר מסיים תפקיד. ואותו הכירו מיד".
תמיר מספר בעצב על הרגע שבו המסוק פינה את אבירם מהשטח. הוא מתגורר רחוק מכאן, בנהלל. את איילת, הוא מספר, הכיר מההודעות שכתבה בקבוצת הוואטסאפ של המשפחות, כאחת שמנסה לעודד. "היה לי קשה לראות את כולן שם בקושי", היא אומרת. "ניסיתי תמיד לומר שזה זמני, לגרום לכולם לחשוב קצת קדימה. הרגשתי שצריך להסתכל גם על הצד החיובי. כתבתי שהם עוד מעט יחזרו, שצריך להחזיק את התקופה הזאת.
"אבירם יצא מהבית מיד כשהתחילה המלחמה, והבנתי שזה לא יהיה קצר, לכן הורדתי מעצמי מה שאפשר. יש לי עסק של סדנאות שוקולד, ובמשך שנה לא יצאתי לסדנה. פרויקטים שעדיין לא התחלתי בעבודה, נדחו. ניסיתי לראות כל הזמן מה עוזר לי, אילו עוגנים יש לי. כל יום ביומו, למצוא מה נותן לי את הכוח. בסוף שנת הלימודים הציעו לי תפקיד חדש בעבודה, הרבה יותר אינטנסיבי, ואני התלבטתי. אבירם עודד אותי מאוד ללכת על זה. אמרתי לו שאני לא יודעת אם הוא יהיה כאן בשנה הקרובה, ואיך נתמודד. הוא אמר – איילת, את תיקחי את התפקיד, ואנחנו נמצא את הפתרונות. העיקר שאת תגדלי".
לאן הוא עצמו עוד רצה לגדול?
"היו לו הרבה שאיפות. רצה מאוד ללמוד תורה, רצה לחבר בין אנשים, ובצבא רצה להיות מג"ד. הוא גם רצה לראות את הילדים מוצאים את הדרך שלהם, מתפתחים, גדלים. ונכדים, הוא כל הזמן דיבר על נכדים ונכדים. הוא היה ממוגנט לתינוקות. לא היה יכול לעמוד בזה. היו אומרים לו 'תיזהר, הוא אחרי אוכל, הוא עלול לפלוט', ואבירם היה אומר – זה בושם מבחינתי, שיפלטו. לא עניין אותו".
טלי: "הייתה לו שמחה מתפרצת. היה עושה רעש. נכנס לבית כנסת, כולו צ'אפחות, וכפיים, וניגונים. אני חושבת שזה מה שצריך לקחת ממנו. את השמחה, את השלום לכל אדם ברחוב".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
