עבד של הזמן

שכחתי מזה לגמרי עד שנתקלתי בגדר סורגים גבוהה שחסמה את המעבר מצד אחד של רחוב בצלאל למשנהו. הג'ירו! חבטתי במצח בתסכול. בדיוק כשמיהרתי להגיע לטברנה יוונית על גג בקצה רחוב רמב"ן, שם מלבד אוכל טוב, מוזיקה ושתייה היו גם חברים ששיקרתי להם שיצאתי כבר לפני שעה. לא לקחתי בחשבון את הגדרות החוסמות כלי רכב והולכי רגל, כדי לאפשר למפדלי אופניים מכל העולם להתחרות בהזעה ברחובות ירושלים.

השמועה בין העוברים והשבים ברחוב אמרה שבגן סאקר אפשר לחצות את הכביש, אבל מכיוון שזה היה מאריך לי את הדרך בארבעים דקות ומוסיף עלייה בשמש הקופחת, החלטתי שבתחבולות ובתושייה אמצא מוצא. המשכתי הלאה, ולרגע נראה שהמצב משתפר: הגדר הגבוהה התחלפה במחסומים משטרתיים בגובה המותניים, שאפשר לנתר מעליהם בקלילות. אלא שהמשובחים והמשובחות שבכוחות השיטור בישראל שמרו שאיש לא יפר את שלוות הג'ירו, ועמדו חמורי סבר במרחק עשרה מטרים זה מזה. בעודי סורק את הסביבה, צדו עיניי אישה זקנה, עקומת גב, שיערה הלבן נושר, רגליה משורגות ורידים כחולים והיא דוחפת עגלת שוק ומנסה לפרוץ את האבטחה. היא הסבירה לי שהיא גרה ממול, לפני כמה שעות יצאה לקניות וכעת עליה להגיע מיד לדירתה כדי לקחת תרופה, אחרת היא עלולה לאבד את ההכרה. הנה הפתרון לבעיה שלי! אמרתי בליבי, וליוותי אותה לצומת שבו עמדו בכירי השוטרים. קיוויתי שאם הקשישה תצליח לשכנע אותם שהיא צריכה לעבור, אוכל לחמוק יחד איתה, אולי באמתלה שאני עוזר לה עם העגלה.

האישה לא הייתה צריכה עזרה, לא עם העגלה ולא עם המשטרה. המהומה הזעירה שהקימה הביכה את השוטרים־הגברים, שעמדו כמו בולי עץ מול תחינותיה ומלמלו משהו על מה מותר ומה אסור להם לעשות על פי פקודה. לבסוף הגיעה שוטרת זקופת קומה וניהלה את המשבר הקטן: היא המתינה שרוכבי הג'ירו יעברו, וכשהודיעו לה בקשר שיש עוד זמן מה עד הלהק הבא, העבירה את הזקנה. אני נותרתי על אותה מדרכה.

כשהמשכתי ללכת לאורך רחוב שמואל הנגיד הבחנתי שבחלקים גדולים מהמסלול, במקום שוטרים יש מאבטחים ומאבטחות בגיל תיכון. החלטתי לקחת סיכון, הבטתי ימינה שמאלה, זינקתי מעל המחסום, חציתי את הכביש וזינקתי שוב אל המדרכה. באיחור של חצי שעה הגעתי לטברנה על הגג. לאף אחד לא היה אכפת שהתעכבתי, אבל המחשבה שעלתה בי לאורך מסלול המכשולים המשיכה לפעפע בשבועות הבאים: בשנים האחרונות עוד ועוד מגה־אירועים חוסמים את הערים ומשחקים לנו בזמן. זה יכול להיות מצעד הגאווה בתל־אביב, הריקודגלים בירושלים או מרתון בכל עיר מרכזית. הג'ירו אולי היה חריג בחשיבותו – וכל מי שהעז לפקפק בנחיצותו נתקל בתגובות נוסח "מספיק להיות חמוצים! זה מעלה את קרננו בעולם!" – אבל באמצע מאי, מסע אופניים פצפון של מאה רוכבים סגר כבישים בגוש עציון ואילץ את תושבי הגוש לנסוע דרך אל־ח'דר. נדמה שבעבר הרחוק רק אירועים יוצאי דופן כמו מצעדים צבאיים הביאו לסגירת הרחובות המרכזיים, אך היום ידן של המשטרה והעיריות קלה על הדק המחסומים. כל האזרחים שאינם חלק מהאירוע, ומבקשים רק להגיע למחוז חפצם, משלמים מחיר בדקות ובשעות אבודות. ועם המחשבה הזו יצאתי למסע כדי להבין: מי שולט בזמן הפרטי שלנו?

והזמן נוסע

תל־אביב היא ככל הנראה העיר שמתנהלת בצורה הכי מתוקתקת בישראל, וזו לא משימה קלה. בכל יום נכנסים אליה כמיליון בני אדם וכחצי מיליון כלי רכב. מספר הלינות של התיירים מגיע ל־3 מיליונים בשנה. בלילה היא עיר תרבות ובילויים, ומיד בבוקר היא חוזרת לתפקידה כמרכז עסקים. "הקצב השתנה, הכול יותר מהיר היום", אומר רובי זלוף, המשנה למנכ"ל עיריית תל־אביב־יפו וראש חטיבת התפעול שלה. כמי שנמצא בעירייה מעל שלושים שנה, ו"אחראי לכל אירוע חריג", כהגדרתו, הוא כבר ראה כאן הכול. "פעם היו פחות אירועים", הוא קובע. "דברים נעשו בצורה רגועה יותר, וממד הזמן לא היה יקר כל כך כמו היום. היום בזה אתה נמדד".

התחנה הראשונה שלי, לפיכך, היא מִנהל ההנדסה של עיריית תל־אביב, ברחוב פילון. כאן אני מקווה להבין מי מכוון את התנועה, ואיזה אלגוריתם קובע מי יזכה לבזבז פחות זמן בצומת מרומזר. אני מגיע לחצר פנימית בין בניינים צבעוניים — צהוב, ירוק, אדום – שנראים כאילו נלקחו ממשחק לגו. המעלית בבניין הצהוב מביאה אותי לחדר הבקרה, ושם אני פוגש את תומר דרור, מנהל מחלקת ניהול ובקרת התנועה בתל־אביב. החדר המבהיק והחדיש מזכיר סיפון של ספינת חלל מסרט מדע בדיוני: מסכים מפוצלים, מפה דיגיטלית שמתעדכנת בזמן אמת, ושורה של עמדות מחשב מאוישות למחצה במהנדסי תנועה. בכלוב זכוכית בפינה יושבת שוטרת האמונה על הקשר עם משטרת התנועה.

חדר כזה אני יכול למצוא גם בערים אחרות בארץ?
דרור: "אין שום דבר שדומה לזה. עם עיריית חיפה חלקנו את התוכנה שבה אנחנו משתמשים, אבל מרכז הבקרה שלהם לא דומה לזה שאתה רואה כאן. בכל מדינת ישראל יש כ־2,500 צמתים מרומזרים; בתל־אביב לבדה יש 433 כאלה, ב־51 קילומטרים רבועים. זה מרחב אורבני צפוף מאוד ומאתגר, שכולו מחובר לחדר הבקרה שאתה עומד בו. כל מסך כאן מראה צומת אחר, ואנחנו שולטים עליהם".

אני יכול ללחוץ על כפתור כאן, ואי שם בצומת כלשהו הרמזור יתחלף לירוק?
"בגדול כן, אבל זה מורכב. מהנדסי תנועה מתכננים את הזמנים של הצומת וקובעים איזה אור יינתן לכל כיוון, לפי כמה נתונים: מספר הולכי רגל במעבר חצייה, כלי רכב שעוברים, תחבורה ציבורית וכולי. אנחנו מנהלים את התנועה מבעוד מועד, בזמן אמת וגם בדיעבד — כלומר, מוודאים תכנון מול ביצוע, ועורכים שינויים אם צריך".

בתכנון הרמזורים וניהול התנועה, איך קובעים זמנו של מי חשוב יותר?
"התפיסה המיושנת אמרה שצריך לתעדף מכוניות פרטיות, כדי שלא יהיו פקקים. היום הסדר הוא כזה: הולכי רגל במקום הראשון, אחריהם רוכבי אופניים, אחר כך תחבורה ציבורית ורק אז כלי רכב פרטיים. אנחנו מנסים לדחוף את התושב להשתמש כמה שפחות ברכב פרטי. אם נצליח לעשות זאת ובמקביל לייעל את התחבורה הציבורית, הזמן של העיר יתקתק בצורה טובה יותר וייחסך לכולם".

יחסית לערי העולם, איפה תל־אביב בתחום הזה?
"הרחק מאחור. בכלל, ישראל מובילה בביטחון ובטכנולוגיה, אבל בתחבורה לצערי אנחנו בפיגור של שנים. הייתה כאן תפיסה של ריבוי תשתיות והקמת מחלפים, ולא הושקעה מספיק מחשבה לגבי חלופות ראויות לנסיעה ברכב הפרטי. אולי זה קשור בכך שהמדינה מקבלת 80 אחוז מס על קניית מכוניות, אני לא יודע. מה שאני כן יודע הוא שלפני שבועיים לקח לי יותר מ־45 דקות להגיע מכאן ליפו. אם הייתה תחבורה ציבורית ייעודית, זה היה לוקח הרבה־הרבה פחות. לדברים כאלה יש משמעויות כלכליות עמוקות".

תן לי זמן

למי שמכוון את הרמזורים יש שליטה רבה על הזמן שלנו. אבל מהי הסמכות הגבוהה ממנו? מי נמצא, מהבחינה הזו, מעל מנהלי הערים ומהנדסי הכבישים? כדי לקבל תשובה, אני מתקשר לפרופ' רחל אליאור. התכוונתי לראיין אותה, אבל השאלה הראשונה מגיעה דווקא ממנה: "אתה יודע באיזה משרד ממשלתי יושב מי שקובע את לוח השנה?"

"לא", אני מגמגם. לילה לפני כן צפיתי בהרצאה של פרופ' אליאור ביוטיוב, והתוודעתי לסגנון שלה – מעין בלשית פרטית וחוקרת מז"פ שמציגה בכריזמטיות את הראיות התומכות בתיאוריה שלה להפללת הפושע. אלא שאליאור היא בכלל אשת אקדמיה, חוקרת מקרא, חסידות וקבלה, המופקדת על קתדרת הפילוסופיה היהודית באוניברסיטה העברית.

"ללוח השנה יש תמיד תכלית שקשורה בפולחן או בכסף. לכן הוא נשמר גם אצל שליטים, שהיו צריכים להסדיר תשלומים לצבא במחזוריות קבועה. בשנת 45 לפני הספירה, למשל, יוליוס קיסר אסף באלכסנדריה חכמים מכל הדתות, ודרש: תתכננו לי לוח שנה שעובד היטב. הוא לא היה מרוצה מהלוח שבו השתמש עד אז".

בחלק הזה של השיחה, אליאור נכנסת לעובי הקורה של התיאוריה הנפיצה שהגתה. לשיטתה, לוח השנה המקראי היה שִמשי, כלומר מבוסס על השמש בלבד, ולא ירחי כמו הלוח העברי המקובל היום. "כך עולה מהמקרא. לוח השנה מתחיל באביב, ויש לו מבנה ברור. השבת חלה בתאריכים קבועים, והכול קבוע וידוע מראש. כשאנטיוכוס כבש את ארץ ישראל, הוא החליט להחיל בה את לוח השנה שלו – הלוח היווני, המבוסס על הירח – כדי לאסוף את המיסים באותו זמן כמו בשאר האימפריה. לחשמונאים שמונו לכוהנים גדולים בבית המקדש לא הייתה ברירה אלא לאמץ את הלוח הזה. כך נוצר קרע בין מי ששמרו את הסדר המקראי, ובין 'מפרי הברית' שאימצו את הלוח היווני. עד אז, למשל, ראש השנה שלנו היה בניסן, והשנה התחילה באביב, לא בסתיו".

בלגן.
"בדיוק. כאוס. מה שכן, את השבת היהודים שמרו ברציפות במשך כל התקופות. אנחנו המצאנו את השבוע ואת הרעיון שבכל שבעה ימים יש יום מנוחה. זו התרומה הכי גדולה שלנו לעולם".

זמני זה לא כל כך אני

האופן שבו אנחנו תופסים, חווים ומנהלים את הזמן – או לפחות מנסים לנהל אותו – נדמה לנו אולי טבעי, אבל למעשה הוא משתנה בין תקופות ומקומות. לא פעם קמו שליטים שכמו אנטיוכוס החליפו את לוח השנה, לא רק מטעמים פרקטיים אלא כדי לשלוט טוב יותר בנתיניהם. בצרפת שאחרי המהפכה ניסו לאכוף לוח שנה אידיאליסטי־מדעי, מנותק מהמועדים הדתיים, שהיה אמור לתרום לתהליך חילון. הסוציולוג פרופ' אביתר זרובבל מאוניברסיטת פיטסבורג כינה אותו "הניסיון הרדיקלי ביותר בעת המודרנית לאתגר את תפיסת הזמן ומבנה הזמן המערביים". היומרה הזו החזיקה 18 שנים בלבד. גם הקומוניסטים ניסו לשנות את לוח השנה אחרי המהפכה האדומה, ובתגובה הודיעו להם הבנקים בשוויץ: אתם מוזמנים לעשות בלוח שלכם מה שתרצו, אבל את הריביות תשלמו לפי הלוח שכולנו שומרים

לא רק השלטון משנה את הזמן, אלא גם רוח התקופה. ברומאן "המכון לכיוון שעונים", מאת הסופר הטורקי אהמט המדי טנפינר, אומרת אחת הדמויות: "אלוהים ברא את האדם בצלמו, ובתורו, האדם ברא את השעון בצלמו". המכון המתואר בספר הזה, מעין מוסד לפיקוח על הזמן, נועד לוודא שכל השעונים מתקתקים במדויק את אותה השעה, וכך למנוע את הסכנה שבאיבוד זמן. אם כל אדם מאבד שנייה אחת בשעה, כך מוסבר, הקולקטיב מאבד יותר מ־18 מיליון שניות בשעה. תפיסת הזמן כקצוב וליניארי מוצגת אצל טנפינר כדרך לפקח על בני אדם בצורה קפדנית ולהפוך אותם ליעילים. הדמויות האוויליות־מבריקות מלגלגות על המאמצים לגרום לתושבי איסטנבול לאמץ את הזמן והתרבות "המודרניים", "המערביים", במקביל למעבר של טורקיה מהאימפריה העות'מאנית אל מדינת הלאום.

האנתרופולוג בנדיקט אנדרסון, בעל ה"קהילות מדומיינות", מתעכב ממושכות על רגע המעבר בין פרה־מודרניות למודרניות כנקודה ההיסטורית שבה חברה מחליפה את תפיסת הזמן שלה. אנדרסון, כמו הוגים רבים נוספים, מתאר את החברות המסורתיות־קדמוניות כמי שחוו את הזמן באופן מעגלי: השבועות, החודשים, השנים והמועדים – כולם חוזרים על עצמם. לפי התפיסה הזו, האדם והאנושות לא "מתקדמים" בזמן, אלא קיימים בתוך ההישנות האינסופית של האירועים. מנגד, חברה מודרנית או "מתקדמת" חווה את הזמן כמרחב שבו אנו נעים לעבר יעד באופן ליניארי.

הרחק ממערכת ניהול התנועה בתל־אביב, ד"ר מיכאל רובק מהמחלקה לפילוסופיה באוניברסיטה העברית מנסה להבין את הזמן ברובד אחר לגמרי. "השאלה הראשונה", הוא מסביר לי, "היא אם הזמן הוא ממשי. האם יש דבר כזה? האם הוא זורם? איך אפשר להתייחס אליו? מאז העת העתיקה יש ביקורת על ממשות הזמן. מבחינה פילוסופית, לא ברור לנו מה הם עבר ועתיד, הם הרי לא קיימים – הראשון היה ואיננו, והשני עוד לא התרחש. אנחנו יודעים שההווה הוא המעבר בין שניהם, וגם זה מבלבל, כי איזה מין גבול יכול להיות בין שני דברים שלא קיימים?

"דרך אחרת לחשוב על הזמן היא באמצעות ממשק עם פיזיקה, אבל גם זה לא תמיד עוזר. בפיזיקה זמן מתאר סדר של אירועים, אבל אין אבחנה בין הזמנים. בפיזיקה של המאה ה־20 זה הופך להיות בעייתי עוד יותר". ד"ר רובק מכוון לכך שמאז איינשטיין לא מתייחסים לזמן כאל קו ישר וקשיח המתקדם בכיוון אחד, אלא כאל מרחב שיכול להשתנות, להתעקם ולהתעגל.

אחרי אריסטו, אילו שינויים חלו באופן שבו אנחנו חושבים על הזמן?
"בחלק הראשון של המאה שעברה היו כמה פריצות דרך. מרטין היידגר הציג עמדה שלפיה אנחנו תמיד חושבים על המוות. בעבר ראינו את התקופה שלנו כמקטע בתוך זמן אינסופי, אך היידגר מתאר את תפיסת הזמן שלנו כמתחילה מהמוות. חוויית הזמן היומיומית והראשונית, ה'לצאת לעבודה ולחזור', היא לקראת המוות. חידוש נוסף, מכיוון יהודי יותר, הוא של עמנואל לוינס: לשיטתו, זמן הוא משהו שאנחנו מבינים רק בהקשר בין־סובייקטיבי. כלומר, זמן קיים רק בין אנשים".

קח אותו לאט, את הזמן

ד"ר איימן אגבאריה – מרצה לחינוך באוניברסיטת חיפה, מחזאי, משורר וסופר – מסביר לי שיש הבדל בין הדיבור על "הזמן עצמו" ובין האופן שבו אנחנו חווים זמן. "תפיסת הזמן קשורה בתרגום האירועים שקרו לנו לזיכרונות. יש זמנים שאתה רוצה לשכוח ויש שאתה רוצה לזכור, יש רגעים שאתה רוצה לחזור אליהם. אותם אירועים מעצבים את האופן שבו אנחנו תופסים את הזמן".

לפי אגבאריה, תפיסת הזמן תורמת גם לבניית זהות קולקטיבית ולאומית. "יש מעין 'נקודות אפס' שאנחנו מתייחסים אליהן כאילו הזמן נובע מהן. למשל, הנכבה בשביל הפלסטינים. אלו נקודות שממשיכות להגדיר את סידור האירועים על ציר הזמן. אפשר גם לגלות הרבה על החברה ועל חיי היומיום דרך תפיסות הזמן השונות. למשל, הזמן של מי שווה יותר", אומר אגבאריה, ובדומה להנחה שלי בתחילת המסע – גם הוא משתמש ברמזורים כאבן בוחן. "בכניסה לאום־אל־פחם, העיר שאני גר בה, עומד רמזור. אם אני אמדוד למי יש 'יותר ירוק' – לזה שנוסע לכיוון תל־אביב או לזה שנכנס לאום אל־פחם, לזה שפונה ימינה או לזה שפונה שמאלה – אני יכול ללמוד מי חשוב יותר בעיני המתכנן".

מי בסופו של דבר שולט על הזמן?
"מי ששולט בך שולט גם בזמן שלך. כך זה למשל בתוך בתי הספר: הילדים הרי נמצאים במסגרת של זמן. זהו משאב שאפשר לשלוט בו, לנהל אותו, להנדס אותו. הריבון לפעמים מאיץ את הזמן, לפעמים מאט אותו. במחזמר 'סח אל־נום' (ביטוי שאפשר לתרגם כ"בוקר טוב אליהו!" – נ"א) מסופר על מחוז נידח שהמושל שלו מבלה את רוב ימיו בשינה, אבל אף החלטה לא תבוצע ללא החותמת שלו. אחת לחודש, בליל ירח מלא, מתעורר השליט ומאשר שלוש בקשות בלבד. כל שאר הבקשות יצטרכו לחכות למזלן הטוב. רבים מבני העם, המייחלים לחתימתו של המושל, נאלצים להמתין חודשים ואף שנים. לאישה ששמה קרנפול, בגילומה של הזמרת פיירוז, נמאס לחכות לאישורו של השליט המנומנם כדי לתקן את הגג הדולף בביתה. היא מסתננת לילה אחד לארמון, גונבת את החותמת, ומאשרת בסיטונות את בקשותיהם של בני עמה. כשהמעשה מתגלה, היא עומדת למשפט. המושל אומר לה, 'מה חשבת לעצמך? שלא היה ביכולתי לחתום על כל הבקשות בבת אחת? אבל תפקידי הוא להאט את הזמן ולתת לו לחלוף בשקט. לתת לבתים לגדול כמו עצים, לאט־לאט. לתת לרחובות להתפתח כמו צעדי הילדים. מה קרה לנו? קמנו ולא ידענו אם זו ארצנו או ארץ אחרת'".

"עבדי הזמן, עבדי עבדים הם", כתב רבי יהודה הלוי. רובנו ממעטים להקדיש מחשבה לאופן שבו אנחנו תופסים את הזמן; במקום זה, אנחנו פשוט מתרוצצים כדי להספיק לעמוד בו. אלא שלתפיסת הזמן יש תפקיד מכריע בעיצוב מציאות חיינו. בתחילת המסע שלי חשבתי שמי שמכוון את התנועה וסוגר את הכבישים משיג בכך שליטה על הזמן שלי. אחר כך השתכנעתי, בעקבות דבריה של פרופ' אליאור: למשרד ראש הממשלה, שם נקבע לוח השנה, יש שליטה על הזמן. אלא שככל שהתארכה הכתיבה וסיומה השתהה, הבנתי שמשהו בהתייחסות שלי לזמן מפריע לי. נכון שלעיתים הממשלה מאיטה או מזרזת את הזמן, כמו שמציין אגבאריה. מי שצריך לקבל אישורי בנייה, לעבור במחסומים או לעמוד ביעדי עבודה, אין לו ברירה אלא להודות שזמנו בידי אחרים. ובכל זאת, רובנו יכולים לבחור כיצד לשנות את הזמן שלנו. קצב החיים שלנו הפך למהיר יותר בעזרת הטכנולוגיה, אבל האם מהיר הוא בהכרח טוב יותר? אולי, כהמשך האמרה של ריה"ל, "עבד השם הוא לבדו חופשי".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il