"במשך שנה נהריה נתנה למדינה שקט, עכשיו אנחנו צריכים אתכם"

כבר שנה וחודשיים אסור לטבול במי הים שלחופי נהריה. צו אלוף, שמוארך פעם אחר פעם, אוסר על רחצה בין הגלים הכחולים בכל הרצועה היפהפייה שמשתרעת מהגבול עם לבנון, קצת מעל ראש־הנקרה, ועד דרומית לעיר שעל גדות הגעתון. במשך תקופה ארוכה אסור היה אפילו לרדת אל קו החוף אחרי השעה חמש בערב. גם ההתקהלויות הוגבלו על פי הנחיות פיקוד העורף. אבל עם כל הגזרות האלו התמודדה נהריה בגבורה. אפילו קלטה אליה לפני שנה מספר גדול של מפונים מיישובים אחרים בצפון. החודשיים האחרונים, לעומת זאת, היו כבר אופרה אחרת. בזמן שרוב המדינה עקבה אחר הנעשה בלבנון מרחוק, ולכל היותר נכנסה לממ"ד אחת לכמה ימים, כאן סערה מלחמה שהרעידה את העיר וגבתה קורבנות. ארבעה ישראלים נרצחו מירי הרקטות של חיזבאללה אל נהריה.

"היה קשוח בנהריה. קשוח מאוד", אומר ראש העיר רונן מרלי, בשיחה בלשכתו בקומה השלישית של בניין העירייה. בימים שלפני הסכם הפסקת האש הוא התנגד לו בתוקף. זעק מעל כל במה תקשורתית ומול מקבלי ההחלטות שצריך להמשיך בהכרעת האויב. "אמרתי למדינת ישראל – תחריבו את לבנון. אל תפגעו באנשים, אבל תכו חזק יותר בתשתיות. אתה רוצה להוריד אותם על ארבע? צריך לגרום להם להתפנות. שבצור, צידון וביירות לא יהיו אנשים. כשהם יברחו משם להרים וייקחו איתם רק דליים של מים, הם לא ירצו להילחם יותר. בטח לא במזג האוויר הזה. כך קיוויתי שיקרה. אחר כך הבנתי את השיקולים של הפסקת האש באופן רחב יותר". בשבוע שעבר, רגע לפני החלטת הקבינט המדיני־ביטחוני לאשר את ההסכם, נפגש מרלי עם ראש הממשלה. מלבד הפגישה שקיים אז נתניהו עם ראשי הרשויות בצפון, ראש עיריית נהריה שוחח עמו בארבע עיניים. "הוא הסביר לי את התנאים שנוצרו, את השיקולים. הבנתי, אני מכבד. אני גם חושב שאנשים פה, כולם בעצם, היו צריכים את האוויר".

מרלי, 53, נשוי לעידית ואב לשלושה – נעם ומאיה, שמשרתים כעת בצה"ל, ויהלי בת ה־13. ב־2018 הוא נבחר לראשונה לראשות העירייה, כשהוא מנצח את ז'קי סבג, ראש העיר הוותיק מאוד שכיהן במצטבר 27 שנים בתפקיד. כשלוש שנים לפני כן פרש מרלי משירות קבע בצה"ל בדרגת אלוף־משנה. הוא גדל בגבעתי, פיקד על גדוד צבר, על חטיבת ביסלמ"ח ועל עוצבת ברעם, ושימש קצין אג"ם של פיקוד דרום.

כשהוא נשאל אם במהלך השנה החולפת היו לו רגעי חרטה על כך שפשט את המדים וכבר אינו משתתף בלחימה, מרלי מודה שכן. "היה לי קשה עם זה, אבל אני גם יודע שלא פחות חשוב להיות ראש הרשות המוניציפלית כאן, במיוחד במצב כזה. הייתי עסוק כל כך בשנה הזאת, לא ישנתי כמעט, בקושי יצאתי מהעיר. זו עבודה של 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. אנחנו אולי העיר היחידה בעולם שקיימה הערכות מצב מדי יום לאורך יותר משנה. בכל בוקר בשעה שש. כך עשינו מ־7 באוקטובר ועד אתמול".

בהערכת המצב היומית, שהתקיימה באמצעות הטלפון, השתתפו נציגי העירייה, הצבא ומערכות נוספות. "אולי זה מפני שאני איש צבא, אבל גם ובעיקר מתוך תחושת אחריות. ידעתי שאני לא 'פותח את העיר' בבוקר בלי להבין מה היה בלילה בכל הזירות. כי אם למשל כוחותינו ביצעו תקיפה משמעותית בצור או בביירות בחמש לפנות בוקר ואני לא יודע על כך, אני כושל באחריות שלי".

ב־7 באוקטובר חששת שגם כאן תהיה פלישה קרקעית כמו בדרום?

"חששתי מחדירה מהים. התחמשתי וקראתי לתושבי העיר שמחזיקים נשק לחבור אליי. הגיעו 120 איש. התארגנו להגן על עצמנו עד שהצבא יבוא, עשינו סיורים, הצבנו עמדות. הבנתי שזה יכול לקרות, אם כי אני מודה שבתוך־תוכי לא האמנתי".

חדירות מחבלים מהים נרשמו כבר פעמיים בהיסטוריה העירונית. ב־1974 נרצחו החייל דני סנש ושלושה בני משפחת זרנקין בידי מחבלי פת"ח שהגיעו בסירת גומי לחופי נהריה. חמש שנים אחר כך נחתה מהים חוליה של החזית לשחרור פלסטין, בהובלת המחבל סמיר קונטאר, ורצחה באכזריות רבה שלושה מבני משפחת הרן ואת השוטר אליהו שחר.

לאורך כל מלחמת "חרבות ברזל", אומר מרלי, יש לו אמון מלא בצה"ל, אבל את יום הטבח הוא עדין לא מצליח לפענח מנקודת מבט צבאית. "לא יודע מה קרה לנו שם, זה בלתי נתפס. הייתי מג"ד, מח"ט, אני מכיר את עזה כמו את נהריה, יודע כמה שמרנו חזק בתקופתי על הגדר. זה לא יכול להיות. אני עדיין בהלם מוחלט".

הציעו לנהריה להתפנות?

"התחילו לדבר על זה, אבל היינו פה חזקים מאוד, לא הסכמנו לשמוע על פינוי. בעיניי, הפינוי בצפון הוא מחדל גדול. אני יכול להבין את המהלך הזה בחלק מהיישובים, כי אי אפשר לדרוש מאמא עם ילדים להישאר כשהבית שלהם ממש צמוד לגדר. בפועל פינו גם יישובים לא רלוונטיים, וכבר למעלה משנה שהם מפונים. גם ביישובים צמודי הגדר, אני יכול להבין שבועיים, שלושה, אפילו חודש, כדי לתת לצה"ל להתארגן. ברור לי שההיסטוריה תשפוט את הפינוי הזה ככישלון מוחלט. גם את עניין הפיצוי של נהריה היא תשפוט ככישלון. לא פיצו אותנו עדיין. אני מקווה שתהיה החלטת ממשלה הוגנת בנושא הזה. לא בשבילנו, בשביל המדינה. כי תושבי נהריה עמדו פה בקו החזית חודשיים, כשהיה פה קשה, היה טירוף, אי אפשר היה לחיות".

אי אפשר לחפוף שיער

בתחילת המלחמה, אומר מרלי, לא היה הבדל משמעותי בין העיר שלו לערים אחרות במדינת ישראל. "שמרנו על עצמנו, קנינו ציוד, התארגנו, סידרנו מקלטים, הבאנו מזרנים, מים וגנרטורים. אמרתי לגזבר ולמועצה שזו שעת חירום, ואין מצב שהתושבים ייוותרו בלי מים ואוכל, או שאנשים בעלי צרכים מיוחדים יישארו בלי חשמל. נערכנו למלחמה קשה. אחר כך הבנתי מהר מאוד את המשוואה שנוצרה בשטח".

"הפינוי בצפון הוא מחדל גדול. אני יכול להבין את המהלך הזה בחלק מהיישובים, כי אי אפשר לדרוש מאמא עם ילדים להישאר כשהבית שלהם ממש צמוד לגדר. בפועל פינו גם יישובים לא רלוונטיים. גם ביישובים צמודי הגדר, אני יכול להבין שבועיים, שלושה, אפילו חודש, כדי לתת לצה"ל להתארגן. ברור לי שההיסטוריה תשפוט את הפינוי הזה ככישלון מוחלט"

המשוואה המדוברת הייתה מעין מאזן אימה בין ישראל לחיזבאללה: האויב מצפון נמנע לרוב מלירות לעבר נהריה המאוכלסת, וצה"ל נמנע מפגיעה באזורים מיושבים בלבנון. "עובדתית, כמעט לא ירו על נהריה. היה כטב"ם תועה שכוון לתורן סמוך, ונפל על הכביש שמקיף את השכונה שלי. עוד כטב"ם נפל על בניין, ואני יודע שהוא היה מכוון לבסיס צבאי. זה לא עזר לי מול התושבים, כי בסופו של דבר הייתה פגיעה בעיר, אבל באופן כללי הבנתי שאנחנו לא במוקד. גם דיברתי עם מי שצריך, כדי לוודא. אני בקשר שוטף עם כולם – ראש הממשלה, הרמטכ"ל, אלוף פיקוד צפון.

"לא יכולתי אומנם לומר לתושבים שלי 'לא יורים עלינו, תהיו רגועים', אבל מצד שני התעקשנו על מרכיבים של שגרה, כמו לימודים. היה קשה, הנהגת ההורים לא הייתה איתי. אמרתי להם שאנחנו פותחים את בתי הספר בשיטת 'הכי מוגן שיש'. התחלנו כחודשיים אחרי שפרצה המלחמה. בשבוע הראשון הייתה נוכחות של חמישים אחוז מהתלמידים, בשבוע השני שישים אחוז, ואחרי שלושה שבועות התייצבנו על מאה אחוז. לא רק שילדי נהריה למדו, עשינו פרויקט מדהים של שיעורי תגבור שנקרא 'דואגים לדור'. שילמנו המון, אבל זה היה חשוב וטוב. סיימנו את שנת הלימודים הקודמת בלי פערים. עשינו כאן אפילו קייטנות בקיץ".

אבל פתיחת שנת הלימודים הנוכחית כבר נראתה אחרת. "מהר מאוד נהריה הפכה להיות המוקד. בחיזבאללה הבינו שזו עיר שאנשים חיים בה, וכיוונו אלינו. הייתה תקופה קשה מאוד".

בעיר הצפונית יש רק 15 שניות קצרות בין אזעקה לבום. "ל־40 אחוז מהדירות אין ממ"ד. אם המקלט שלך בחצר, ב־15 שניות אתה לא מספיק אפילו לצאת מהבית. לנו יש ממ"ד, אבל ראיתי שהבת הקטנה שלי, יהלי, חששה אפילו לחפוף שיער בכל התקופה הזאת. אני יודע על הרבה בני נוער שחוו קשיים דומים. תחשבי גם מה קורה כשאת לוקחת שני ילדים קטנים באוטו. הנה נתי, האחראית על ההסברה בעירייה, תספר לך. היא לוקחת שני ילדים לגן, בעלה במילואים. היא צריכה לחשוב את מי מהשניים מוציאים ראשון מהאוטו במקרה של אזעקה, על מי נשכבים – אם מספיקים בכלל להוציא מישהו, כי עד שאתה עוצר בצד כבר עברו 15 שניות. עברנו סיוט מתמשך של 126 אזעקות בחודש. זה מספר בלתי נסבל. אי אפשר לחיות ככה".

כשאני שואלת מה היה הרגע הקשה ביותר עבורו, מרלי מתאר אירוע שהתרחש אך בתחילת השבוע שעבר. מטח שנורה אל נהריה בלילה גשום וקר, ופגיעה ישירה בבניין מגורים. "טיל פאג'ר פגע בו, ואז נפל בין ארבעה בניינים צמודים. ובבית שלי אשתי צורחת, כי אמא שלה הודיעה לה שהיא ואבא שלה פצועים. רצתי לשם – כי הם תושבים שלי, לא כי אלו חמי וחמותי. כשהגעתי ראיתי את חמי, כולו שותת דם. הוא אמר לי: אני בסדר, אבל לך לעזור לשכנה. אישה בת למעלה מ־70, נפצעה באורח אנוש. ואני נכנס לדירה, ראשון בזירה, צריך לקרוא לכוחות רפואה. ולילה וגשם שוטף וקר, ואני עומד מול דיירים. 54 דירות נפגעו, נשארו בלי חלונות, הכול מנופץ, אי אפשר לחיות בהן בשבועות הקרובים. שמונה דירות הרוסות כליל. עשר משפחות שלמות שאם לא היו נכנסות לממ"ד, אין סיכוי שהיו נשארות בחיים", מתאר מרלי, ועוצמת הטלטלה עוד ניכרת בקולו.

באותו לילה קרא ראש העיר לתושבים להשתדל להישאר בבית למשך 48 השעות הבאות – לאחריהן, כך העריכו, תושג הפסקת אש. "תישנו בממ"דים ובמקלטים", ביקש. ביום האחרון שלפני ההסכם נשמעו בעיר 18 אזעקות בתוך שעתיים.

"יש לי עובדי עירייה מסורים, נהדרים", הוא מוסיף לאחר תיאור הלילה המדמם. "אני גאה בהם מאוד, אבל אני מצפה שהמדינה שלי תהיה פה גם היא. אני אומר כל הזמן לשרים ולמנכ"לי המשרדים: מה המסר שלכם אם אתם לא דואגים עכשיו לתושבי נהריה? קחי את נושא בחינות הבגרות. משרד החינוך נתן דרגות של הקלות בבגרויות, והמפונים קיבלו את הדרגה הכי גבוהה. ואני אומר – אתם לא מבינים את האירוע".

האירוע הוא שמי שנשארו ולא התפנו צריכים כרגע יותר תמיכה מאשר המפונים?

"חד־משמעית. כי בתקופה האחרונה מי שנשאר כאן, עמד בחזית תחת אש. נופלים טילים, אנשים נהרגים ברחוב, יש פצועים, עשרות דירות הרוסות, למעלה מאלף מכוניות נהרסו לגמרי. חיים תחת אזעקות ופיצוצים, וממשיכים לחיות פה. אפילו גני ילדים פתחתי. אמרו לי 'אתה חולה בראש'. עניתי – הורים צריכים לעבוד. 75־80 אחוז מהילדים הגיעו לגנים, כי אנשים חייבים ללכת לעבודה".

במשך כל המלחמה הגנים היו פתוחים?

"בשבועיים האחרונים לא, כי הדרך לגן הפכה לרולטה רוסית. אבל עד אז, במשך רוב התקופה, הבנתי שאין ברירה. לא כולם יכולים להישאר בבית. יש מקצועות חירום כמו אחות בבית חולים, יש אנשים שעובדים מחוץ לנהריה – ושם לא הבינו מה קורה בעיר, ציפו שאנשים מכאן יתנהלו כרגיל.

"גם בתי הספר פעלו בחודשיים האחרונים, אבל במקלטים. ובואי, לא באמת למדו. אלו היו בעיקר מסגרות לכיתות א' עד ג', כדי שההורים יוכלו לצאת לעבודה. והתושבים רואים מה קורה: בבניין אחד גרות עשרים משפחות שהתפנו לכאן משלומי, ועשרים משפחות מנהריה. אלה מקבלים מלא־מלא־מלא־מלא כסף", הוא מוודא שהבנתי את ההדגשה של גודל הסכום שניתן למפונים – "והתושבים שלי שגרים לידם, לא מקבלים. תושבים שבקושי יכולים לצאת לעבודה, או בכלל לא. והעסקים שלהם גמורים, והכול קשה, אבל הם מחזיקים מעמד. אז אני שואל את המדינה: מה המסר לפעם הבאה? מה המסר לדורות? מה תעשו מחר אם תהיה מערכה נוספת, לא משנה באיזו גזרה? מה יגידו תושבי נהריה בפעם הבאה? שיש להם ראש עיר קצת לא נורמלי שאומר להישאר, בזמן שמפונים מקבלים כסף ומענקים, וגנים חינם, וחוגים חינם, ומשכורת, ובונוס אם הם יצאו לעבודה, ולא משלמים מיסים – והתושבים שנשארו בבית נמצאים במצב הפוך לחלוטין?

"אמא של אשתי הודיעה לה שהיא ואבא שלה פצועים. רצתי לשם – כי הם תושבים שלי, לא כי אלו חמי וחמותי. ראיתי את חמי, כולו שותת דם. הוא אמר לי: אני בסדר, אבל לך לעזור לשכנה. אישה בת למעלה מ־70, נפצעה באורח אנוש. ולילה וגשם שוטף וקר, ואני עומד מול דיירים. עשר משפחות שאם לא היו נכנסות לממ"ד, אין סיכוי שהיו נשארות בחיים"

"גם בנוגע לבגרויות שהזכרתי: ילדי המפונים לומדים. בנתניה, בהרצליה, באילת, הם לומדים. תלמידי י"א־י"ב פתחו שם שנה והולכים לכיתה עם התיק. אצלי לא לומדים, גם לא בזום. אזעקות על גבי אזעקות. אתה רץ מקומה שלישית למקלט, אז אתה כבר נשאר שם 40־50 דקות, מהחשש. איך אפשר ללמוד ככה? פיצוצים, טילים, הבניין רועד, השכן נהרג. והם מקבלים פחות הקלות מהמפונים? שר החינוך יואב קיש היה כאן ואמר לי 'הבנתי, אתה צודק'. אני אומר למדינה – חבר'ה, אתם טועים. כלים אסטרטגיים נמדדים לאורך זמן. תעזרו עכשיו לנהריה, כדי להעביר את המסר: אנחנו דואגים לכם, אנחנו שומרים על ביטחונכם ועל כלכלתכם, כי אנחנו כאן איתכם, כמדינה".

כלומר, אתה מצפה שיעשו מכם סוג של סמל?

"לא צריך להיסחף, אנחנו לא סטלינגרד. אבל צריך להסתכל על המציאות, והמציאות היא שנהריה לא התפנתה. היא עמדה פה חזקה במלחמה לא קלה. אני חושב שראש הממשלה מבין את זה, השר בצלאל סמוטריץ' בוודאי מבין. הוא היה איתי לאורך כל המלחמה, ולזכותו ייאמר שהוא ניסה לעזור בכל דרך. כך גם שר הפנים משה ארבל, ושר הנגב והגליל יצחק וסרלאוף. עכשיו הם רוצים להעביר החלטת ממשלה שתסייע לנו. ביקשתי לכלול בה גם את מעלות, כי אני חושב שהם באותו מצב כמונו, אף שהעיר שלהם לא נפגעה באותה רמה כמו נהריה. אני חושב שזה נכון לעתיד של המדינה, כי גם בעתיד אסור לפנות".

הפסד שהוא ברכה

77 אלף תושבים יש בנהריה, "ועוד אלפיים משפחות של מפונים שקלטתי ואירחתי באהבה גדולה במשך שנה וחודשיים", אומר מרלי. "לא קיבלתי על כך אגורה שחוקה. קלטתי  602 ילדים בבתי הספר שלנו. הכנסתי אותם גם לגני הילדים".

היו כאן כל כך הרבה דירות ריקות שהמתינו להם?

"בונים פה דירות חדשות, עם ממ"דים, והמפונים הגיעו וגילו כי טוב. עשיתי את זה מתוך ערבות הדדית, מתוך נקודת מבט שאומרת שזה העם שלי וזו המדינה שלי. זו הייתה המצווה הכי גדולה שיכולתי לעשות במלחמה, בוודאי בשנה הראשונה, כשהיה פה בסדר. באו אליי שרים בחודשים הראשונים למלחמה, ואני אמרתי להם – אני לא צריך כלום. המדינה שלנו בצרה, שחטו אותנו, אנשים קברו ילדים, צעירים מנהריה נלחמים עכשיו בחזית, אני לא רוצה מכם כלום, רק שתנצחו. אני אסתדר. הפסדתי 13 מיליון שקל בתקציב השנה שעברה. אמרתי שזו ברכה. מי שלא מפסיד בזמן מלחמה, שיבדוק את עצמו.

"ועכשיו אני אומר: במשך שנה נהריה נתנה לכם שקט, לעשות כל מה שצריך. אבל עכשיו אנחנו צריכים אתכם. הנה, ממש לפני כמה דקות סיימתי שיחה עם תושבת שנשברו לה הקירות בבית, ונתנו לה מספר מסוים של לילות במלון, אבל היא עדיין לא יכולה לחזור הביתה. היא ביקשה ממני עוד כמה לילות במלון, ואמרתי בסדר. מה, אני יכול להגיד לה לא? אבל אני עומד בחזית הזאת לבד".

אתה חושב שנהריה של אחרי המלחמה תהיה שונה מכפי שהייתה?

הוא חושב לרגע. "אני יליד נהריה. גדלתי כאן, עברתי כאן את מלחמת לבנון הראשונה, את מלחמת לבנון השנייה. ישנו במקלטים, ספגנו קטיושות. ואני מקווה ויודע שהמלחמה הזאת תהפוך את נהריה לעיר הכי חזקה וטובה בצפון, ולאחת הערים הכי טובות בישראל. המדינה צריכה להגיד שהגיע זמן גליל ונגב. אחרי שנים של השקעה בין חדרה לגדרה, צריך להפנות את המבט. אם יעשו כמה שינויים נדרשים בתחומים של היצע התעסוקה, התשתיות, ההשכלה הגבוהה, הבריאות – זה בדיוק מה שיקרה. אבל נדרשת השקעה ממשלתית. צריך גם להביא עוד מיליון יהודים לגליל, כי גליל חזק משמעותו מדינה חזקה. כך גם בנגב. ולהפך – אם הגליל והנגב יהיו חלשים, המדינה תהיה חלשה, וראינו את זה בעיניים לפני שנה.

"אספר לך משהו. בתחילת המלחמה בין רוסיה לאוקראינה התקשרתי לשרת הקליטה דאז פנינה תמנו־שטה, ואמרתי לה שאני רוצה לקלוט כל יהודי במצוקה. היא שאלה – 'יכול לקלוט 200?'. קצת נבהלתי, אבל אני הרי פניתי אליה, איך אומר עכשיו לא. אמרתי כן. לא הגיעו 200, הגיעו למעלה מ־3,300. בהתחלה הרוב המוחלט היו נשים וילדים, בהמשך גם גברים. והם פה כדי להישאר. תושבים נהדרים. עכשיו מגיעים עולים מצרפת, כי כבר יש להם קהילה פה, והם מצטרפים אליה. הם אוהבים את הים היפה שלנו, את העיר.

"אנחנו עושים פה ציונות. זו אחלה עיר, ואנחנו כל יום משתפרים עוד. נהריה עוד תגיע ל־140 אלף תושבים. אם מישהו רוצה להשקיע, זה הזמן. העיר גדלה בקצב מטורף, וזה מובן, כי מבחינת הנתונים שלה היא חצי גן עדן. רצועת החוף הכי יפה בעולם, פארקים, גני משחקים, חינוך מעולה, גדלים אצלנו ילדים טובים".

תיירות?

"המדינה צריכה לומר שהיא מקימה פה מרינה, בונה בתי מלון, וגם בונה אוניברסיטה ומשקיעה עוד כמה מיליונים במרכז הרפואי לגליל, כי יחס של מיטה לאלף תושבים זה לא טוב כמו במרכז".

כלומר, בזמן שראשי רשויות אחרים מביעים חשש שתושבים לא יחזרו הביתה, אתה אומר –

"אני אומר להפך. המדינה צריכה לקדם תשתיות, וזה יהיה המקום הכי טוב בעולם לחיות בו. לא צריך המון כסף בשביל זה, צריך החלטה ומנהיגות. אין בליבי על המנהיגים, אני מבין באיזה אתגר מטורף המדינה עמדה, מלחמה בשבע חזיתות. הבנתי שטוב עושים שבוחרים חזית אחת קודם. להילחם בשתי זירות במקביל, במצב שנוצר, לא היה נכון. אז חיכינו".

"המדינה צריכה לקדם תשתיות, וזה יהיה המקום הכי טוב בעולם לחיות בו. לא צריך המון כסף בשביל זה, צריך החלטה ומנהיגות. אין בליבי על המנהיגים, אני מבין באיזה אתגר מטורף המדינה עמדה, מלחמה בשבע חזיתות. טוב שבחרו חזית אחת קודם. להילחם בשתי זירות במקביל, במצב שנוצר, לא היה נכון. אז חיכינו"

הוא גם מבטל את הטענה על התעלמות של הממשלה מראשי הרשויות. "אני הרגשתי שלא רק שמתייחסים, גם מקשיבים לדעתי ומתייעצים איתי בלא מעט נושאים. רצו לשמוע מה הלך הרוח בציבור אצלי בעיר, ואיך אני מבין את הדברים. כולם דיברו ומדברים איתי. עם אלוף פיקוד צפון נפגשתי כל שבוע, ממש עד לשלב שבו אמרתי לו – אח שלי, אני לא יכול כל הזמן להגיע לפיקוד. ביום שישי האחרון לא נסעתי. בסופו של דבר אני אחראי על העיר, לא יכול בכל פעם לצאת. גם הוא בא לפה הרבה פעמים".

איך ראש הממשלה שכנע אותך לתמוך בהפסקת האש?

"לא אחשוף את תוכן השיחה, אבל דובר על כך שהראש זה איראן. אני רואה בכהונת טראמפ הזדמנות לפגיעה באיראן עד לרמה של החלפת המשטר. כשאתה גודע את הראש, אתה לא צריך להתמודד יותר עם האצבעות בידיים וברגליים. ואז בלבנון אולי יקבלו יותר אומץ, ויוציאו את חיזבאללה. אולי אפילו יהיה שלום".

אתה מודאג מכך שהסכם הפסקת האש לא כולל אזור חיץ?

"די נו, אלו סיסמאות. בכפרים שצה"ל פעל בהם, מקומות שהיו בהם תשתיות טרור, לא נותר כמעט דבר. הייתי בפנים, בלבנון, וראיתי. אני עשיתי מבצעים בצבא, ואחרי כל מבצע הייתי צריך להסביר לדבל"א, מחלקת הדין הבינלאומי בפרקליטות הצבאית, מה עשיתי כאן ומה שם ולמה לבית הזה יש פגז של טנק בקיר. עכשיו כשנכנסתי, לא האמנתי למה שראיתי. השמידו תשתיות טרור באופן מדהים. אז פלישה למדינת ישראל על ידי כוחות רדואן לא אפשרית. היכולת הזאת נלקחה מהם, נקודה".

וירי על העיר שלך?

"תמיד אפשר, בכל מצב. אנחנו במזרח התיכון. יש פה אנשים שכל המטרה שלהם היא להשמיד את מדינת ישראל, ואם אנחנו לא נהיה חזקים, לא נהיה פה. אנחנו יכולים לנצח במאה מלחמות, אבל אם נפסיד באחת, לא נתקיים".

רק צונאמי חסר

כשמרלי יוצא להצטלם ברחבה הסמוכה לבניין העירייה, הוא הופך כמעט מיד למוקד קבלת קהל. מבוגרים, קשישים וטף ניגשים, שוטחים מענות וגם חולקים מחמאות. תזזיתי ועסוק, הוא מצליח לנהל כמה וכמה שיחות בו זמנית, כשברקע תחינות הצלם שיעמוד כמה שניות בשקט.

השקט בצפון יישמר?

"אני חושב שכן. ההרס בלבנון משמעותי, רק עכשיו הם מגלים אותו". גם בנהריה יש מה לשפץ, "אבל ברוך השם, לא כמו בדאחיה", הוא מחייך. "ניסי־ניסים היו פה. אנחנו נבנה, נסדר הכול.

"תראי, היה לי פה שיטפון מטורף בחורף הראשון, כשרק התחלתי את התפקיד. הייתה לי קורונה, הייתה מלחמה. אפשר לומר שחסר לי רק צונאמי גדול", הוא מחייך שוב. "אחרי השיטפון התקשרתי לאבי בלוט, שהיה אז המזכיר הצבאי של ראש הממשלה. זו הייתה שיחה כועסת. אחרי חצי שעה ביבי התקשר חזרה. אמרתי לו – 'אני מבקש ממך, בוא לפה. נהריה צריכה אותך'. והוא בא. ואז מינה סמנכ"ל בכיר במשרד ראש הממשלה שיתכלל את בעיית השיטפונות של נהריה. זה טופל. הושקעו מאות מיליונים. נדרשה החלטת ממשלה. בא, טיפל, בוצע. גם עכשיו זה יקרה. יבוא, יראו, יפתרו את הבעיה. מדינת ישראל חייבת שזה יקרה".

חלק מחלונות הברזל של הממ"דים בעיר עודם סגורים בתחילת השבוע. אחרים נפתחו, אך לא לרווחה. רק לכדי סדק שמתחיל להכניס פנימה אוויר. במסעדת הדגים הכשרה שעל הטיילת חותכים סלט, לראשונה מזה שלושה חודשים. מבעירים שוב את המנגל, עורכים שולחנות. בינתיים רק שניים מהם מתמלאים סועדים. בעל הבית אומר שהישיבה הממושכת בבית הייתה מבחינתו כמו לשבת בבית סוהר. הוא מציג סרטונים של טילים שנפלו ממש בחלקת הים שמול המסעדה שלו. פיצוצים שהוא ראה מקרוב, מבעד לדלת המוגפת של המסעדה שהייתה סגורה לקהל.

בתי עסק רבים אחרים על הטיילת עדיין לא פתחו את שעריהם. כיסאות ושולחנות שמועמסים זה על גב זה מאחורי הדלתות הנעולות, מעידים שזה המצב כבר שבועות. בבתי הקפה שלאורך הגעתון, השדרה המרכזית של העיר הצפונית, ניכרת תנועה רבה יותר. הם רחוקים מלהיות הומי אדם, אבל כבר חוגגים כאן יום הולדת משפחתי על ופל בלגי עטור קצפת. כבר יושבים בקבוצת חברים קטנה על בירה. מעין הושטת יד זהירה, מגששת, אל עבר חיים של שגרה, אחרי שבועות של דם ואש.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il