יום עם פצועי צה"ל במקום שבו בשורות קשות הופכות לתקווה

בית החולים השיקומי במרכז הרפואי שיבא תל־השומר אין שביזות יום א'. חיילים מהלכים בנחת במסדרונות, אחרי שחלקם בילו את סוף השבוע בבית. לפני שיתחילו בטיפולים הם נודדים למרפסת, נוחתים על הכיסאות המרופדים, מברכים את מי שכבר שם בברכת "מה קורה, גיבור?" ומגלגלים סיגריה ראשונה. מתנדבות חייכניות מחלקות מיץ תפוזים קר, שני בחורים נמרצים מציעים שמפו וסבון למי שצריך. רוצים פירות חתוכים? כריך? חיבוק? גם מאלה יש פה, ובשפע. "צריך לנשק להם את הראש כאילו הם מזוזה", אומר לנו תמיר, אחד המתנדבים הקבועים. "החיילים האלה הם יהלומים".

כשהגיע הגל הראשון של פצועי 7 באוקטובר, הבינו מנהלי שיבא שיש לפתוח במהירות עוד מרכז שיקום. כבר בסוף אוקטובר 2023 הם השיקו את מרכז "חוזרים לחיים", שמטרתו להשיב את פצועי המלחמה לתפקוד מיטבי. "חיפשנו שם שיסמל הסתכלות קדימה", מספר פרופ' ישראל דודקביץ – מומחה לאורתופדיה, כירורגיה, שיקום ורפואה פיזיקלית, ומנהלם של האגף לרפואה שיקומית ומרכז השיקום החדש. "לא רצינו להגדיר זאת רק כשיקום, אלא כתפיסת עולם שלמה. לכן החלטנו על השם 'חוזרים לחיים'".

בתחילת המלחמה, מספר פרופ' דודקביץ, בכל פעם שישב מול הטלוויזיה בבית וראה שמדברים על פצועים, הוא היה אומר לאשתו – זה מחדר 12, וההוא מחדר 10. "הכול הופך להיות אישי כשאתה מכיר את השמות והפרצופים", הוא אומר.

שיעור ההישרדות של הפצועים שמגיעים לבתי החולים גבוה מאוד יחסית למערכות קודמות, וזאת בזכות אמצעי המיגון של הלוחמים, טיפול חירום מוצלח שניתן להם בשטח ויכולות פינוי מהיר. "זה דווקא אומר שהפציעות שאנחנו מתמודדים איתן קשות יותר", מסביר דודקביץ את האבסורד. מנגד, "גם חיילים עם קטיעות גבוהות יותר, אפשר ללמד אותם ללכת. יש שחזורים של עצבים היקפיים, יש טיפולים בפגיעות עצביות. ב'חוזרים לחיים' היו לנו גם שני חיילים שנפגעו בקרב ועברו השתלת ריאה. אני לא זוכר בעבר מאושפזים כאלה".

איך מוודאים שכל אחד יקבל מה שהוא צריך?

"מותחים את הגבולות. אף אחד לא יודע להגיד מתי יגיע הסוף, כולם נמצאים באי ודאות, המדינה בפוסט־טראומה, ואתה צריך להיות הזיק של האור ולתפקד. עם ישראל הוא עם עוטף, עם מדהים. מגיעים לכאן מיטב האנשים, דור העתיד. אני רואה את החברים של הפצועים, שבדרך לעזה או ללבנון באים לכאן לבקר אותם. אני רואה את האוגדונרים שעוברים לבקר פצועים לפני שהם חוזרים הביתה. זה נותן תקווה ואופטימיות, ואני מקווה שנצליח ללמוד מזה ולהיבנות".

מ־7 באוקטובר ועד היום טופלו בתל־השומר יותר מ־1,700 פצועי מלחמה, וגם עשרות חטופים ששוחררו מהשבי. כיום מאושפזים במרכז הרפואי שיבא כ־120 פצועי מלחמה. כ־100 מתוכם מטופלים בבית החולים השיקומי – 70 מהם ב"חוזרים לחיים". פצועים רבים שכבר אינם מאושפזים, ממשיכים להגיע לטיפולי שיקום במהלך היום. הטיפולים במקום כוללים פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, קלינאות תקשורת, שיקום בעזרת כלבים, יוגה, דיקור, הידרותרפיה, רפלקסולוגיה וטיפול פסיכולוגי־פסיכיאטרי, שניתן כבר בימים הראשונים לאחר הפציעה.

ד"ר אייל חֶלֶד מפתח־תקווה, חבר סגל במגמה לפסיכולוגיה שיקומית באוניברסיטת אריאל, הוא הפסיכולוג האחראי בבית החולים השיקומי בשיבא. לו עצמו יש לקות ראייה קשה, והיום הוא נוהג לדבר עליה עם החיילים שהוא מלווה. "יש מטופלים שנמצאים עמוק בתוך המצוקה שלהם, ולא מתייחסים ללקות שלי כל עוד הם מרגישים שאני איתם בתהליך הרגשי. יש מטופלים שזה משמעותי להם, כי הם מבינים שאני יודע מה מרגישים כשמתמודדים עם מוגבלות. להרבה מטופלים חשוב שהמטפל ידע מהי לחימה – מה זה לעמוד מול סכנת מוות, לאבד חברים קרובים. כשמגיע מטפל כמוני, שאומנם התנדב לשירות בצבא אבל לא לחם ולא אחז ברובה, הדבר מציב בפניי, באופן אישי, אתגר גדול יותר".

יש הבדל בין טיפול בחייל מילואים לעומת חייל סדיר?

"חלק מהמילואימניקים מבוגרים יותר, בעלי משפחות, הם מבינים את המשמעות של הפגיעה וכיצד היא עלולה להשליך על האבהות ועל הזוגיות שלהם, ולכן ההתמודדות יכולה להיות מורכבת. מצד שני, הם כבר הקימו משפחה – נישאו והולידו ילדים. הצעירים מתמודדים עם חששות אחרים לגבי האהבה והזוגיות, היכולת להקים משפחה ולפרנס אותה. הם תוהים אם יוכלו להגשים את שאיפותיהם, כמו לימודים אקדמיים או טיולים בעולם, ואם יצליחו לשמר את הקשרים החברתיים. זוהי צורה שונה של חרדה".

איך משכנעים לוחם או לוחמת לדבר על הכאב?

"מילות המפתח הן סבלנות וקבלה. הסביבה הקרובה מעודדת את החיילים הפצועים לדבר ולפרוק, אבל לא תמיד זה מתאים להם. צריך לשאול, להתחבר, ליצור כימיה ברמה האישית. המטופלים לומדים בהדרגה שזה תורם ועוזר להם, גם אם בהתחלה רבים מהם מתחברים פחות לשיח הטיפולי".

ביקורי עידוד של ידוענים ופוליטיקאים הם עניין יומיומי כאן. פאר טסי, אודיה, אסף גרניט וכמובן עידן עמדי – שנפצע בעצמו בעזה, עבר שיקום במרכז, וכששוחרר מאשפוז בינואר 2024 ביקש מהציבור לזכור את הפצועים. אנחנו בחרנו לנו נקודה אסטרטגית כדי להעביר יום ב"חוזרים לחיים": ליד שולחן הביליארד הסמוך למרפסת השמחה. כאן ישבנו עם החיילים ועם אנשי הצוות לשיחות על החיים ועל המוות. סיפור של חייל על חילוץ מסובך בלב עזה נקטע בשירים ובריקודי שמחה של חברים שחגגו לפצוע שהתארס. חייל אחר הראה לנו בגאווה חבישה חדשה על היד אחרי ניתוח, עם שני פסי תכלת שהמרחק ביניהם נכון: אם הוא מתכופף ומניח באמצע התחבושת את תליון מגן דוד שהוא עונד על צווארו, הרי לנו דגל ישראל.

להרכיב מכונית ביד וחצי

עידן יוסף גאולי, בן 26 מהרצליה, סמל במיל' במחלקת מרגמות בגדוד שריון. נפגע מירי אר־פי־ג'י במרכז רצועת עזה ואיבד שלוש אצבעות ביד שמאל. חבריו לצוות הצילו לו את היד. מגיע לשיקום יום

"מביאים לפצועים מתנות מטורפות", אומר עידן. "אחד טאבלט עשה לו טוב, השני אוזניות. קיבלתי פה אוזניות באלפיים שקל, לפטופים, אבל הכי ריגש אותי הלגו. בתור ילד בקושי שיחקתי בלגו, ועכשיו אני יושב ומרכיב".

איזה לגו?

"של מכוניות גדולות, פורד GT, מרצדס G Class. בוא'נה, לגו השתדרגו. קיבלתי לגו של מכונית פרארי, 3,700 חלקים, שתי חוברות עבות של הוראות הרכבה. לקח לי במצטבר בערך 17 שעות להרכיב את זה. לגו כזה עולה 2,200 שקל, ואני קיבלתי אותו ככה, במתנה. זה כבד, והכול עובד בפנים, אפשר להזיז את הגלגלים, יש גלגלי שיניים, ואת כל זה אני מרכיב עם יד וחצי".

מה אתה עושה כדי להחזיר ליד הפצועה את התפקוד המרבי?

"בריפוי בעיסוק עזרו לי להזיז את האצבעות, להזיז את שורש כף היד. יש להם למשל גומייה שמותחת את היד. עובדים איתי בכל יום כדי להחזיר ליד את התנועה של הסיבוב, וזה כואב ולא קל בכלל. לקח זמן עד שהצלחתי לתפעל דברים בעזרת האגודל, להחזיק כוס למשל. אחרי ניתוח שעברתי, אני יכול לעשות תנועה של צביטה, אני יכול לתפוס משהו ביד שמאל ולהכניס לפה. זה משמעותי. כל דבר קטן שהייתי עושה בשתי ידיים הוא טריגר. אני לומד להסתדר, נעזר במרפק. כשאתה שוכב באשפוז אתה אומר לעצמך: 'את זה אני לא יכול', ובהמשך אתה אומר – 'מי קבע שאני לא יכול?'"

מה ההבדל מבחינתך בין שיקום באשפוז לשיקום יום?

"בשיקום יום אתה כבר לא בתוך הבועה. המקום הזה עוטף מאוד, אבל אי אפשר להישאר פה לנצח. אלה לא החיים האמיתיים, זה בית חולים".

כשהיית בעזה, חיפשת חטופים?

"היינו במשימת הגנה, ושאלתי את עצמי לפעמים – למה לא תקפו שם? אולי יש שם חטופים? אגב, ליד המקום שהפלוגה שלי הייתה בו חילצו את ארבעת החטופים ("מבצע ארנון" – מ"פ). אני נפצעתי לפני כן, אבל אני מאמין שלפלוגה שלי יש אחוזים בכל המאמץ הגדול שהביא לשחרור שלהם. אני גאה בכך שצה"ל הוא זה ששחרר אותם, ולא עסקה. בשביל זה לבשתי מדים, בשביל זה נפצעתי".

איך מסתגלים למצב החדש?

"אתה מבין שעכשיו אתה צריך להתמודד עם זה כל החיים. ככה זה הולך להיראות. היד אולי תהיה מעט פחות נפוחה, תעבוד יותר טוב, אבל לנצח תהיה עם שלוש אצבעות פחות. קרה מה שקרה, בכית, התאבלת, התעצבנת – ויאללה תתקדם, שחרר את זה. יש לי מזכרת מהמלחמה הזאת. מזכרת שהיא כמו כוח שכל הזמן מתנגד לי ומנסה להוריד אותי למטה, ומצד שני, יש כוח בתוכי שמרים אותי בחזרה".

הייתי הסבא של כולם פה

אייל כהן, בן 42 מרחובות, רס"ל במיל' ולוחם בעורב צנחנים, נשוי ואב לארבעה. נפצע קשה בחאן־יונס וקיבל מנות דם דרך העצמות. מגיע לשיקום יום

"אחרי 7 באוקטובר לא עלה בדעתי לשבת בבית ולא לעשות כלום", אומר אייל. "היינו בכוחות הראשונים שנכנסו לחאן־יונס אחרי הפסקת האש של עסקת החטופים. הספקתי להיות שם כשבועיים, ולצערי הרב נפצעתי קשה מפיצוץ של מטען.

"הצילו לי את החיים, אפשר לומר. ד"ר איתי זמורה, רופא בכיר במחלקת הטראומה בבית החולים שערי צדק, היה במקרה בהאמר שלי. הוא ראה שאין לי דופק ושאני לא מגיב. גם לא היו לי ורידים, כי קרעתי את העורק הראשי, אז הוא פשוט החדיר לי דם דרך העצמות, כדי שיעבור לכל הגוף. כשהגעתי למסוק התחלתי להתעורר, אבל אחר כך הייתי מורדם ומונשם שלושה ימים. כשהתעוררתי לא הבנתי בהתחלה מה קרה לי".

את מי ראית כשפקחת עיניים?

"את אחי דני. הוא התקשר מיד לאשתי בשיחת וידאו. היא בכתה בטלפון, ואז הגיעה. ביקשתי ממנה סליחה ואמרתי לה שאני אוהב אותה. הילדים ראו אותי רק כעבור חודש וקצת, אחרי שהרופאים הורידו ממני את כל הצינורות. היה קשה למשפחה לראות אותי ככה, היו המון דמעות, אבל אנחנו מתרגלים ושמחים שחזרתי לעצמי ואליהם".

מה אופי הפציעה?

"חצי טוסיק שלי נשאר בעזה, ובגלל זה אני יושב על כריות. שברתי את עצם המסרק ביד שמאל וקרעתי כאמור את העורק הראשי. שברתי את שתי הרגליים, ריסקתי את עצם הירך, ויש לי 'דרופ פוט' ברגל שמאל – מצב של חוסר תזוזה בכף הרגל. אבל ברוך השם אני הולך, הודות לסד שתופס לי את הרגל".

סיפרו לנו שבפעם הראשונה שחזרת הביתה, לרחובות, חיכתה לך הפתעה.

"הגעתי באמבולנס וראיתי שהכול מלא דגלים. כל התושבים יצאו ושרו 'עם ישראל חי', והייתה שם גם תזמורת. ריגשו אותי מאוד. בכיתי, בכל התקופה של הפציעה הזאת אני בוכה. אבל זה בסדר, זה חלק מההתמודדות עם הטראומה".

איך זה להיות בשיקום עם חיילים בסדיר, צעירים ממך?

"הייתי הסבא של כולם פה. זה כיף, כי אתה מדריך אותם קצת על החיים, והם מלמדים אותך דברים שאולי שכחת. אני לא מתחרט. גם אם הייתי בן 48, הייתי הולך למילואים. אני מקווה לחזור למילואים, אומנם לא בתפקיד קרבי, אבל בתפקיד שעושים בו משהו".

הטיפול הכי כיפי הוא כשמבשלים

יהונתן בן־שבת, בן 21 מרמת־גן, סמ"ר במיל' ולוחם בגבעתי. נפצע קשה ברפיח כששני מחבלים הגיחו מפיר והצמידו מטען לנמ"ר שבו היה עם הכוח. יש מי שמכנה אותו "הסלב"

"אני סיפור מורכב", אומר יהונתן. "גדלתי בשכונת מאה שערים, ובגיל 15 חזרתי בשאלה. אני גר עם בת הזוג שלי שקד, אבל הבית שלה לא כל כך מונגש, אז מדי פעם אנחנו יוצאים לבית של הסבתא. כשנפצעתי שקד שירתה בצפון כמפקדת של תצפיתניות. כל החודש וחצי הראשונים לאחר הפציעה היא לא זזה ממני, ישנה על כיסאות ליד המיטה שלי.

"את רגע הפציעה שלי צילמו מכל מיני זוויות: גם חמאס, שהעלו את זה לטלגרם, גם צילום אווירי של צה"ל וגם הפרמדיקים שפינו אותי. זה היה מטורף – לראות מהצד איך המחבלים מצמידים את המטען, לדמיין את עצמי בפנים, ואיך לא ראיתי אותם. ואז לראות את הפיצוץ, ואיך ששרדתי".

רצית לצפות בתיעוד מיד, או שהיית צריך קצת זמן?

"רק אחרי כמה ימים אפשרו לי לצפות בזה, כשהייתי מאושפז בשערי צדק. היינו חמישה בנמ"ר. כל האחרים נפצעו בינוני וכבר השתחררו משיקום, אני היחיד שנפצע קשה".

מה הפציעה שלך?

"חור בריאה, שברים בארבע צלעות ופגיעה בלבלב. גם עפתי אחורה, דפקתי את הראש, ונהיה לי סוג של קריש דם בגזע המוח ועוד קצת רסיסים בראש. אבל את רואה – הנה אני פה איתך, שלם, מדבר, בעזרת השם גם אחזור ללכת".

אתה שוקע לפעמים במחשבות של "למה זה קרה דווקא לי"?

"תמיד שמרתי על אופטימיות ופרופורציות, אבל יש הרבה רגעים פחות טובים. עברתי עד עכשיו ארבעה ניתוחים – שניים בחזה, אחד בגב ועוד אחד באוזן הפנימית, שהיה ניתוח נוראי. גם בקשר לזה מקבלים פרופורציות, כי יש פה בחור שעבר 28 ניתוחים".

איזה טיפול אתה הכי אוהב, ולאיזה אין לך כוח?

"פיזיותרפיה זה קשה, כי צריך להתאמץ בהליכה עם רובוט, או בכל מיני תרגילי שיווי משקל. הטיפול הכי כיפי הוא ריפוי בעיסוק, שלפעמים כולל בישול. אני הכנתי פסטה, יש כאלה שמכינים דברים מורכבים כמו שקשוקה או סינבון, ואז כולנו יושבים ואוכלים ביחד. ביקרו אותנו גם שפים מפורסמים, כמו אסף גרניט".

סיפרו לי שאתה הסלב של המחלקה. למה הכוונה?

"ארגנתי יריד בסביון כדי לתת לעסקים הקורסים הזדמנות למכור בדוכנים, למשל עסק התכשיטים של שקד ושלי. הפצועים בשיקום היו אלה שמכרו בדוכנים. הבאתי לשם קרוב ל־6,000 איש, והתראיינתי בעקבות היריד. אבל אני לא רוצה להיות סלב".

הספקת להיות בעזה יותר מחצי שנה. מה הדבר שהכי זכור לך משם?

"כל הזמן אכלנו טונה, ואני שונא טונה. היינו שם בשיא החום עם האפוד הקרמי, הווסט והמדים, וכולך פצעים, ואתה מתקלח לעיתים רחוקות ובקושי רואה את המשפחה. מצד שני זה גם להיות עם החברים, בניתוק מהעולם, ולחוות דברים מטורפים ומחשלים. לקום בבוקר, לשתות קפה שחור מפינג'אן, להסתכל על הנוף. יש שם חופים יפים".

איפה היית מעדיף להיות עכשיו, פה או בעזה?

"שאלה קשה. מצד אחד ברור שעדיף להיות פה עם המשפחה ולהשתקם. מצד שני, כמעט כל החברים שלי עדיין שם. אני בטוח שיום יבוא ואחזור למילואים. חשבנו שהמלחמה תימשך חודש־חודשיים. עצוב שללוחמים בפנים אין על מה להישען, כי לא אומרים שהסוף מתקרב, וזה שוחק".

אי אפשר לשפוט משפחות

מאי עדנה, בת 22 מנתניה, היא רס"ל במיל' ומפקדת "תא פרט ומשפחה" בר"מ 2 – היחידה שחיילים פצועים מסופחים אליה במהלך האשפוז והשיקום. אחראית על קליטתם של חיילים פצועים במיון בשיבא

"מיד אחרי שהמסוק נוחת, אנחנו דוחפות לפצוע את הטלפון כדי שיגיד 'הלו, אמא'", מספרת מאי. "יש חיילים שלא רוצים להתקשר, ואני אומרת להם: אתם לא רוצים שיבואו וידפקו בדלת של ההורים שלכם. אם החייל מדבר עם ההורים, לא צריך ללכת לבית שלהם ואין דפיקה מפחידה בדלת.

"אני מגויסת מאז 7 באוקטובר. כל חייל שנקלט פה זה עולם. הם מגיעים לפעמים במצבים פיזיים שאת לא מדמיינת. והם במצב הכי אבוד שלהם, הכי חסר אונים".

מה זה עושה לך?

"שני האחים שלי מגויסים, האחד בשירות חובה בגבעתי בעזה, השני בצפון, חייל מילואים של גולני. אני תמיד אומרת לעצמי שחשוב לנהוג בחיילים כמו שהייתי רוצה שינהגו באחים שלי, אם חס וחלילה. אני גם חייבת איזה מנגנון הגנה. לא להתפרק, להיות אסופה. אני מדברת עם הבנות האחרות בתפקיד שלי, הן העוגן כי אף אחד אחר לא יבין.

"לפעמים בני משפחה מטיחים בנו דברים קשים, אומרים שהצבא הוא זה שגרם לפציעה, אז שהצבא יישא באחריות ובהשלכות. אי אפשר לשפוט משפחות במצב כזה, ואת שם כדי להכיל ולקבל, אף שצועקים עלייך ולא רוצים אותך. בסופו של דבר הם יודעים לבקש סליחה ומבינים שאנחנו שם בשבילם".

היית כאן כשחזרו חטופים?

"הייתי במשמרת בשבת שבה שוחררו ארבעה חטופים. הייתה שמחה גדולה במיון, ואז הודיעו לנו שמגיע מסוק עם חייל פצוע. זה היה רב־פקד ארנון זמורה. מצד אחד בחדר המיון הייתה משפחת זמורה, בוכה, וממש חמישה צעדים מהם שרו 'עם ישראל חי' על החטופים שחזרו הביתה. נקרעתי מזה".

חייל עובר לידנו ומאי מפסיקה לרגע את השיחה כדי לברך אותו: "שלום־שלום! מה קורה? תכננת לעבור ככה ולא להגיד לי שלום?". "כשהחיילים עוברים לשיקום, הם חווים איזו פריחה", היא חוזרת אלינו. "חייל שאני זוכרת אותו שוכב במיטה, לא מדבר, בקושי אוכל – פתאום אני רואה אותו יושב במרפסת, מעשן, צוחק. אני נדהמת. זה ממלא לי את הלב".

מהצד השני, יש פצועים שלא שורדים.

"לפני שבועיים היה לי חייל שעבר מטיפול נמרץ לטיפולים בתאי לחץ. אמרנו למשפחה שכל מי שעובר לשם, חוזר אחר כך ישירות לשיקום. יש לי סרטון שצולם ערב לפני שהוא עבר לטיפול: אנחנו עומדות ליד המשפחה בחדר שלו, מקפלות את הדגלים ושרות לו: 'והשם יתברך תמיד אוהב אותי, ותמיד יהיה לי רק טוב'. אחרי יומיים הוא נפטר. זה היה לא צפוי".

עיניה של מאי מתמלאות דמעות. "וואו, זו הפעם הראשונה שאני יושבת ומדברת על זה", היא אומרת. כשהיא מתעשתת היא מעלה סיפור אחר, אופטימי: "הייתה משפחה שביקשה להביא לבן הפצוע, בעודו מורדם ומונשם, חזן שישיר זמירות של שבת. החזן הגיע, שרו לו, ואחרי שהם יצאו הפצוע פקח את העיניים".

להמשיך למרות הכאב

אסתי נויהר מתל־אביב, מרפאה בעיסוק ב"חוזרים לחיים", עובדת עם המכללה האקדמית שנקר על מיזם אופנה למען הפצועים. נשואה לד"ר ניר ראובן, שמתמחה בכירורגיה בשיבא

"רבים מהפצועים משותפים לבעלי ולי", אומרת אסתי. "הוא מקבל אותם בחדר הלם ומטפל בהם בטיפול נמרץ, ובהמשך הם מגיעים אליי לשיקום. אני חושבת שהמקום הזה מגונן עליי. אולי זה אמור לעשות פעולה הפוכה, אבל זה מה שקורה. אני לא נכנסת לעזה עם נשק, אז הטיפול בחיילים הוא הדרך שלי לתת בחזרה בתוך כל הטירוף. אני פוגשת את החיילים שלנו, יודעת מי הם ומה הם ומה אנחנו בזכותם, והעובדה שאני יכולה לתת מעניקה לי תחושה שאני משפיעה.

"אלה לוחמים, אנשים שמבחינה פיזית היו בשיאם. ברגע שהם נפצעו נלקחה מהם כל העצמאות, וחלק מהם לא מצליחים לאכול בעצמם, להתיישב או להתרחץ בעצמם. פתאום ההורים צריכים לסייע להם בפעולות יומיומיות. המעבר הזה חד, ואנחנו מנסות לקדם תפקוד יומיומי עצמאי".

מהו תרגיל הריפוי בעיסוק שחיילים הכי שונאים לבצע?

"שטיפת כלים, קיפול כביסה".

את זה גם אנשים שלא נפצעו מעדיפים לא לעשות.

"אנחנו מנסות לקשר את הטיפולים לתחומי העניין שלהם, למשל באימוני ספורט. יש פצועים שאוהבים לבשל ולאפות, או לעשות יוגה. יש לנו גם לימודי ספרדית".

לימודי ספרדית?

"רבים מהם בני עשרים, לפני הטיול הגדול. חלקם יגיעו למדינות בדרום אמריקה ובמרכז אמריקה. יש לנו מרפאה בעיסוק דוברת ספרדית, היא לקחה על עצמה ללמד אותם, ויש לזה ביקוש".

מה התלונה הרווחת של החיילים?

"הם מתלוננים שאנחנו מכאיבות להם. אנחנו דוחפות אותם להמשיך למרות הכאב".

יש פה הבוקר סטודנטים לעיצוב אופנה משנקר, איך הם עוזרים בשיקום?

"ציוותנו לכל פצוע סטודנט שצריך לעצב לו בגד בהתאם לצרכים שלו. זה רק מראה כמה ההתמודדות אחרי הפציעה יורדת עד לדברים הבסיסיים ביותר: פתאום אתה לא מצליח ללבוש חולצה או מכנסיים, או שיש צלקות רגישות שאי אפשר שהבד ייגע בהן. לפעמים יש מתכות בגוף, ואז הרבה יותר קר או כואב בזמן קור, ויש פציעות עצביות שלפעמים גורמות לתחושת חום. חשוב להתאים בד לכל מטרה".

את לוקחת את העבודה הביתה?

"בבית אני מדברת הרבה על העבודה, בעלי פחות. המלחמה הזאת נמצאת בכל מקום, כולם לוקחים אותה הביתה בסוף היום".

מיד חבר בא ומחבק אותי

רס"ר במיל' אלון פייפר מראשון־לציון, אוטוטו 32, מפקד צוות בגדוד 508 של התותחנים בעוצבת אדירים. פוטר מחברת הזנק בתחום המציאות הרבודה והגיע למילואים בגבול הצפון. נפצע במתקפת רקטות ליד נאות־מרדכי

"אמרתי לאמא שלי ולחברה: אני בתותחנים, אני נמצא מאחור, איך אני אפצע? אנחנו לא נפצעים. ואז שברתי את הסטטיסטיקה", מספר אלון.

חברו הקרוב סער אליעד נורסקי ז"ל נהרג במתקפה. "הידיעה על נפילתו שברה אותי. סער היה אדם מלא שמחת חיים. היינו חברים טובים, וגם בלי קשר למילואים היינו נפגשים ומדברים. הוא אהב סקייטבורדים, היה לו קרוואן והיינו נוסעים ומטיילים יחד. אני חושב על סער ויש לילות שאני פורץ בבכי, ולוקח לי הרבה זמן להתעשת. אבל כולנו פה חיילים. כשאני בוכה, מיד חבר בא ומחבק אותי.

"שני חברים שנפצעו איתי הגיעו לשיקום כאן, וזה ממש כיף. אני רואה אותם, אנחנו שותים קפה, מדברים, נחים, עושים פיזיותרפיה ביחד".

מה עשתה לך הרקטה?

"הרסיסים שלה היו כדוריות קטנות, והן עפו לכל עבר. אחת פגעה לי בעצם הירך וריסקה אותה. למזלי היא לא פגעה בעצב, בשריר או בכלי דם. הרדימו אותי, וכשהתעוררתי אחרי כמה שעות הייתי מסומם, מסוּבב כזה. אחד החברים שנפצעו איתי היה לידי. קראתי לו ואמרתי 'אני אוהב אותך', והוא מחזיר לי: 'אני אוהב אותך'. הוא גם אמר שכשאנחנו מחלימים, אנחנו הולכים לכותל להתפלל ביחד. אמא שלי שאלה את אבא שלו אם הוא יגיד ברכת הגומל בבית הכנסת, והוא אמר 'מה בית כנסת? עכשיו'. בירכנו הגומל ביחד.

"בניתוח הראשון שמו לי קיבוע חיצוני שנכנס מצד ימין של הרגל והשאיר את הרגל ישרה. אחר כך העבירו אותי לבקשתי לבית החולים אסף הרופא, ושם אחרי שבוע עברתי את הניתוח השני: הסירו את הקיבוע החיצוני, והכניסו מסמרים לרגל כדי להחליף את העצם שרוסקה. כרגע אני בשלבי החלמה ושיקום בזמן שהעצם מתאחה ומתחזקת סביב המסמרים".

יצאת עכשיו מטיפול פיזיותרפיה. מה עשית?

"הרבה תרגילי תנועה, כי טווח התנועה שלי נפגע, וקשה לי יותר לקפל את הרגל. הפיזיותרפיסטית עושה לי מתיחות, מזיזה את הרגל למעלה ולמטה, ואני שוכב על הצד, מתאמץ, מחזק את השרירים, כי השריר הארבע־ראשי שלי נפגע. זה כואב קצת, כמו לחץ על הרגל, אבל בכל יום זה משתפר, ובכל יום אני יכול יותר. אסור לי עדיין לדרוך, אבל אני יכול לגעת עם כף הרגל ברצפה. בתרגילים אני משתמש בקביים או בהליכון, נשען על הידיים, עושה תרגילי איזון. בעוד חודש וחצי אוכל לעשות דריכה מלאה".

עשיתי פרסה וטסתי לשיבא

רס"ב במיל' אריאל הרשקוביץ, בן 44 מנוב ברמת הגולן, הוא אביו של אמיר, חייל מסיירת גולני שנפצע קשה בפגיעת הכטב"ם בבסיס החטיבה סמוך לבנימינה. אריאל עצמו הוא לוחם וחובש קרבי באגוז, ומאחוריו 250 ימי מילואים במלחמה

"ביום שאמיר נפצע הייתה הכנסת ספר תורה לזכר בן דוד שלי, יוסי הרשקוביץ ז"ל, שנפל ברצועת עזה לפני שנה", משחזר אריאל. "הגעתי במדים מדיר אל־בלח. בדרך צפונה קיבלתי הודעה מחבר: אר"ן (אירוע רב נפגעים – מ"פ) בבא"ח גולני. מיד ניסיתי להתקשר לאמיר, אבל הוא לא ענה לי.

"בקבוצת הוואטסאפ של הורי החיילים התחילו להתכתב. בהתחלה בכלל לא אמרו בדיווחים בא"ח גולני, אלא בנימינה, אבל מי שהבין הבין. התחלתי להפעיל קשרים שיש לי שם, ולא קיבלתי תשובה מאף אחד. טסתי על כביש 6 והודעתי לאשתי, הדר: אני נכנס לבא"ח גולני. היא שאלה מי ייתן לי להיכנס. אמרתי, אני עם המדים, יש לי כפפות של חובשים, אני חלק מהצוות הרפואי, ייתנו לי להיכנס.

"המשכתי לנסוע ואז הדר עדכנה שאמיר התקשר. הוא אמר לה: 'אמא, מה קורה? אני בסדר, מטפלים בי טוב, אני בשיבא'. מיד עשיתי פרסה וטסתי לשיבא. בדרך התקשרה אליי קצינת נפגעים ונתנה לי לדבר עם אמיר, אבל כששאלתי אותה מה מצבו, היא ענתה: אני לא יכולה להגיד, תבוא לפה".

השיחה עם אמיר הרגיעה אותך קצת?

"לא בהכרח. הדוד של אמיר, אופיר, נפצע בשנת 2000 מפגיעת טיל בעמדה בחאצביא בדרום לבנון, וגם הוא התקשר להורים ואמר שהוא בסדר, אבל כשהגעתי אליו לבית החולים רמב"ם ראיתי חייל מורדם ומונשם. זה לא היה מה שתיארו לי.

"כשהקצינה לא הסכימה להגיד לי מה מצבו של אמיר, התקשרתי לחבר מהמילואים שעובד בשיבא. אמרתי לו: תקשיב, אני חייב לדעת מה קורה עם הילד, ולא אומרים לי. הוא בדק במיון, חזר אליי ואמר: חוץ מאיזה פֵּנְס בלחי, הוא בסדר גמור. זה היה חצי נכון, באמת היה לו פנס בלחי, אבל גם קרע בעורק. רק אחרי שהכניסו אותו לבדיקת סי־טי, הבנו את חומרת המצב".

מה מרגישים כשהילד שלך נפצע בצבא?

"שום דבר לא מעניין אותך בחיים חוץ ממנו. הכול נופל, רק הוא עומד במרכז, ואתה יודע שעכשיו כולך בשבילו. כשהדר הגיעה לבית החולים זה היה אחרי שלא ראיתי אותה יותר משבועיים, כי הייתי במילואים. התחבקנו ארוכות וידענו שאנחנו יוצאים למסע. אני מקווה שהמסע יתקצר, כי אמיר הוא ילד שקופץ שלוש מדרגות בבת אחת. עשו לו כל מה שצריך בניתוח אחד: כלי דם, פלסטיקה ופה ולסת. זה לקח כמעט שש שעות, כשאנחנו בינתיים בחדר המתנה".

מה עשית כדי להעביר את הזמן?

"פשוט הלכתי. אני חושב שעשיתי יותר מעשרים אלף צעדים. בשיר 'שקט' של עומר אדם יש שורה: 'לילה שהזמן עצר מלכת, שקט מחריש את האוזניים'. וזה בדיוק מה שהיה".

אמיר איבד חברים במתקפה?

"אמיתי אלון ז"ל היה חבר בצוות שלו. כשפגשתי את אמיר בבית החולים, הוא מיד שאל מה עם אמיתי, ולא ידעתי להגיד. גם לפני הכניסה לניתוח הוא שאל עליו. בזמן הניתוח גילינו שאמיתי נהרג".

מתי סיפרתם לאמיר?

"התייעצנו, וקודם כול החלטנו שאנחנו נגיד לו, ולא אף אחד אחר. הוא התעורר מהניתוח מבולבל, והבנו שזה עוד לא הזמן. שעתיים לאחר מכן הוא שוב שאל, ואז סיפרנו לו שאמיתי נפצע קשה ונפטר מהפצעים שלו. הוא לקח את זה קשה, כי הם היו יחד מהטירונות. שניהם היו בהסמכה על מטול, ואמיר הוא היחיד מהצוות שהעביר עם אמיתי את כל היום, והיה איתו עד הדקה האחרונה. הם ישבו יחד בחדר האוכל, אמיר קם מהשולחן כמה שניות לפניו, וזה היה ההבדל.

"בימים הראשונים באשפוז אמיר לא היה במצב רוח טוב, והחברים שלו מהצוות הגיעו ופשוט ריפאו אותו. הם העלו לו את מצב הרוח. הוא רוצה לחזור לצוות, זה הדבר היחיד שהוא רואה לנגד עיניו. גם אני מחכה ומצפה לכך".

אתה לא מפחד?

"כשהוא היה בבא"ח היינו רגועים, כי הוא לא בלבנון או בעזה, אבל דווקא שם הוא נפצע. אז אי אפשר לדעת. אם הוא לא יחזור, מי יחזור? אם אני לא אלך למילואים, מי ילך?"

מה השתנה בך בעקבות השנה הזאת?

"אני לא מה שהייתי. אין לי צורך במפגשים חברתיים. מי שמחזירים לך את השמחה הם המילואימניקים, ביניהם אתה מרגיש בסביבה הטבעית שלך. וזו הבעיה: הגענו למצב שהסביבה הטבעית היא המילואים, ולא החיים עצמם. אבל צריך לנצח עם זה, אין מה לעשות.

"לפני שבוע אמיר נסע לבקר את הצוות שלו בשטח אימונים של היחידה. השבוע הוא גם הצטרף להתחלה ולסוף של מסע הכומתה ולטקס קבלת הכומתה. למרות הפציעה, הוא לחוץ לחזור להילחם, כי הוא יודע שזה מה שצריך לעשות עד הניצחון. כשאמיר היה מאושפז אחרי הניתוח, אחי הבכור אמר לי שיוסי השגיח עליו מלמעלה. אני מאמין שזה נכון".

אתה תרוץ, אבל לא מחר

הדסה אהרוני, בת 63 מרמת־גן, פיזיותרפיסטית, עובדת 38 שנה בשיקום בתל־השומר. מתחילת המלחמה היא האחראית על הפיזיותרפיה במחלקת "חוזרים לחיים". פעם בשבוע משתתפת בחוג קרמיקה ומכינה כדים על אובניים

"אמרתי פעם לנשים באובניים שהחיים שלי השתנו במלחמה", הדסה מתארת. "הן מיד אמרו לי: 'החיים של כולנו השתנו'. אמרתי להן, 'לא נכון. אתן הולכות בכל יום לאותה עבודה, אני כבר לא חיה באותו סדר יום. במקום לעבוד שמונה שעות, אני עובדת עשר שעות ביום'".

אבל היו עוד מלחמות.

"לא היה כדבר הזה, לא הייתה מסה כזאת, ולא עד כדי כך ארוך. אני חושבת שלא מבינים כמה המערכת כולה עשתה שינוי של 180 מעלות".

איך נראה היום שלך לפני 7 באוקטובר?

"ניהלתי את מערך השיקום הגריאטרי, ואהבתי את מה שעשיתי. פיזיותרפיסטים הם עם מיוחד שמושקע במטופלים שלו בצורה מטורפת. אנחנו קרובים אליהם מאוד – גם מבחינת קרבה נפשית, וגם כי זה מקצוע שיש בו הרבה מגע".

כאישה, יש לך בעיה עם טיפול בגברים?

"אני אישה דתייה, ואין לי בעיה עם זה, אבל לעיתים למטופלים יש הסתייגויות. היה אחד ששאל אותי אם הוא יכול לקבל מטפל גבר. רק כשאמרתי שאין לי מישהו לתת לו, הוא אמר 'אז זה בסדר'. אני מודה שאני לא תמיד נחמדה בקטע הזה. אני אומרת, דחילק, מה העניין? כשאתה בא לבית חולים ומטפלת בך רופאה, הרי לא תבקש רופא גבר. למה בפיזיותרפיה אנשים חושבים שהם יכולים לבקש את זה? הגיע מטופל וביקש שבבריכה יהיה לו מטפל גבר. מיד אמרתי לו: אל תתחיל איתי, תיכנס לבריכה, לא ביקשתי ממך להתחבק עם המטפלת. הרי המטפלות לא נכנסות לבריכה בבגד ים, הן לובשות מכנסיים וחולצה".

אילו מכשירים יש לך בפיזיותרפיה?

"יש לנו מכשיר שהוא ההיי־לייט בתחום, אנטי־גרביטי (מכשיר שמאפשר למטופלים ללכת או לרוץ תוך התמודדות רק עם חלק ממשקל גופם – מ"פ), ויש המון מכשירי כושר, לג־פרס, אופניים ועוד".

וכל מטופל מצריך עבודה איטית וממושכת.

"אני קוראת לזה ריצה למרחקים ארוכים. בעבודה בשיקום אתה לא רואה את המחר, אלא מסתכל למרחק של עוד חודש, עוד שנה, עוד שנתיים".

איך מנחילים את זה לדור הצעיר שרוצה לראות תוצאות כאן ועכשיו?

"הם מתחנכים, אם כי לא לכולם זה מתאים, וזה קשה. היה מטופל שאמר לי: 'אני רוצה לרוץ'. אני לא יכולה להבטיח דבר כזה לכל מטופל, אבל במקרה שלו ברור לי שהוא ירוץ יום אחד. אז אמרתי: 'אתה תרוץ, אבל לא מחר, סבלנות'".

אתה חייב להמשיך, זאת הרגל שלי

סמל אלימלך טללה, בן 21 מחרב־לאת, הוא נגביסט חוד בגדוד נצח יהודה של חטיבת כפיר. בתור טירון הוקפץ לבארי במוצאי שמחת תורה וסייע בטיהור הקיבוץ. נפצע במהלך סריקת מבנים בבית־חנון

כשאלימלך וחבריו עמדו להיכנס למבנה הרביעי כדי לסרוק אותו, התרסק הרחפן שסייע להם במלאכה. הם נכנסו למבנה והבחינו במטען רגע לפני שהתפוצץ. רס"ר במיל' גדעון חי דירוא ז"ל, לוחם ביחידת יהל"ם, נהרג בפיצוץ. אלימלך ושני חיילים נוספים נפצעו קשה, ועוד חייל נפצע קל.

"גדעון זיהה שיש שם מטען", אומר אלימלך. "הקצין שלי אמר לי: 'טללה, חפה עלינו, אנחנו מתקפלים לאחור'. הסתובבתי, ואז היה פיצוץ. גדעון הדף את המטען בגופו וכך הציל אותי. ראיתי שהרגל שלי חצי כרותה, הפנים שלי היו שרופים לגמרי, היה לי רסיס בכתף, רסיסים ברגליים ואפילו בעיניים, הצלחתי לראות רק בעין שמאל. כואב לי על גדעון שנהרג. אני יודע שבזכותו אני כאן".

מה אתה זוכר מהפינוי?

"כששמו אותי בהאמר שייקח אותי לגבול, אחד החובשים ראה שאני ממשיך לדמם, אבל הוא חטף הלם ולא הצליח לתפקד. לקחתי את חסם העורקים ממנו ושמתי לעצמי על הרגל. ניסיתי לסובב אותו, אבל מרוב כאב לא הצלחתי. אמרתי לחובש: 'שמע, אתה חייב להמשיך. אלה החיים שלי, זו הרגל שלי'. נתתי לו ניעור והוא קם, התעשת על עצמו וקשר לי אותו".

מה עבר עליך מאז?

"באשפוז הייתי אומלל. היו צריכים לבוא לקלח אותי במיטה. אתה מסתכל על הקטטר ואומר לעצמך, מה זה הדבר הזה? רק לפני שנייה נלחמתי! אבל זו המציאות. בשיקום אתה מרגיש יותר עצמאי, אתה בתנועה. אני לא הולך כמו פעם, אבל לפחות אני לא מרותק למיטה. אני עושה פיזיותרפיה, מתאמץ, מרגיש שאני פועל".

מה ראית בבארי כשהגעתם לשם?

"הקיבוץ נראה זוועה ב־7 באוקטובר. זה העלה הרבה כעס ותסכול. כלוחם אתה רוצה היתקלות, אתה רוצה את הריגוש, אבל לא ציפיתי שיבואו ויטבחו בנו בתוך הארץ שלנו".

תמיד ידעת שתהיה קרבי?

"ההורים שלי לא רצו שאלך לקרבי כי היה לנו דוד, שמעון אדגה ז"ל, שנהרג בקרב בינת־ג'בייל במלחמת לבנון השנייה. הוא היה בגדוד 51 בגולני, חייל של רועי קליין. עוד לפני שהתגייסתי חלמתי פעם שיקרה לי משהו בצבא. גם לא האמנתי שאסתדר בצה"ל, כי אני לא אחד שאוהב שאומרים לו מה לעשות. אבל היה לי רצון להילחם למען המדינה, התגייסתי ונלחמתי כדי להגן על כולם, על החטופים ועל כלל האזרחים. אני מרגיש שהתבגרתי. בצבא אתה אחראי יותר על המעשים שלך, על החיים שלך. צה"ל עשה לי טוב בסופו של דבר".

מה הדבר הכי מרגש שקרה לך בשיקום?

"אין דבר יותר מרגש ממכתב עם סוכרייה על מקל שאתה מקבל מילד קטן. בסופו של דבר, גם לילד הכי צעיר אכפת, והוא מתרגש כשהוא רואה לוחם שנפצע בעזה".

יוצא מהבסיס בשחור־לבן

חיים טרייטל, כמעט בן עשרים מבני־ברק, לוחם וחובש קרבי בגבעתי, נפצע בג'באליה מירי צלף פלסטיני וניסה לטפל בעצמו בשטח. הראשון מחסידות נדבורנה שהתגייס לצה"ל. מתעד את שירותו הצבאי בחשבון ה־X שלו

בין ראשוני המבקרים ליד מיטתו של חיים הפצוע היו שר הביטחון דאז יואב גלנט והרמטכ"ל הרצי הלוי. "גלנט סיפר לי שהוא גר ליד בני־ברק, ובתור ילד היה אוכל שם צ'ולנט", מספר חיים. "שניהם שאלו איך נפצעתי, וגם איך מביאים עוד חרדים לצה"ל. אמרתי להם שיש לי הרבה מה להגיד, ושאני מוכן להיפגש עם מי שצריך".

גלנט צייץ אחרי הביקור אצלך, וסיפר שאמרת לו: "אני אחזור ואלחם, נחזיר את החטופים".

"חברים שלי סיימו הכשרה ומיד נכנסו לעזה בתמרון הראשון, והם כל הזמן נכנסים ויוצאים. מה שמחזיק אותנו באמת זה שיש משימה מול העיניים. יש לנו חטופים בפנים, יש מחבלים שצריך להגיע אליהם. קשה להיות בפנים, אבל אי אפשר לעצור לדעתי".

מתי התגייסת?

"במרץ 23', כלומר לפני המלחמה. הרצון שלי להתגייס עלה וירד לאורך השנים: כשהיו פיגועים, רציתי יותר להתגייס. כשהחלטתי סופית, הודעתי על כך להורים שלי והם תמכו בי. אחרי כמה חודשים נשרתי מלוחמה בגלל זיהום ברגל. בנובמבר 23' חזרתי להכשרה, והפעם סיימתי אותה".

איך החיילים האחרים בפלוגה קיבלו אותך?

"היה להם קצת מוזר לראות חייל כמוני. הרגשתי את המבטים, אבל גם ראיתי הרבה מאוד הערכה. לפני המלחמה הייתי יוצא מהבסיס לבוש בשחור־לבן, ומאז תחילת המלחמה יצאתי במדים. אני גר על גבול בני־ברק ורמת־גן, אז בבני־ברק הסתובבתי פחות במדים, אבל כן עם הנשק".

מה תגיד למקבלי ההחלטות על גיוס חרדים?

"אני חושב שחוק גיוס שיורד מלמעלה הוא לא רלוונטי. גיוס חרדים יגיע מלמטה, מחבר שיביא חבר, מהקמה של מכינות לנוער, גדנ"ע ועוד מיזמים שיקרבו את הנוער לצבא. אני חושב שמי שלא יושב ולומד, צריך להגיע לצה"ל ולתרום. את אלה צריך להביא".

חתימה על 7,000 צווי גיוס למגזר החרדי בימים אלה לא תועיל?

"זה לא יבוא במסות, כי זה תהליך. אני באתי לצבא בלי לדעת מה זה מ"פ, מג"ד או מח"ט. קפצתי למים. חשוב מאוד גם להגיע להורים ולוודא שישמרו על קשר עם המתגייס, כי קשה לשרוד הכשרה בלי גב מההורים".

בתקופת מלחמה, למה שצעיר חרדי לא יתגייס?

"אין חיבור. הוא לא גדל על ציונות או על דגל ישראל. הוא לא רואה אבא שחוזר מהמילואים במדים. הערך העליון שהוא גדל עליו זה לימוד תורה. גם אצל מי שלא לומד תורה, הערך העליון הוא להישמר בתוך הקהילה. צריך להגיע לבחור החרדי שפתוח לעולם, שמחזיק סמארטפון. אם הוא כבר לא לומד בישיבה, צריך להגיד לו – בוא, תעשה את הצעד".