בלילות, אחרי שזרם המנחמים פסק, ד"ר יאיר בן־דוד היה יוצא מביתו של אחיו המנוח עמישר, והולך לישון בבית סמוך – בית משפחתו של אלירז פרץ ז"ל. שם הוא היה נופל מותש על המיטה, כשמסביב מביטות אליו מכל עבר תמונותיו של אלירז. "בני המשפחה פתחו עבורנו את ביתם, אבל זה החזיר אותי לתוך השכול גם כשניסיתי להימלט אל השינה", הוא מספר. "בכל פעם שהתעוררתי באמצע הלילה מתוך חלום, המציאות הכתה בפניי".
כדי להעביר את הלילות הלבנים נכנס בן־דוד לרשתות החברתיות, אך לא מצא בהן מנוח ונחמה, להפך. "ראיתי שם פער בלתי נתפס: אנשים הם כל כך טובים ונחמדים ועוזרים בחיים האמיתיים, וברשת הכול ארס ורעל. זה היה לי קשה מאוד ברמה הרגשית. אני חילוני שמאלני, אחי היה ימני דתי, וכשראיתי בשבעה את המנחמים שבאו מתל־אביב ליישוב עלי, הרגשתי בתוך העצב גם אופטימיות. אז למה כשאנחנו נפגשים פנים אל פנים אנחנו מצליחים לדבר ולהתווכח וגם להשלים, אבל כשאת עולה רמה, לרמה החברתית והמדינית, הכול רע?"
הניגוד הזה הוביל את בן־דוד, חוקר ומרצה בתחום הפסיכולוגיה, בחיפושיו אחר נקודת מבט אחרת על המצב, משמעות חדשה בשעת משבר. את המסקנות הוא מביא בספר "אופטימיות כבחירה מוסרית" (דביר). "ניסיתי לעכל את התקופה הקשה שאנחנו עוברים. הספר הזה משלב מסע אישי־חברתי דרך האנשים שפגשתי, עם שימוש בתיאוריות כדי להבין מהו הכיוון המוסרי בתקופה הנוכחית, וגם איך להסתכל על העתיד", הוא מסביר. "זה אישי יותר מהספרים הקודמים שלי, אני מרשה לעצמי להגיד יותר דברים. בספרים ההם הייתי בתפקיד החוקר שמציג תיאוריות, הייתי קורא משהו וחושב לעצמי על הדברים, והשנה בעיקר למדתי מאחרים. אני פשוט מספר – 'את זה למדתי מאנשים כשנפגשתי איתם וראיתי ככה וככה'. זה פחות מדעי, אבל אני חושב שאני ואנחנו יכולים להרשות לעצמנו להיות פחות מדעיים בתקופה הזאת. העורכת שלי אמרה לי: 'תכתוב מה יעזור לך, ואולי זה גם יעזור לאחרים'".
לפני שנצלול לנושא האופטימיות ואיך משיגים אותה, אני צריכה להתוודות: אני פסימיסטית מלידה. כדור שלישי לשואה, אני תמיד מודעת לתרחישים הגרועים מכול, ועוד לפני 7 באוקטובר הייתי חושבת על מקומות להחביא בהם את הילדים. לכן זו השאלה הראשונה שמעניינת אותי: האם אופטימיות היא מולדת או נרכשת?
"זה מעניין, כי גם אני דור שלישי לשואה, ואני חושב שיש אנשים שלוקחים את זה אחרת", אומר ד"ר בן־דוד. "אמא שלי, בת לניצולי שואה, הלכה לכיוון של פחות להסתכל לרע בעיניים. אז נכון, יש אנשים שתמיד יהיו פסימיים ויש כאלה שיהיו אופטימיים ולא משנה מה יקרה. גם אותם, אגב, לא כולנו אוהבים. לכל אחד מאיתנו יש חבר שאצלו הכול תמיד 'יהיה בסדר', ואנחנו לא מבינים על מה הוא מדבר. אבל יש גם משהו שנקבע בחינוך. מי שמגיע ממשפחה רואת־שחורות, שכל הזמן אמרה לו 'יהיה רע, יהיה גרוע' – קשה לו להשתחרר מזה, והוא יהיה אדם פסימי יותר. אז אני חושב שיש משהו נתון, תשתית שאנחנו מקבלים, ואחר כך מגיע אלמנט של בחירה. והבחירה פירושה עבודה".
אופטימיות, הוא מדגיש, לא נרכשת בקלות. "לא תמצאי בספר 'חמישה צעדים שיהפכו אותך לאופטימי'. זה לא פועל ככה. יש כאן אלמנט עבודתי, לא לשבת רגל על רגל ולנוח, ובמקרים רבים זו הבחירה הקשה יותר. רובנו לא פסימיים כרוניים ולא אופטימיים נצחיים, אלא נמצאים בין הקצוות האלה, וצריכים לבחור".
לא קל לבחור באופטימיות כשרבים סביבנו – וזו לא רק תחושה סובייקטיבית – מסבירים לנו שאין שום סיכוי.
"ההסתכלות שלנו על העתיד, באופן כללי, מושפעת מהרבה מאוד דברים – הרשתות החברתיות, הסביבה שלנו וגורמים תקשורתיים שמציגים את המציאות באופן מסוים. אנחנו יכולים לראות את העולם במגוון צורות ודרכים, אבל אחרים בוחרים בשבילנו איך נראה אותו. אני חושב שיש לנו יכולת לקחת חזרה אלינו את הבחירה, ויותר מכך – זה הדבר המוסרי לעשות.
"חשוב לציין שרוב האנשים, אלה שנמצאים על הספקטרום שבין האופטימיות לפסימיות, יראו את המציאות בהרבה מקרים בצורה קצת יותר שלילית מכפי שהיא. יש לנו 'הטיית שליליות' שגורמת לנו לשים לב יותר לצדדים הלא טובים. הרשת החברתית מתאימה את עצמה אלינו ואומרת 'אנחנו ממש נעזור לכם להתמקד בשלילי', שלא לדבר על גורמים פוליטיים שעושים שימוש בפסימיות ובהפחדה כדי להפיק רווח. כל אלה פועלים להפוך אותנו לפסימיים יותר ממה שהיינו אילו הבטנו אל המציאות נכוחה. המיקוד של המדיה הוא לא לטובת האדם, לא לטובת האופטימיות, אלא להפך".
נסיעה שהיא הקרבה
רס"ן (במיל') עמישר בן־דוד, מפקד חפ"ק עוצבת הקומנדו, נפל לפני כשמונה חודשים בקרב בדרום רצועת עזה. בן 43 היה במותו. הוא התגורר בשכונת היובל בעלי עם רעייתו שלומית וחמשת ילדיהם, עבד כמחנך בתיכון והתנדב כנהג אמבולנס. כשנה לפני מותו הוא תרם כליה לאדם שלא הכיר.
"רצינו שקט זמני, רצינו רגיעה, וכל דבר שנתן לנו את השקט הזה – עשינו הכול כדי להאמין בו. 'היגיון מונחה מוטיבציה', כפי שזה נקרא בפסיכולוגיה. הייתה לנו מוטיבציה לשקט זמני, ועשינו הכול כדי לסדר את ההיגיון על פי זה. לא האמנו בטוב ליבו של חמאס, אבל רצינו להאמין שהם לא ילכו על התאבדות המונית ומטורפת, והרצון הזה הכניס מדינה שלמה לקונספציה"
את כתיבת הספר החדש החל ד"ר בן־דוד עוד לפני שאחיו עמישר נפל בקרב. כשהרע מכול פקד את משפחתו, הוא נאלץ להתמודד בעצמו עם משימת הבחירה באופטימיות. "תמיד מדברים על שלבי האבל, ואני חשבתי שזו רק תיאוריה, אבל כעת ראיתי על עצמי את השלבים האלו. בהתחלה יש הרבה הכחשה, לפעמים אתה ממש מדמיין שהאירוע לא קרה. ויש גם כעס. ובסוף אותה תקופה ראשונית של האבל אתה אומר – אוקיי, יש תיאוריות, אבל מה שהציל אותי באמת אלה האנשים סביבי.
"כבר בשבעה היו לי חוויות חברתיות שלמדתי מהן המון, וגם אותן הכנסתי לספר. אחר כך נתתי להן שמות מהתחום התיאורטי, כי אני אוהב להיתלות באילנות גבוהים ובחוקרים. בכלל, שבעה זה מנהג מדהים. כולם תומכים ועוזרים, וזה גם נותן תפקיד לאבלים – הם לא יכולים עכשיו ללכת, לשכב במיטה ולבכות כמו שהם רוצים. בעיניי זה יפה ועוזר מאוד".
בזכות שני חברים שדאגו להסעות ממוגנות, חבריו התל־אביבים הגיעו לעלי כדי לנחם. "אנשים באו רועדים מפחד, כאילו עשו את הדרך מעבר להרי החושך. זו הייתה מבחינתם הקרבה כפולה – גם אידיאולוגית, וגם עצם הנסיעה שהייתה בעיניהם כמעט הקרבת החיים שלהם למעני. אז מצד אחד לא נעים לי שהם טרחו עד כדי כך, ומצד שני זה מחבק".
מנחם אחר, שדווקא לא חשש להגיע לעלי, היה בן דודו מדרגה שנייה, שר האוצר בצלאל סמוטריץ'. "המשפחה המורחבת שלנו היא קטנה, כך שבילדות היינו מבלים הרבה יחד, נפגשים בשמחות. אני מתנגד אליו מאוד מבחינה פוליטית, אבל ברמה האישית הוא נחמד ומצחיק", אומר בן־דוד. הוא מודה שחשש מהמפגש בין יו"ר מפלגת הציונות הדתית ובין החברים המשתייכים לקצה השני של הסקאלה הפוליטית, "כי בשיחות בבית קפה בתל־אביב הם מתבטאים כלפיו בצורה קשה. אמרתי, נפריד ביניהם – אני אשב עם החברים במקום אחד, בצלאל יהיה במקום אחר. אבל בסוף כן נוצר מפגש ושיח בין הצדדים, וזה היה מרגש ומרומם. חשנו באמת את התמיכה והחיבוק".
הוא בן 44, גדל במושב קשת ברמת הגולן, השני משמונת ילדיהם של פרופ' חיים בן־דוד, מרצה במחלקה ללימודי ארץ ישראל במכללת כנרת, וחנה, אשת חינוך. כנער החל ללמוד בישיבה לצעירים של מרכז הרב, אבל פחות התחבר לאווירה העירונית הצפופה של ירושלים, והעדיף לשוב למרחבי הגולן ולטיולים שכל כך אהב. הוא עבר לישיבת חיספין, והיה "תלמיד חנון שנבחן על חמש יחידות במקצועות ריאליים והומניים כאחד, ובעיקר ילד עם המון תהיות פילוסופיות, שדן כל הזמן עם המורים והרבנים. בטיולים שלי היה לי הרבה זמן לחשיבה, אז פשוט חשבתי. אני זוכר את עצמי מסתובב ומהרהר ותועה".
בכיתה י"א הפסיק להיות דתי. הוא פחד לספר על כך להוריו, אך המחנך שלו שם לב שהנער כבר לא מניח תפילין, וזימן את ההורים לשיחה. "הוא לא אמר להם שיצאתי בשאלה, אלא שאל אם הם יודעים מה עובר עליי. ההורים שלי ענו שאני לא כל כך מדבר ומשתף אותם. ואז הרב אמר: 'ומה יקרה אם הוא יחליט להיות חילוני?'. השאלה הזאת קצת היממה אותי, אבל ראיתי שההורים לא מגיבים בכעס. הם אמרו שהם ידברו איתי על זה. בזכות אותה שיחה היה לי אומץ לספר להם".
אחרי סיום התיכון יצא בן־דוד למסע בין מכינות קדם־צבאיות במטרה לגבש לעצמו השקפת עולם, כשבכל מקום הוא לומד מהחברה ומהצוות. לקראת הגיוס הוא התלבט בין שירות קרבי למודיעין, ולבסוף בחר באופציה השנייה. "קשת זה מושב של סיירת מטכ"ל, עם שיעור גיוס לקרבי מהגבוהים במדינה. אני הייתי אלרגי לצרעות ויזמתי אפילו עקיצה של צרעה כדי שלא ידעו שאני אלרגי, ואוכל להעלות פרופיל ולצאת לגיבוש לשייטת. למרות זאת התגייסתי בסופו של דבר לחמ"ן תלפיות".
עקרונות בלי מעשים
במסגרת שירותו כקצין מחקר ביחידת מודיעין מסווגת הוא נחשף לעיסוק בפסיכולוגיה. "מודיעין זה המון פסיכולוגיה וזה מגרה את המחשבה – להבין את האויב, להבין מנהיגים של מדינות. התעניינתי בבניית פרופילים של אנשים". אחרי השחרור, כשטייל בהודו, הגיע למסקנה שהוא רוצה להבין את נפש האדם ומה מניע אותה. את התואר הראשון בפסיכולוגיה עשה באוניברסיטה העברית, את התואר השני והדוקטורט באוניברסיטת תל־אביב. התזה שלו עסקה בדיבור פנימי – איך אנחנו חושבים באמצעות שפה, ואיך אנחנו "מדברים" אל עצמנו. "ספציפית השאלה שבדקתי הייתה האם אצל אנשים מגמגמים, הגמגום קיים גם בדיבור פנימי".
"רוב האנשים יראו את המציאות בצורה קצת יותר שלילית מכפי שהיא. הרשת החברתית מתאימה את עצמה אלינו ואומרת 'אנחנו ממש נעזור לכם להתמקד בשלילי', שלא לדבר על גורמים פוליטיים שעושים שימוש בפסימיות ובהפחדה. כל אלה פועלים להפוך אותנו לפסימיים יותר"
ספרו הראשון של בן־דוד, "איך להיות טוב", הוא מעין מדריך מקוצר לפסיכולוגיה של המוסר; המחבר מסביר בו כיצד אנשים מקבלים החלטות מוסריות. הספר השני, "איך להיות רע", מבקש להסתכל על הנורמות המוסריות באופן שונה, ביקורתי יותר, ומדבר על ההבדל בין מוסר לריצוי.
מוסר הוא דבר חמקמק, ומה שמוסרי בעיניי, לאו דווקא מוסרי בעיניך. איך אפשר לחקור מוסריות של בני אדם?
"זו שאלה טובה. כשבפסיכולוגיה מדברים על מוסר, בעצם אומרים: אני בודק את התפיסות שלך – או של כל אדם, כל תרבות וכל חברה – לגבי מה טוב וראוי בעולם ומה רע ולא ראוי, ואני בודק גם מה התפיסות האלה גורמות לך לעשות. יכול להיות שהתפיסה שלך לגבי הטוב והראוי היא שונה משלי, אבל כחוקר אני צריך לבחון את התפיסה שלך ולמצוא מה מניע אותה ומה משפיע עליה אל מול התפיסה שלי. אני לא שופט, אני לא קובע 'התפיסה שלי טובה יותר משלך', אלא חוקר מה עומד מאחוריה. למשל, מה גורם לזה שבמקום מסוים יש הרבה תורמי כליה?
"אני ניסיתי – לפחות בספרים הקודמים, בספר החדש קצת פחות – להימנע מלהגיד מה טוב, אלא יותר להבין מה גורם לתפיסות מסוימות של טוב. ויותר חשוב: מה בסופו של דבר מניע לפעולה. כי יש אנשים שמלאים בעקרונות, אבל לא עושים עם זה כלום. אולי פה ושם איזו הנאה רגשית קטנה כן גורמת להם לעשות משהו. אז המטרה שלי הייתה להבין את הדבר הזה".
התובנות על האופטימיות, שממלאות את ספרו החדש, החלו להתגבש אצלו בעקבות שירותו במילואים בתחילת המלחמה. לדבריו, במהלך אותה תקופה הוא איבד את האופטימיות, הרגיש שהכול כאן רע והעתיד אינו צופן שום שיפור, אולי אפילו תיפתח מלחמה עולמית עם כל תרחישי האימים הכרוכים בה. "אלה היו ימים שחורים מאוד. ואז התחלתי בתהליך של חשיבה ששואל איך אפשר, יחד עם העצב והכאב, להיות גם אופטימי ולראות עתיד טוב יותר".
הפסימיות נבעה מהמידע שנחשפת אליו?
"אם אספר לך, אני אצטרך להשמיד אותך", הוא משיב בחיוך. "אני חושב שדווקא הניתוחים לא היו שליליים במיוחד. אנשים כאן היו פסימיים לגבי היכולות של צה"ל, אבל אנחנו ידענו שזה צבא ברמה גבוהה מאוד. נכון, ב־7 באוקטובר קרה מה שקרה, בין השאר כי הסתמכו רק על מודיעין, ואפשר להגיד שהשאירו את הגדר פתוחה. אבל היה ברור שצה"ל יחזור לעצמו ויעשה מה שהוא יודע לעשות, לא הייתה לי דאגה בפן הזה. הייתי מודאג לגבי המחירים, אבל לא חששתי מאיום קיומי".
ממה כן חששת?
"הייתי מודאג מהשאלה איך תיראה המדינה ומה יהיה פה. הפסימיות הייתה מקומית יותר. אני חושב שגם באין איום קיומי, כשעומדים כל הזמן מול איומים ביטחוניים קטנים, קשה מאוד לחיות ככה. שנים של חיים על החרב עושות דברים לא טובים למדינה ולעם, וגם בתוך החברה פנימה. דווקא 7 באוקטובר, באופן פרדוקסלי, קצת איחד את השורות".
כקצין מודיעין, היכן לדעתך היה הכישלון?
"צריך לסייג ולומר שאני לא מומחה לענייני ביטחון, אבל אני חושב שהייתה יותר מדי הסתמכות על מקורות טכנולוגיים, ובאופן כללי על מקורות שהמשמעות שלהם הייתה שאפשר לוותר על חלק מהכוחות. היחס בין כמה אני מסתמך על מודיעין לכמה אני מגן על עצמי בפועל, היה קצת מוגזם בהקשר הזה.
"דבר שני, המודיעין אכן נושא באשמה גדולה מאוד, אבל הקונספציה הייתה של כולם, לא רק של המודיעין. אף אחד לא האמין שחברה שלמה תתאבד ככה ותרוץ לגדרות, ולא חשבנו בכלל שיש להם יכולת כזאת. הקונספציה הזו שלטה גם בגלל המודיעין, אבל גם כי רצינו שקט זמני, רצינו רגיעה, וכל דבר שנתן לנו את השקט הזה – תמכנו בו ועשינו הכול כדי להאמין בו. 'היגיון מונחה מוטיבציה', כפי שזה נקרא בפסיכולוגיה. הייתה לנו מוטיבציה לשקט זמני, ועשינו הכול כדי לסדר את ההיגיון על פי זה. אני לא חושב שמישהו פה האמין בטוב ליבו של חמאס, אבל רצינו להאמין שהם לא ילכו על התאבדות המונית ומטורפת, והרצון הזה הכניס מדינה שלמה לקונספציה. כשעושים הערכת מודיעין מסתכלים על מה שנקרא 'יכולות וכוונות', אז ייתכן שלא העריכו מספיק את היכולות, אבל גם על הכוונות אמרו 'אין סיכוי שהם מתכוונים לעשות דבר כזה'. בזמנו זה נראה לא הגיוני, וכך הכול התפוצץ לנו בפנים. אבל אני באמת חושב שזה הגיע מכל המערכות. זו תפיסה שחלחלה אומנם גם מלמטה, מהמודיעין, אבל גם מלמעלה ומכל הכיוונים".
"בשבעה היו לי חוויות חברתיות שלמדתי מהן המון, ואחר כך נתתי להן שמות מהתחום התיאורטי, כי אני אוהב להיתלות באילנות גבוהים ובחוקרים. בכלל, שבעה זה מנהג מדהים. כולם תומכים ועוזרים, וזה גם נותן תפקיד לאבלים – הם לא יכולים עכשיו ללכת, לשכב במיטה ולבכות כמו שהם רוצים. בעיניי זה יפה ועוזר מאוד"
אז דיברנו על אופטימיות ועל מוסר, ובספר החדש אתה קושר בין השניים. איך הם מתחברים?
"אני חושב שבכל בחירה מוסרית יש גם הנחה אופטימית על טבע האדם או על המציאות. כלומר, כשאני מחליט לעשות מעשה מוסרי, זה אומר שאני מאמין שלבחירה שלי יש השפעה על המציאות. בעיניי, גישה אופטימית למציאות, שמנסה להסתכל איך יכול להיות טוב יותר, היא גישה מוסרית יותר. כשאת מרימה זבל מהרצפה, זה לא ישפיע על כל העולם, אבל זה כן יכול להשפיע על החברה המצומצמת. ההשפעה החשובה של האופטימיות זו ההשפעה על רוח החברה, ואני לא מדבר על החברה האנושית בגדול, אלא על האנשים שסביבך, המשפחה, אנשים שאת במגע איתם, שאת מדברת איתם. אם את מאמינה שיש איזשהו עתיד טוב יותר, ושאנחנו לא אמורים להיות פאסיביים אלא לנקוט פעולה כדי שהוא יתממש – בסופו של דבר זה מכניס חיוניות גם אלייך וגם לאנשים סביבך. אני חושב שהתנועה הזו עוזרת מאוד לשקם חברות, בעיקר במצב שבו אנחנו נמצאים".
לכל מלחמה יש סוף
לשאלה מהיכן אפשר לשאוב אופטימיות בימינו, בן־דוד משיב: "בתחילת המלחמה אנשים אמרו 'יהיה יותר גרוע'. אנחנו תמיד מחפשים ומסתכלים על הכיוון הזה. אנחנו במצב גרוע במיוחד, והסיכוי שיהיה גרוע בהמשך כמו שהיה לנו בשנה האחרונה הוא נמוך מאוד – אבל אנחנו כל כך בתוך זה, כל כך אימצנו את הגישה הזו, שככה אנחנו רואים את המציאות. אם באמת נישאר במצב הגרוע לאורך זמן, המשמעות היא שלא הייתה תועלת בכל המחיר ששילמנו. האמונה הבסיסית שאנחנו חייבים לאמץ אומרת שהמחיר שאנחנו משלמים הוא בשביל עתיד טוב יותר. נכון, קשה להרים את העיניים ולהביט רחוק כשכל מה שמקיף אותנו זה סבל ואובדן, אבל צריך לזכור שאנחנו במלחמה, ובמלחמה זה תמיד נראה ככה, ואחריה נעשה טוב יותר. מלחמות לא נמשכות לנצח, וגם המצב שלנו לא יימשך לנצח. אני חושב שדווקא מי שמאבד קרובים חייב להחזיק את התפיסה הזאת, כי אחרת, בשביל מה?"
לאופטימיות בימינו נלווית תחושת אשמה.
"יש טענה שאומרת: 'איך אפשר להיות אופטימי עכשיו, מה עם כל אלה שסובלים, מה עם האדם שפונה מהבית שלו בצפון, מה עם בן המשפחה של החטוף'. אני ראיתי שזה לא סותר. אפשר וצריך להיות עצוב בשבילם ולהזדהות עם הכאב שלהם, אבל צריך גם להיות אופטימי בשבילם, אחרת בשביל מה הם סבלו? אם אנחנו עוברים את הדבר הנורא הזה, לפחות שזה יהיה למען משהו עתידי טוב יותר. אני חושב ששני הדברים – גם לכאוב בכאבם, וגם להיות אופטימי – הם בחירות מוסריות נכונות".
אם הזכרת את החטופים, נדמה שזו הדילמה המוסרית הכי גדולה כיום.
"זו באמת שאלה מוסרית. הרי תמיד מדברים על שאלות תיאורטיות מסוג 'האם מותר להקריב אדם אחד כדי להציל את חייהם של כמה אנשים' וכדומה. אני חושב שזו הסוגיה הכי משמעותית היום, כי יש כרגע אנשים שהחיים שלהם נמצאים בסימן שאלה, וכל בחירה שלנו יכולה לעלות להם בחייהם. מעבר למשמעות כלפיהם, יש לזה משמעות בשבילנו, לכל אזרח ואזרח, לדעת שאם קורה דבר כזה המדינה מחויבת לנו כאזרחים. אני חושב שהסתכלות על השאלה הזאת כמעין חישוב כללי של רווח תמורת הפסד, לא תהיה נכונה. יש כאן הרבה מעבר לכך, בשביל כל אחד ואחד מאיתנו. אז שוב, קטונתי מלשפוט בסוגיות ביטחוניות, אבל חשוב מאוד לקחת את המשמעות הזאת".
מהמפגש עם אחרים שחוו שכול, הוא למד שעשייה למען הזולת מסייעת גם במצב הזה. "אלה שאמרו 'אני אבנה תוכניות, ארקום איזשהו עתיד לא בשבילי, אלא בשביל אחרים, בשביל המשפחה והחברים' – הם אלה שהתמודדו באופן שהחזיר אותם לחיים, למרות השכול והאבל. ראיתי אנשים שעושים את זה בשביל הורים שכולים אחרים. הם אומרים 'אני אישית רוצה עכשיו לשקוע בכאב שלי ולא לצאת מהמיטה, אבל למען האחרים אני צריך לשנות גישה, להראות להם שאפשר לצאת מזה'. הם עוזרים לאחרים, ובסופו של דבר גם לעצמם. הבחירה המוסרית לפעול למען אחרים משפיעה עליי בצורה ישירה".
"הורים שכולים שאמרו 'אני אישית רוצה עכשיו לשקוע בכאב שלי, אבל למען הורים שכולים אחרים אני צריך לשנות גישה, להראות להם שאפשר לצאת מזה' – הם אלה שידעו להתמודד באופן שהחזיר אותם לחיים. הם עוזרים לאחרים, ובסופו של דבר גם לעצמם. כי הבחירה המוסרית לפעול למען אחרים משפיעה עליי בצורה ישירה"
ההמלצה המעשית שלו למי שחווה אובדן היא לצקת משמעות לחיים באמצעות עשייה כזו. כך פעלה גם המשפחה שלו אחרי נפילת אחיו. "עמישר אהב מאוד להתווכח. בתור ילדים היינו רבים המון, מתווכחים המון. ודווקא כשהתבגרנו הקשר בינינו התחזק מאוד, ואני חושב שהתקופה האחרונה הייתה השיא של הקשר. עמישר היה בשירות מילואים אינטנסיבי, ולפעמים היינו ממש רודפים אחריו כדי לפגוש אותו. הקמנו לזכרו פרויקט שמלמד אנשים איך לנהל ויכוחים בלי להגיע לפיצוץ ובלי לריב. קראנו לזה בהתחלה 'איך להתווכח ולהישאר בחיים', אבל הרגשנו שזה נשמע קצת אירוני סביב מה שקרה, אז שינינו את השם ל'להתווכח ביחד'.
"אחת הבעיות בחברה שלנו היום היא לא רק ניגודי הדעות, אלא גם האופן שבו אנחנו מתווכחים. לפעמים זה נראה כמו התקוטטות ולעומתיות לשמה. אנחנו לא יודעים להתווכח. הרבה פעמים אומרים לאנשים שנמצאים משני צידי המתרס, 'תמצאו מה המכנה המשותף'. הגישה שלנו היא אחרת: גם אם אין מכנה משותף, נלמד להתווכח בצורה מכבדת".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
