בוקר טוב // הבוקר שלהם מתחיל בחמש בבוקר, "כדי לארגן את ‘הריטריט עם אמא’ לפני שהילדים מתעוררים". אלכס נכנס למטבח ומתחיל לבשל לריטריט. ורוניקה מתמקדת בארגון המרחב, מסדרת כל מה שצריך כדי ליצור אווירה נעימה.
חיבוק מרובע // כשהילדים מתעוררים, הם "מקדישים זמן לחיבוק מרובע, שמחבר אותנו אליהם ומעביר את המסר שאנחנו כאן בשבילם. החיבוק חשוב כי הארגון למפגשים יכול לגרום לנו להיות משימתיים, והילדים מרגישים את הלחץ, מחפשים תשומת לב ולעיתים מתנהגים בדרכים לא מיטיבות כדי למשוך את תשומת ליבנו. הם יודעים שבבוקר מגיעים לכאן ילדים ונוגעים בחפצים שלהם. אחרי חמש שנים שכל הקסם הזה מתנהל כאן, הבנו שהם רוצים מאיתנו את הנוכחות התודעתית שלנו. לכן אנחנו מקפידים להיות נוכחים ברמה התודעתית, מקשיבים להם ומגיבים לצרכים שלהם".
מכלי אהבה // הילדים מתארגנים לאט. הם בוחרים את ארוחת הבוקר, אוכלים לאט, ליה אוהבת לצייר בבוקר ויהל אוהב להציק לליה. ואם יש אווירה מתוחה כי הטייץ הלבן עם הפרפרים בכביסה אז אלכס יודע לשעשע, הופך להיות ילד בעצמו ומצליח להקליל את הבוקר. הצחוקים והמשחקים שלו מביאים חיוכים במיוחד לפני שהם יוצאים לגן. "אנחנו משתדלים לקחת את הזמן, להתארגן בקצב איטי ולאפשר לילדים להיפרד כשמכלי האהבה שלהם מלאים".
גן עם אמא // ורוניקה מנהלת את "הריטריט עם אמא" כבר חמש שנים: מדי בוקר מתנהלים שם מפגשים שמציעים לאימהות ולילדיהן "חוויה ייחודית של נוכחות, חיבור והתפתחות אישית". "הילדים שמגיעים מגיל שנה ועד גיל ארבע נמצאים בעיקר בחינוך ביתי. מהות המקום מיועדת לאימהות שבחרו לא לשלוח את הילדים למסגרות קונבנציונליות. בנוסף מגיעות מרחבי הארץ אימהות שרוצות לחוות את הקסם באופן חד־פעמי".
חיבור // הקטנטנים משוטטים בין פינות המשחק, בעוד האימהות צופות בהן ונהנות מהזמן המשותף. ורוניקה: "אני מרחפת בין האימהות, משתפת מניסיוני ומהידע המצטבר שלי, והן מתייעצות ומשתפות בקשיים ובהצלחות. כאשר קבוצת נשים מתאחדת זאת גם הזדמנות לחבר בין נשים שמוצאות זו בזו לא רק חברות, אלא גם שותפויות עסקיות או תמיכה רגשית".
שמחה // "אני מתבוננת בחיוכים מהלב של האימהות, ורואה כיצד שמחתן מועברת לילדיהן, החיבור וההשפעה של אמא שמחה וילד שסופג זאת, הופך את המרחב למקום בטוח לצמיחה והתפתחות".
עסק משפחתי // את המרחב בנה אלכס, והשנה הוא גם עזב קריירה מצליחה כדי להקדיש את כל זמנו לעשייה של ורוניקה. כך הפך המקום לעסק משפחתי שכל אחד מביא אליו את הידע והאהבה שלו.
התעמלות וסבתא // ורוניקה נולדה ברוסיה, ובגיל ארבע עלתה לארץ עם משפחתה. יש לה אח בכור שגדול ממנה בשש שנים. "בתור ילדים בבאר־שבע חווינו את קשיי העלייה. כתלמידה הייתי שקופה וסחבתי את הפחדים וההגנות שסיגלתי בעקבות העלייה. למזלי גרתי בשכונה מלאה ילדים, רובם עולים מברית המועצות ואתיופיה, ושם לראשונה הרגשתי שייכת. כמו שטוענת הסטיגמה, גם אני נשלחתי לחוג התעמלות אומנותית וסבתא שלי גרה איתנו, וזה היה כיף.
"בתיכון השקעתי מאוד בלהקת ריקוד שייצגה את ישראל בחו"ל. התגייסתי לשירות קצר של שנה. סיימתי לימודי הדרכת כושר, הייתי מאמנת אישית של נשים וגם מאמנת כושר לגיל השלישי. במקביל הייתי מסרקת והתחלתי את לימודי התואר בחינוך מיוחד. כשנולדה ליה רציתי להיפגש עם אימהות, ופתאום כל מה שלמדתי, כל מי שפגשתי וכל מה שחוויתי התחברו לכלים שבנו את מפעל חיי".
פרשה וסבא // אלכס נולד באוזבקיסטן למשפחה בוכרית מסורתית, ובגיל שש עבר עם משפחתו לבאר־שבע. "זה היה חינוך בוכרי פטריארכלי. התגוררנו בדירה קטנה עם משפחה נוספת. סבי היה דמות דומיננטית במשפחה, וחינך לערכים של מסורת ומשפחתיות. הוא היה חוזר מבית הכנסת ומאחד את המשפחה סביב ארוחות שישי, מספר על פרשת השבוע. הוא אהב אירוח המוני, ובנה למשל מטבח בוכרי להכנת אוכל מסורתי. הייתי שותף לבנייה ובזכותו פיתחתי את כישוריי ואת האומץ ליצור בעץ ובחומרי בניין אחרים".
בגיל 13, לאחר גירושי הוריו, חיפש לדבריו מקום מפלט ותחושת שייכות. "המורה לאומנות זיהתה את מה שאני יכול לעשות והעניקה לי את ההזדמנות לעצב קיר גדול, חוויה ששינתה את תפיסתי על יכולותיי האישיות".
משפצר // בצבא היה אלכס לוחם בגדוד שמשון של חטיבת כפיר, ושם התחדדה אהבתו ליצירה. "במהלך השירות הקמתי פינות ישיבה ושפצרתי לחברים את התיקים והדסקיות. בהמשך למדתי הנדסה אזרחית והשתלבתי בתחום הבנייה".
מפגש שני // הם התחתנו כשוורוניקה הייתה בת 19 ואלכס בן 21. הם הכירו בבאר־שבע, בשכונה שגדלו בה. "היינו משחקים יחד בתור ילדים, ואז נותק הקשר. כשנפגשנו שוב במפגש מקרי, אלכס לא זכר אותי ואני כן זכרתי אותו. לא סיפרתי לו שהייתי מאוהבת בו כשהייתי בת שבע ואפילו לא סיפרתי שאנחנו מכירים מהילדות. כשהוא ניגש אליי התרגשתי מאוד, אבל הצלחתי להישאר קולית ולהתנהג כאילו זאת הפגישה הראשונה".
בירת ההזדמנויות // שניהם עלו היישר אל באר־שבע ולא עזבו אותה אף פעם. "הסלוגן של העיר הוא 'בירת ההזדמנויות של ישראל', והיא אכן כזאת בשבילנו", אומרת ורוניקה. במהלך מערכת הבחירות למועצת העיר ורוניקה קידמה פרויקטים לגיל הרך. "ראש העיר ועיריית באר־שבע קשובים לצעירים ולתושבים. באר־שבע מתפתחת וגדלה, ואפשר לראות שנפתחים עוד ועוד עסקים שחושבים מחוץ לקופסה. יש בית קפה מיוחד שמשלב אווירת פיקניק, יש פרויקטים ויוזמות בעירייה, זה ניכר וזו לגמרי סיבה להישאר".
גירוד חתולי // העסק הראשון שלהם נולד לאחר שאימצו שני חתולים. "ראינו שהחתולים זקוקים לפינה לגרד בה את הציפורניים, אז במקום לקנות משהו בנינו בעצמנו. זה הביא אותנו לפתיחת עסק קטן של מתקני גירוד לחתולים". ורוניקה התחילה אז תואר בחינוך מיוחד. בזמן הזה, אלכס טס לארה"ב כדי להרוויח כסף עבור רכישת דירה. כשהוא חזר הם טסו להודו. "חזרנו וקנינו את דירתנו הראשונה שבה שברנו קירות, עיצבנו, והכול בעצמנו. שם גילינו את היכולות שלנו. הבנו שאנחנו אוהבים לדמיין, לתכנן, לעבוד ולהגשים".
להשתתפות במדור dyokan@makorrishon.co.il
