התמונה שקפצה במסך הטלפון שלי לפני שבועיים, זיכרון לא מאוד רחוק מטיול באמסטרדם, עמדה בניגוד מוחלט למה שהתרחש בעיר באותו לילה בדיוק. במקרה או שלא, אולי בגלל תכתובת ואטסאפ עם בן משפחה ששהה ביציע האוהדים במשחק בין מכבי לאייאקס, החליט הטלפון להציג לי צילום מכיכר דאם – אתר פופולרי שנראה בדרך כלל שלו ופסטורלי. בתמונה אפשר לראות יונים מהדסות בנחת לצד תיירים, ואמן רחוב מנגן בקלרינט. כניסה לרשתות ולאתרי החדשות חשפה אמסטרדם שונה לגמרי: הסרטונים הקשים הראו כיצד הפורעים המוסלמים צדים ישראלים ברחובות, מכים אותם באכזריות ואף משליכים אותם לתעלות.
המחזות המזעזעים הללו לא הפתיעו את ד"ר בת־שבע הס, סוציולוגית ישראלית־הולנדית שחקרה בשנים 2009־2019 את ההתאסלמות של נשים בהולנד. "לא התפלאתי מכך שזה קרה, ומצד שני הייתי בהלם שזה אכן קרה", היא אומרת. "ביום חמישי בערב ישבתי במייק'ס פלייס בירושלים, צפיתי במשחק הכדורגל. עוד לפני כן ראיתי בטלפון תיעוד של מריבות שהתפתחו ברחובות אמסטרדם בין ישראלים לערבים. כשהתעוררתי למחרת, גיליתי שהוואטסאפ שלי מתפוצץ מהודעות: חברים ממקסיקו, בני משפחה מקליפורניה, עמיתים לעבודה – כולם רצו לשמוע שאני לא באמסטרדם, ולהבין מה קרה שם.
"פתחתי את החדשות, וחשכו עיניי. נשבר לי הלב מהסרטונים המזעזעים שראיתי, אבל צפיתי את האירועים האלה, ולא הופתעתי גם מהתגובות שנשמעו בהולנד. בעבר עקבתי ברשתות החברתיות אחרי כלי התקשורת ההולנדיים, אבל מאז תחילת המלחמה ראיתי כמה הם מוטים, כשהקפידו לא להציג את הצד הישראלי, וראיתי גם את התגובות הנוראיות נגדנו בעמודים האלה. זה עשה לי רע. עברתי להתמקד בחשבונות פרו־ישראליים, אבל גם שם נתקלתי בשטף של תגובות שנאה. לכן אני לא מתפלאת שזה קרה בלב אמסטרדם".
הס שיתפה בפורום אינטרנטי את תחושותיה בעקבות הפרעות, "ובתגובה מישהי ענתה לי: 'אבל מה את חושבת על מה שעשו אוהדי מכבי?'. אני מניחה שהיא התייחסה לטענה שהם תלשו דגל פלסטין, או שרו שירים גזעניים. אמרתי לעצמי, טוב, יכול להיות שזה קרה, אירועי קצה מתרחשים סביב משחקי כדורגל. בכל מקרה אחר של תלישת דגל אולי הייתה נוצרת קטטה מקומית. אבל זה ממש לא מה שקרה באותו לילה. היה שם פוגרום מתוכנן היטב".
בחלוף השעות צצו עוד ועוד אינדיקציות לכך שזה בדיוק מה שאירע. התכתבויות ואטסאפ וטלגרם שנחשפו לימדו על התארגנות מוקדמת של הפורעים, ועל הסיוע שקיבלו ככל הנראה מנהגי מוניות, כשיצאו לאתר את טרפם ברחבי העיר. עיריית אמסטרדם וראש הממשלה מיהרו לגנות בחריפות את התוקפים, ומלך הולנד אף קישר בין האירועים הללו לשואה, אך מנגד מפקד משטרת אמסטרדם סירב להגדיר את התקרית כאנטישמית, וטען שזוהי רק קטטה בין אוהדי כדורגל. ראש העיר אמסטרדם פמקה האלסמה חזרה בה מהגינוי הראשוני שהשמיעה, ובריאיון לתוכנית Nieuwsuur אמרה: "בהתחלה קראתי לאירועים האלה פוגרום, אבל עכשיו אני רואה שהמילה הזאת הפכה לפוליטית, וזה לא המינוח הנכון לאירועים שהתרחשו ברחובות העיר. למעשה, זו תעמולה ישראלית. ממשלת ישראל מדברת על 'פוגרום פלסטיני ברחובות אמסטרדם', אבל אנחנו צריכים להשתמש במילה פוגרום בעיקר כדי להראות אפליה באמסטרדם של מרוקאים, מוסלמים. לא לזה התכוונתי וזה לא מה שרציתי".
"גם אחרי שהישראלים חזרו הביתה, המצב באמסטרדם לא נרגע", מספרת הס. "כעבור יומיים פורעים מוסלמים שרפו קרון של המטרו, תוך שהם משמיעים קללות נגד יהודים. אוהדי מכבי כבר לא היו בעיר, כך שאי אפשר לתלות את האירוע הזה במעשים שלהם. ממה שקראתי אני מבינה שהמציתים טענו שנפגעו מכך שהעירייה וראש הממשלה היו 'בצד של הישראלים'".
את חושבת שהולנד חווה התגברות של האנטישמיות?
"כן, בעיקר אחרי 7 באוקטובר. אני מניחה שאנטישמיות סמויה תמיד הייתה שם, לא רק אצל המוסלמים, אבל בשנה האחרונה יש הפגנות נגד ישראל, והן גולשות גם לאלימות ולעימותים עם שוטרים. צריך להבין שהאנטישמיות המודרנית היא אנטי־ישראליות ואנטי־ציונות. ההולנדים לא רוצים להיות אנטישמים, הם רוצים להיות ביקורתיים כלפי ישראל. כשאני מקבלת תגובות כאלה בפורום, אני מסבירה להם שזה בא ביחד".
מסגד בראשות אישה
ד"ר בת־שבע הס (42), תושבת ירושלים, היא חוקרת עצמאית שעובדת בתחום קשרי החוץ של ארגון סיוע הומניטרי. עבודת הדוקטור שלה עסקה בזהות ושייכות בקרב נשים מוסלמיות בהולנד. במחקרה היא ראיינה 44 נשים הולנדיות שהתאסלמו או "חזרו בתשובה" ואימצו מחדש את דת האסלאם. בשבוע הבא היא תרצה על הנושא כהקדמה להקרנת הסרט התיעודי "אחרי הגשר" בפסטיבל הקולנוע האנתרופולוגי ה־13 של המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית וסינמטק ירושלים. הסרט עוקב אחרי ולריה קולינה, אישה מאיטליה שהתאהבה במהגר ממרוקו, התאסלמה ועבר לגור עמו במולדתו. לאחר עשרים שנה היא חוזרת לבולוניה, ומגלה כי בנה היה אחד משלושת המחבלים שביצעו את פיגוע הטרור על גשר לונדון בשנת 2017, שנרצחו בו שמונה בני אדם. לאחר ימים של בלבול ותדהמה, ולריה מחפשת דרך לבנות את חייה מחדש.
"בכנסים שהשתתפו בהם מאות בני אדם, לא הרמתי את היד ואמרתי שאני חוקרת ישראלית. בשיעורי קוראן מצומצמים ואינטימיים יותר, הייתי מגיעה עם אחת המרואיינות, ובתחילת המפגש אומרת שאני חוקרת ישראלית, שבאתי ללמוד איתן, ואם זה מפריע למישהי – שתגיד ואני אצא. הן תמיד הסכימו שאשאר"
הס מכירה מקרוב את חוויית הזהות המפוצלת והחיפוש אחר איזון בין מוקדי החיים השונים. היא נולדה באמסטרדם לאם ישראלית ולאב צ'כי, ובגיל שלושה חודשים עלתה יחד עם אמה. כעבור שש שנים אמה נישאה לגבר הולנדי וחזרה עם בת־שבע להולנד. בכיתה א' היא למדה בבית ספר יהודי באמסטרדם, "ומבחינתי הגעתי למקום זר, כי לא ידעתי הולנדית, אבל לא לגמרי זר". בית הספר היהודי נסגר כעבור שנה, והס עברה ללמוד בבית ספר ציבורי. בגיל 14 שוב חזרה עם אמה לארץ, ומכיתה ט' עד י"ב למדה בתיכון זיו בירושלים – "אבל תמיד רציתי לחזור להולנד. התגעגעתי מאוד".
אחרי השירות הצבאי היא למדה באוניברסיטה העברית סוציולוגיה, אנתרופולוגיה ולימודי תיאטרון – תחום שהיא עוסקת בו היום כתחביב. "חזרתי אחר כך להולנד לתקופה לא קצרה. עבדתי שם באוניברסיטה והתקבלתי ללימודי אמנות, אבל אז דווקא רציתי לחזור לישראל, לא הרגשתי מספיק שייכת". הגעגועים לארץ ולאמה משכו אותה ארצה, והיא למדה כאן לתואר שני בסוציולוגיה. "יש לי כמה צירים של שייכות. גם היום אני מתגעגעת להולנד, ומקפידה לנסוע לשם בכל שנה. בהולנד אני מרגישה יותר ישראלית, פה אני מרגישה יותר הולנדית".
באחד הקורסים בתואר השני ניתנה לסטודנטים משימה – לחשוב על מחקר שהיו רוצים לערוך, בהנחה שאין מגבלות של כסף או זמן. "כשגדלתי בהולנד גרנו בשכונה מעורבת במערב אמסטרדם, על הגבול בין אזור מגורים של מהגרים לאזור של אוכלוסייה הולנדית ותיקה. היו לי הרבה מאוד שכנים מוסלמים, שהגיעו ממגוון מדינות. כשחזרתי להולנד בין התארים גרתי באזור אחר באותה השכונה, שמזוהה יותר עם מהגרים. ראיתי שם פוסטרים שמפרסמים קבוצות קריאה של נשים, או קבוצות של 'אחוות נשים'. זה עניין אותי מאוד בזמנו. כשקיבלנו את התרגיל להצעת מחקר, נזכרתי באפיזודה הזאת ואמרתי לעצמי שהייתי רוצה לחקור נשים מוסלמיות שנולדו בהולנד, בנות מהגרים, ולדבר איתן על שייכות וזהות. זאת קבוצה שדומה לי, אבל שונה. גם אני בתור ילדה יהודייה וישראלית הרגשתי מיעוט בהולנד. אמא שלי ואני לא השתייכנו לקהילה היהודית באמסטרדם, אבל גדלתי עם שתי השפות, עברית והולנדית".
התרגיל התיאורטי הפך למחקר אמיתי ולעבודת תזה. "כשנסעתי להולנד באותה השנה הארכתי את השהות שלי, ובמשך כמה שבועות ערכתי מחקר בקרב נשים מוסלמיות", מספרת הס. במחקר היא בחנה כיצד נשים מוסלמיות־הולנדיות מגלות או מאמצות את הדת; כיצד הן מטמיעות דפוסי התנהגות הנוגעים לשייכות, זהות, אדיקות ומגדר, וכיצד הן מותחות ביקורת על התרבות ההולנדית ואורח החיים המוכר להן. העבודה התבססה גם על ניתוח טקסטים, ביקור במוזיאונים וחקר מורשת, אך בעיקר על ראיונות פנים אל פנים ותצפיות. "השתתפתי בין השאר בשיעורי קוראן לנשים, ושם פגשתי נשים הולנדיות שורשיות שהתאסלמו. לפני כן לא ידעתי שתופעה כזאת קיימת. בכל שיעור הן היו לפחות שליש מהנוכחות, אם לא חצי. ובכל זאת הן שיעור מינורי מכלל האוכלוסייה. מבחינתי, מכיוון שהמחקר שלי איכותני, כל סיפור כזה הוא עולם.
"אחרי התואר השני החלטתי להמשיך לדוקטורט. הייתה לי רשימה של נושאים שעניינו אותי, כולם קשורים לדתות ומגדר, ולאו דווקא לאסלאם בהולנד. בעקבות פגישה עם מי שלימים תהיה המנחה שלי, חזרתי לשדה המחקר שלי בהולנד והתמקדתי בנשים שהתאסלמו. רציתי להבין מדוע הן בחרו להמיר את דתן, ומדוע דווקא לאסלאם. ביקשתי לבדוק מה החוויה שלהן כשהן הולכות למשל לשיעורי קוראן במסגד, מה זה גורם להן להרגיש".
כשאת עצמך נכנסת לשיעורי קוראן ולאירועים של הקהילה המוסלמית כדי לצפות בהם, הצגת את עצמך כישראלית?
"הייתי בכל מיני אירועים שמיועדים להולנדים שהתאסלמו – מסבירים להם שם איך להתמודד עם החברה החדשה, עם לימוד ערבית, עם הקשיים מול המשפחה. בכנסים האלה, שהשתתפו בהם מאות בני אדם, לא הרמתי את היד ואמרתי שאני חוקרת ישראלית. בשיעורי קוראן מצומצמים ואינטימיים יותר כן הצגתי את עצמי. הייתי מגיעה עם אחת המרואיינות, ובתחילת המפגש הייתי אומרת שאני חוקרת ישראלית, שבאתי ללמוד איתן, ואם זה מפריע למישהי – שתגיד ואני אצא. הן תמיד הסכימו שאשאר, ומהשיעורים האלה נולדו לי עוד ראיונות ומפגשים".
לא חששת להיכנס למסגד?
"המסגד שהלכתי אליו היה ליברלי מאוד. בראשו עמדה אישה, והוא היה מוכוון למוסלמים חדשים או מוסלמים שהתחזקו. זה היה מקום חברותי מאוד, והיו שם הרבה הרצאות בהולנדית. הוא נסגר אחרי כמה שנים. היום אני לא מצליחה לדמיין את עצמי נכנסת למסגד. גם אז, ב־2009, ראיתי במסגד עלון שקורא להחרים את ישראל, אבל לא פחדתי ולא כאב לי לראות את זה. אם אתקל בדברים כאלה היום, זה יהיה כואב ומפחיד".
לוותר על יום ההולדת
כשהס ניסתה להבין מה הניע את משתתפות המחקר שלה להתאסלם, היא מצאה אצלן בעיקר חיפוש אחר זהות ושייכות. "אגב, לא היו אצלי מרואיינות שהתאסלמו בגלל זוגיות. היו שם גרושות, היו רווקות, והיו כאלה שהתאסלמו יחד עם בן הזוג. אצל כולן עלה בעוצמה הנושא של חיפוש אחר זהות, כל אחת מהסיבה האישית שלה, מחוויה שקרתה לה בחיים או ממסע רוחני. היו שבאו מבית נוצרי, והתאסלמו מכיוון שהיו להן הרבה שאלות על הנצרות. למשל, נראה להן מוזר שמצד אחד יש אל, ומצד שני גם ישו נחשב אל. באסלאם הן מצאו תשובה, כי יש אל ויש נביא".
המחקר שלה התייחס גם לנשים "מתחזקות", דור שני ושלישי למהגרים מוסלמים. "הן אמרו לי שההורים שלהן בלבלו אותן. למשל, כשלימדו אותן צורת תפילה מסוימת, ולא הסבירו שהיא קשורה לתרבות המרוקנית או הטורקית, ולא לאסלאם עצמו. גם הן חיפשו שייכות וזהות, ומצאו אותן בהתחזקות באסלאם".
בכלל, לדברי הס, כמו בית הכנסת ביהדות, "המסגד נותן הרבה תחושת שייכות. מדי שבוע יש מפגש, בדרך כלל בשבת או ביום ראשון. בחודש רמדאן, שחלק מהמחקר שלי התקיים בעיצומו, יש תמיד מפגשים לקראת הערב, ואחריהם ארוחה משותפת של שבירת הצום".
"רוב משתתפות המחקר לא ראו את האסלאם כמדכא, אלא כמאפשר. היו שהמשיכו לא לכסות את השיער, ורק עברו לבגדים צנועים יותר. הרבה מהנשים אמרו לי שהן הרגישו שהתפקידים בהולנד התבלבלו – מה מקום האישה בתוך מערכת היחסים, ומה מקום הגבר. בהולנד יש ירידה בילודה, והן ראו חשיבות בהקמת משפחה ובהבאת ילדים לעולם"
ממש כמו החגים אצלנו. אישה נוצרייה שמחפשת את החוויה הזאת, מדוע שתבחר באסלאם ולא ביהדות?
"יש כאלה שניסו גם יהדות. מישהי סיפרה לי שעשתה זאת, אבל היה לה קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי. בנוסף, אצל מוסלמים יש שאיפה לגייס עוד אנשים לדת, גם אם הם לא עוברים מדלת לדלת כמו המיסיונרים הנוצרים. אם תבואי למסגד, יקבלו אותך יפה. בכל ההרצאות והשיעורים שנכחתי בהם, חזרו ואמרו שהאנשים החשובים ביותר בקהל הם לא המתאסלמים החדשים, אלא מי שאינם מוסלמים ובכל זאת באו לשמוע. אז מי שמחפש את תחושת הקרבה והשייכות ימצא אותה בקלות. מצד שני, הרבה נשים סיפרו שהן מרגישות בדידוּת, במיוחד ברמדאן, כי המשפחה הקרובה שלהן לא מוסלמית כמותן".
חוקי האסלאם לא מצטיינים בהענקת חופש לנשים. למה שאישה שגדלה במדינה מערבית תרצה להגביל את עצמה?
"רוב הנחקרות שלי לא ראו את האסלאם כמדכא, אלא כמאפשר. היו שהמשיכו לא לכסות את השיער, ורק עברו לבגדים צנועים יותר. אחרות אימצו ביגוד אסלאמי ואמרו שזאת הדרך שלהן לבטא את הדת. כך או כך, הן סיפרו שההתאסלמות נבעה מבחירה אישית, ואף אחד לא הכריח אותן לעשות זאת.
"הנושא של תפקידי מגדר עלה במחקר לעיתים קרובות. הרבה מהנשים אמרו לי שלפני התהליך שעברו הן הרגישו שהתפקידים התבלבלו – מה מקום האישה בתוך מערכת היחסים, ומה מקום הגבר. חלקן לא אהבו את הציפיות של החברה הכללית שאישה תיראה או תנהג באופן מסוים, למשל שתגיע לעבודה בלבוש מטופח ומגונדר. בהולנד יש ירידה בילודה, והן ראו חשיבות בהקמת משפחה והבאת ילדים לעולם".
כשעבדה על הדוקטורט, הס חזרה אל כמה מהנשים שפגשה במחקרה לקראת התזה. "הן נשארו באסלאם ואפילו התחזקו", היא מספרת. "הייתה אחת שלא עטתה רעלה כשפגשתי אותה לראשונה, ובפעם השנייה כבר הייתה לה רעלה. זאת אישה שגדלה במשפחה מוסלמית ודיברה על פמיניזם אסלאמי. אחרת, בעלת שיער בלונדיני ארוך, נמנעה בהתחלה מלכסות אותו, אחר כך השתמשה ברעלה ואז שוב הורידה. יש גם כאלה שחוזרות בהן מההתאסלמות. לא ראיינתי כאלה, אבל זה קורה, ויש ספרות בנושא".
את אומרת במחקרך ששתי הזהויות, ההולנדית והמוסלמית, נראות הפוכות ובכל זאת הן נפגשות. כיצד?
"הנשים עושות את השילוב הזה. יש דברים שהן מוותרות עליהם אחרי ההתאסלמות, למשל חגיגת חג המולד עם המשפחה. גם על ימי הולדת חלקן ויתרו – בראיונות הן דיברו על זה כמשהו שלא נהוג באסלאם. מצד שני, יש דברים שהם סופר־הולנדיים, וקיימים גם אצלן. למשל תרבות האכילה: אישה שמתאסלמת לא תאכל יותר בשר חזיר כמובן, היא תצרוך רק מזון 'חלאל', אבל זמני הארוחות הם עניין תרבותי שלא משתנה. בהולנד מקובל לאכול לארוחת צהריים סנדוויץ', ובשעה שש־אפס־אפס אוכלים ארוחת ערב מבושלת. הנשים שפגשתי הקפידו להתמיד בזה, וגם המשיכו, במסגרת מה שמותר באסלאם, לאכול את המאכלים שגדלו עליהן".
צ'יפס?
"גם", היא צוחקת לשאלה התיירותית שלי. "פצפוצי שוקולד, שאנחנו בישראל משתמשים בהם לקישוט עוגות, בהולנד מקובל לאכול אותם בתוך סנדוויץ' עם חמאה. זאת ארוחת צהריים.
"הנשים שפגשתי ממשיכות למצוא את השילובים האלה, בין להיות מוסלמית כי זאת הדת ובין להיות הולנדית כי זאת התרבות. אבל האסלאם הוא הזהות הראשונה אצלן. לפחות אחת מהן אמרה לי: אני קודם כול מוסלמית, רק אחר כך הולנדית, ולבסוף טורקייה".
איך החברה ההולנדית מתייחסת לנשים שמתאסלמות?
"דת היא דבר פרטי מאוד בתרבות ההולנדית. זה משהו שעושים בבית. לאמסטרדם ספציפית יש היסטוריה שהיחס הזה לדת נשען עליה. במאה ה־17 העיר נעשתה פרוטסטנטית, והקתוליות נאסרה במרחב הציבורי. התוצאה הייתה שהרבה אנשים הקימו כנסיות קטנות בתוך הבתים, אפילו בעליית הגג. כל עוד זה התקיים בבית, זה היה בסדר. מאז השתרשה בתרבות ההולנדית התפיסה של דת כמשהו פרטי. לא נהוג למשל להכניס לסקרים או לשאלונים למיניהם את השאלה 'מה הדת שלך'. אבל ברגע שאתה שם על עצמך סממן דתי כמו רעלה או כיפה, הרבה הולנדים לא ירצו אותך כשופט או כרופאה, כי הם פוחדים ששיקול הדעת שלך יהיה דתי ולא מקצועי".
קואליציה ליברלית־אנרכיסטית
בשל הזכות לפרטיות דתית, אומרת הס, אי אפשר להגיד היום מה שיעור המוסלמים בהולנד. "לפני כמה שנים המוסלמים היו 5 אחוזים מכלל האוכלוסייה במדינה, ובאמסטרדם כ־17 אחוזים. אני מניחה שהיום המספרים קצת שונים".
אמסטרדם, מדגישה הס, היא עיר חילונית. "הדת השלטת שם היא אתאיזם. שאר האזורים בהולנד הרבה יותר דתיים; הדרום קתולי, הצפון פרוטסטנטי אדוק, והמוסלמים נמצאים בערים הגדולות. בסך הכול הולנד שוויונית, סובלנית וליברלית מאוד. היא הייתה אחת המדינות הראשונות שהכירו בנישואי להט"ב. הסמים הפכו לחלק מהתרבות התיירותית, דרך איזו פרצה בחוק שמאפשרת לעשן ג'וינטים. האמת היא שמותר לעשן רק בתוך 'קופי שופ', אבל אף אחד לא אוכף את זה.
"לפי הסיפורים ששמעתי מאמא שלי ומאבי החורג, אמסטרדם בשנות השבעים הייתה מקום של היפים, אהבה חופשית וכולי. אבל כפי שראיתי, בתור חצי־מהגרת בעצמי, הסובלנות לפעמים חיצונית בלבד. יש המון אנשים שלא מרגישים שייכות בהולנד. הם רואים שמסתכלים עליהם כזרים, והם אפילו חווים גזענות. זה יכול להיות בלי סיבה, וזה יכול לנבוע מאנטישמיות למשל. ההולנדים יודעים שקבוצות מסוימות שמרגישות שיש כלפיהן גזענות, אז הם משתדלים לא להיות גזענים – והתוצאה היא שבאירועים לפני שבועיים הם לא רצו להגיד מה המוצא של עושי הפוגרום. אבל יש אצלם תנועה בין סובלנות רבה ובין מתן תחושה לאוכלוסיות שונות שהן לא שייכות. כשאתה שולח קורות חיים למשל, הסיכוי שיבחנו אותן גדל אם יש לך שם הולנדי. שם שהוא לא הולנדי לא יקבל יחס".
"אצל מוסלמים יש שאיפה לגייס עוד אנשים לדת. אם תבואי למסגד, יקבלו אותך יפה מאוד. בכל ההרצאות והשיעורים שנכחתי בהם, חזרו ואמרו שהאנשים החשובים ביותר בקהל הם לא המתאסלמים החדשים, אלא מי שאינם מוסלמים ובכל זאת באו לשמוע. אז מי שמחפש את תחושת הקרבה והשייכות, ימצא אותה בקלות"
מה קרה לאמסטרדם בשנים האחרונות?
"שאלה טובה. גם בתקופת הקורונה היו הרבה התפרעויות (במחאה על המגבלות שהטילה הממשלה – א"כ), וצריך לזכור שיש קבוצה של אנרכיסטים או פושעים שפשוט אוהבים להתפרע. עכשיו מצטרפים אליהם גם אנשים בעלי תפיסות בסגנון ה־woke, פעילים סופר־סופר־ליברלים שטוענים שישראל מפרה זכויות אדם וכדומה. יש בהפגנות האלה גם מוסלמים, לדעתי זה תמיד היה. מה שהשתנה בשנה האחרונה הוא שבעקבות ההפגנות גם פוגעים ביהודים. יום אחרי 7 באוקטובר התקיימה עצרת פרו־ישראלית בדאם, אנשים באו עם דגלי ישראל וזה היה מרגש, אבל מתפרע אחד רדף אחרי בחור יהודי שהשתתף בעצרת, ולמחרת הוא אף פרץ לו לבית והשחית סממנים יהודיים. זה היה ממש כמו ב־1933.
"הפוגרום באוהדי מכבי גרם בלגן בחברה ההולנדית. האזרחים שאלו את עצמם אם הממשלה שלהם הולכת להתפרק בעקבות האירוע הזה והגינוי המיידי. שרה ממוצא מרוקני התפטרה בעקבות התגובות לפוגרום, שרים אחרים אמרו שהם חשים גזענות כלפיהם, ועלה חשש שגם הם יתפטרו. בינתיים זה לא קרה".
ואם להרחיב את המבט – האם נכונה הטענה שאירופה הולכת ונכבשת בידי האסלאם?
"אני מבינה מהיכן מגיעה השאלה. כשרואים את התמונות של ההפגנות ברחבי אירופה, באמת נדמה שהיבשת התמלאה במהגרים מוסלמים, ושהם מובילים את דעת הקהל. לכאורה זה גם מביא לתנועת נגד של עליית הימין הקיצוני, אבל זה לא כך בכל אירופה. בהולנד כן, בצרפת ובאנגליה לא.
"יש לאירופה הרבה בעיות עם אוכלוסיות שלא נטמעו, והלכו והקצינו. אני עדיין מאמינה שזה מיעוט, גם אם הוא עושה הרבה רעש. אני לא חושבת שאירופה היא פרק שהסתיים, אני חושבת שיש לה אתגרים, היא משתנה, והיא גם צריכה להשתנות. מדינות שהביאו אליהן מהגרים צריכות לדעת להתמודד עם זה ולעזור למהגרים להיטמע בחברה. אחרת, הם ילכו לפשע או לאסלאם קיצוני. לא צריך להספיד את אירופה, אבל האירופים צריכים להיות עם יד על הדופק".
הארגון היהודי CIDI, שפועל נגד אנטישמיות בהולנד, מדווח שהאנטישמיות זינקה בשנים האחרונות. לפי הדו"ח המופיע באתר הארגון, מספר התקריות האנטישמיות במדינה עלה ב־144 אחוז בשנת 2022־2023, ובעשור החולף נרשמה עלייה של 205 אחוזים. כשאני שואלת את הס אם נתקלה בעצמה באנטישמיות במהלך המחקר שלה, היא משיבה: "לא כל כך, וגם הנושא הישראלי כמעט ולא עלה שם. כן נתקלתי במקומות שלא רצו שאגיע, ברגע שהצגתי את עצמי כחצי ישראלית".
היא מתכננת לנסוע שוב לאמסטרדם בקרוב, אבל בכיכר דאם היא לא תעבור. "בכיכר הזאת מתקיימות ההפגנות המרכזיות נגד ישראל. יש שם אדם אחד, הולנדי, שבמשך שנים ישב לבדו בכל שבת כשהוא מחזיק דגל פלסטין. היום, בגלל הביקורת על ישראל, מצטרפים אליו עוד ועוד אנשים. אני לא רוצה להתקרב לשם.
"יש לי קרובי משפחה שמשתייכים לקהילה היהודית באמסטרדם, והחיים שלהם נמשכים כרגיל. קשה לחשוש כל הזמן במקום שאתה גר בו. אחד הקרובים שלי הולך לבית הכנסת עם כיפה לראשו. אבל הם גם יודעים שצריך להיזהר, ויש אזורים שלא כדאי להסתובב בהם, בוודאי לא עם סממנים דתיים. גם אני, כשאסע לשם עכשיו, לא אדבר עברית ולא אענוד מגן דוד. אני כבר לא מרגישה בנוח ללכת עם זה ברחובות".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
