"שומרי חוק לא באו ללוויה אבל הרבה אחרים באו, זה הקוד של הגליל"

את ההודעה על נפילת בנה קיבלה פרופ' איילת שביט כשהייתה באמצע שיעור פילוסופיה בזום עם הסטודנטים שלה מהמכללה האקדמית תל־חי. המרצה הכריזמטית עם האור בעיניים רצתה להמשיך ללמד את הקורס שכותרתו "רבגוניות החיים", אך אל ביתה נכנסו שלושה חיילים ובפיהם בשורה שכותרתה שונה לגמרי. והיא, שלא הבינה באותו הרגע את מטרת הביקור, הפכה באחת לאישה בורחת מבשורה כשביקשה מהם להמתין.

סמ"ר טל שביט, לוחם בגדוד 931 של חטיבת הנח"ל, נפל ב־5 במאי במלחמת חרבות ברזל. הוא נהרג מפגיעת פצצות מרגמה שנורו מדרום רצועת עזה אל שטח כינוס בכרם־שלום. "מכיוון שטל היה אז מחוץ לרצועת עזה הייתי פחות מודאגת", מודה אמו. "החיילים שנכנסו אליי הביתה נראו לי יותר כועסים מעצובים. חשבתי שאולי הם מחפשים נפקדים. רק כיום אני מבינה שהם היו חדורי מטרה לבשר, כי זה קשה לבשר. יש לי חברה שהיא קצינת נפגעים בנח"ל, וחשבתי שאם יקרה משהו לטל, היא זו שתבוא לבשר לי. לא ידעתי שזה לא התפקיד של קצינות נפגעים. החיילים אמרו לי לשבת, ואז המפקד שלהם הניח עליי את היד ואמר שטל נהרג. בכיתי וכיסיתי את הפנים כדי להיזכר בו, לראות אותו, כי ידעתי שלא אראה אותו לעולם".

טל היה בן 21 במותו. יחד איתו נהרגו סמל מיכאל רוזל, אף הוא מגדוד 931, ושני לוחמים מגדוד שקד של חטיבת גבעתי – סמ"ר ראובן מרק מרדכי אסולין וסמ"ר עידו טסטה. "טל מת בתוך פחות משנייה", אומרת שביט. "לא כאב לו. כשסיפרו לי שהגוף שלו התפזר, אמרתי שאני לא רוצה לשמוע, ובאותה נשימה אמרתי שאלה החדשות הכי טובות שיש. כי הוא לא דימם לאיטו למוות, והוא לא שכב שם מפוחד, קורא לעזרה. יש כיום חטופים שיושבים ומחכים, קוראים לעזרה, ואף אחד לא בא".

"חברי כיתת הכוננות, האנשים היחידים שנשארו בקיבוץ, חפרו את הקבר. הם התקשרו לרן ואמרו לו, 'סידרנו לך שורה ראשונה מול הנוף, ליד האריה'. ידענו שלא נקבור אותו בלילה, שלא נבוא כמו גנבים, אלא נתמודד עם מה שיהיה"

משפחת שביט שוהה כיום במושב שדמות־דבורה, למרגלות התבור, לאחר שפונתה מביתה בקיבוץ כפר־גלעדי שבגליל העליון. רן, אבי המשפחה, נשאר בקיבוץ במשך רוב המלחמה, בתור מפקד כיתת הכוננות המקומית. מעונה הזמני של המשפחה – בית לא גדול, בעל תקרה מעוגלת אך מרובת זוויות – ניתן לה למגורים מאת יעל אשד־סילבר, דוקטורנטית של שביט, שמתגוררת בבית הסמוך. כשהיא הבחינה בחיילים ובאמבולנס שחונה בקצה הרחוב, הבינה מיד מה קרה, וחשה להיות לצד שביט עד שיאתרו את רן. הבן הצעיר רותם, אז תלמיד שמינית וכיום בשנת שירות, היה בחדר הסמוך וקיבל את הבשורה הקשה מאמו ומהחיילים. עופרי, אחיו התאום של טל, היה בבסיס שהוא משרת בו, במודיעין בפיקוד הצפון.

בתוך הבית ניצבת כיום פינת זיכרון זמנית, ובה תמונות של טל משלל תקופות חיים, וגם מכתב פרדה שהמשפחה מצאה במכשיר הטלפון שלו לאחר מותו. "אם אתם קוראים כנראה אני מת, ואני רוצה שתדעו שאהבתי אתכם ואני שמח על כל אחד ואחד מכם, שהייתם חלק מהחיים שלי", כתב טל. "אני לא יודע מה יקרה לי שם. אנסה לשמור על עצמי כמה שיותר, אבל אם חלילה יקרה לי משהו, תדעו שאתם לא צריכים להאשים את עצמכם או להפסיק לחיות את חייכם… אני מאושר על החיים שהספקתי לחיות. היה לי כל מה שאני צריך ובחיים לא היה לי חסר כלום. אני מרגיש שהפספוס היחידי הוא שלי עם עצמי, בכך שדחיתי חלק מהדברים סתם מטיפשות, ואני מבקש מכם ללמוד מזה ולא לדחות דברים סתם".

אף שכפר־גלעדי נמצא באזור מופגז ומטווח, החליטה המשפחה לקיים את הלוויה בבית הקברות של הקיבוץ בתל־חי – שם ניצב פסל האריה השואג, ושם קבורים מגיני תל־חי. שביט: "חברי כיתת הכוננות, האנשים היחידים שנשארו בקיבוץ, הם שחפרו את הקבר. הם התקשרו לרן ואמרו לו, 'סידרנו לך שורה ראשונה מול הנוף, ליד האריה'. ידענו שלא נקבור אותו בלילה, שלא נבוא כמו גנבים, אלא נתמודד עם מה שיהיה.

"ההחלטה לקבור את טל בכפר־גלעדי, למרות ההנחיות שאוסרות להגיע לאזור, היא חלק מהדי־אן־איי של הקיבוץ. יש קיבוצים מאורגנים מאוד, שמקבלים החלטות על סמך התקנונים והוועדות, ואילו לכפר־גלעדי יש תרבות אנרכיסטית. כבר בתקופת הטורקים, כשאסור היה להסתיר נשק, היה סליק עמוס מתחת למחסן של סבא שלי. סבא לא ידע עליו בתחילה, וגם כשידע לא סיפר לאף אחד, והוא נפתח רק בשנות התשעים. את בן־גוריון אנשי הקיבוץ לא רצו לקבל לארגון 'השומר', כי לא היו בטוחים שאפשר לסמוך עליו".

ההספדים על טל נישאו בקיבוץ גינוסר, ולאחר מכן נסעה המשפחה לטמון אותו בתל־חי. כאמצעי זהירות, הפרסומים שיצאו לפני כן דיברו על "לוויה בחוג המשפחה", ולא צוינה שעה מדויקת. באתר וואלה דווח למחרת שגיורא זלץ, ראש המועצה האזורית הגליל העליון, פנה אל הנוכחים עוד לפני הגעת הארון לבית הקברות וביקש מהם להתפזר. "צופים עלינו", אמר לקהל.

"גדלתי על החשיבות של המקום שאני חיה בו: על הגדר, על הגבול. זה לא 'טוב למות בעד ארצנו'; זאת עקשנות לצד תחושת שותפות, אפילו שותפות בכירה, בדבר הזה שנקרא ישראל. עד 7 באוקטובר מעולם לא עזבנו את הקיבוץ במלחמות. התנועה שאני מכירה היא הפוכה: כשיש בעיה בגבול, את באה"

שביט: "בזמן הלוויה היה אור של שקיעה, האור האחרון שנוגע בחרמון, כשהוא נהיה ורוד. זה הנוף שהיה כל כך יקר לטל. אנשים שומרי חוק לא באו, אבל תושבים מהגליל ידעו שהלוויה לא באמת בחוג המשפחה, ובאו. היו שם כמאתיים בני אדם, למרות כל ההנחיות. למה? כי זה הקוד של הגליל. אתה עושה את מה שצריך, את מה שאתה מאמין בו, והשאר יסתדר איכשהו, או שלא. נסראללה או מי שבא אחריו לא יכתיבו לי איפה לקבור את הילד שלי. לא בשביל זה סבא וסבתא שלי הגיעו לפה".

מרד האמהות

פרופ' איילת שביט מהמכללה האקדמית תל־חי היא פילוסופית של המדע, עמיתת מחקר בטכניון ויו"ר האגודה הישראלית לפילוסופיה. בתל־חי היא עומדת בראש החוג לתואר שני ב"פילוסופיה משולבת עשייה" – תוכנית ייחודית שמחברת בין מחקר אקדמי בתחום הפילוסופיה לעשייה אקטיבית מחוץ לקמפוס. בשנה האחרונה אישרה המועצה להשכלה גבוהה את הפיכתה של המכללה ל"אוניברסיטה של הצפון", אך כרגע הצפון מפונה והשיעורים נערכים בזום או בשלל אתרים חלופיים ברחבי הארץ, ופעילות התוכנית בראשותה של שביט נעשית עם הקהילות המפונות.

שביט היא גם המייסדת של "אקדמיה בכיכר", יוזמה שמביאה מגוון קורסים אקדמיים לתושבים בצפון בתשלום סמלי של שלושים שקלים לקורס שלם. הפרויקט הזה נולד במאהל המחאה החברתית של 2011 בקריית־שמונה, אז זיהו שביט ואשד־סילבר את החיבור הבלתי אמצעי שנוצר ברחוב בין האקדמיה לקהילה, והחליטו שהקשר הזה חייב להימשך. "הבנו שתל־חי נמצאת בסך הכול קילומטר ומשהו מקריית־שמונה, אבל רוב תושבי העיר לא היו מעולם במכללה, והם מרגישים ניכור כלפי האקדמיה", אומרת שביט. מאז ועד היום הועברו יותר ממאה קורסים של "אקדמיה בכיכר" בידי מרצים שהגיעו בהתנדבות לשלל אולמות ואתרים בצפון.

ברבים מהקורסים יש שני מרצים – אחד מהאקדמיה ואחד הוא מרצה מקומי, שמחזיק ידע שלא יסולא בפז. כך היה למשל בקורס שעסק בהיסטוריה של קריית־שמונה: ותיקי המקום סייעו במחקר, ובעקבות המיזם נכתבו מאמרים על העיר. "המטרה של אקדמיה בכיכר לא הייתה 'לרדת ממגדל השן' או להנגיש תכנים", מדגישה שביט. "המיזם נוצר מתוך הבנה שיש באזור ידע שאנחנו כאקדמאים זקוקים לו. בקורסים האלה פרספקטיבות שונות נפגשו לראשונה. יושב שם בן העיר ואומר: 'אנחנו בתור ילדים רעבנו, אבל ראינו שלקיבוצניקים יש שוקולד ושמנת'. אלא שלידו יושבת קיבוצניקית ותיקה שמספרת שגם היא הייתה רעבה אז. זה הכוח של עובדות, וזה הכוח של מפגש שמאפשר לך להטיל ספק במה שחשבת שידעת".

המחקר של שביט עוסק בפילוסופיה של אקולוגיה ואבולוציה, ובודק את יחסי הגומלין של עובדות וערכים במושגי יסוד ביולוגיים כמו "אינדיבידואליות", "קולקטיביות", "שיתוף פעולה" (לעומת "שותפות") ו"מיקום". "שיתוף פעולה", מסבירה שביט, הוא צר, ספציפי וצריך לשרת את האינדיבידואל בצורה ברורה, ואילו "שותפות" פירושה החלטה להיות חלק מקבוצה, תוך ידיעה שהדבר יהיה כרוך במחיר. זאת מבחינתה תמצית ההוויה של מי שבוחר לגור בגבול הצפון. "התחושה שיש משהו שנוגע לך ורלוונטי לך באופן אישי, אבל הוא לא עסוק רק בך אישית – זאת תחושה שמעניקה משמעות", היא אומרת. "כך היה אצל סבא וסבתא שלי שעלו לארץ, וכך אצל אבא שלי, בן ירושלים שהגיע לגליל. וזה רלוונטי לי ולכל הילדים שלי, כולל טל. הוא אמר לרן: אבא, אני אלחם להחזיר את החטופים בדרום, ואתם תשמרו על הצפון".

סבה וסבתה של שביט עלו ארצה בראשית שנות השלושים בקבוצת נוער. הסב דרש בדמעות להגיע לכפר־גלעדי, הקיבוץ ששמע עליו רבות ממדריכו בתנועה, ולא לקבוצת כנרת, לשם רצו לשלוח אותו. "הם לא ייסדו, הם באו להיות שותפים במשהו חדש", מתארת שביט. "ככה גם אני מרגישה כל השנים, ואני חושבת שזה האתוס של תל־חי עד היום".

איילת שביט היא בתם של נטע זמירי־מר־חיים ושל אורי מר־חיים, פרופסור לביוכימיה חקלאית שממשיך בפעילותו המחקרית גם היום, בגיל 85. איילת נולדה ב־1967, בזמן מלחמת ששת הימים. כשהייתה כבת 13 התרחש הפיגוע בבית הילדים בקיבוץ הסמוך, משגב־עם: מחבלים השתלטו על המקום, לקחו את הפעוטות כבני ערובה, ודרשו לשחרר אסירים מבתי הכלא בישראל. כוח של סיירת מטכ"ל וסיירת גולני הצליח לחסל את המחבלים, אך הללו הספיקו לרצוח תינוק אחד ואת מזכיר הקיבוץ. אחד החיילים בכוח הפורץ נפל אף הוא בחילופי האש. "אמהות בכפר־גלעדי קיבלו בלילה שלאחר מכן החלטה ספונטנית – לקחת את הילדים הביתה", מספרת שביט. "מאז התגוררנו עם ההורים בדירות הקטנטנות והצפופות שלהם, ואני חיכיתי כבר לעבור ללינה המשותפת ב'נעורים' (מגורי הנוער בקיבוץ – מ"פ), כי זה נתן לי חירות. יש בני קיבוץ שחוו משהו משתק בקולקטיב, אבל זה לא מה שאני הרגשתי, ואני לא מרגישה כך עד היום".

בתור בוגרת תנועת "השומר" היא לא חונכה על קרב תל־חי כמיתוס, אלא ספגה דווקא גישה ביקורתית כלפיו. הקרב הנודע התחולל ב־1 במרץ 1920: מאות ערבים ובדואים הגיעו אל שערי תל־חי, והתפתחו חילופי אש שראשיתם ככל הנראה באי הבנה. השלב הראשון של הקרב נגמר בהפסקת אש, אך אחד מהמגינים היהודים, שלא היה מודע לכך, ירה לעבר הערבים הנסוגים וכך התחדש הירי ביתר שאת. לבסוף הלוחמים היהודים נסוגו, והערבים העלו את תל־חי באש. בקרב נהרגו שישה ממגיני תל־חי ובהם יוסף טרומפלדור.

שביט: "טרומפלדור אומנם קבור אצלנו, אבל אנחנו גדלנו על המיתוס שאומר שאילו משה אליוביץ' (איש תנועת 'השומר' מכפר־גלעדי – מ"פ) היה שם באותו היום, האי הבנה לא הייתה מתרחשת. אליוביץ' ידע ערבית, הוא נכח שם באירועים קודמים וטיפל בקונפליקטים.

"אני גדלתי על החשיבות של המקום שאני חיה בו: על הגדר, על הגבול. זה לא 'טוב למות בעד ארצנו'; זאת עקשנות לצד תחושת שותפות, אפילו שותפות בכירה, בדבר הזה שנקרא ישראל. עד 7 באוקטובר מעולם לא עזבנו את הקיבוץ במלחמות. התנועה שאני מכירה היא הפוכה: כשיש בעיה בגבול, את באה. לכן בהתחלה לא הסכמתי להתפנות. כדי לשכנע אותי רן אמר: 'זה מפריע ומקשה עליי. מה את רוצה שאני אעשה אם תהיה פה התקפה? במה אני אעסוק – בלבדוק איפה את, או איפה כוח רדואן?'"

ידעתם במשך השנים על תוכנית הפלישה של חיזבאללה?

"ידעתי שזה מה שהם מתכננים, כי זה המידע שהגיע אל רן. גם היום אני חושבת שדבר כזה עלול לקרות. אם מבטיחים לי 'ביטחון מוחלט' או 'ניצחון מוחלט', אני חושבת שזאת ציפייה לא ריאלית. מספיק שנים חייתי עם קטיושות וגראדים, אני יודעת שזה לא סוף הסיפור, ואני גם לא מצפה לסוף הסיפור".

סטואיות בחדר ההמתנה

רן הוא קיבוצניק מעמק חרוד, סגן מפקד סיירת גולני לשעבר. הוא ואיילת הכירו בשנת שירות בירושלים, והשתקעו בקיבוץ שלה. רן משמש היום סמנכ"ל התפעול והתכנון של המחצבות בקיבוץ. אחרי עשור של טיפולי פוריות באו לעולם התאומים טל ועופרי. שביט מספרת שזה קרה ממש בטיפול האחרון שהרופאים הרשו לה לעבור.

את הסיטואציה של קבלת בשורה רעה היא כבר פגשה בעבר: "כשעופרי היה בן שנה ושמונה חודשים, הודיעו לנו שיש לו במוח גידול בגודל של ביצה. הגיעו אליי אז עשרה רופאים, הקיפו אותי, ומנהל המחלקה הניח עליי יד ואמר: 'נעשה כל מה שאנחנו יכולים'". בעת שהתינוק עבר ניתוח להסרת הגידול מראשו, שביט ישבה בחדר ההמתנה וקראה ספר של הפילוסוף הרומאי סֶנֶקָה, שעסק באסכולה הסטואית. "הסטואה משחררת אותך מהתחושה שאת אחראית על מה שקורה", היא אומרת. "לפי התפיסה הזאת, את יכולה לשלוט אך ורק באיך את מגיבה לעולם. את לא מנהלת את העולם, אלא חלק ממארג חי ונצחי.

"מיד כשהתחילה המלחמה, רן היה צריך לצאת ולדאוג להגנה על הקיבוץ, כי חשבנו שזו תנועת מלקחיים וכוח רדואן עומדים לפלוש. אני הסעתי את טל לנקודת ההסעה. במובן הזה אני אחראית למותו. אני גם חינכתי אותו שיתגייס. אני אחראית, אבל לא אשמה"

"אני זוכרת את עצמי יושבת תשע שעות בהמתנה, לא יודעת אם עופרי יתעורר, ואם כן – האם ידע מי אני, מי הוא. הגידול היה במיקום שמאפשר להוציא אותו, אבל סמוך למרכז הנשימה, ולכן זה היה מפחיד. הפילוסופיה עזרה לי מאוד לאורך שנות טיפולי הפוריות, אבל מול הניתוח של עופרי, תינוק קטן, זה קרס. ואז חשבתי שתפקידה של הפילוסופיה לא מתאים למצבים באמת קשים, אלא רק לדברים קלים יותר.

"דווקא טל, שנולד במשקל כבד יותר וינק מההתחלה והכול בא לו בקלות, הלך ראשון. היום הפילוסופיה כן עוזרת לי להתמודד עם המוות שלו, כי הודות לה אני משוחררת מהרבה מטענים קשים שיש להורים. לא מעט הורים מרגישים אשמה וכעס, שואלים את עצמם: למה זה קרה לו? למה זה קרה לי? אני מבינה אותם, אבל אצלי השאלה הזאת לא קיימת בכלל. ברור לי שאני לא יודעת, אין לי תקווה שאדע".

טל גדל בטבע של הקיבוץ וסביבתו, למד בתיכון עמק החולה והדריך בנוער העובד של כפר־גלעדי. במפגש שקיימה המשפחה ב"בית השומר" במלאת שלושים למותו, סיפרו חניכיו עד כמה השפיע על חייהם. "קל לדבר על טל. נעים לי לדבר עליו, גם אם אני בוכה תוך כדי כך. במשפחה שלנו כולנו בכיינים, וזה עוזר מאוד", אומרת שביט. "מאז שטל היה קטן, הייתה בו יכולת לזרום עם החיים. הוא לא לקח את עצמו יותר מדי ברצינות. בכל מקום אהבו אותו, המורים שלו אהבו אותו אף שהיה דעתן. גם איתנו הוא היה מתווכח, היה עומד על דעתו, אבל היה בו משהו אכפתי מאוד".

בתיכון למד טל פיזיקה וכלכלה, אבל כשהמורה ניסה לכוון אותו למסלול מוגבר של פיזיקה, הוא העדיף דווקא להחליף את המקצוע הזה בלימודי תנ"ך מוגברים. שביט: "אני הייתי נגד ההפרטה, הייתי בעד הקיבוץ השוויוני, וטל דווקא החליט ללמוד גם תנ"ך וגם כלכלה. הוא אמר: 'את ואבא לא מבינים מהחיים שלכם, אני אדאג לכסף במשפחה הזאת'. לרן הוא אמר: 'אני לא הולך לגיבוש של סיירות ולא אצא לקצונה. אני אהיה חפ"ש בגדודים, וגם לא בגולני אלא בנח"ל'. רן היה אומר לו 'אולי תתאמן קצת יותר, לך לאימוני כושר קרבי', וטל סירב. הוא התעניין בהדרכה, בבני אדם. כך הוא פילס את דרכו במסלול עצמאי לגמרי, ואפילו לעומתי. הוא צחק על הפילוסופיה, צחק על האקדמיה, אבל הכול עם חן ועם אהבה. היו לנו הרבה ויכוחים פוריים".

לפני הגיוס עשה טל שנת שירות בשכונת בת־גלים בחיפה במסגרת ארגון בינ"ה. הוא לימד ילדי עולים על מנהגי היהדות, ושימש לילדים חונך – הן בעזרה בלימודים והן בתמיכה אל מול מציאות קשה ואלימה בבית. בדצמבר 2022 התגייס לצה"ל, ועבר מסלול של לוחם בנח"ל.

ב־7 באוקטובר 2023, שמחת תורה, התאומים היו בבית. טל הוקפץ בתחילה לגבול הצפון, ובהמשך ירד עם הגדוד לעזה. שביט: "מיד כשזה התחיל, רן היה צריך לצאת ולדאוג להגנה על הקיבוץ, כי חשבנו שזו תנועת מלקחיים וכוח רדואן עומדים לפלוש. אני הסעתי את טל לנקודת ההסעה. במובן הזה אני אחראית למותו. אני גם חינכתי אותו שיתגייס. אני אחראית, אבל לא אשמה. היכולת שלי לחיות בשלום עם עצמי קשורה בתפיסת העולם הפילוסופית שלי ובמקום שאני חיה בו: 1,200 מטר מהגבול, מקום שאין בו פריווילגיה לדרוש ממישהו אחר שיגן על החיים שלך.

"לא חשבתי שיש לנו אפשרות לא להגיב, ולכן הייתי שלמה עם הכניסה של טל לעזה. עכשיו זה נהיה עמום, ולא ברור לאורך כמה זמן המלחמה לגיטימית. עדיין יש הרוגים בכל יום, והזוועה האמיתית היא שנדמה שאנשים מתרגלים למתים, מתרגלים לחטופים ולעינויים שהם כנראה עוברים, וזה לא מעורר סערות נפש. זה האסון האמיתי בעיניי. מומחים שאני סומכת עליהם אומרים שאפשר וצריך לחתור לסיום מהיר, ולכן במצב הנוכחי אני יותר מבינה תגובות של כעס. אילו טל היה נהרג היום, אני לא יודעת אם הייתי מגיבה כמו אז".

"לטל היה חשוב להפריד בהתנהגות שלו בין אזרחים לנוח'בות, ובו בזמן הוא ידע שההפרדה הזאת בעייתית. הוא אמר לי: 'כמעט בכל בית אני רואה דגלים וסמלים של חמאס, כמעט בכל מקום אני מוצא נשק, והנוח'בות עוברים ממדים לבגדים אזרחיים'. אבל הוא ניסה להבדיל, וזה בעיניי הדבר החשוב"

בלילה לפני הכניסה לעזה טל התקשר אליה. "הוא אמר: 'אמא, אנחנו נכנסים פה לאיזשהו מקום, ואני לא יודע מתי אני חוזר'. הקול שלו רעד, ומיד הבנתי על מה מדובר, ודיברנו על האפשרות של מותו. היינו אז במלחמה שרק התחילה, כשאנחנו מבינים איזו מכה חטפנו, ויודעים שהם מחכים לנו שם, מחופרים, אחרי שהם התכוננו במשך שנים. טל ידע שזה התפקיד שלו עכשיו. שנינו הבנו מה התרחש בשיחה, ושנינו בכינו".

מה אמרת לו?

"את כל מה שרציתי שהוא ידע שאני חושבת עליו. כמה אני אוהבת אותו, ועל מה אני מעריכה אותו ורק אותו. הוא אמר לי כמה הוא שלם עם החיים שלו, וכמה הוא שמח במשפחה שלו. הוא דיבר על האזור שהוא חי בו, ועל הרצון שעוד ילדים יזכו בילדות כמו שהייתה לו – שיוכלו ללכת לנחל ולשבת בערב ליד מדורה. הוא חשב על החצבני, הוא חשב על הגליל העליון. כך הבנתי שהילד שלי באמת נכח בחייו. זה הדבר שאני מאחלת גם לעצמי: להיות נוכחת בחיי ושלמה. הקול שלו מהדהד גם בתוכי. אני לא מודדת כמה זמן אני חיה, אני שואלת את עצמי איך אני חיה".

אחר כך במשך חודשיים הם לא שמעו מטל דבר. כשיצא הביתה לזמן קצר, הבינו כמה התבגר. "ראיתי ילד זקוף שמשהו בו התעצם. כל הגוף שלו חייך. הוא הרי בא מכפר־גלעדי, מקום שמיתוס הגבורה נוכח בו. אנחנו קיבוץ לא גדול, ויש לנו 35 חללי צה"ל, זה המון. הילדים לומדים עליהם, מכירים אותם. ועכשיו טל פתאום נבחן, והרגיש שהוא עומד במבחן".

בין הקטיושה לפצמ"ר

גדוד 931 לחם בין השאר במחנה הפליטים שאטי וב"מוצב 17", מעוז צבאי של חמאס במערב ג'באליה. "טל הקפיד לבדוק על מי הוא יורה", מספרת שביט. "היה לו חשוב מאוד להפריד בהתנהגות שלו בין אזרחים לנוח'בות, ובו בזמן הוא ידע שההפרדה הזאת בעייתית. הוא אמר לי: 'כמעט בכל בית אני רואה דגלים וסמלים של חמאס, כמעט בכל מקום אני מוצא נשק, והנוח'בות עוברים ממדים לבגדים אזרחיים'. אבל הוא ניסה להבדיל, וזה בעיניי הדבר החשוב: מה אתה מנסה לעשות, לא רק מה עשית. אם נוותר על הניסיון להבדיל בין פושעים לחפים מפשע, נהיה בדיוק כמו אלה שאנחנו נלחמים בהם".

באחד הימים התמקמו טל וחבריו בבית שהיה מסומן כמעוז מחבלים. הפקודה הייתה לירות בכל מי שנכנס לשם. "טל סיפר שהם חיכו להוריד מחבלים, ואז נכנסו חמישה בני אדם שלכאורה הוא היה אמור לירות בהם – אלא שהוא הבחין שעל הקסדות שלהם יש מכשור מסוים שלא מצוי ברשות המחבלים, לפי ההערכה שלו. טל לא ירה, הוא גם עצר את כולם מלירות, ואכן התברר שאלה חיילי צה"ל".

בנה, היא מספרת, הציל את חייו של חייל נוסף. "במהלך פעולה משולבת עם כוחות שריון, הם נקלעו למארב וטנק החל לעלות באש. אחד החיילים מהטנק היה במצב פחות טוב. טל סיפר לי: 'אני לא פרמדיק, לא יכולתי באמת לעזור לו, אבל הייתי איתו, נתתי לו מים ועזרתי לפנות אותו'. ומתברר שהפעולה שלו הייתה משמעותית".

בשלב מסוים במלחמה הוטל עליו לשמור במסדרון נצרים. "זאת הייתה תקופה קשה עבורו, כי הוא שמע צעקות שאפשר לקרוא להן צעקות של רעב, כשאנשים נלחמו על האספקה. אתה מבין שיש לידך אנשים רעבים שצועקים ונאבקים על הקופסאות האלה, ואתה לא יכול לעשות כלום. הוא שמע את היריות, את המכות, מהומה אלימה על אוכל, על מים. היה לו קשה מאוד לשמוע את זה לילה אחרי לילה.

"באחת השבתות המ"פ עשה להם שיחה ואמר שאחרי עזה הם מיועדים לצאת ללבנון. היו חיילים שאמרו: 'די, אנחנו לא יכולים כבר, אנחנו לא רואים בית חודשים על חודשים, נראה לך שנמשיך?'. ואז טל קם ואמר: 'שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה. אם צריך, אעלה איתך ללבנון'".

48 שעות לפני שטל נהרג, הוריו עוד הספיקו לנסוע עמו לטיול שכלל לינה תחת כיפת השמיים בנחל שלמה וצלילה באילת. "היה לנו זמן לדבר, ובדיעבד החופשה הזאת הייתה מעין שיחת סיכום. בשלב כלשהו אמרתי לו: 'טליק, לא נעים להגיד, אבל המלחמה עושה לך טוב. השתנית לטובה'. הוא צחק וענה: 'זה בעקבות שיחת הפרדה שהייתה לנו בטלפון. כי אחרי שדיברתי איתך התקשרתי לאבא, ושנינו בכינו, ואבא בדרך כלל לא בוכה. ואז דיברתי עם רותם ועם עופרי ועם חבר שלי, ועכשיו אני משוחרר מהפחד'.

"כשהיה ילד הייתה לו תקופה של סיוטים, בכל לילה הוא היה מתעורר מחלום שבסופו משהו הורג אותו – פעם מפלצת, פעם אדם אחר. בטיול לאילת הוא אמר לי: 'עכשיו, כשזה קרוב אליי, אני מבין שזה יכול לקרות. אבא היה חייל יותר טוב ממני, אבל היום הוא כבר לא רץ מהר כל כך, ולא רואה טוב כל כך. אם אני לא אעשה את מה שאני צריך לעשות, את יודעת מה יקרה: כשהרדואנים יבואו הוא יהיה הראשון שילך אליהם, והוא גם הראשון שייהרג. לכן במה שאני עושה, אני שומר עליו'. שמעתי אותו, והבנתי מה המשמעות של חיים לא ארוכים, אבל שלמים. אני חושבת שטל עזר לשחרר אותנו מהרבה מאוד כאב, כעס ואשמה, כי העזנו להתבונן באופציה של המוות לפני שהיא התממשה".

נסיבות מותו של טל, שנהרג בשטח כינוס, מזכירות את האסון שאירע לפני 18 שנה בכניסה לבית העלמין שבו הוא קבור כיום. במלחמת לבנון השנייה, כשכוח מילואים של הצנחנים ישב בדיוק במקום הזה בהמתנה לכניסה ללבנון, נפלה שם רקטה ו־12 מהחיילים נהרגו. בתקרית נפצע באורח קשה גם בעלי, סורל הרלב. כמו באסון כפר־גלעדי ב־2006, גם בנפילת הפצמ"רים בכרם־שלום הופעלה אזעקה, אך הלוחמים היו בשטח פתוח ולא הספיקו לתפוס מחסה.

"לקחו אותנו לשם והראו לנו היכן עמדו האוהלים שהחיילים שהו בהם", מספרת שביט. "ברובד המצומצם, הייתה אלטרנטיבה – לא לשים ארבעה אוהלים במרחק קטן כל כך מהרצועה. אך אין לי שום כעס עליהם, כי זאת טעות אנוש שהייתה יכולה לקרות גם לי. לצפות מאנשים שלא יהיו אנשים, שלא יהיו טעויות – זאת ציפייה שלא קיימת אצלי".

אנחנו כן יכולים לצפות ללקחים ממה שקרה בשטחי כינוס מדממים קודמים.

"נכון. נאמר לי שההמלצה של התחקיר על האירוע בכרם־שלום היא לא לעשות שטחי כינוס של אוהלים, אלא רק במבני בטון. כשלקחו אותנו לשם ראיתי שהיו אוהלים וביניהם מיגוניות קטנטנות – פשוט לא היה לחיילים זמן להגיע אליהן".

בעקבות אסון כפר־גלעדי עלו טענות שכוח הצנחנים ביקש להיכנס לקיבוץ כדי לשהות במקום מוגן יותר, אך התושבים סירבו בנימוק שהמילואימניקים יגרמו נזק לרכוש. התחקיר הצה"לי בדק זאת לעומק, ובסופו של דבר הצבא לקח את מלוא האחריות לתוצאותיה הקשות של התקרית. המפגש עם שביט היה בשבילי הזדמנות לשמוע את גרסתם של אנשי כפר־גלעדי. "התחקיר עסק רבות בשאלה מדוע החיילים לא הוכנסו לקיבוץ", אומרת שביט. "בפועל, היו אצלנו הרבה מאוד חיילים, שיכנו אותם בכל מקום שהם היו יכולים להיות מוגנים בו – במלון, במקלטים ובמקומות נוספים. לחיילים האלה שביקשו להיכנס כבר לא נותר מקום. אי אפשר היה לשים אותם על הדשא הגדול, כי הוא עצמו ספג קטיושות. אל תשכחי את האתוס של כפר־גלעדי: אין דבר כזה שאנחנו נפקיר חיילים. כל התפיסה שלנו היא בדיוק ההפך.

"נכון שזה קרה אצלנו, בבית, וזה שלנו. בכל שנה בטקס יום הזיכרון של כפר־גלעדי מציינים גם את הנופלים ההם. זה לא מקרה, אנחנו מרגישים אחריות, אבל גם פה לא צריך לבלבל בין אחריות לאשמה. כל הסיפור הזה היה קשה לנו מאוד. אני לא מאשימה את מי שכועס, אבל עובדות הן קריטיות, והתחקיר היה חד־משמעי: הקיבוץ עשה כל מה שהיה יכול".

המוות קושר בין החיים

בתחילת המלחמה הוצבו בגבול הצפון חומות גבוהות, כדי לחסום ירי ישיר של טילי נ"ט. בשבוע שעבר הן הוסרו, מתוך הנחה שהאיום הורחק. שביט מעריכה ששיבת המפונים הולכת ומתקרבת, ולמיטב ידיעתה חברי הקיבוץ מתכננים לחזור הביתה. אבל בינתיים, מכונית עם מדבקה של כיתת הכוננות של כפר־גלעדי חונה בכניסה לביתם הזמני בשדמות־דבורה.

"מאז שטל נהרג רן עבר להיות איתנו כאן, כי המרחק ממנו נעשה קשה יותר. לפני כן הסתדרתי, אבל אחד הדברים שהמוות עושה הוא לחזק את הקשרים שיש לך בחיים. כל אחד מאיתנו נעשה הרבה יותר רגיש לניואנסים של האחר. רן ראה שאני זקוקה יותר לעזרה, אז הוא בא. קשה לו שהוא לא בכיתת הכוננות. הוא רואה מה קורה בגבול הצפון, והוא נקרע מבפנים, אבל גם שלם עם ההחלטה".

איך עופרי מתמודד עם נפילת אחיו התאום?

"קשה לו מאוד, אבל האובדן גם בונה אותו, כי הוא מרגיש שיש תכונות שהוא לוקח מטל. בראש השנה חזרנו למדבר, צללנו יחד באילת, ואז התיישבנו ואמרנו שכל אחד יציין תכונה אחת של טל שהוא רוצה שתלווה אותו השנה. עופרי דיבר על האומץ של טל, ושהוא עצמו רוצה להעז יותר. הוא מרגיש שהוא נבנה, מתפתח ומשתנה בזכות מה שהוא לוקח מטל.

"אני לא יודעת מה יש אחרי המוות, אני לא עסוקה בזה. פגז בא, וטל התפזר. אני מרגישה שאני הולכת, והוא הולך איתי, כי כולו מפוזר פה, באוויר. אני נושמת אותו, פנימה וחוצה. מכיוון שלמדתי פילוסופיה וגם קצת גיאולוגיה, אני יודעת שגם החיים שלי הם כלום, הם קצרים מאוד. מעל כפר־גלעדי נמצאים סלעים מתקופת הקנומן, הם כאן 90 מיליון שנה. אנחנו תמיד חיים מעט מדי ומתים מוקדם מדי".

אנחנו חוזרות לדבר על פועלה האקדמי של שביט, ועל הסטודנטים שלה לתואר שני, שמנסים לקדם את המחקר שלהם בפילוסופיה משולבת עשייה. איש לא אמור להיות מופתע מכך שהפילוסופיה יוצאת לרחוב, מדגישה שביט: ענף החוכמה הזה הרי נולד מתוך אינטראקציה עמוקה בין אנשים בשוק באתונה. "חלק מהפרויקטים של פילוסופיה משולבת עשייה נעשים בשיתוף 'אקדמיה בכיכר'. תושבי האזור שבוחרים להשתתף בסדנאות הללו לא משלמים עליהן; הם שותפים לפרויקט. התוצאות המעשיות והתובנות העיוניות שיעלו מן הפעילות הזאת צפויות לתרום למחקר, לקהילות באזור ואף למשתתפים עצמם".

אחד הסטודנטים בחוג לפילוסופיה מעשית הוא בר פסח, בוגר לימודי התואר השני בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל־אביב ומנהלו של תיאטרון אימפרוביזציה בשלומי. הפרויקט המעשי שלו הוא סדנת תיאטרון שמיועדת לתושבי הגליל העליון, תחת הכותרת "הבית". "הסדנה כוללת כמה מפגשים שבועיים, שמשלבים יחדיו מפונים עם לא מפונים", מספרת שביט. "בר מנסה באמצעותה לחשוב מחדש על משמעות המושגים Set and Setting. ה־Set הוא התכונות והציפיות של האדם לקראת חוויה, והמושג Setting מתייחס לתנאים החיצוניים – פיזיים, חברתיים ותרבותיים – בזמן התרחשות החוויה עצמה. בהינתן התובנות המפתיעות שעלו מתוך סדנת התיאטרון, שקיבלה גם תגובות מרגשות, בר שוקל לחקור את ההבניה של מושג הבית דרך התבוננות בחוויה של מפונה המתאר את ביתו".

סטודנטית אחרת, גל לזר, מתמקדת בטבע כמצע אפשרי לסליחה. שביט מסבירה שהפרויקט הזה יצא לפועל עם חזרת התושבים לגליל העליון: "גל תפגיש לשיחה קבוצות בעלות היסטוריה של קונפליקט – יהודים וערבים, קיבוצניקים ובני עיירות פיתוח ועוד. המפגש יתקיים בנקודות טבע של נחל וחורש, כולל בנקודות שהן עצמן סלע מחלוקת. גל מאמינה שעצם הדיון בטבע עשוי לעורר אמפתיה כלפי האחר, כי השהייה בחוץ מוציאה אותנו מאזור הנוחות, ולכן היא גם מוציאה אותנו מהמסגרת הפרשנית הקבועה שלנו למציאות חיינו. הטבע עשוי להציע מבט חומל יותר על ה'אני' וה'אחר'. היא מקווה שהתבוננות בפרויקט תאיר ותעורר מובנים חדשים ומעניינים למושגי יסוד כמו סליחה ופיוס".

ערב 7 באוקטובר הייתה שביט ממפגיני צומת הגומא שהתאספו מדי שבוע כדי למחות נגד הרפורמה המשפטית. במקביל היא גם השתתפה במעגלי שיח מרובי דעות. כיום היא שוקדת על הקמתו של בית מדרש פילוסופי במכללה האקדמית תל־חי בשיתוף אנשי ישיבת ההסדר של קריית־שמונה. "לרוב בולט של האנשים בסביבה שלנו יש תפיסת עולם מסורתית או דתית, וכשהם נכנסים לקמפוס הם לא מוצאים מספיק מזה", מספרת שביט. "סטודנטית דתייה שלימדתי אמרה פעם ביום שיח: 'כשאני נכנסת לקמפוס, אני מרגישה את כיסוי הראש בוער על הראש שלי'. אני רוצה לייצר אקדמיה מצוינת שרלוונטית לסביבה שלה, וישיבת ההסדר היא פלג קטן ומרשים שנמצא באזור שלנו. על הרבה דברים אנחנו לא מסכימים, אבל יש מספיק דברים שאנחנו מסכימים עליהם מאוד. והכי חשוב, אני פוגשת אנשים שהאזור הזה יקר להם, ויש להם מה לתרום.

"בבית המדרש הפילוסופי עתידים לשבת יחד מרצים לפילוסופיה, אנשים שהתחום המרכזי שלהם הוא הגות יהודית ונמצאים באקדמיה, אבל גם אנשים שתחום העיון שלהם הוא הגות יהודית והם לא באקדמיה. גם הם יהיו שם שווי זכויות ושווי תרומה. ברגע שנחזור לתל־חי זה יתחיל: חלל שלם של חברותות, של ויכוחים, של צעקות. לא חדר רעש למען שיפור בציון האקדמי שלך, אלא מקום שמטרתו לפגוש מישהו אחר ממך".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il