"השתדלתי לא להגיד מילה רעה, גם כשעשו מולי מסע הפחדה ארצי"

בדרך למצפה־רמון אני שומע ברדיו על חדירת כלי טיס עוין למצדה. בהמשך מודיע צה"ל כי כטב"ם שהגיע ממזרח יורט באזור. הנה, אני חושב לעצמי – אחרי שהעיר אילת כבר הפכה מזוהה עם טילי החות'ים, עוד יעד תיירותי נאלץ להתמודד עם השלכות המלחמה. מצפה־רמון, לעומת זאת, ממשיכה לשמור על מעמדה כמקום המפלט האולטימטיבי בשנה הזאת, וכאחד המקומות הבטוחים בישראל. ימים אחדים אחר כך ייללו אומנם הצופרים גם בעיירה הקטנה על שפת המכתש בגלל התרעה על כטב"ם, וגם במתקפת הטילים האיראנית השנייה, ערב ראש השנה תשפ"ה, נשמעו שם אזעקות, אבל אלה עדיין בגדר יוצאי דופן אחרי שנה של מלחמת חרבות ברזל.

כשהחלה המלחמה הזאת, אליה וינטר לא היה עדיין ראש מועצת מצפה־רמון, אך שימש מפקד היקל"ר (יחידת הקישור לרשות המקומית בפיקוד העורף) של היישוב הדרומי. על המתחולל ביישובי העוטף הוא לא ידע מאומה עד שמנכ"ל המועצה דרור דבש שלף אותו מבית הכנסת ובישר לו שפרצה מלחמה. "עליתי מיד על מדים והתקשרתי למפקדים שלי בפיקוד העורף. אחת מהן לחשה לי שהיא מחכה לחילוץ", הוא משחזר.

גם בלי מתקפות ישירות, המלחמה השפיעה על מצפה־רמון כבר בימיה הראשונים. כ־3,000 מפונים ומתפנים עצמאים מיישובי העוטף והצפון נקלטו בעיירה, שעד אותם ימים התגוררו בה 5,600 איש בלבד. האוכלוסייה המקומית גדלה בבת אחת בחמישים אחוזים. "הגיעו לפה הרבה אנשים שאפשר היה לראות שהם באים מאזור מלחמה. חלקם היו עם בגדים קרועים וחורים ברכב", מספר וינטר. "סמי אלקרינאוי, הבעלים של כמה בתי מלון במצפה, קלט אצלו מאות מפונים, וכך עשו גם בעלי מלונות אחרים. הרבה עסקים התגייסו למשימה, תושבים בישלו, כיבסו וארגנו למפונים פעילות הפוגה, וכל היישוב נכנס לעשייה עוד לפני שהמדינה הייתה בתמונה. זה מרשים בעיניי דווקא מפני שמצפה־רמון היא לא התנחלות או יישוב קהילתי שכל התושבים שלו נמצאים באותה קבוצת וואטסאפ, אלא יישוב מגוון מאוד".

שנה אחרי הגעתו של גל המפונים, וינטר מעריך שכ־250 מהם עדיין מתגוררים בעיירה. לאחרונה דיווח לו תאגיד המים על רישום של התושב ה־6,000 במצפה־רמון – מספר שכמוהו עוד לא היה בעיירה. "אם תיכנס לאתר כמו יד-2, לא תמצא פה דירות להשכרה. מספר התושבים גדל ב־400 רק בתשעת החודשים האחרונים; מלבד המפונים יש גם זוגות צעירים שהחליטו לגור במצפה, כי נוח ובטוח פה. מצפה־רמון היא היום חוץ לארץ במרחק אוטובוס. זה מתחיל כבר בנסיעה אלינו במדבר, וממשיך במציאות שלנו כאן – נוף מדברי, תצפית למכתש, מזג אוויר נהדר ויעלים שמסתובבים ברחובות כמו חתולים. אין שלטי חוצות כמו בערים גדולות, והתושבים בכל הקהילות מרגישים בטוחים".

הוא מודה שהמועצה עושה מאמצים למנף את המציאות הנוכחית לחיזוק התיירות המקומית. "הזדמנות היא דבר שצריך לנצל. באוגוסט למשל לא הגיעו לכאן מבקרים בכמויות שרצינו. הצפון סגור, אנשים ממעטים לטוס לחו"ל, וציפינו לראות כאן הרבה יותר תיירים. התחלנו למתג את מצפה־רמון באופן ספציפי, ולא רק כחלק מהר הנגב".

לפני שנים אחדות, מסביר וינטר, עבר אזור הר הנגב ומצפה־רמון תהליך של מיתוג כ"מדבר ידידותי". המהלך השיווקי ההוא כוון בעיקר לתיירות חוץ. "הפנייה הייתה ל'צרכני מדבר' מהעולם, אנשים שלא ילכו למדבריות בארצות ערב כי שם אין קליטה סלולרית ותנאי בטיחות כמו בארץ. זה הצליח יפה, אבל אז הגיעה הקורונה ואחר כך המלחמה, תיירות החוץ נעלמה, והבנו שצריך מיתוג אחר שפונה לתייר הישראלי".

ומה אפשר להציע לו?

"את היכולת להתנתק ולחוות תחושה של חו"ל במדינת ישראל. את ענף היין שלנו, עם הכרמים, הטעימות ובר היין שנפתח ברובע דרכי הבשמים. את חוות הבודדים הרבות מסביב, את חוות האלפקות ואת מרכז המבקרים. על שפת המצוק יש לנו סנפלינג, ומסביב יש מסלולי אופניים, טיולי ג'יפים ותצפיות כוכבים. כל הזמן נפתחות פה עוד ועוד מסעדות, ואם תלך עכשיו לרובע דרכי הבשמים תראה תנועה ערה של תיירים בחנויות האמנים. יש פה במרחב הזדמנויות אדירות. מיתגנו את המקום מחדש, ובחגים כבר הייתה פה תפוסה מלאה לחלוטין, בכל המלונות לא היה חדר פנוי".

שלט נגד שלט

תשעה חודשים חלפו מאז שאליה וינטר נבחר לראשות מועצת מצפה־רמון, אבל משרדי המועצה והעשייה הציבורית היו מוכרים לו הרבה קודם לכן. הוא היה עוזרו האישי של ראש המועצה הקודם רוני מרום, שימש תקופה קצרה כממלא מקום מנכ"ל המועצה המקומית, וכיהן חמש שנים כגזבר המועצה.

"בסוף שנת הלימודים הגעתי לברך בטקס בבית הספר הדמוקרטי, שציבור ההורים שלו פחות הצביע עבורי. עליתי לבמה, וכשדיברתי על חיבורים, קם אחד מהקהל והחל לצעוק עליי שאני שקרן ושהוא לא מאמין לי. היית צריך לראות איך כולם נעמדו והשתיקו אותו. אנשים מכבדים את הבחירה הציבורית, ומרגישים שיש להם על מי לסמוך

החיבור למערכת המוניציפלית החל אצלו לפני 12 שנה, כשהקיש על דלת ביתו של רוני מרום, אז מועמד לראשות המועצה, והציע את עזרתו במערכת הבחירות. לאחר שמרום נבחר לתפקיד, הוא ביקש מווינטר שיישאר לעבוד איתו. כעבור שתי קדנציות, כשווינטר הבין שמרום אינו מעוניין להתמודד מחדש, הוא החליט לרוץ בעצמו לתפקיד, לא לפני שקיבל את ברכתו של ראש המועצה היוצא. למערכת הבחירות הוא הגיע אחרי התנתקות של כשנה מהמועצה, תקופה שבמהלכה שימש הגזבר של מועצת להבים. "רציתי להתרחק קצת ממצפה־רמון לפני שאחליט על ההתמודדות", הוא מסביר.

מצפה־רמון היא עיירה קטנה, אך מגוונת מאוד בהרכבה האנושי. יש בה אוכלוסייה מזרחית ותיקה של עיירות פיתוח, תל־אביבים שהדרימו בעקבות השאנטי המדברי, אנשי קבע מבסיסי הצבא באזור, עולים לשעבר מברית המועצות, קהילת עבריים, קיבוץ מחנכים של תנועת "דרור ישראל" מבית הנוער העובד והלומד, וקהילה תורנית גדולה – שאליה וינטר משתייך. הוא רץ אומנם כנציג הליכוד, ותושבי מצפה־רמון כבר הכירו אותו ואת פועלו, אך זה לא מנע ממתנגדיו לסמן אותו כאיש הגרעין התורני־חרד"לי ולהלך אימים על התושבים הוותיקים והליברלים. אם וינטר ייבחר, הזהירו, העיירה תשנה את פניה ותעבור תהליך של הדתה. גם התקשורת הארצית מסגרה את הבחירות במצפה־רמון כהתנגשות בין שמרנים לליברלים, והזכירה שבשנים האחרונות התחוללו שם מאבקים בין אנשי הישיבה לקהילה הלהט"בית סביב מצעד הגאווה. וינטר מצידו הבטיח להיות ראש מועצה של כולם, ואימץ את הסלוגן "הטוב המשותף ינצח". "השתדלתי לא להגיד מילה רעה על אף אחד, גם בזמן שדיברו נגדי ברמה הארצית וקיימו מסע הפחדה", הוא אומר.

המתמודדת העיקרית מולו הייתה פלורה שושן, שכיהנה בעבר כראש המועצה במשך שבע שנים. מועמד נוסף היה דני שיטרית. בבחירות, שנדחו בגלל המלחמה לסוף חודש פברואר 2024, זכה וינטר ברוב מובהק – 57 אחוזים מהקולות. "אני מקפיד לומר שנבחרתי ולא שניצחתי. זה לא מאבק. הציבור חכם ומבין, וכך הוא בחר".

בחודשים הראשונים לאחר כניסתו לתפקיד סירב וינטר להתראיין. הוא ידע שהוא נמצא תחת זכוכית מגדלת, במיוחד לקראת חודש הגאווה בקיץ. בסוף יוני נערך בעיירה מצעד גאווה, והאירוע עבר בשלום. "קיומו של מצעד הוא לא משהו שנתון לשיקול דעתי כראש רשות", אומר וינטר. "עוד לפני הבחירות אמרתי בכל חוגי הבית שלראש המועצה אין יכולת למנוע תהלוכות. כולם שמעו את זה ממני. מצד שני, המועצה היא לא זו שיוזמת תהלוכות ומצעדים, והיא לא תתלה דגלי גאווה על כנים שלה. זהו מרחב ציבורי ששייך לכולם, ואני לא רוצה שמישהו ירגיש בו לא נוח. המימון של המועצה והלוגו שלה ניתנים רק לדברים שאין בהם קונפליקט, והדגלים שהמועצה תניף הם רק דגל ישראל ודגל מצפה־רמון, ולא דגלים אחרים. גם מבני הציבור נועדו לקיום אירועים שאין בהם קונפליקטים. זה לא אומר שכולם יבואו לכל אירוע, אבל זה אומר שלא ייעשה שימוש בכסף ציבורי לאירוע שמכניס למישהו אצבע בעין".

וינטר עבר אומנם בשלום את מצעד הגאווה, אבל עלה לכותרות באותו שבוע בגלל דרישתו להסיר מגדר הבריכה העירונית שלטים הנושאים את תמונות החטופים. "הייתה פה מלחמת שלטים בין שלטי 'עד שתחזרו – עד שננצח' לשלטי 'מחזירים אותם עכשיו', ואני עליתי על המוקש", הוא מסביר היום. "אמרתי שאנחנו יישוב תיירותי, ושיש במצפה לוחות מודעות, והם המקום היחידי לתליית שלטים. אמרתי גם שאם נדביק שלטים במקומות אסטרטגיים ונילחם סביבם, זה לא יכבד את זכר הנופלים ולא יתרום להשבת החטופים באופן מיידי. חטפתי על ההוראה הזאת מכולם, והיה פה חרבו דרבו. תקפו אותי, גם מעל בימת הכנסת, וטענו שאני מוריד תמונות של חטופים – אף שבפועל המועצה לא הסירה אותן. כתבתי פוסט בפייסבוק על הנושא, התקשרתי לאנשים שתלו וביקשתי שיסירו בעצמם את השלטים. בסוף כולם התכנסו למהלך הזה, כי הוא נכון".

כבוגר הישיבה וכחבר בקהילה התורנית בעיירה, תמיד תישאר חשוד.

"אלון דוידי, ראש עיריית שדרות, פרץ דרך בהקשר הזה – והוא היה מזוהה עוד יותר ממני, כי הוא הגיע לפוליטיקה המקומית היישר מניהול הישיבה והגרעין התורני. אני עשיתי דרך, עבדתי ברשות המקומית והוכחתי את עצמי במשך שנים. מצד אחד, אני לא מנסה לטשטש את הזהות שלי, לא מסתיר את הכיפה, לא לוחץ ידיים לנשים, ומכבדים אותי. אני מאמין בקו שאומר: אל תתבייש להיות מי שאתה, ואל תתכחש לזהות שלך. זו זהות שבאה עם סל ערכים שגדלתי עליהם בבית ובישיבה והתגדלתי מתוכם. יחד עם זאת, באתי לתפקיד הזה כדי להשפיע טוב על העולם, ולכן צריך לדעת להתחבר לכלל האוכלוסיות. הייתה לי תקופה ארוכה של עבודה כאן, וקיבלתי את קולותיהם של קרוב לשישים אחוז מהתושבים, כשהקהילה של הישיבה היא רק 25 אחוז מהעיירה. בחוג בית שקיימתי עם חברי 'דרור ישראל' במצפה אמרתי להם: 'זה אני, ועם זאת אני מכבד אתכם מאוד'. זה היה נכון לפני המלחמה, ובוודאי שזה נכון אחרי שפרצה המלחמה – ההבנה שאם אני ארצה שלך יהיה טוב, ואתה תרצה שלי יהיה טוב, לכולנו יהיה טוב. ברוב המוחלט של המקרים, הטוב שלי והטוב של האחר לא מתנגשים".

לפני שנים אחדות עבר אזור הר הנגב ומצפה־רמון תהליך של מיתוג כ"מדבר ידידותי". "הפנייה הייתה ל'צרכני מדבר' מהעולם, אנשים שלא ילכו למדבריות בארצות ערב כי שם אין קליטה סלולרית ותנאי בטיחות כמו בארץ. זה הצליח יפה, אבל אז הגיעה הקורונה ואחר כך המלחמה, תיירות החוץ נעלמה, והבנו שצריך מיתוג אחר שפונה לתייר הישראלי"

מצד שני, קצת קשה לדבר על "טוב משותף" כשיש בידול מובהק כל כך בין הקהילות. יש כאן סניף בני עקיבא לתושבי מצפה־רמון, אבל גם סניף אריאל לקהילה התורנית. יש בית ספר ממלכתי־דתי, אבל הילדים של משפחות הישיבה לומדים בבית ספר תורני. אולי אתם לא חיים אחד עם השני אלא אחד ליד השני?

"אנחנו כן חיים אחד עם השני, וכל אחד מכבד את האחר ורוצה באמת שלכולם יהיה טוב. זו לא אמרת כנף של קמפיין, ומאז שנכנסתי לתפקיד כבר הספקתי להוכיח שזה קורה. עברנו נקודות זמן שיכלו להיות נקודות חיכוך. כשהגיעו לכאן בעלי עסקים חדשים, היו שהפחידו אותם ואמרו שאני אסגור את מצפה־רמון בשבתות, אבל גם הפחד הזה כבר התפוגג. גם אנשים שלא תמכו בי, הדלת שלי פתוחה בפניהם ואני לא מבדיל בין מי שתמך למי שלא.

"בסוף שנת הלימודים הגעתי לברך בטקס סיום השנה בבית הספר הדמוקרטי, שציבור ההורים שלו פחות הצביע עבורי. עליתי לבמה, וכשדיברתי על חיבורים, קם אחד מהקהל והחל לצעוק עליי שאני שקרן ושהוא לא מאמין לי. היית צריך לראות איך כולם נעמדו והשתיקו אותו. אנשים מכבדים את הבחירה הציבורית, ומרגישים שיש להם על מי לסמוך".

אתה לא חושש מחיבוק דוב מצד הקהילה התורנית?

"לכולם ברור מאיפה באתי, ומצד שני כמעט לכולם ברור מה עשיתי פה בעשור האחרון, ואני לא מונע מאף אחד להגיד עליי מה שירצה. אני חלק מהקהילה גם היום, יש לי חברותא בישיבה ואני מתפלל בבית כנסת של חברי הקהילה. אלו החברים שלי ושל הילדים שלי בבית הספר, ויחד עם זאת אני דואג לכל תושב של מצפה־רמון".

דרושים תושבים מבחירה

השורשים של וינטר נטועים בנגב, אם כי באזור אחר שלו – בכפר־מימון שבנגב המערבי. אביו עבד שם כחקלאי, אמו שימשה כאחות היישוב. בסרטונים של קמפיין הבחירות סיפר וינטר: "הייתי ילד שלפנות בוקר אבא שלו מעיר אותו לרסס בחממות. מגיל צעיר כבר הייתי על טרקטור, מנהל צוותי עבודה של 15־20 עובדים". "אבא שלי היה מהראשונים שזיהו את המתקפה בבוקר של שבעה באוקטובר", אומר לנו וינטר. "אחרי כל השנים שלו כחקלאי, הוא רגיל להתעורר מוקדם. כששמע את הירי, הוא התקשר מיד לאחי לומר לו שמלבד הנפילות, הוא מזהה גם ירי של נשק קל".

בתחילת המלחמה הגיעו ההורים למצפה־רמון. "הם היו אצלי שבועיים, ואחר כך התארחו אצל אחים שלי במקומות אחרים בארץ. הם נסעו בשלב מסוים למלון בירושלים שבו השתכנו מפוני כפר־מימון, אבל כשההורים שלי נכנסו ללובי וראו את הבלגן, הם החליטו מיד שעדיף להישאר בבית. הם חזרו לכפר־מימון, ומדי פעם נסעו לכל מיני מקומות כדי לישון בשקט".

בנעוריו למד וינטר בישיבה התיכונית נווה שמואל באפרת. האהבה שלו למצפה־רמון היא אהבה בת עשרים ואחת: הוא הגיע לכאן בגיל 18 כדי ללמוד בישיבה הגבוהה, ומאז לא עזב. מהישיבה הוא התגייס לתותחנים במסלול ההסדר, ושירת בתקופת מלחמת לבנון השנייה. יום השחרור שלו מצה"ל היה גם יום חתונתו עם חיה, ירושלמית במקור וגננת במקצועה. היום הם מגדלים במצפה־רמון את שבעת ילדיהם.

ב"מדד הפריפריאליות" של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שמבטא את מיקומו הגיאוגרפי של היישוב ביחס למרכזי פעילות כלכלית, מצפה־רמון מדורגת באשכול 1 מתוך 10, ממש כמו אילת. גודלה של מצפה־רמון, והמרחק מעיר גדולה – יותר משעת נסיעה לבאר־שבע – מזמנים אתגרים רבים בכל תחום כמעט.

"מפעלי תעשייה לא יקומו במצפה־רמון, כי לא משתלם לייצר פה דברים ולהסיע אותם למרכז, אבל לא מעט אנשים מגיעים לכאן עם רוח יזמית בתחומים שונים. אנחנו צריכים לפרוס שטיח אדום לכל יזם שמגיע. בכל מה שקשור לבירוקרטיה פנימית שלנו, נתגמש עד גבולות האפשר"

זה מתחיל כבר בחינוך. ביישוב פועלים ארבעה בתי ספר יסודיים קטנים, כל אחד מזרם אחר – ממלכתי "רגיל", בית ספר דמוקרטי, ממלכתי־דתי ותורני. "זה דבר חריג, אבל אנחנו משקיעים בכולם כי חשוב לנו לשמור על המגוון האנושי של מצפה", אומר וינטר. "בשנה שעברה היו בממלכתי־דתי שלושים־ומשהו תלמידים, מכיתה א' עד ח'. עכשיו יש כשבעים, ועוד נגדל. הצלחנו השנה, יחד עם שר החינוך יואב קיש, ליישם אצלנו לראשונה את מודל התמריצים למורים שקיים באילת: מורים חדשים שעוברים לגור פה מקבלים בכל סוף שנה, במשך ארבע השנים הראשונות, מענק של 80 אלף שקל. התמריצים הללו כבר הביאו לכאן מורים השנה, ויש לי תקינה מלאה שמאפשרת לי לדרוש מהמנהלים שבתי הספר יהיו מצוינים ולא בינוניים". במצפה־רמון יש גם שלושה מוסדות תיכוניים: תיכון ממלכתי, תיכון חברתי של "דרור ישראל" וישיבה תיכונית סביבתית – שאיבדה במלחמה חמישה מבוגריה.

אתגר נוסף כאן הוא הדיור. מחירי הנדל"ן במצפה־רמון תמיד היו גבוהים ביחס ליישובים עירוניים אחרים בנגב, בגלל הפן התיירותי. "הדירות אצלנו יקרות יותר מאשר בבאר־שבע", מאשר וינטר. "דירת שלושה חדרים עולה מיליון ו־350 אלף. זה מבאס, כי לא כל אחד יכול לבוא לגור פה. לכן בשיווק של 1,700 יחידות דיור בשכונת מעוף שאנחנו בונים, אני משתדל שיהיו פרויקטים של 'מחיר למשתכן', שיאפשרו גם לצעירים לרכוש דירה. מצד שני, אני לא רוצה שמצפה־רמון תהיה פתרון למי שלא יכול לקנות דירה בשום מקום אחר. גם כך אנחנו נמצאים באשכול 3 בדירוג הסוציו־אקונומי. אני רוצה שאנשים יגיעו לפה מתוך בחירה, ולא מתוך אילוץ".

הבנייה במצפה־רמון סביבתית ומותאמת למיקום של העיירה, על שפת המכתש. "לא נבנה כאן בנייני דירות מעל שש קומות. גם המלונות כאן הם לא מלונות־ענק בסגנון 'הכול כלול' שתמצא באילת, אלא כאלה שמשתלבים בסביבה. האופי שלהם הוא של שקט, מדבר וכוכבים. כך יהיה גם במלונות החדשים שיקומו: שיווקנו חמישה מגרשים למלונות ליד מלון בראשית, שניים מהם נמצאים כבר בשלבי היתר בנייה מתקדמים. אני מעריך שתוך שלוש־ארבע שנים יהיה פה לפחות עוד מלון אחד בנוי".

הפריפריאליות של מצפה־רמון מתבטאת גם בכביש המוביל אליה – כביש 40 הצר והמפותל, שנודע ככביש דמים וגבה במהלך השנים את חייהם של לא מעט נוסעים. בנושא הזה וינטר קיבל בשורה טובה יום לפני השיחה שלנו: משרד התחבורה פרסם ששדרוג הכביש בין צומת הנגב לצומת טללים יוכנס לתקציב המדינה ל־2025, והמקטע יהפוך לדו־מסלולי. בנוסף לכך התחייב המשרד לקדם מפרצי עקיפה בין שדה־בוקר למצפה־רמון, ולמצוא פתרון לצומת מדרשת בן־גוריון – שם נהרג לפני שנה וחצי שחר כהן־בראון, חבר קיבוץ המחנכים של דרור ישראל במצפה־רמון. "הצעד הבא הוא טיפול בגמלים המשוטטים ובעדרי הפראים", אומר וינטר. "רק אתמול נאלצתי לבלום את הרכב ליד כלא נפחא בגלל פראים שחצו את הכביש. רשות הטבע והגנים הביאה את הפראים מאיראן לפני עשרות שנים כדי להחזיר אותם לטבע, אבל הם התרבו והפכו לצרה. הם גורמים נזק לחקלאים באזור ומתפרצים לכבישים במהירות משוגעת".

"דירת שלושה חדרים עולה מיליון ו־350 אלף. זה מבאס, כי לא כל אחד יכול לבוא לגור פה. מצד שני, אני לא רוצה שמצפה־רמון תהיה פתרון למי שלא יכול לקנות דירה בשום מקום אחר. אני רוצה שאנשים יגיעו לפה מתוך בחירה, ולא מתוך אילוץ"

קושי אחר שאיתו נאלצים תושבי מצפה־רמון להתמודד הוא המרחק משירותי רפואה. "יש פה מרפאות של מכבי וכללית, תחנת מד"א ורופא לילה שנמצא במוקד. לא יוקם פה חדר מיון קדמי, אבל במקום שמטופלים יצטרכו לנסוע לבאר־שבע לכל טיפול, אני רוצה שהרופאים יגיעו אלינו. ביררתי במרפאות מה הם שירותי המומחים הנצרכים ביותר ביישוב, וביקשתי להגדיל אותם באופן ספציפי ולתת גם טיפולים פרא־רפואיים כמו ריפוי בעיסוק. המטרה שלי היא שגם בתחומי הרפואה, הרווחה והמשטרה נצליח לבנות סל תמריצים ייעודי כמו שעשינו בחינוך, וכך נוכל לתגבר את מספר העוסקים בתחום".

אם הזכרת תעסוקה, איך מגדילים את הגיוון התעסוקתי בעיירה קטנה ומרוחקת כל כך מהמרכז?

"אנחנו רוצים שתהיה פה תעסוקה איכותית ומתגמלת, ורוצים גם לעודד יזמים. אתמול נפגשתי עם שר הכלכלה ניר ברקת, ואנחנו במסלול מהיר שיעדו להפוך את מצפה־רמון לעיר החלל של ישראל. אני יודע שזה נשמע מופרך, אבל אנחנו בקשר עם כמה חברות בתחום שעובדים שלהן כבר עובדים מכאן, בתוך האב חדש, בעבודה מרחוק. הרעיון הוא לייצר מעבדה שמדמה שהות בחלל ומרכז לימודי בנושא חלל, ושכל החברות והסטארט־אפים שקשורים לתחום יקבלו פה מענה. אנחנו מקווים לייצר 500 משרות סביב זה בטווח של חמש שנים.

"מפעלי תעשייה לא יקומו במצפה־רמון, כי לא משתלם לייצר פה דברים ולהסיע אותם למרכז, אבל לא מעט אנשים מגיעים לכאן עם רוח יזמית בתחומים שונים. אנחנו צריכים לפרוס שטיח אדום לכל יזם שמגיע. הנחיתי את המועצה שבכל מה שקשור לבירוקרטיה פנימית שלנו, נתגמש עד גבולות האפשר".

לווינטר יש עוד הרבה תוכניות. הוא רוצה להקים שדה סולרי גדול שיניב למועצה הכנסות – וכך לא יהיה צורך במענקי האיזון שהיישוב נאלץ לקבל מהממשלה מדי שנה. הוא מקווה גם להקים, יחד עם מועצת רמת הנגב השכנה, מטמנת פסולת שתחסוך למשאיות של מצפה־רמון את הנסיעה הארוכה לאתר ההטמנה הסמוך לערד. והוא רוצה מאוד להגדיל את מספר התושבים בעיירה. "אני מקווה שנגיע לעשרת אלפים איש תוך ארבע שנים. זה יגדיל את כוח הקנייה המקומי ויאפשר לפתוח פה סופרמרקט נוסף על היחידי שיש פה, סניף של רשת פארם ועוד עסקים".

בסוף הריאיון עם וינטר אני נוסע, בהמלצתו, לסיבוב ברובע דרכי הבשמים. סתם יום של חול, לא חופשת קיץ או חג כלשהו, ובכל זאת ניכרת פה תכונה ערה ומרשימה. קבוצת תיירים מתארגנת לטיול ג'יפים, בית הקפה מלא סועדים, ובכל חנות רואים לקוחות. כולם פה מדברים על השקט, על הנתק, על הקצב המדברי הרגוע. עיר מקלט שלא צריכה מקלט, ומקווה להישאר על המפה גם כשתסתיים המלחמה.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il