"הרגע הזה, של ההודעה, היה המיץ של הזבל, גיהינום. כשהרבנית ימימה הגיעה לנחם אותי בשבעה היא חיבקה אותי ואמרה 'טל, את הגיהינום כבר עברת. הרגע שמבשרים את הבשורה הוא הרגע הכי קשה, והוא לא יחזור לעולם. השבעה היא כמו שבעה מדורי גיהינום, ומכאן רק עולים למעלה. יהיה קשה. אבל את הגרוע מכול כבר עברת'. אני מסכימה מאוד. עבר מאז חודש, חודש ומשהו, ורגע נורא כמו הדפיקה בדלת לא היה. לאחרונה מישהו דפק בדלת, והילדים נבהלו. אמרו לי 'אמא, מי זה בא?'. לשנייה קפץ לי הלב, אבל אז אמרתי לעצמי, רגע. הדבר שהכי פחדתי ממנו כבר קרה. לא יכול לבוא מישהו ולבשר משהו יותר גרוע".
מתישהו בין שאלה לתשובה במהלך הריאיון עם טל מרנץ, השדרן ברדיו ברקע קרא שמות של ארבעה לוחמים מחטיבת כפיר, שנפלו בקרב. "תמיד כשהייתי שומעת בשורות כאלו, הייתי מרחמת על מי שאיבדו את היקרים להם. אף פעם לא האמנתי שזה יהיה הסיפור שלי", היא אומרת.
רס"ר במיל' צבי מרנץ, מפקד כיתה ביחידת הסיוע המנהלתי 5460 בעוצבת בני־אור (חטיבה 460), נפל בקרב בצפון רצועת עזה בח' בתשרי. הוא היה בן 32 בנופלו. "כשהוא יצא למילואים, היה פחד מאוד גדול באוויר. הוא אמר לי בטלפון 'מאמי, אם אני יוצא מזה בחיים, אני משנה הכול. מקדיש את החיים לתורה'. הוא רצה שינוי פסיכי. אני כעסתי. 'למה אתה מדבר ככה?'. היה לי ברור שהוא יוצא בחיים. כן התפללתי, זעתר בכיסים ופיטום הקטורת ותהילים ופסוקים והכול. הייתי חופרת לו, קוראת ספר דברים שנה שלמה להצלת כל החיילים ולשמירה על צבי. אבל לא חשבתי שזה יקרה.
"זה נפל עליי בהפתעה מאוד גדולה. הייתי בהלם, מנותקת. כשראיתי את קבוצת החיילים מגיעה אלינו, חשבתי שהם סתם באו לעשות פה סיור. כשאחת מהם התקרבה הביתה, אמרתי לה 'לא, לא, לא, לכי מפה'. היא שאלה: 'את טל מרנץ?'. עניתי בשקט שכן. התחננתי שיגידו לי שהוא בסך הכול נפצע. אבל לא".
מול נופם המפעים של הרי יהודה, בקצה היישוב הקטן בני־אדם, ניצב ביתם של טל וצבי. צבי נפל ימים ספורים אחרי שהחל סבב שלישי של שירות מילואים. טל, בת 33, אומרת שהיא לא מרגישה שיש לה עדיין שגרה להיאחז בה, והיא גם לא רואה אחת כזו באופק. "אני חיה מיום ליום. לא מסתכלת קדימה. לא יודעת מה אני עושה מחר", היא מודה. "אני בונה את השגרה שלי ואת עצמי לאט־לאט, מנסה עוד להתמודד עם הכאוס שאני נמצאת בו. מחזיקה אותי בעיקר האמונה שלי. אמונה ענקית".
עוד מהימים שקדמו למלחמה, טל מחזיקה בחשבון אינסטגרם מצליח עם יותר מ־65 אלף עוקבים, שעוסק באופנה, באוכל, במשפחה. את הבוקר שאנחנו נפגשות בו היא פתחה במרפסת הצופה אל המדבר, לצד שתי חברות קרובות שאכלו איתה ארוחה מפנקת שהכינה השכנה. משיחת החולין הקצרה שלהן אפשר להבין מהר מאוד שבאבלה הפרטי של מרנץ שותפים עוד רבים. חלק ניכר מהם הם אנשי היישוב שלא מפסיקים לחבק ולעטוף אותה ואת ילדיה, תוך שהם עצמם מנסים להתנחם על אובדן מי שהיה אחד החברים הבולטים בקהילה. אבל יש גם מעגל רחב יותר.
"עוד בשבעה הרגשתי שאני עטופה מאוד", אומרת מרנץ. "אנשים מכל הארץ הגיעו, מכל השלבים בחיים שלי ובחיים שלו. חברי ילדות של צבי, חברי ילדות שלי, מהצבא, מהעבודות הקודמות שלו. מהיישוב הקודם. וכבונוס, גם העוקבות מהאינסטגרם. היה מרגש מאוד לראות אותן. את החיבור בין מה שקורה ברשת ובין המציאות. אני לא יודעת לנקוב באחוזים כמה ממנחמי השבעה מכירים אותי רק מהרשת, אבל היו כמויות אדירות של אנשים שבאו לחבק ולהיות איתי. זה אינטנסיבי, מדהים. נתן לי כל כך הרבה כוח. בעיקר חיזקה אותי העובדה שרואים אותי. שלא נשארנו לבד".
אבא טוב, מחנך גרוע
את דמותו של צבי זכיתי להכיר לימים ספורים, כשהתלוויתי למשלחת עמותת "הגשמת חלום" להופעה של הזמר אד שירן בקפריסין. מעט יותר מחודש לפני שילדיו התייתמו מאב הוא היה המנהל הלוגיסטי של המשלחת, שביקשה להעניק ימים מעטים של חסד ליתומים שאיבדו את אביהם או אמם במלחמה, לאחים שכולים, לפצועי המלחמה ולמפונים. לא יכולתי לפספס שם את דמותו המחייכת, הנלהבת, את המרץ והשעות הארוכות שהקדיש לילדים ולחיילים הפצועים. בשיחה צדדית ארוכה, או על המגלשה הגבוהה בפארק המים. לאן שלא הלך, פניו קרנו וחיוכו התרחב. על כל בקשה, השיב מיד בחיוב. בשיחה עם טל אני מבינה שמצב הרוח המרומם שלו נבע מכך שעשה את הפעולה האהובה עליו. נתינה.
"אני לא יודעת לנקוב באחוזים כמה ממנחמי השבעה מכירים אותי רק מהרשת, אבל היו כמויות אדירות של אנשים שבאו לחבק ולהיות איתי. זה אינטנסיבי, מדהים. נתן לי כל כך הרבה כוח. בעיקר חיזקה אותי העובדה שרואים אותי. שלא נשארנו לבד"
"צבי היה תמיד מאוד נוכח ומאוד מורגש. הוא ראה את האנשים שאיש לא רואה. אם מישהו נתקע עם המכונית באמצע הדרך למשל, צבי מיד היה עוצר ויורד לעזור. פעם אחת אמרתי לו 'כפרה עליך, הילדים צועקים פה מאחורה, מישהו אחר בטח יעזור'. והוא אמר 'לא. אני חייב'. זה היה צבי. בערב, אחרי המקלחות של הילדים, היו לו כל מיני משימות. היה אומר 'אני חייב לקפוץ לחבר לעזור לו לבנות את הסוכה'. תמיד ראה אחרים, תמיד רצה לשמח. הוא סיים את אחד מסבבי המילואים ביום ראשון, בשני כבר טס לגרמניה ללוות חבר חולה סרטן שיצא לטיפולים. גם המשלחת לקפריסין – זאת הייתה כבר הפעם החמישית שהוא נסע איתם.
"טוב הלב שלו היה הדבר שהכי תפס אותי כשהתאהבתי בו. לפני החתונה אני ואמא שלי ישבנו במכונית, ואמא שלי אמרה 'את תנצלי את הטוב לב שלו, את'", היא צוחקת לרגע. "אבל באמת, הלב שלו היה פשוט טוב. גם כשהיינו רבים או כועסים, הוא עדיין היה שם. מביא לי את השוקולד שאני אוהבת מהסופר, שיהיה לי במקרר. מכין לי ארוחת בוקר. תוך כדי הריב.
"והוא היה אבא טוב. בחינוך הוא היה גרוע, כן? אבל מסור לילדים. לקח אותם לטיולים עם האופניים בחוץ בכל פעם שהייתי צריכה קצת שקט, או לא מרגישה טוב. אצלו זה תמיד היה יותר מעשים מדיבורים. הנתינה לאחרים הייתה מה ששימח אותו, מה שנותן לו אנרגיה. הוא ידע שאם הוא יעזור למישהו אחר, הוא יהיה שמח ולכן הוא המשיך בזה גם בין סבב מילואים מתיש לאחר.
"השנה הזאת הייתה לו מאוד קשה. היו המון דברים שהוא עבר בעזה, וגיליתי רק בשבעה. אני זוכרת שבחנוכה הם היו בפנים, ולא היו להם טלפונים. אז הרס"פ צילם לנו אותם בתוך הלחימה ובסרטון שהוא שלח, ראיתי שצבי לא בטוב. הוא לא אמר את זה, אבל הדיבור שלו היה כבוי. רק בשבעה גיליתי שזמן קצר לפני כן הם עברו שם כמה מקרים לא פשוטים. את כל זה הוא לא סיפר. הוא הקפיד להפריד בין מה שהוא עבר שם לבין הבית. ואפילו אז, בכל מה שקשור לנתינה הוא היה עושה את המקסימום שבמקסימום. כי בנתינה שלו הוא נתן גם לעצמו".
הבחורה תלד היום
הם נפגשו לראשונה בקיץ חם, כשהגיעו להתנסות בצלילה באילת. רק בני 16. צבי היה עם חבריו וטל בילתה עם משפחתה בעיר הנופש. ההיכרות המבוישת הפכה במהרה למסע ארוך, שבחלוף השנים נוספו אליו הילדים עומר, בן שבע, אופיר, בת ארבע, ונאיה, שנולדה כשצבי היה בסבב המילואים הראשון, ולא מזמן מלאה לה שנה.
"הרבה זמן אחרי שהכרנו, הוא סיפר לי שברגע שראה אותי אמר לעצמו 'היא תהיה שלי'. ככה, מהרגע הראשון. אצלי, בהתחלה זה היה רק מגניב, לא הייתי סגורה על זה. ככל שהכרנו התאהבתי. אחרי שעזבנו אז את אילת, הוא ביקש את הטלפון שלי דרך חבר והתחלנו להסתמס. כל הודעה עלתה אז כסף, והחשבון הלך והתנפח. לא הפסקנו לדבר. בתוך חודש הפכנו לבני זוג. לפני כמה ימים סתם פתחתי את המחסן וראיתי המון מכתבים ותמונות מהעבר, תכשיטים שהוא קנה לי. חולצה שכתוב עליה 'אני שומר עלייך כל היום וכל הלילה', עם תמונה שלו. כל החפצים האלה מקבלים עכשיו משמעות אחרת. אני מרגישה שהוא שלח לי אותם שוב".
"נאיה חייתה בשנה הזאת יותר בלעדיו מאשר איתו, היא לא ראתה הרבה את אבוש. אבל ברור לי שהוא צופה בה גדלה. אולי היא לא מרגישה את זה עדיין, אבל אני בטוחה. אני אומרת לו 'צבי, אתה לא מבין איך היא מתפתחת, אתה לא מבין'. אבל הוא כן מבין. כי מבחינתי הוא רואה אותה כל הזמן"
"הרבה פעמים אני מרגישה שצבי שולח לי כוחות וסימנים. מראה לי שהוא עדיין כאן. אחד הדברים שאני רוצה יותר מכול הוא להשריש בילדים את האמונה שאבא תמיד איתם, תמיד ילווה אותם, גם אם לא רואים אותו. קשה לתפוס את זה. נאיה נולדה ב־31 באוקטובר, שלושה שבועות אחרי פרוץ המלחמה. התלבטנו הרבה איך לקרוא לה. בסוף בחרנו נאיה – אנא ה'. הבנו שזה מה שעם ישראל צריך עכשיו. אנא ה', תושיע אותנו. לפני כן בכלל לא חשבתי על השם הזה כאפשרות".
הוא הספיק להיות בלידה שלה?
"בשבוע הארבעים הרגשתי צירים ממש חזקים. שלחתי לו הודעה והוא מיד התקשר. בדיוק היה על האמר, בשיירה שנכנסה לעזה. הוא שאל 'זה צירים־צירים? לרדת מההאמר?'. לא רציתי לקחת אותו סתם מהלחימה. אבל אמרתי כן. הוא זינק משם, טס אליי, רצנו לבית החולים והרופאה אמרה שאני בכלל לא בכיוון של ללדת. צבי אמר לרופאה 'שומעת? הבחורה תלד עכשיו. היום'. הוא לא רצה לקחת סיכון שהוא לא יהיה. אז עשו לי זירוז. ארבע שעות אחר כך ילדתי והוא היה איתי, ונשאר למשך שבוע. ואז הוא חזר לעזה. נאיה חייתה בשנה הזאת יותר בלעדיו מאשר איתו, היא לא ראתה הרבה את אבוש. אבל ברור לי שהוא צופה בה גדלה. אולי היא לא מרגישה את זה עדיין, אבל אני בטוחה. אני אומרת לו 'צבי, אתה לא מבין איך היא מתפתחת, אתה לא מבין'. אבל הוא כן מבין. כי מבחינתי הוא רואה אותה כל הזמן".
צבי הוקפץ כמו רבים ב־7 באוקטובר. בחודש שעבר נהרג מפיצוץ מטען ליד כלי הרכב שנסע בו. בתקרית נפלו גם רס"ן נתנאל הרשקוביץ ורס"ר אורי בורנשטיין. "צבי נפל ביום חמישי בשעה 11 וחצי בבוקר, אבל אני לא ידעתי כלום עד לערב. לא הצליחו למצוא אותי. באותו היום, בצהריים, הייתה לי שיחת חולין עם דודה שלי בוואטסאפ. היא התחילה בשיחה סתמית, ואיכשהו התגלגלה לדיון על השליחות שלנו כאן בעולם. דיברנו על תחיית המתים, על המשיח. אמרתי לה 'תקשיבי, אני מתה לדעת מה השליחות שלי בעולם, מה התיקון שלי'. השיחה נעצרה בשלב מסוים, אבל בדיעבד זה היה מטורף איך שעות ספורות אחרי שצבי נהרג, אני פתאום מנסה להבין למה אני כאן".
הם הביאו אותו למנוחות בערב יום כיפור. "זה היה הצום הכי קל שהיה לי בחיים. לא במובן החיובי, פשוט לא היה לי תיאבון. במהלך יום הכיפורים הוצאנו את הילדים לטיול קטן, סתם כדי לצאת קצת מהבית. נזכרתי במהלכו באמרה שלפני שאדם יורד לעולם, הנשמה שלו בוחרת איך החיים שלו ייראו. איך הוא ייראה מבחינה חיצונית, במה הוא ייתקל. שואלים את הנשמה ממש לפני כן, אם היא מסכימה לכל מה שיקרה לה, והנשמה אומרת כן. אני יודעת שלפני שירדתי לעולם חתמתי על זה, על כל מה שאני עוברת עכשיו. ועם כל הקושי, אני חזקה בזכות זה, בזכות האמונה. מה שמחזיק אותי בימים האלו זה 90 אחוז האמונה, והשאר – שגרת החיים. בסוף הצורך לטפל בילדים חזק מהכול. אני חייבת לקום אליהם בבוקר, להחליף טיטול, לקחת אותם למוסדות החינוך. יחד עם האמונה, זה מה ששומר עליי".
"טוב הלב שלו היה הדבר שהכי תפס אותי כשהתאהבתי בו. לפני החתונה אני ואמא שלי ישבנו במכונית, ואמא שלי אמרה 'את תנצלי את הטוב לב שלו, את'. גם כשהיינו רבים או כועסים, הוא עדיין היה שם. מביא לי את השוקולד שאני אוהבת מהסופר, שיהיה לי במקרר. מכין לי ארוחת בוקר מושקעת, תוך כדי הריב"
באחד מהסרטונים הנצפים ביותר של מרנץ מהתקופה האחרונה, נראית אופיר, בתם האמצעית של צבי וטל, עומדת על כיסא ויורה רצף שאלות תמימות, בניסיון להבין איפה נמצא אביה עכשיו. מה הוא מרגיש. טל עונה לה שם באופן ישיר מאוד. שהוא באדמה. לא קר לו ולא חם לו, כי כשמתים לא מרגישים דבר. "לילדים יש המון שאלות", היא אומרת. "אני מרגישה שהם התבגרו בעל כורחם. שאלות קשות וחזקות. אופיר שאלה אותי לא מזמן – אמא, את חושבת שהקדוש ברוך הוא יודע שאבא נהרג? ולכי תסבירי לה שהקב"ה הוא זה לקח אותו. תודה לה', אני מרגישה שהאינטואיציה שלי טובה והתשובות שיוצאות לי מהפה טובות להם ולנו.
"האמונה היא הכוח של הבית, והיא מתבטאת גם בחוויה של הילדים. הם נותנים לי את הזינוק של הבוקר. בכל בוקר, קשה לי ברגע הראשון לקום מהמיטה. אבל כמה שניות אחר כך אני מצליחה וזה קורה. יאללה, לקום, להתלבש, ללכת לבית הספר ולגן".
בושם ובכי
בינתיים שבו טל וילדיה הביתה באופן חלקי, לשעות ספורות ביום. "אנחנו ישנים אצל ההורים שלי בגבעת־זאב, ואמא שלי עוזרת לי מאוד עם ההתארגנות. המעטפת שזכיתי לה בשבעה לא נגמרה כשקמנו. כולם עדיין פה בשבילנו. החברות שלי עוטפות אותי מאוד, יושבות איתי לארוחת בוקר. אני עדיין מנסה לגבש את היומיום לכדי שגרה. כי אין שגרה. אנחנו שורדים את זה. עם הראש מעל המים. לפעמים בבקרים יש בי פחד שבעוד חודש ירד לי האסימון שהוא לא חוזר, ואז אני אפול".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
התחושה היא שהוא עדיין במילואים?
"לגמרי. כמו שהיה במהלך השנה האחרונה. אבל אני משתדלת בכל יום להגיד לעצמי 'צבי נהרג, הוא לא יחזור'. סיימנו את פרק א' בחיים שלנו, התחלנו בפרק ב' ואי אפשר לחזור לפרק א'. אי אפשר. כן אפשר להיאחז בזיכרונות טובים מהעבר, בימים שהיו. ולצד זאת להמשיך קדימה. זאת התחושה. להמשיך הלאה למרות הכאב. שבועיים אחרי שהוא נפל, באתי הביתה בפעם הראשונה. היה ערב לזכרו ביישוב, ואמרתי נעצור רגע, ניכנס. אלמנות אחרות שדיברתי איתן אמרו לי שהחזרה לבית היא רגע קשה, שאדאג להיות עטופה ויהיו איתי עוד אנשים. אז פחדתי שאכנס והזיכרון היחיד שיהיה לי הוא הדפיקה בדלת. כי זאת הייתה הפעם האחרונה שיצאתי מהבית.
"אבל אז פתחתי את הדלת שלנו, הסתכלתי על ההורים שלי שבאו איתי ואמרתי להם, 'תקשיבו, כיף לי פה'. הרגשתי טוב. פתחתי את הארון, הסתכלתי על הבגדים שלו, ליטפתי אותם. פחדתי גם מזה, אבל באותו הרגע הרגשתי שהוא איתי. מחזיק לי את היד ואומר 'הכול טוב, את מצליחה, את על זה'. הגוף לא פה, אבל הרוח שלו כאן. אני מרגישה אותו. והוא הבטיח לי שהוא לא יעזוב אותי. הוא פשוט כאן בממד אחר, והוא לא הולך לרגע.
"אחרי שסגרתי את הארון, התזתי על עצמי את הבושם שלו. ואז היה רגע של הבנה, של בכי. כי שאפתי את הריח וזה עשה אותו חי. הזיכרונות המתוקים עדיין צפים מכל פינה. במקרר יש שוקולד שהוא קנה לי. התבלינים שלו. אני הייתי על האפייה והוא היה הבשלן, תמיד היה מכין לי ארוחות בוקר מושקעות. הוא היה עובד מהבית, במחשב, וכשהיה רואה אותי מכינה לי סנדוויצ'ים קטנים, פשוטים כאלה, היה מתעצבן. 'מה יש לך, תשקיעי בעצמך'. ואז היה מכין לי חביתה עם כוסברה ובצל. תמיד אמרתי לו 'כמה שאתה לפעמים מעצבן אותי, אני ואתה זה החיבור הכי טוב'. וזה באמת היה נכון".
מלבד אהבתו העמוקה לתרומה ועזרה לזולת, צבי מרנץ היה אדם של חלומות. אחד מהחלומות הללו היה לבנות לאשתו ולילדיו בית יציב ועומד, על האדמה שהם גרים עליה היום. ימים ספורים לאחר נפילתו הושק קמפיין גיוס כספים ששם לעצמו למטרה להגשים את חלומו הלא ממומש של צבי, ולגייס 2.5 מיליון שקלים לבניית הבית. בתוך שעות הושג הסכום כולו, ואף יותר ממנו.
"נולדתי עם חיוך ואמות עם חיוך. הנבלות הארורים האלו לא ייקחו ממני את החיוך שלי. מובן שיש ימים קשים, שאני נשברת ובוכה בלי סוף. אני רוצה חיבוק והוא לא כאן. אבל אני נאחזת""פתחתי את הארון, הסתכלתי על הבגדים שלו, ליטפתי אותם. פחדתי גם מזה, אבל באותו הרגע הרגשתי שהוא איתי"
"החלום של צבי היה לבנות בית מבוץ", היא מספרת. "אני לא יודעת אם זה היה קורה אבל הוא היה אדם של חומרים טבעיים ועץ. היינו הולכים לשווקים והוא היה מסתכל על הדוכן הכי מעפן ואומר לי 'שם האוצרות האמיתיים'. בין הסבבים של המילואים לא היה לו זמן לנשום אבל הוא עשה סדנת בנייה מבוץ. היה נעול על זה".
איך הרגשת עם התרומה האדירה שקיבלתם להגשמת החלום של צבי?
"ברגע הראשון זאת הייתה הפתעה מטורפת. הייתי בהלם. אני רגילה להיות בצד הנותן, העוזר. איך פתאום אני בצד המקבל? זאת הייתה כאפה רצינית. אבל אחרי כמה דקות הבנתי שצבי בעצם שלח לי מתנה. ואני צריכה לפתוח ידיים, ולהבין שעם ישראל רוצה לחבק אותי. אין דבר מרגש יותר ממה שעשו התורמים ומי שארגן את הקמפיין. הם נתנו פה את הנשמה. החבר'ה מהיישוב, מעמותת 'הגשמת חלום', העוקבות שלי מהאינסטגרם. כולם התכנסו יחד, ובאיזשהו מקום הבנתי שזה נובע ממי שצבי היה. צבי כל הזמן נתן והעניק, היה עסוק בעשיית חסד ועזרה לזולת. הוא לא ראה בעיניים, ועכשיו אנחנו קיבלנו את זה בחזרה".
ריפוי בסטורי
ההסתכלות קדימה לא קלה לה. במיוחד לא בכל הקשור לעשייה המקצועית שלה ברשת ובעולם השיווק. אבל בכל יום, היא מתארת, נוספת ללב עוד הבנה, שאולי האובדן הנורא שחוותה הוא דווקא פתח למשימה חשובה. "ביום הראשון אחרי שצבי נפל לא חשבתי בכלל מה אני עושה הלאה, עם האינסטגרם או העבודה. ביום השני קצת חשבתי, וביום השלישי הכרזתי שאני יורדת למחתרת. לא חוזרת לדבר הזה לעולם. זאת הייתה התחושה שלי, כאפה של החיים. לא ראיתי מצב שזה קורה. ואז הגיעו כל העוקבות והעוקבים, עם ישראל הגיע לנחם, הגיעו אליי כל כך הרבה שיתופים ופינוקים. בנות שלחו לי חבילות הביתה, והן אפילו לא מכירות אותי.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
"זה גרם לי אחרי כמה ימים לעצור ולשאול את עצמי אם אולי זאת השליחות שלי. אולי זה בעצם מה שאני צריכה לעשות. אז התחלתי לשתף קצת ממה שעובר עליי. לבדוק מה זה עושה לי, לסביבה. העליתי סטורי, ואני עד עכשיו זוכרת את החיבוק העצום שקיבלתי ואת הכוחות שעלו אצלי בעקבות זה. זה היה פסיכי. העליתי את היום הראשון שבו חזרנו לשגרה. לא הצלחתי להשיב לעשירית מההודעות. ההרגשה הייתה שזכיתי. כל האלמנות מקבלות את החיבוק מהמעטפת המשפחתית, ואני קיבלתי אקסטרה. ואז אמרתי, 'אני חייבת להמשיך, זה עושה לי טוב'. זה כמו ריפוי. הסטורי שאני מעלה מדי יום מוציא ממני דברים טובים. זה מרפא את הלב שלי. השיתוף עושה לי טוב. יש גם אפקט של יומן מסע. אני כותבת מה קורה לי, ואני יודעת שבעתיד אני אראה איפה הייתי ושזה יצמיח אותי. שאני אהיה במקום יותר טוב".
את ההספד שנשאה טל בהלוויתו של צבי קשה לשכוח. "אני לא יודעת איך הקדוש ברוך הוא העמיד אותי בניסיון הזה. אבל אני מקבלת אותו בשתי ידיים. בשבילך, חיים שלי, בשביל הילדים ובשביל עם ישראל", אמרה אז. "בתחושה שלי, ברור לי שצבי לא מת לשווא", היא אומרת עכשיו. "זה מסר שאני חייבת להעביר הלאה. קורה פה משהו גדול שאולי אנחנו לא מבינים כרגע, שאולי נבין בהמשך. אנחנו קצת עיוורים בסיפור הזה. מצומצמים במחשבות שלנו. אבל אם נדע שאין רע יורד מהשמיים, שכל פיפס וכל אפצ'י, כל צעד בעולם הזה יש לו משמעות, אולי נסתכל על זה אחרת, נבין שבסוף יהיה גם טוב.
"נולדתי עם חיוך ואמות עם חיוך. הנבלות הארורים האלו לא ייקחו ממני את החיוך שלי. אני גם לא פוחדת מהמוות, זה לא מפחיד אותי. מובן שיש ימים קשים, שאני נשברת ובוכה בלי סוף. אני רוצה חיבוק והוא לא כאן. אבל אני נאחזת, אני ממש מאמינה. זה משתנה בכל דקה. רגע באה אליי מחשבה קשה ואני יכולה ליפול, אבל אז אני לא נופלת. אני כן בוכה ומשחררת, כי זה מרפא אותי. ואני גם קמה חזקה יותר. אני משתדלת מאוד להיות שם בשביל עצמי, ואני מרגישה שזה מסר גם מצבי".
קשה לא להבחין כמה חוזק את משדרת.
"זה מטורף. כי זאת מערכת, זה מעגלי. אני נותנת כוח, אבל אתם נותנים לי גם כוח בחזרה. אני מרגישה שעם ישראל איתי, איתנו, לגמרי בכל הסיפור. וככה הסיפור הזה ממשיך. אנחנו משהו אחר, אנחנו לא עם מאירופה או מאמריקה. אנחנו עם ישראל, אנחנו אחד". 0
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
