גדר חדשה ובראשה משוכת תיל חוצצת בין שתי שורות בתים שנבנות ביישוב עלי־זהב. משני צידיה תראו ערמות בלוקים, מערבלי בטון ופיגומים, אך במבט מקרוב מתגלה הבדל בולט: שורה אחת נבנית בידי פועלים פלסטינים, כפי שכולנו התרגלנו לראות באתרי בנייה ברחבי הארץ, לפחות עד 7 באוקטובר; בצד האחר מסתובבים רק פועלים ישראלים, והשפה השלטת היא עברית.
"יש כאן אתגר מטורף שאני מקווה לפרוץ", אומר יוסף בן־שטרית, מנהל כוח אדם ומגייס עובדים בחברת "בן פורת", שמתבססת כולה על עבודה כחול־לבן. "בציבור הישראלי חושבים שלהיות פועל בניין זה לא משהו – אין בזה כסף, זה לא מוערך ולא מקצועי, והעבודה פיזית וקשה. חבר'ה שמסיימים את הצבא חושבים איך לעשות קצת כסף לטיול, ואז להשתלב בהיי־טק על צורותיו השונות. קשה מאוד לגייס עובדים ישראלים לענף. אחרי 7 באוקטובר התחולל שינוי. הגיוס של עובדים זרים ופלסטינים נעשה מורכב יותר. בתוך תחומי הקו הירוק אסור להעסיק בכלל פלסטינים, וביהודה ושומרון צריך אבטחה כבדה והרבה אישורים. הם צריכים להיות בני יותר מ־25, נשואים, ועל כל שמונה פועלים צריך שומר. באתר שכאן מעבר לגדר היו לפני המלחמה בערך 120 עובדים פלסטינים, עכשיו יש פחות מחצי.
"עובדים זרים יש בכמות מצומצמת, וכולם רבים עליהם. היום יש יותר ביקוש לעבודה שלנו, ואז השם שלנו מתחזק, וכך יש גם יותר עובדים שמתעניינים והתודעה מתחילה להשתנות. האידיאל של בניית ארץ ישראל היה אצלנו תמיד, אבל המורכבויות שיצרה המלחמה והמחסור שנוצר בשוק הפכו את המושג 'עבודה עברית' למשהו שאפשר לדבר עליו".
כלומר, קהל היעד שלכם הוא כבר לא רק הימין הקשה בגב ההר.
"כשאבא שלי הקים את החברה לפני עשרים שנה, הוא באמת עבד כמעט רק באזור יצהר, ורק לקוחות אידיאולוגיים מאוד עבדו איתו. ברוך השם, בעשור האחרון זה כבר ממש לא המצב. עבדנו בכל יהודה ושומרון, יישובים רצו אותנו בגלל האמינות והמקצועיות, וגם הפער במחיר הלך והצטמצם. כששמו את הפרמטרים על מאזניים, השתלם ללכת על עבודה עברית. היה לנו גם פרויקט גדול במרכז הארץ, ושם הבעיה שלנו הייתה לוח הזמנים. לידנו היו פועלים ממולדובה שעבדו 12 שעות ביום, שישה ימים בשבוע, ולנו היה קשה להתחרות בהספקים כאלה. מכל מקום, הרבה לפני המלחמה חצינו את אזורי האידיאולוגיה, ואנשים לקחו אותנו פשוט כי היינו טובים. כי הם יכלו להיות רגועים, גם בשלבי בדק הבית. חשוב לי להגיש את הבית ברמה הכי טובה שיש, כי זה עוד בית שנבנה בארץ ישראל".
המצב החדש, אומר בן־שטרית, גרם גם ליזמים גדולים לפקוח עיניים ולחפש פתרונות מחוץ למה שהכירו עד היום. "בעבר אפילו לא דיברו איתנו, עכשיו נפתח להם הראש לאפשרות של עבודה עברית. יש עוד דרך ארוכה מאוד לפני שזה יהיה המענה לענף, אבל זה צעד בכיוון".
מנותקים בקומה 38
אחת מתופעות הלוואי של מלחמת חרבות ברזל היא המשבר החמור בענף הבנייה. מאז שנאסרה כניסתם של פועלים פלסטינים לתחומי ישראל, אתרים רבים עומדים שוממים. חברות הבנייה הגדילו אומנם את מספר הפועלים הזרים שהן מעסיקות, אבל אין בכך כדי למלא את השורות. ביהודה ושומרון קיימת אומנם אפשרות להכניס פועלים פלסטינים, תחת מגבלות כאמור, אך לא מעט יישובים נקרעים מבפנים סביב הסוגיה הזאת. תושבים ש"נתקעו" באמצע בניית בית, או גופים ציבוריים שהחלו פרויקטים, מבינים שהשלמת הבנייה בעבודה עברית תדרוש מחיר גבוה יותר, ומבקשים להחזיר את העובדים הפלסטינים; מנגד, רבים טוענים כי הכנסת עשרות ומאות פועלים לשטח היישוב חושפת את התושבים לסכנה ביטחונית, בפרט אחרי 7 באוקטובר.
"רוב העובדים הישראלים מתחלפים. צריך לקבל את זה וללמוד לעבוד עם הנתון הזה. כולם אומרים שאי אפשר ככה, ואני טוען שאפשר. מנהלי עבודה יכולים להישאר איתך גם עשר שנים. ראש צוות שנהנה מתנאים טובים של רכב ושכר, עשוי להישאר בתפקיד שנתיים־שלוש בכיף. נכון שהוא עובד בידיים, אבל כדאי לו"
בן־שטרית משוכנע שהגיע הזמן לחולל את המהפכה. הוא בן 25, נשוי ואב לשלושה. חי כמה שנים ברמת־השרון ואז חזר ליצהר. בין סמטאות עזה, הוא מספר, הבין שבנייה עברית היא שליחות חייו, ומאז הוא מנסה לפתח אותה בשלל כיוונים: תוכניות לשילוב חיילים משוחררים בענף, כולל צוותים שלמים של לוחמים, הכשרות לאנשי מקצוע, תוכנית לשילוב חרדים ועוד. "מבחינתי, הפועלים האלה הם הרבה מעבר ל'עובדים': אלה אנשים שבאים לבנות את ארץ ישראל. הם גם מרוויחים כסף ויש להם עבודה טובה, אבל חד־משמעית הם בוני הארץ שממשיכים את החלוצים ומגשימים את חזון הנביאים. זה לגמרי על השולחן, וזו הרוח שנוכחת באתרי הבנייה. את יכולה לשמוע את זה גם בהפסקות הקפה שלהם".
הוא מגיש קפה שחור, בלי סוכר, אבל עם שני ופלים ליד. האווירה כאן אכן שונה מכל אתר בנייה שיצא לי לעבור בסביבתו. שיר של שלמה ארצי מתנגן ברקע, ויש איזו חדוות עשייה באוויר. "אתה הולך כאן וכולם סביבך ישראלים, רובם בוגרי צבא, חיילים משוחררים. זה עושה משהו", אומר בן־שטרית בגאווה. "אתה הולך רגוע ושלו, עם חיוך על הפנים. זה נכון גם ליזמים, מנהלי פרויקטים וספקים חיצוניים. הם נגנבים".
בצבא הוא שירת כלוחם בגדוד 51 של גולני, והשתחרר קצת לפני 7 באוקטובר. חברים שלו מהמחלקה לחמו בגבורה בעוטף עזה בשמחת תורה. "חטפנו קשה. איבדתי חברים טובים – יוגב אהרן מהמחלקה שלי, ועוד חמישה חבר'ה מהפלוגה. חזרתי להילחם יחד עם המחלקה ועשינו את כל עזה, עד שהחטיבה יצאה משם. וזה מה שהביא אותי לפה".
לפני המלחמה הוא סלל לעצמו דרך בתחום החינוך. היה רכז של נוער חרדי נושר בתנועת "אחריי", אחר כך עבד כמנהל פנימייה ליד טבריה. אבל המילואים בעזה גרמו לו לשנות כיוון. "בעזה אתה מבין שמי שמחובר לאדמה, מרגיש שיש לו זכות עליה. מי שיושב במשרדי היי־טק בקומה 38, זה לא נמצא אצלו. יצאתי מהמלחמה והחלטתי לעסוק במשהו שיחבר את הדור הצעיר, ואני בתוכו, לעבודת כפיים, לבניית ארץ ישראל. הבנתי שהדבר הנכון בשבילי הוא לחזור לחברה של אבא שלי, ומכאן לפתח את הדבר הזה.
"מה שקורה כאן זה פיילוט, והחלום הוא להתפתח ברמה לאומית. מאה העובדים שיש לי היום הם תוכנית ניסויית שאני רוצה שישכפלו בכל הארץ. אני בקשר עם משרדי ממשלה, עם גורמים בכנסת, הקרן לעידוד ופיתוח ענף הבנייה, הקרן לחיילים משוחררים ועוד הרבה יזמים וקבלנים. אני רוצה לתת לחברות אחרות את המודל שלנו, שיריצו אותו אצלן. וזה יעבוד".
ומהו המודל המיוחד?
"קודם כול, אתה צריך להבין שאתה עובד עם ישראלים. צריך לעצור ולשים על זה סימן קריאה ענק. יש איתם אתגרים אחרים, והם דורשים יחס אחר, אבל יש להם יתרונות מטורפים שצריך לדעת לנתב. אחד האתגרים הוא שרוב העובדים הישראלים מתחלפים. צריך לקבל את זה ואז ללמוד איך לעבוד עם הנתון הזה. כולם אומרים שאי אפשר ככה, ואני טוען שאפשר. אתה צריך לבנות שלד של מנהלי פרויקט, מנהלי עבודה וראשי צוותים. מנהלי עבודה יכולים להישאר איתך גם עשר שנים. ראש צוות שנהנה מתנאים טובים של רכב ושכר, עשוי להישאר בתפקיד שנתיים־שלוש בכיף. נכון שהוא עובד בידיים, אבל כדאי לו. להקים צוות כזה זה לא סיפור גדול, והוא יכול לבנות אלפי יחידות דיור.
"ואז מגיעים לאתגר הגדול, שהוא הפועל הפשוט. צריך לבנות תוכנית מספיק אטרקטיבית כדי שכל בוגר צבא שמחפש בסיס טוב לחיים, ימצא אותו בענף. הבסיס הזה כולל שכר טוב לשעת עבודה, הערכה, מגורים, רכב שאוסף אותך לעבודה. אני שואף שעובד יהיה כאן חצי שנה לכל הפחות, עדיפות לשנה־שנתיים, ואני יודע שיש הרבה שבסוף ירצו להישאר גם עשר שנים, כי זה ישתלם להם".
עובד שמגיע רק לחצי שנה יספיק בכלל לרכוש מיומנות?
"מקובל בענף להגיד שלוקח כמה חודשים להכשיר פועל פשוט; אני שואף לצמצם את זה לשבוע־שבועיים. בזמן הזה יהיו לו לימודים בכיתה מסודרת והרבה שעות של התנסות בשטח. במקביל אנחנו כל הזמן שולחים אנשים לקורסים מקצועיים – להיות רצפים, רתכים, בנאי אבן, לעבוד באינסטלציה ובחשמל. כדי להחזיק עובדים ישראלים אתה צריך לקדם אותם וליצור להם אופק תעסוקתי ומשכורתי. עובד סיני יכול לקשור ברזלים מיום שהוא מגיע לארץ ועד שהוא עוזב אחרי עשרים שנה. ישראלי רוצה להתקדם".
יוסף בן־שטרית: "כשהחלוצים הגיעו לארץ וייבשו ביצות, זה היה ריאלי? ברור שזה היה הזוי. אבל הם ידעו שיש שתי אופציות – או שישחטו אותנו ונתפזר שוב בכל העולם, או שנעשה דברים מטורפים. אם כל מי שיושב במשרדים שלו ואוכל תסביכים יצא החוצה ויתחיל לחפש פתרון, הוא ימצא"
ומה לגבי התדמית הנמוכה של התחום? איך משנים אותה?
"אנחנו ניפול ונקום על דבר אחד: תודעה. השאיפה שלי היא לא לגייס עוד מאתיים עובדים לענף, אלא לעשות שינוי תודעה. בעתיד הקרוב יהיו בכל המדינה שלטים ענקיים עם תמונות של פועלים לעידוד עבודה עברית. יהיה שינוי בנושא, אנחנו משקיעים בזה המון ויש לנו תמיכה מהמדינה. אני רוצה שילמדו במערכת החינוך על המשמעות של בניית הארץ. שמכינות וכיתות י"ב יבואו לימי עבודה באתרי בנייה. היום סומכים על עובדים זרים ופלסטינים, וברובד העמוק זה מנתק אותנו מהארץ. במלחמה הבנתי שזה הרבה מעבר לעוד קצת כסף. הדרך עוד ארוכה, אבל נגיע".
לפרויקט גיוס החיילים המשוחררים קרא בן־שטרית "לוחמי הבניין", ומבחינתו יש קו ישיר שמחבר בין הלוחם עם הנשק לפועל עם המלט. "גם הפועל מגן על הארץ בעשייה שלו. מי שבונה את ארץ ישראל הוא לוחם שנותן למדינה אקסטרה, וצריך להעריך אותו ולפרגן לו. לא קל להיות פועל בניין, ולכן אנחנו זקוקים ללוחמים. זו עבודה פיזית קשה וסיזיפית. מי שהיה ג'ובניק בצבא, וזה הראש שלו, לא ישרוד הרבה זמן באתר בנייה. צריך לעמוד ביעדים ולעבוד בקצב גבוה, לטרוף את העבודה. אגב, זו עוד סיבה שבגללה אני משלים עם החילוף המהיר, כי לרוב האנשים לא מתאים להיות לוחמים כל החיים. כתבנו במודעות הגיוס 'ממשיכים להסתער יחד', כי זו לחלוטין משימת המשך לצבא, עם משכורת יפה ותנאים טובים".
בפרט הוא מקווה להביא לאתרים צוותים שלמים ששירתו יחד בצבא. "זה כוח גדול שיודע לעבוד יחד, הם מכירים זה את זה על החולשות והחוזקות של כל אחד, ויש אווירה מטורפת. נכון שהם מביאים גם אינטריגות פנימיות, אבל בגדול זה כדאי. ברמה הלאומית, הכיוון הזה יכול לקדם מהפכה של עבודה עברית. אין היום הרבה עבודות שצוות לוחמים יכול ללכת אליהן יחד. כאן הם מקבלים עבודה ומתחם מגורים מעולה, הם ממשיכים לעסוק במשהו אידיאולוגי, מרוויחים לא מעט כסף, ואז יכולים לצאת לחיים".
ויש גם לבאנה
שניים מהעובדים מצטרפים אלינו לשיחה: ידידיה קפלן מחדרה וישי זליקוביץ' מעפרה. שניהם השתחררו משירות סדיר בחצי השנה האחרונה, וכמה ימים אחרי שגזרו חוגר כבר הגיעו לאתר. "רציתי לעבוד קשה, והבנייה נראתה לי אחלה עבודה מועדפת", אומר זליקוביץ', חבר בצוות שבונה את שלדי הבתים. "ברור שיש גם ימים קשים, חם, מזיעים, אבל יש אווירה של חבר'ה, וכיף להגיע. יש פה מכונת ברד ואנחנו רואים שמשקיעים בנו".
קפלן הוא מפעיל מלגזה. "אתה רואה את הפלסטינים שבונים מסביב, ואומר לעצמך – זה לא סבבה, אנחנו צריכים לבנות את הארץ", הוא אומר. "בעבודה הזאת אתה גם מתפרנס וגם חי באידיאל כל הזמן. זה לא תמיד קל, אבל שווה".
פועלים ישראלים מגיעים לעבודה עם ארוחת צהריים בשקית ניילון? מה אוכלים?
"אני אחראי על האוכל", מספר זליקוביץ'. "עושים ארוחות נהדרות – לבאנה, פיתות, ירקות, לפעמים חומוס ופסטרמה. זה קורה בערך ב־12:30, לפני כן יש הפסקת קפה, ואז בסביבות השעה שלוש עוד קפה".
אילו תגובות אתם מקבל כששומעים על העבודה שלכם?
קפלן: "'אשכרה אתה פועל בניין?'. זו התשובה הקבועה, והיא מגיעה מתוך זלזול. אני עונה שאני בונה את הארץ. אנשים מעדיפים את המזגן במשרד, אבל כשהם מבינים שאני עובד קשה למען מטרה חשובה, אפשר לראות איך ההבעה שלהם משתנה".
זליקוביץ': "העם צריך לשנות פאזה ולהבין שמה שלא יגיע דרך הידיים שלנו, פשוט יאבד. היי־טק זה מעולה, אבל אם לא נשתול פה זיתים על כל ההרים, נאבד אותם. אני רואה איך הערבים תופסים את האדמה. זו אומנם קלישאה, אבל במקום שאליו מגיעה המחרשה, שם עובר הגבול".
ידידיה קפלן (למעלה): "אתה רואה את הפלסטינים שבונים מסביב, ואומר לעצמך – זה לא סבבה, אנחנו צריכים לבנות את הארץ. יש עזתים שבנו בתים בעוטף, וב־7 באוקטובר הם נכנסו לקיבוצים. לא צריך להגיע לאירוע קיצון כזה, זו הארץ שלנו ותנו לנו לבנות את הבית שלנו"
אם משווים למחרשה – העבודה בחקלאות זוכה להערכה רבה יותר מעבודת הבניין. תנועת "השומר החדש" היא זו שקיבלה משואה בטקס בהר הרצל.
"חכי, עוד יבוא היום", הוא צוחק. "החקלאות חשובה מאוד, אבל כרגע ענף הבנייה חשוב יותר, וחסרים בו יותר אנשים. את מה שכבר הבאנו בחקלאות, עוד לא הבאנו בבנייה".
קפלן: "יש עזתים שבנו בתים בעוטף, וב־7 באוקטובר הם נכנסו לקיבוצים. לא צריך להגיע לאירוע קיצון כזה, זו הארץ שלנו ותנו לנו לבנות את הבית שלנו".
זליקוביץ': "בתחילת המלחמה יצא סקר שהראה שרוב גדול של האוכלוסייה הפלסטינית תומכת בטבח. זאת אומרת שכמעט כל פועל שנכנס לעבוד ביישוב כלשהו, תומך ברצח של התושבים. אי אפשר ככה".
חודש אחרי שהתחיל לעבוד, התגייס זליקוביץ' למילואים. כרגע האופק שלו נקי מצווים, אבל קפלן יוצא בעוד כמה חודשים ל־60 ימי מילואים. "נוצרים סבבים כאלה", אומר בן־שטרית. "יש לי עכשיו במילואים שני ראשי צוותים, מנהל עבודה ושלושה פועלים. בכל זמן נתון יש לפחות חמישה עובדים מגויסים. זה מאתגר, אבל מקבלים ומכילים את זה ומסתדרים".
פער העלויות בין פועלים ישראלים למקביליהם הזרים יכול להגיע למאות שקלים ביום, מודה בן־שטרית, אך הוא מנסה לצמצם את ההשלכות על מחיר הבניין. "היומית של הפועל אומנם הרבה יותר יקרה, אבל בזכות צעדי ייעול שאנחנו עושים, העלות הסופית לא גבוהה בהרבה".
לפני חצי שנה הוא נכנס לפרויקט בעלי־זהב. היום השלדים כבר עומדים והפועלים עברו לשלב החלוקה הפנימית של המבנה. לדברי בן־שטרית, החברה שלו משתמשת בשיטת בנייה שמאפשרת קצב התקדמות מהיר במיוחד: "כשבונים בבלוקים, צריך יד שתשים בלוק על בלוק ועוד יד שתכין טיט. אנחנו עובדים עם תבניות, יוצקים לתוכן בטון, ואחרי כמה ימים יש לך שלד שהוא ישר פלס. זה משפיע לטובה גם על השלבים הבאים. יזמים אוהבים להיכנס גם לסעיפים הקטנים, אבל בסוף מעניינת אותם השורה התחתונה – כמה הם משלמים למטר רבוע. ובמדד הזה, בגלל השיטות שלנו ואחרי שהאבטחה על פלסטינים העלתה מאוד את מחיר העבודה שלהם, כבר אין פער גדול".
התוכנית נשמעת נהדרת, אבל עבודה עברית היום רחוקה מלמלא את החלל. ביו"ש יש כאלה שהיו שמחים לעבוד איתכם, אבל המחירים גבוהים, מספר הידיים העובדות עדיין נמוך, וההימנעות מהעסקת פלסטינים פירושה הקפאת בנייה.
"בשנה האחרונה אוהבים להשתמש במילה קונספציה – וזה מה שיש כאן. לא ניסו ולא התאמצו למצוא פתרון אחר. לא ריאלי להסתמך על עבודה עברית? אני אומר שלשלם כסף לעובדים מעם שרוצה לרצוח אותנו זה לא ריאלי. אם המשוואה הביטחונית היא שכשמעסיקים עובדים פלסטינים מקבלים טבח ביישוב, כל אחד יגיד שעדיף לא לבנות משישחטו אותנו. אבל מנסים לספר סיפורים יפים, אומרים שזה עבד כל השנים, שאפשר להסתדר איתם, ואם ניתן להם כסף הם ירצו שלום.
"כשהחלוצים הגיעו לארץ וייבשו ביצות, זה היה ריאלי? כשהקימו את חומה ומגדל, זה היה ריאלי? ברור שזה היה הזוי. אבל הם ידעו שיש שתי אופציות – או שישחטו אותנו ונתפזר שוב בכל העולם, או שנעשה דברים מטורפים. אם כל מי שיושב במשרדים שלו ואוכל תסביכים יצא החוצה ויתחיל לחפש פתרון, הוא ימצא. את רואה פה בעיניים שלך שלושים יחידות דיור שאחרי חצי שנה כבר עובדים על הפְּנִים שלהן. זה אפשרי. חסרים פועלים? תעזרו לגייס. בואו נראה מה קורה במדינות אחרות, לי לא ידוע על פלסטינים שפזורים בכל העולם ובונים שם בניינים. אז בואו נלמד מאחרים. לשבת במשרד ולהגיד אין לי כסף, אי אפשר, תהיה פה הקפאה – זה הכי קל".
אנשים פרטיים יסכימו איתך בקלות, אבל כשמישהו צריך לאשר בנייה של גן או מבנה מועצה, אלה משאבים ציבוריים שהוא חייב להשתמש בהם בצורה נכונה.
"בכסף של הציבור אסור לזלזל, ובדם שלו מותר? אולי תהיה לנו הקפאה של שנה, אבל אם נפעיל יחד את הראש, נפצח את הסיפור ונסגור את הפער. נבנה כאן בקלות, במהירות ובאיכות גבוהה יותר. אם מי שיתעסקו בזה יהיו ראשי ההתיישבות, ולא רק כמה קבלנים, נוכל להתנתק מההתמכרות שיצרנו לעצמנו. אנחנו מכורים למשהו שמזיק לנו. נכון שהוא נוח, אבל הוא לא טוב, המוצר לא איכותי. אלה דברים ידועים, שלא אני אומר אותם".
יש גורמים שכבר נענו לקריאה, כמו הקרן לעידוד ענף הבנייה בישראל. אנשי הקרן פנו אל בן־שטרית כדי לשמוע על ניסיונו בהעסקת פועלים ישראלים, "והם משקיעים בזה הרבה ובזכותם יש מענקים. כל עובד שהגיע לפה אחרי 7 באוקטובר מקבל מהמדינה מענק של 21 אלף שקל, בפריסה על חצי שנה. אם המדינה תעזור לענף, היא תרוויח. גם מהבחינה הכלכלית, כי תהיה תנופת בנייה, וגם מבחינה אידיאולוגית, כי זה יחזיר אנשים לשורשים, לחיבור לאדמה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
