ההיכרות הראשונית של פרופ' ליאו קורי עם האוניברסיטה הפתוחה הייתה בזכות מעטפות חומות שעשו את דרכן לכל רחבי הארץ, גם לקיבוץ נירים. קורי היה אז צעיר בן 21 שהגיע זה עתה ארצה במסגרת גרעין עלייה של השומר הצעיר. "אצל החברים הסתובבו חוברות של האוניברסיטה, שהוקמה רק שלוש שנים קודם, ב־1974. אני זוכר כמה האיכות שלהן הרשימה אותי, ועוד דבר שהשאיר עליי רושם עצום היה הלוגיסטיקה. היינו קיבוץ קטן ומרוחק בנגב, והמבחנים של האוניברסיטה היו מגיעים במעטפות, החברים היו ממלאים אותם, שולחים, ואחרי שבוע מקבלים תשובות. כבר אז הבנתי את התפקיד החברתי החשוב של המוסד הזה – להנגיש את ההשכלה הגבוהה לכל השכבות והחלקים של החברה הישראלית. זו הייתה התוכנית כשהאוניברסיטה הוקמה, ואף שהחיים השתנו מאוד מאז, זו התוכנית גם היום".
ארבעה וחצי עשורים אחר כך, כשלזכותו רשומה קריירה אקדמית ארוכה ועתירת הישגים, הוזמן קורי לכהן כנשיא האוניברסיטה הפתוחה – וגילה כי המשימה של הנגשת ההשכלה עומדת להיות קשה מאי פעם. מועד כניסתו לתפקיד היה ב־10 באוקטובר 23', שלושה ימים בלבד אחרי פרוץ המלחמה. "בזמן המתקפה הייתי עם אשתי בפריז, נסעתי להרצות שם. בבוקר התחילו להגיע דיווחים, ואני רואה שזה קורה בקיבוץ שלי, נירים, המקום שבו חיים החברים ובני המשפחה שלי. כתבתי לבן שלי שקרה משהו נורא, נכנסו מחבלים לנירים. הוא מיד ענה שהמצב הרבה יותר חמור, הפלישה היא לא רק לנירים, ובניר־עוז יש כתב של חמאס שמשדר מהדשא. התחלנו גם לקבל שמות של נרצחים ונעדרים, בני משפחה וחברים, לכל אחד יש סיפור".
הוא מצביע על שתי תמונות שתלויות בלשכתו – תמונותיהם של נדב פופלוול ויגב בוכשטב, חטופים שנרצחו בשבי. "שניהם ילדים של שכנים שלי. אומנם עזבנו מזמן את הקיבוץ, אבל כולם עדיין חברים קרובים שלנו. הקהילות בעוטף חזקות מאוד, כולם מכירים את כולם, רבים מהתושבים היו תלמידים שלי בבית הספר, בחקלאות שיתפנו פעולה עם קיבוצים אחרים. הכול אישי וקרוב".
למרות הכאוס והטרגדיה, הוא הגיע כמתוכנן ליומו הראשון בעבודה החדשה. "היה הרבה מתח בתוך האוניברסיטה בגלל המצב, צריך היה לקבל החלטות כבדות משקל, ואני באותו שלב עדיין עוד לא יודע איך האוניברסיטה עובדת. רציתי להזיז את המבחנים, ואמרו לי 'אתה לא מבין על מה אתה מדבר. יום מבחן זה מבצע צבאי שמתחיל בשש בבוקר ונגמר באמצע הלילה, כי צריך לחלק בו זמנית בכל הארץ את אותו הטופס'. אבל למדתי מהר יותר משחשבתי שיקרה".
ההחלטה הראשונה והחשובה ביותר, מספר קורי, הייתה מתי לפתוח את שנת הלימודים. ראשי האוניברסיטאות ניסו לכל אורך השנה האחרונה לקבל את ההחלטות הגדולות במשותף, אבל הלימודים באוניברסיטה הפתוחה החלו ב־3 בדצמבר, שלושה שבועות לפני המוסדות האחרים. "בדיעבד אני מצטער על שלא הקדמנו אפילו יותר. ההחלטה לדחות את פתיחת השנה באוניברסיטאות התקבלה מכיוון שהרבה סטודנטים היו מגויסים, ולא רצינו שהם יצברו פער. לכן החליטו לחכות. אבל אני אמרתי מההתחלה שלא מדובר במלחמת ששת הימים, ושהעסק יהיה ארוך. אנחנו באוניברסיטה הפתוחה מלמדים 46 אלף סטודנטים, מתוכם 10,305 משרתי מילואים. אנחנו מחויבים אליהם בצורה מלאה, אבל המחויבות לא מוכרחה להביא לעצירה של כל הלימודים. בנוסף סברתי שכאשר המצב במדינה רגיש ומעורער כל כך, אנשים צריכים עוגנים בחיים, ולימודים הם עוגן. זה עוזר ליצור סדר בכאוס, כולל אצל משפחות של מילואימניקים – לא לכולם ולא תמיד, אבל לחלק גדול. ברגע שפתחנו את הסמסטר, נרשמו 38 אלף סטודנטים. למילואימניקים אנחנו דואגים על ידי התאמות, הקלות כלכליות, זכאות לביטול קורסים ללא תשלום ועוד. ברור שיש עוד מה לשפר".
"ההחלטה לדחות את פתיחת השנה באוניברסיטאות התקבלה כי הרבה סטודנטים היו מגויסים, ולא רצינו שהם יצברו פער. מההתחלה אמרתי שלא מדובר במלחמת ששת הימים, ושהעסק יהיה ארוך. יש לנו 10,305 סטודנטים משרתי מילואים. אנחנו מחויבים אליהם, אבל זה לא מוכרח להביא לעצירה של כל הלימודים"
רוב המפגשים של הסטודנטים באוניברסיטה הפתוחה עם המרצים מתקיימים בצורה מקוונת, מה שמאפשר לשמור על רצף לימודים גם כשהשגרה מתערערת. קורי מסביר שיתרון נוסף במוסד הזה הוא שבכל סמסטר נפתחים כל הקורסים, המסלול לתואר אינו מובנה בצורה נוקשה, וכך גם סטודנט שהפסיד קורסים בגלל מילואים לא מאבד שנת לימודים שלמה. ובכל זאת, השירות גובה מחיר. "אני ב־82' הייתי 45 ימים במילואים, זה שיבש לי לגמרי את השנה, אז קל וחומר כשמדובר במאה ימים או מאתיים. אין שום תקנה אדמיניסטרטיבית שיכולה לטפל בזה, הזמן עבר, אז אנחנו צריכים להיות גמישים בדברים אחרים. בהתחלה הייתה תלונה מצד מילואימניקים בשירות פעיל, שאמרו שהמתווה לא מתאים. הסברתי להם שהמתווה לא מיועד לזמן שבו הם נמצאים בלחימה, אלא לתקופה שאחר כך – כשיחזרו מעזה בשלום ויתחילו ללמוד. לא פתרנו את כל הבעיות, אבל יש כאן לא מעט אנשים שעושים הכול כדי שזה יעבוד בצורה טובה. חשוב לזכור שבאוניברסיטה מחלקים תארים אקדמיים, ובסופו של דבר אנחנו צריכים שהסטודנטים יעמדו במבחנים ובדרישות. אין טעם לתת מתנות".
את התלונות של המילואימניקים קורי מכיל ומטפל בהן, אבל לדבריו ישנם גורמים פוליטיים שמנצלים את המצב כדי להתנגח באקדמיה, ועם זה קשה לו הרבה יותר. "הגעתי עם שני נשיאים נוספים לדיון בוועדת החינוך בכנסת, ותקפו אותנו כאילו אנחנו אויבי העם. אמרו שאנחנו לא מתחשבים בסטודנטים, שניתקנו קשר עם המציאות ושאנחנו חיים במגדל השן. במקרה שני הנשיאים האחרים הם טייסי קרב בדימוס ואני הייתי לוחם בנח"ל, החיילים הם גם הילדים שלנו. לא הבנתי על מה הם מדברים שם בוועדה, זה היה כל כך לא נעים. לא אכפת לי לקבל צעקות, אני נושא משרה ציבורית וזה חלק מהעניין, אבל זה לא הוגן כלפי כל אנשי האוניברסיטה שעבדו קשה כל כך בשביל לטפל ב־11 אלף זכאי מלחמת חרבות ברזל. לזלזל בהם באופן גורף ולקדם אינטרסים פוליטיים על חשבון הסטודנטים, זה מכוער.
"אם אנחנו לא מצליחים לטפל בכל בעיה ובכל מקרה, זה לא נובע מניתוק שלנו, אלא מכך שהמציאות קשה ומורכבת. למשל, התלוננו על סגירה של מרכזי בחינה בצפון. בפועל זה נעשה בעקבות הנחיות של פיקוד העורף, מכיוון שהכיתות לא עמדו בסטנדרט המיגון. למצוא כיתות אחרות באזור זה דבר מורכב, כי מדובר בחוזים ארוכי טווח. אני מבין שאת הסטודנט הפשוט זה לא ממש מעניין, הוא למד והוא רוצה לעשות את המבחן במקום סביר, אז שוברים את הראש ועובדים מסביב לשעון. ברוב המקרים הצלחנו למצוא פתרונות, ולפעמים גם עשינו טעויות".
כעת הוא פותח שנת לימודים אקדמית נוספת בצל הקרבות, ורעמי המלחמה ממשיכים להשפיע עמוקות על סדר היום שלו. מרכז הכובד עבר מעזה ללבנון, ושוב – אחד מתוך ארבעה סטודנטים של האוניברסיטה הפתוחה עסוק בהגנה על המדינה. אף שקורי משוכנע שהיום הוא ועמיתיו כבר חכמים יותר, הוא מודאג מאוד ממה שהוא רואה סביבו. "המילואימניקים והמשפחות שלהם מותשים. גם האווירה כבדה יותר, והקושי הכלכלי של הסטודנטים מחריף. המצב חמור מכפי שהיה כשהתיישבתי פה. אבל עם כל המורכבויות הכרוכות בכך, אנחנו מצליחים לקיים רצף לימודים. אני מאמין בלב שלם שהמשך החיים והפיתוח שלהם בתוך הסיטואציה המורכבת שאנחנו נמצאים בה, זה מה שיאפשר את התקומה של מדינת ישראל".
השאלה שהביכה את המורים
קורי (68) הגיע לארץ בשנת 1977 מוונצואלה, שם גדל בקהילה היהודית. לגרעין העלייה הצטרף כשהוא כבר בוגר לימודי תואר ראשון במתמטיקה. "גדלתי במשפחה ציונית, שידעה שבכוונתה לעלות ארצה. ובאמת גם אמי ואחותי הגיעו לישראל אחריי; אבי נפטר בוונצואלה ואחי נשאר שם".
הגרעין שלו התיישב בנגב, בקיבוץ נירים. משם יצא קורי לשירות קרבי בנח"ל, ולאחר מכן במשך שש שנים עבד כחקלאי. הוא היה אחראי על מערכת ההשקיה של אחד המשקים הגדולים בארץ באותה התקופה, 23 אלף דונם של גידולים. "עבדתי קשה ואהבתי את זה מאוד. גידלנו בעיקר כותנה, אבל היו עוד גידולי שדה כמו תפוחי אדמה, בוטנים וגזר. הייתי קם לפנות בוקר ונוסע בג'יפ בשדות לצד חיות הבר והציפורים".
"עולות סביב ה־AI הרבה שאלות אתיות, שאלות של שליטה בסדר היום המדעי והמחקרי, אבל אי אפשר להתכחש לקדמה; צריך לדעת להשתמש בה. כשהשימוש באימייל נעשה נפוץ, היו לי כאן בארץ עמיתים שהצהירו שהם בחיים לא ישלחו אימייל כי זה לא אישי. אני לא אבוא היום לאף אחד ואזכיר מה הוא אמר אז"
בנירים הוא הכיר את אשתו. "הקמנו בקיבוץ את משפחתנו, וחיינו שם עד שנת 2000". היום הם הולכים מדי שבת לכיכר החטופים, לפינה של נירים. "הקיבוץ נמצא היום בבאר־שבע, אז לכיכר מגיעים בעיקר העוזבים, ואנחנו נפגשים ומדברים. קשה להסביר את הקשר הקיבוצי, הוא מיוחד מאוד, בוודאי בנסיבות קיצוניות כל כך".
במקביל לעבודה החקלאית הוא לימד ומילא תפקידי חינוך בבית הספר האזורי, עבד בתעשייה עתירת הידע והשלים תואר שני במתמטיקה עיונית באוניברסיטת תל־אביב. בדיוק כשהתחיל לחשוב על דוקטורט, הוקם באוניברסיטה המכון להיסטוריה ולפילוסופיה של המדעים והרעיונות, וקורי הצטרף אליו מיד. לצד החיים הקיבוציים הוא התקדם בעולם האקדמיה, ואף יצא ללימודים ב־MIT. לתקופה מסוימת שימש חבר סגל באוניברסיטה ומזכיר קיבוץ במקביל.
הקריירה האקדמית שלו עברה בשורה של תפקידים מכובדים – ראש המכון להיסטוריה ולפילוסופיה של המדעים והרעיונות, העורך הראשי של כתב־העת האקדמי היוקרתי "Science in Context" מבית אוניברסיטת קיימברידג', ראש בית הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל־אביב ודיקן הפקולטה למדעי הרוח שם. "העדפתי להסתכל על המדע בכלל ועל המתמטיקה בפרט מפרספקטיבה היסטורית", הוא מסביר את עירוב התחומים שאפיין את דרכו האקדמית. "העדפתי לזהות תהליכים מדעיים, מאשר לייצר מתמטיקה חדשה. זו הייתה נטייה שלי מילדות, אפילו את המורים בבית הספר תמיד שאלתי 'איך המדענים הגיעו לזה'. למען האמת, הם לא תמיד ידעו לענות.
"היום יש לי כלים להבין את המשמעות של הדברים. בכל תקופה הידע גדל, וזה קורה במוסדות האקדמיים. כשהקימו את האוניברסיטאות הראשונות, בסביבות המאה ה־13, זה מה שהוביל לשינוי מהותי בפיתוח הידע. זה לא שאנשים נהיו חכמים יותר, אבל המוסד וההתארגנות אפשרו התקדמות של ממש. היום אנחנו נמצאים שוב בתקופה של שינויים מרחיקי לכת, בפרט אחרי פיתוח ה־AI. כניסת האינטרנט שינתה באופן דרסטי את שיתופי הפעולה במדע, ולכן המדע עצמו צמח. לפני כן היה קשה מאוד להפיץ רעיונות חדשים, אבל מאז שנות התשעים ההפצה של הידע הרבה יותר מהירה, וכך גם בניית שיתופי הפעולה וההפריה ההדדית. מוקדם מכדי להגיד מה יהיו ההשלכות של ה־AI, אבל אין ספק שזה עומד לשנות באופן עמוק את עולם המדע. שני פרסי נובל – בפיזיקה ובכימיה – ניתנו השנה לאנשים שעוסקים בבינה מלאכותית, כי ברור שהפיתוחים בתחום הזה מנסחים מחדש את כללי המשחק.
"עולות הרבה שאלות אתיות, שאלות של שליטה בסדר היום המדעי והמחקרי, אבל אי אפשר להתכחש לקדמה; צריך לדעת להשתמש בה. חוויתי בחיי לא מעט דוגמאות לכך. כשהשימוש באימייל נעשה נפוץ, היו לי כאן בארץ קולגות שהצהירו שהם בחיים לא ישלחו אימייל כי זה לא אישי. אני לא אבוא היום לאף אחד ואזכיר מה הוא אמר אז, אבל זה מצחיק. הגישה הזאת נכונה גם לטכנולוגיות הכי פשוטות, של כתיבת 'פתקים' או חיפוש מסמכים וכתבי־עת בארכיונים ממוחשבים, וגם לדברים הרבה יותר גדולים, כמו בינה מלאכותית. בכל מקרה, מוקדם לומר מה יהיו השינויים ואיך זה ייראה. ברור לחלוטין שהבינה המלאכותית היא לא עוד כלי כמו תוכנת וורד או אפילו האינטרנט, וצריך גם להיזהר. יש מי שאוהבים לנבא את העתיד, אני כהיסטוריון מעדיף להסתכל על העבר. בכל מקרה, ראשי אוניברסיטאות ומנהיגי העולם האקדמי צריכים להתייצב מול השאלות האלה, להבין איך מתמודדים ונמנעים מהבעיות, ומצד שני איך רותמים את הטכנולוגיה לצרכינו".
בלי פרטנרים אין כספים
כשעמד לסיים את תפקידו כדיקן באוניברסיטת תל־אביב, קורי כבר תכנן להיות פרופסור אמריטוס ולהגשים הרבה חלומות. אבל שני צירים, כללי ופרטי, נעו לפתע וגרמו לו לשנות מסלול. "לכל אורך שנת 2023 הארץ געשה. כל אחד מאיתנו, לא משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית, שאל את עצמו מה הוא עושה לנוכח מה שקורה במדינה. יכולתי לפרוש ולפעול ברמה ההתנדבותית, אבל אז עלתה האפשרות לקבל את תפקיד הנשיא באוניברסיטה הפתוחה". הוא כבר שיתף פעולה בעבר עם האוניברסיטה הפתוחה – זה היה המקום הראשון שבו לימד בשפה העברית, ובהמשך גם פיתח עבורה קורס, אבל אלו היו תפקידים חיצוניים. "עכשיו היה לי ברור שבמקום הזה יש לי, באופן אישי, יכולת לתרום לחברה, אז החלטתי ללכת על זה".
"יש במדינת ישראל חוק נגד הסתה – אז שיפעילו אותו. איך אני יכול לדעת מה נכלל בקטגוריה של הסתה? בחקיקה החדשה היה רמז מכוער כאילו באוניברסיטאות מתרחשים כל מיני דברים. אין לזה קשר למציאות. היו שני מקרים של אמירות שאין להן מקום, ואנחנו מתנגדים להן באופן קיצוני"
שנת המלחמה הביאה עמה גל אנטישמיות בקמפוסים בחו"ל, וקורי מודה שהוא חש את השלכותיו. "הרבה ארגונים ואנשי אקדמיה פרטיים מרחבי העולם לא רצו לשתף איתנו פעולה עוד הרבה לפני המלחמה, אבל עכשיו זה קורה באופן מואץ. בתחומים כמו אנתרופולוגיה או מזרח תיכון, כבר לפני עשרים שנה היינו שולחים עבודות וזוכים להתעלמות. עכשיו אנחנו רואים איך גם אנשי אקדמיה ומחקר שהיו להם קשרים בארץ, הלכו ונסוגו מהם. אנחנו מרגישים את זה למשל בהגשה של בקשות משותפות לקרנות. קשה היום למצוא פרטנרים, ובלי פרטנר אי אפשר להגיש בקשה, ובלי הכסף אי אפשר לחקור, ואז גם לא מוזמנים לכנסים וכן הלאה. זו פגיעה חמורה בחוקרים הצעירים, שיתקשו מאוד לפתח ככה קריירה.
"בנוסף לצד האקדמי, התחילו מחאות בתוך הקמפוסים בחו"ל נגד מרצים־אורחים וסטודנטים ישראלים ויהודים. אנחנו עומדים מול מציאות גיאופוליטית שמשתנה לא לטובה, ומעורבים בכך גם ארגונים בינלאומיים וכספים קטריים. אנחנו צריכים להיות מודעים לכך שבארה"ב, וגם קצת באירופה, יש ברמה החברתית שינוי בין־דורי ברמת האהדה לישראל, אפילו בתוך הקהילות היהודיות".
גם כאן בארץ היו גילויים של אנטי־ישראליות מפי מרצים, אבל קורי לא אוהב את החוק החדש שמחייב את האוניברסיטאות להעניש ולהשעות מרצים כאלה. "האקדמיה צריכה להיות חופשייה מפוליטיקה. לכן אנחנו פועלים תחת המועצה להשכלה גבוהה, שנועדה ליצור חיץ בינינו ובין הדרג הפוליטי", הוא אומר. "יש להפרדה הזאת משמעויות רבות. למשל, הממשלה מעבירה תקציב, והוועדה לתקצוב מחלקת אותו מתוך השקפתה המקצועית. גם שם יש שיקולים פוליטיים, אבל לפחות אין לפוליטיקאים דריסת רגל בהחלטות אקדמיות. בחוק החדש יש ניסיון לשבור את החיץ הזה ולהתערב מבחינה פוליטית במה שקורה באקדמיה.
"בנוסף, יש במדינת ישראל חוק נגד הסתה – אז שיפעילו אותו. איך אני יכול לדעת מה נכנס תחת הקטגוריה של הסתה? בשביל זה יש גורמי אכיפת חוק. בחקיקה הזאת היה רמז מכוער כאילו באוניברסיטאות מתרחשים כל מיני דברים. אין לזה קשר למציאות. היו שני מקרים של אמירות שאין להן מקום, ואנחנו מתנגדים להן באופן קיצוני, אבל כדי לקבוע אם הן נחשבות הסתה יש בית משפט. אנחנו לא גוף שיפוטי. רק משום ששתי פרופסוריות אמרו דברים קשים – וטיפלו בהן – זה לא אומר שכל אנשי האקדמיה הם אויבי העם".
כרטיס אשראי ודופק
באוניברסיטה הפתוחה מציינים השנה יובל להיווסדה. שני עקרונות מובילים אותה מאז הקמתה, אומר פרופ' קורי: הראשון הוא הנגשה וקבלה פתוחה ללימודים, והשני הוא שמירה על סטנדרטים אקדמיים גבוהים ביותר. "אנחנו אחת מתשע אוניברסיטאות המחקר בישראל", הוא אומר בגאווה. "הקורסים שלנו מקובלים בכל המוסדות האחרים, ומצד שני אין אצלנו תנאי קבלה: צריך תעודת זהות, כרטיס אשראי ודופק. אנחנו גמישים בכל מה שנוגע להרכבה של התואר, וכל תלמיד מתקדם בקצב שלו, אבל בכל מה שנוגע לעמידה במחויבויות של הקורס – אנחנו קפדנים מאוד".
חשוב לו להבהיר שבסיס הפעילות של האוניברסיטה הוא לא לימודים און־ליין אלא למידה עצמאית. "נכון שיש הרבה שימוש בשיטות מקוונות, אבל הרעיון הוא פיתוח של קורס שלם. אנחנו מגיעים לכל סוגי האוכלוסיות – תלמידים תיכון מצטיינים, יחידות מובחרות בצה"ל, פריפריה, חרדים, ערבים, כולם. יש לנו כמעט 4,000 סטודנטים חרדים, וזה יותר מאשר בכל האוניברסיטאות האחרות יחד. למדנו לעבוד עם האוכלוסייה הזאת כי אנחנו מציעים מסגרת שמתאימה לה מאוד. אנחנו הפתרון בה"א הידיעה ללימודים לחרדים. גם בחברה הערבית אנחנו מתחזקים, אבל שם יש לנו עוד מה ללמוד. ההרחבה של הלימודים בשתי האוכלוסיות הללו היא מטרה מוצהרת שלנו, וזו שליחות לאומית מבחינתנו. חשוב לומר, אנחנו לא מוותרים על הרמה. אם מורידים את הדרישות הכול אפשרי, אבל זה לא הסיפור".
היום, כשגם במוסדות אחרים יש מגמה של מעבר ללימודים היברידיים, זה מאיים על הייחודיות ועל האטרקטיביות שלכם?
"הרבה גופים עוסקים בלמידה מרחוק, אבל אנחנו היחידים שעושים את זה בצורה מקצועית, כי זו המהות שלנו. אצלנו מלבד הלמידה העצמית יש מפגשים ש־80 אחוז מהם בזום. אנחנו משתמשים בזום משנת 2014, וכשהתחילה הקורונה כולם באו ללמוד מאיתנו איך עושים את זה. אבל זה לא רק זום: יש לנו מערך שעוקב אחרי ההתקדמות של כל תלמיד בכל קורס, כדי שנדע במה הוא צריך עזרה, ואם יש חלקים בעייתיים בקורס עצמו. אנחנו מתנסים בטכנולוגיות הבאות, כמו שימוש ב־AI, כדי שכאשר הן יפרצו אנחנו כבר נהיה שם. זה מסייע לנו למשל בליווי של הסטודנט לאורך התואר גם על בסיס הלמידה שלו בקורסים קודמים".
אתה חושש שהבינה המלאכותית תייתר גם את האקדמיה? הרי היא יכולה לתת לך איזה ידע שתרצה, וגם לקיים איתך דיונים.
"היא מייתרת את המוסד האקדמי בצורתו הנוכחית, אבל אנחנו באופן אינהרנטי לא עובדים בצורה המסורתית של האקדמיה, ובעתיד הלא רחוק כל האוניברסיטאות יהיו כמונו. כלומר, אם אתה רוצה ללמד 5,000 סטודנטים תכנות בשפת ג'אווה, צריך ללמד כמונו: פרופסור וצוות שמפתח איתו את הקורס, מרכז הוראה שאחראי על התפעול, וחלוקה לקבוצות קטנות שכל סטודנט משובץ לאחת מהן".
אבל למה שהסטודנטים ילמדו בכלל ג'אווה? הם ישתמשו ב־AI.
"זו טעות חמורה. אולי לא יצטרכו דווקא את השפה הזאת, אבל הם יהיו חייבים לדעת את שפות התכנות של הבינה המלאכותית. עולם התכנות עומד להשתנות, אבל הוא לא הולך להיעלם. צריך ללמוד מה זה אומר ואיך זה עתיד להיראות. אני למדתי תכנות על ידי כרטיסים מנוקבים, הם תמיד היו נופלים לי, ובגלל זה לא השלמתי את הלימודים. מאז זה כבר השתנה אלף פעם. היה תכנות בשפת מכונה, אחר כך באו שפות עיליות ואז שפות מתקדמות יותר – ויהיו דברים אחרים שיצטרכו ללמוד, והם יביאו איתם אתגרים אחרים.
"מעבר לכל זה, בעיניי לימודים הם לא כלי אינסטרומנטלי, זה כלי להעשרת הנפש. אפשר ללמוד מקצוע בגישה אינסטרומנטלית, אבל קצת חבל לי על מי שעושה את זה. העולם שלי עשיר ויפה יותר כשאני יודע ספרות וביולוגיה או מחשבת ישראל. זה היה התפקיד של האוניברסיטאות כבר לפני מאות שנים. אנחנו כאן כדי לייצר אנשים טובים יותר. שיהיו גם מתכנתים, אבל קודם כול שיהיו אזרחים טובים, שידעו לקרוא עיתון ולהיות ביקורתיים כלפיו, לא משנה בכלל מאיזה צד פוליטי. שיהיו אנשים שלא מתנהלים על פי ציוצים או טוקבקים, אלא קוראים ולומדים. זה הרבה יותר נחוץ מבעבר, כי אנחנו מוצפים בידע לא מהימן. ככל שחיי הנפש והרוח של אדם יהיו עשירים יותר, זה יהיה יותר טוב עבורו ועבור החברה. כך היה תמיד וכך זה יישאר, עם AI או בלעדיו".
ובכל זאת, הוא מודה שיש הרבה אתגרים שנלווים למציאות החדשה. בודקי המבחנים באוניברסיטה הפתוחה נעזרים בתוכנה שמזהה אם תשובות במבחנים או בעבודות נלקחו מהאינטרנט, אבל קורי מבין שזה כבר לא מספיק, "נצטרך למצוא פתרונות רדיקליים יותר, שנותנים ראייה אחרת לאופן שבו נערכים מבחנים. יש מיומנויות בסיסיות שלא נוכל לוותר עליהן, כמו רמת קריאה וכתיבה. אנשים לא יודעים לכתוב, וצריך לשים על זה דגש, גם אם יש כלים חכמים שעוזרים בתהליך.
"יש לנו כמעט 4,000 סטודנטים חרדים, יותר מבכל האוניברסיטאות האחרות יחד. אנחנו מציעים מסגרת שמתאימה לה מאוד. אנחנו הפתרון בה"א הידיעה ללימודים לחרדים. גם בחברה הערבית אנחנו מתחזקים. ההרחבה של הלימודים בשתי האוכלוסיות הללו היא שליחות לאומית מבחינתנו"
"כילד ידעתי לעשות חישובים מסובכים בראש בתוך שניות, וזכרתי את מספרי הטלפון של כל הילדים בכיתה; היום אני בקושי זוכר את המספר של אשתי. יש כאן טרייד־אוף, הטכנולוגיה מאפשרת לנו לבצע דברים בצורה הרבה יותר טובה ובמהירות הרבה יותר גבוהה, אבל אנחנו מאבדים יכולות אחרות. האתגר ב־AI גדול במיוחד, כי יש כאן נגיעה במה שחשבנו שהוא מותר האדם מן המכונה, ופתאום מתברר שאולי הוא לא, וייתכן שנצטרך להגדיר מחדש את הגבולות האלה".
אלו דווקא שאלות של מדעי הרוח – ענף שכבר זוכה להספדים, כאשר מספר הסטודנטים הבוחרים להתמקד בו הולך ומצטמק. כמי שהיה דיקן מדעי הרוח באוניברסיטת תל־אביב, אתה רואה עתיד לתחום האקדמי הזה?
"נכנסתי לתפקיד ההוא ב־2015, ואמרתי כבר אז: אין משבר במדעי הרוח, אנחנו לא קבוצה של לוזרים כאן; יש משבר בהרשמה למדעי הרוח, אבל הדיסציפלינות האינטלקטואליות של מדעי הרוח נמצאות בשגשוג. יש הרבה מאוד חוקרים ברמות הגבוהות, יותר ממספר המקומות הפנויים. הבעיה היא איך מקיימים חוג באוניברסיטה כשיש לך כל כך מעט תלמידים לתואר ראשון. זו שאלה קשה, והתשובה שלי היא שצריך לבחור בקפידה את החוקרים ולהשקיע בהם הרבה כך שיהיו הטובים ביותר, יעמדו בשורה אחת עם החוקרים בעולם, ויביאו תוצאות בינלאומיות. אפשר לסגור את החוג למתמטיקה עיונית? אני מקווה מאוד שלא, מכיוון שיש לזה ערך אקדמי.
"הייתה לנו באוניברסיטת תל־אביב בעיה קשה עם מדעי היהדות, אמרו שצריך לסגור כי אין תלמידים. אני לא בא מרקע דתי, אבל אני ציוני ויהודי, ואמרתי שלא יעלה על הדעת שלאוניברסיטת תל־אביב לא יהיה חוג שמלמד מקרא, מחשבת ישראל או בלשנות עברית. כי בשביל מה אנחנו פה? בלי החוג הזה אפשר לסגור את העסק, שאנשים ילכו ללמוד כימיה בחו"ל. גם באוניברסיטה הפתוחה אנחנו עוסקים בחיזוק התרבות היהודית על ידי יצירת סדרות על ספרות עברית ומחשבת ישראל, כי בלי זה אין לנו זכות קיום. זה הבסיס. עולות שאלות קונקרטיות, כמו כמה חוקרים או מלגות יהיו, אבל קודם כול יש הבנה שאנחנו כאן בשביל התרבות העברית והיהודית. לא היה לי קשה לשכנע אף אחד בטיעון הזה. זה נכון גם ללימודים קלאסיים, אבל מכיוון אחר. אוניברסיטה ללא מדעי הרוח היא לא אוניברסיטה. אפילו בטכניון חיזקו את זה לאחרונה. על ג'אווה אני מוכן לוותר, פה אין סיכוי".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
