עוד לילה ברפיח. סגן נעה, מפקדת מחלקת הצלפים בגדוד פנתר, מתעוררת בשעות החשכה ומתכוננת ליציאה למארב עומק. היא וחייליה מתמקמים בעמדה, מתאמים כוונות ומשקיפים על המרחב. הם כבר יודעים, מניסיונם במארבים קודמים, שייתכן שייאלצו לחכות שעות על גבי שעות, ולהכריח את עצמם בכל דרך להישאר ערניים ודרוכים. הפעם ההמתנה קצרה יחסית: אחרי שלוש שעות צצות כמה דמויות בטווח ראייה.
התפקיד של נעה במארב הזה היה "מאתר" – מי שסורק עבור הצלף את השטח ומזהה מטרות. "אני מבחינה בדמויות", היא מתארת. "במצב כזה האדרנלין גבוה, הדופק עולה ונעשה חם בגוף. הרגע שהכי חיכית לו הגיע. ואז את מכווינה את הצלף למטרה: מחשבים את הטווח ואת השפעת הרוח, ולא מהססים. בכדור הראשון מורידים את מי שצריך להוריד".
מה היו הרשמים שלך מהרצועה?
"אנחנו הגענו לעיר הרוסה, שנראית כמו ארגז חול. את מתהלכת במקום הזה והתחושה היא קשה. אבל בסופו של דבר מדובר באויב שלי, שהרג כל כך הרבה אזרחים וחיילים בשנה האחרונה, ויש לנו עוד חטופים שנמצאים שם".
וכשאת שם את חושבת לעצמך שאולי באחד הבתים ההרוסים, או במנהרה מתחתיו, יש חטופים?
"השיח על זה קיים כל הזמן. כצלף יש לך כוונות ייעודיות לכל דבר, גם ביום וגם בלילה, יש לך יכולת גדולה לזהות אדם, והדבר שהכי מפחיד אותך הוא שחס וחלילה תיתן את הכדור במקום הלא נכון. מנגד, תמיד יש תקווה למצוא חטוף".
גדוד פנתר, בפיקודו של סא"ל אביב אוחנה, הוא גדוד מרחבי "מעורב", שמורכב מלוחמים ולוחמות ופועל במסגרת חיל הגנת הגבולות. הוא שוהה דרך קבע במרחב התפר, מה שאומר שנעה וחייליה לא שייכים בכלל לגזרת עזה, אלא לחטיבה המרחבית אפרים באיו"ש. החטיבה מופקדת על הגנתם של יישובים רבים ביהודה ושומרון, בגבולות גזרה המשתרעים ממחסום מכבים והעיר מודיעין־עילית, דרך אריאל וכביש 5 ועד כביש 55. בה בעת היא גם משיקה בגזרתה לגדר המפרידה בין קלקיליה לכפר־סבא ולשלל יישובים וערים בשרון. לוחמי גדוד פנתר, הממוקמים בבסיס צופים שבמערב השומרון, חולשים על מקטע ארוך ורגיש של גדר ההפרדה, ומתפקדים ככוח מגן מפני מעבר של מסתננים, שוהים בלתי חוקיים ומחבלים פלסטינים לשרון ולמרכז.
מאז תחילת המלחמה לא חסרה פעילות בגזרת חטמ"ר אפרים. 75 מחבלים חוסלו בהיתקלויות ובפשיטות בגזרה, אבל נעה לא הסתפקה במארבים ובסיורים בקלקיליה וסביבתה, והכניסה שלה לרפיח בראש צוות היא פרי יוזמתה. "עשינו קורס עם צלפים מגדוד 931 של הנח"ל, ונוצרו קשרי חברות", היא מספרת לנו בשיחה בבסיס בצופים, ימים אחדים לפני שתרד שוב דרומה, לרצועה. "כשסיימנו את הקורס, שאלתי אותם אם יש אפשרות שנצטרף אליהם. זה לא קרה מיד, אלא רק אחרי 'מלחמות' שניהלתי – גם כי בגדוד שלי לא רצו לתת לי לצאת לשם, וגם כי בחצי השנה הראשונה למלחמה היה בלגן בעזה, ופחדו לקחת עלינו אחריות. שוחחתי עם מפקד הצלפים של גדוד 931 וקצין האג"ם של הנח"ל, המג"ד של 931 יצר קשר עם המג"ד שלנו, וכך ב־22 באוקטובר 24' נכנסנו לרפיח לראשונה.
"יש לא מעט משימות בחטמ"ר אפרים", מדגישה נעה, "אבל אני חושבת שחלק מלהיות צלף זה גם להכיר את כלל הגזרות. כאן בחטמ"ר כל לוחם בגדוד פנתר מכיר את הגזרה לעומק. למדנו עם הזמן להבדיל בין האנשים מקרב האוכלוסייה שמתגוררת באזור – אנחנו יודעים מי נמצא פה, מי הולך ומי חוזר. יש לנו הרבה יכולות שלא בהכרח היו ב־7 באוקטובר, והן מסייעות לגדוד למנוע רבות מהחדירות".
"למרות המצב הנפיץ, אני חושבת שמסוכן לומר שאירוע כמו 7 באוקטובר יחזור ויקרה פה בשטחי איו"ש", אומרת רב־סרן עדי כלפון, הסמג"דית של פנתר ובוגרת הקרב בקיבוץ חולית. "אני מאמינה בלב שלם ביכולות של הגדוד וביכולות של צה"ל. על זה מתיישבת מעטפת של מודיעין, כדי למנוע אירועים ולהפיק לקחים".
גם ערב 7 באוקטובר חשבו שתהיה התרעה. לפי מה שפורסם עד עכשיו, המידע המודיעיני בגזרת עזה היה קיים, אבל לא השתמשו בו ברגע האמת.
"אני כרגע נאחזת בהווה, וצריך לזכור שהתחקירים על 7 באוקטובר עדיין בהתהוות. הפקת הלקחים שעשינו בגזרה התמקדה בשאלה איך אנחנו הופכים למדויקים וקטלניים יותר. יושבת כאן מפקדת מחלקת צלפים שמוכיחה את השינוי ואת התהליך, וזה העיקר. בתוך משימות השגרה אנחנו מכינים את עצמנו, לומדים ומתחדדים, כדי שאם יגיע היום ויהיה כאן אירוע כזה או אחר – נדע איך לדאוג שהוא ייגמר בגדר, ולא ימשיך לתוך אף יישוב. אני בהחלט חושבת שעשינו קפיצת מדרגה מקצועית משמעותית בשנה האחרונה".
סיפרתי רק לאבא
עדי כלפון (26) מתגוררת במושב נווה־מיכאל בעמק האלה. שישה ילדים יש במשפחתה, חלקם גויסו בשנה האחרונה כלוחמי מילואים ואחד משרת בקבע במשמר הגבול. עדי, בת הזקונים, לא חשבה שתהיה לוחמת, אך עם גיוסה שובצה בגדוד קרקל של חיל הגנת הגבולות. היא שירתה שם גם כמפקדת, ובהמשך יצאה לקורס קצינים ולקורס מפקדי פלוגות. בתום הקורס מונתה למ"פ הכשרות של קרקל, ואחר כך עברה לפקד על פלוגה של גדוד ברדלס בגזרת הר חריף, על גבול מצרים. "ההורים שלי הבינו שאני קצינה לוחמת ושהמשימה היא הכי חשובה, והם אפשרו לי למלא את התפקידים כמו שצריך", היא מספרת.
"אני לא חושבת שהיה שינוי בהוראות כמו שהיו כל מיני חידודים לכוחות, בעיקר שאם מישהו מהווה סכנה – הוא 'הולך', ושם מסתיים האירוע. מי שמתקרב לגדר, מסתכן בלחטוף כדור לרגל. כך הוא יבין שלא מתקרבים לשם, וזה לא תחום פרוץ. אנחנו יודעים לתת מענה מהיר ולסגור מעגל בשיתוף עם תצפיתניות וכוחות נוספים"
זמן קצר לאחר שהחלה את תפקידה הראשון כמ"פ, אביה אשר לקה בדום לב ונפטר. "הייתה תקופה קשה, אבל אנחנו משפחה אופטימית מאוד. אם המשפחה שלי לא הייתה מכילה ועוטפת כל כך, היה לי הרבה יותר קשה להתמודד עם המוות. כשסיימתי את השבעה, חזרתי מיד לגדוד. שאלו אותי למה חזרתי כל כך מהר, ואני אמרתי: בכל שבוע יש זמן של 'דלת מ"פ פתוחה' לחיילים, ואני כבר שבוע לא עשיתי את זה כי הייתי בשבעה. לכן באתי".
סגן נעה, 22, מתגוררת בראש־העין. היא התגייסה באוגוסט 2021, הגיעה לגדוד לביאי הבקעה, ובהמשך יצאה לקורס מ"כים ולקורס קצינים. לאחר מכן מונתה למ"מ בקורס ההכשרה של גדוד פנתר, ועלתה עם חייליה לתפוס קו באיו"ש. כמי שעברה גם קורס צלפים, היא קיבלה את המשימה להקים בגדוד פנתר מחלקת צלפים ולפקד עליה. רבע מהסד"כ במחלקה שלה הן צלפיות. "צלף טוב זה אדם שיכול לשבת הרבה שעות ולחכות שהמטרה שלו תגיע", אומרת נעה. "כשהיעד נכנס לך בתוך הכוונת, אתה צריך לא לאבד את העשתונות, לא להתרגש יותר מדי. ברור שיש אדרנלין, אבל חשוב מאוד לא לאבד את המטרה".
ערב הכניסה הראשונה שלה לעזה, היא סיפרה על כך לאביה אך לא לאמה. "לא רציתי להלחיץ אותה, וגם לא יכולתי לשקר לה. רק כשכבר הייתי בעזה היא הבינה שאני שם, כי לא הייתי זמינה. ההורים דואגים לי ולאחי שנלחם בלבנון כחייל מילואים ביהל"ם, אבל הם בעיקר גאים בנו. זה החינוך שקיבלנו בבית, אז הם לא צריכים להתפלא".
שורשי החינוך הזה מתחילים עוד לפני דור ההורים: נעה היא נינתו של רב־אלוף יעקב דורי, מי שהיה ראש המטה הכללי של ההגנה ואחר כך הרמטכ"ל הראשון של צה"ל. סבה המנוח, תא"ל ירחמיאל ("מיאל") דורי, שימש כקצין ההנדסה של פיקוד המרכז במהלך מלחמת ששת הימים, והשתתף בכיבוש מזרח ירושלים. לאחר מכן היה אחראי על סילוק המוקשים והמחסומים שהפרידו בין חלקי העיר, וכן על פינוי השטח שהפך לרחבת הכותל המערבי. במלחמת ההתשה מונה לקצין הנדסה ראשי, היה מאדריכלי קו בר־לב, ולימים שימש כמהנדס העיר תל־אביב. אחת הסבתות של נעה שירתה בנח"ל, וכמו הנכדה גם היא הייתה צלפית.
נעה לא הכירה אומנם את סבא־רבא שלה, שנפטר כבר בשנת 1973, אך לדבריה השפעתו על השיח בבית הייתה מורגשת. "בתחילת המלחמה אמרתי לעצמי שאם הוא היה רואה מה קורה פה, הוא היה כועס", היא אומרת. "הוא נלחם והקריב מעצמו הרבה כל כך כדי שתהיה לנו המדינה הזאת, האדמה הזאת. גם סבא שלי נתן רבות לצבא כדי שהמערכת תגדל ותצמח. פתאום כשזה הגיע לידיים שלי, הרגשתי שלא הצלחתי לשמור על מה שהם השקיעו בו. אך לצד תחושת הכישלון, יש גם תחושה גדולה יותר של שליחות: עכשיו תורי להילחם על האדמה הזאת ולעשות הכול כדי שהמדינה תמשיך ותתקיים".
התפקיד הקרבי דורש לא אחת הסתוות בשטח מאובק. עם זאת, קשה להחמיץ את העובדה שציפורני שתי הקצינות משוחות בלק ג'ל כהה. "בכל זאת אנחנו נשים וזה חשוב לנו", אומרת נעה כשאנחנו הולכים להצטלם באזור סלעי.
כלפון: "לא חשבתי שאהיה לוחמת, אבל התאהבתי במקום, התאהבתי בתפקיד. בין האחים שלי יש לוחמים לשעבר שעכשיו משרתים במילואים ואח שמשרת בקבע במשמר הגבול ומתעסק בעיקר בתחום ההדרכה והירי, אז לרוב אלו השיחות בארוחת שישי".
את חושבת שלא ירחק היום ואישה תמונה לרמטכ"ל?
"היום הזה עוד רחוק מאוד, אבל אני מקווה שהמסלול שאני עושה ישפיע על הלוחמות בעתיד. חשוב להסביר בשלבי הגיוס ולייצר את ההבנה שגם אם זה קשה, הכול אפשרי ללוחמת בצבא. 7 באוקטובר היה שינוי חשוב מאוד בשבילנו, הנשים, ומאז אין ספק שאנחנו יכולות לקחת חלק בלחימה".
תושבי קלקיליה מופתעים כשהם רואים נשים לוחמות?
"אני לא חושבת. אולי רק בהתחלה".
לחיילים גברים הייתה בעיה לסמוך עליכן כמפקדות?
נעה: "ממש לא. אני מחוברת לחיילים שלי, וגם אני סומכת עליהם בעיניים עצומות ומאמינה בכל אחד מהם בלב שלם".
קיבלתן הערות סקסיסטיות?
כלפון: "אני מאמינה שיש אנשים שעדיין מחזיקים דעות כאלה, ונראה גם אומרים את זה בנקודות כאלה ואחרות. אני חושבת שמה שקרה (ב־7 באוקטובר – מ"פ) קצת משתיק אותם וגורם להם להרגיש לא נוח, לאור העובדה שיש כאן בכל מקום גם לוחמות ומפקדות בכירות".
אומרים שנשים אמוציונליות יותר ומקבלות החלטות מהבטן.
"נשים הן שקולות יותר, והן יודעות לפעמים לבצע הערכות מצב בצורה קצת שונה מגברים. לא כולם ראו את היכולות האלה אצל נשים בצבא, וזה משהו שמתפתח בהדרגה ויוצא לאור. לאט־לאט אנשים יפנימו שיש נשים בכל מקום, וזו לא תהיה שבירה של תקרת זכוכית".
עדי כלפון: "אני מקווה שהמסלול שאני עושה ישפיע על הלוחמות בעתיד. חשוב להסביר בשלבי הגיוס ולייצר את ההבנה שגם אם זה קשה, הכול אפשרי ללוחמת בצבא. 7 באוקטובר היה שינוי חשוב מאוד בשבילנו, הנשים, ומאז אין ספק שאנחנו יכולות לקחת חלק בלחימה"
יש כיום ביקוש גבוה מצד מתגייסות להגיע לגדוד פנתר?
נעה: "אני חושבת שהשיקול העיקרי כיום הוא המלחמה. יש הרבה שחוששים להיכנס ללוחמה, בלי קשר דווקא לגדוד פנתר. מצד שני, לא חסרים כאלה שמחפשים את השירות המשמעותי, את התרומה".
כלפון: "הגדוד שלנו עדיין בהקמה, ושיעור הנשים בו הוא חמישים אחוז, אבל בגדודי חי"ר־גבולות אחרים אנחנו כבר עומדים על קרוב לשישים אחוז בנות וארבעים אחוז בנים. תמיד רוצים עוד, כדי שיהיה אפשר לפתח לוחמות שיתקדמו להיות קצינות. אנחנו עושות הסברה ברשתות החברתיות, וכמה שבועות לפני הגיוס יש שיח לפלוגה שנפתחת, שם אנחנו מנסות למשוך את הבנות לבחור תפקידי לחימה".
המתגייסות מצליחות להתמודד עם כל הדרישות של טירונות רובאי 06?
"מי שרוצה מספיק, יכולה לעמוד בטירונות כזו. זה דורש אימונים והכשרה אינטנסיבית, אבל כל עוד הרצון עומד לנגד עינייך, הכול יהיה אפשרי. גם חיילת שרוצה להתקדם, כל האופציות פתוחות לפניה. הלוואי שזה יהפוך להיות מובן מאליו שנשים נמצאות בדרגים האלה בצבא".
ביוני 23', בעת שכלפון פיקדה על פלוגה בהר חריף, אירעה תקרית חריגה בפלוגה אחרת בגזרת הגדוד שלה אז, גדוד ברדלס: שוטר מצרי חדר לשטח ישראל וירה למוות בחייל וחיילת ששהו בעמדת שמירה. בחילופי האש שהתפתחו לאחר מכן נהרג לוחם נוסף. התחקיר שערך צה"ל הצביע על כשלים בתפקוד הכוח, ובעקבות זאת הודח מפקד החטיבה המרחבית פארן אל"מ עידו סעד, וננקטו סנקציות פיקודיות כלפי קצינים בכירים נוספים. היו מי שראו באירוע הזה הזדמנות למתוח ביקורת על שירות מעורב. בערוץ 14 סופר על "שמירה של לוחם ולוחמת, לבד, בבודקה מבודד במשך 12 שעות" – אמירה שקוממה רבים, ובהם גם בני המשפחות השכולות.
כלפון נמנעת מלהתייחס במישרין לתקרית ולתגובות, אך היא כמובן תומכת נלהבת בשירות המעורב. כמי שמגיעה בעצמה ממשפחה מסורתית, היא יודעת שלא כולם תמימי דעים עמה. "אדם בוגר ידע לעשות את ההפרדה", אומרת כלפון. "צריך להבין שיש כאן משימה מקצועית, ואין ערבוב בין הדברים. אתה עובד ומקבל החלטות לאור מטרה ברורה מאוד, שהיא הגנה על אזרחים, וברגע ביצוע המשימה זה לא משנה אם אני אישה או גבר".
את בן זוגה רון הכירה כלפון בקורס מפקדי פלוגות. "אני הגעתי אליו לטקס סיום מסלול בצפון, והוא הגיע לטקס הענקת הדרגה שלי בדרום", היא מספרת. היום רון סטודנט ומ"פ במילואים באגוז, והם בקושי מתראים בגלל המלחמה. "הוא מאמין ביכולות שלנו כנשים, ונותן גיבוי מלא. רון תמיד אומר לי 'את עושה את זה יותר טוב ממני'. זו זוגיות מורכבת, אבל גם הכי יפה שיש, כי היא מתגברת כמעט על כל מכשול. אחרי זה, בבית שלנו, איזו בעיה לא נוכל לפתור?"
אחרי זה יש ילדים, ואז לא ישנים בלילה.
"לא נראה לי שיהיה ריב על דברים כאלה. אנחנו רגילים, זה כמו לקום לשמירה".
גם כלפון הייתה אמורה להתחיל ללמוד, התלבטה בין קרימינולוגיה למשפטים, אך לבסוף החליטה לדחות את הלימודים בשנה. "הבנתי שבתמונת המצב הנוכחית, מדים טקטיים יתאימו לי יותר", היא אומרת.
מלחמת רחפן ברחפן
הגדודים בחיל הגנת הגבולות זכו לאורך השנים בשמות ממשפחת החתוליים: אריות הירדן, לביאי הבקעה, קרקל, ברדלס ופנתר. זה האחרון הוקם בנובמבר 2022 כחלק מלקחי מבצע "שובר גלים", שכלל פשיטות בערי יהודה ושומרון ומעצרים של פעילי טרור פלסטינים. המבצע ההוא המחיש את הצורך בגדוד סדיר שיימצא כל העת במרחב התפר, במקום כוחות המילואים המתחלפים. הגדוד החדש הוא הגדוד המרחבי המעורב הראשון באיו"ש, וכיום חצי ממצבת הלוחמים שלו הן לוחמות. כל המשרתים בגדוד עוברים הכשרה של רובאי 06, ולאחר מכן מחליטות החיילות אם הן רוצות להתמקצע בתפקידי לחימה. אם כן, עליהן להתחייב לשירות חובה באורך זהה לזה של הגברים, וכן לשירות מילואים.
הלוחמים והלוחמות עוברים הכשרות בתחומים כמו תצפיות, כלבנות, מעצרים, שיטור והתמודדות עם הפרות סדר, ונחשפים לשלל יכולות ושיטות להתמודדות עם פעילות חבלנית עוינת – הפעלת רחפנים, הונאה טקטית, הסוואה, איסוף מודיעין ויירוט. בצה"ל מדווחים בתקופה האחרונה על הישגים בסיכול הברחות ובצמצום ההסתננויות, והתוצאות הללו מיוחסות בין השאר לנוכחות הקבועה של גדוד פנתר בשטח ולמבצעים שהוא עורך לסיכול טרור, חיסול מחבלים ומניעת מעבר בלתי חוקי. "המשימה העיקרית שלנו היא הגנה", מסבירה כלפון. "אנחנו נמצאים על כל קו התפר בגזרתנו בצורה רכובה או רגלית, ומציבים מארבים במטרה למנוע חדירת שב"חים שיכולים אחר כך לבצע פיגוע. בתוך משימת ההגנה יש תמיד גם צד התקפי, שזה הכניסה לכפרים, המעצרים והפעילויות שמבהירות שלא יקומו פה קיני מחבלים".
בין מוקדי הפעילות של גדוד פנתר אפשר למנות את הכפר חַבְּלֶה בנפת קלקיליה והכפר עזון־עתמה שצמוד ליישוב שערי־תקווה. בכפרים הללו מושלכות לא פעם אבנים לעבר הסיורים הרכובים של הגדוד. "אלה אבנים בגודל של לבנה, אבנים משתלבות", אומרת כלפון. "זה יכול לכאוב אם ניפגע, אבל אנחנו נוקטים אמצעי מיגון".
"בתחילת המלחמה אמרתי לעצמי שאם סבא־רבא שלי היה רואה מה קורה פה, הוא היה כועס", אומרת נעה, נינתו של הרמטכ"ל הראשון. "הוא נלחם והקריב כדי שתהיה לנו המדינה הזאת, האדמה הזאת. גם סבא שלי נתן רבות לצבא כדי שהמערכת תגדל ותצמח"
נעה: "זריקת אבנים היא דבר שגרתי באיו"ש, מכינים אותנו לרגע הזה, אבל כשהוא מגיע זה עדיין מפתיע. עליי לא זרקו אבנים, אלא בקת"בים (בקבוקי תבערה – מ"פ). לא פגעו, אני חיה. ממשיכים, ומי שצריך ייתן את הדין".
בחודשים האחרונים עסקה החטיבה המרחבית אפרים, ובתוכה גדוד פנתר, בפירוק שיטתי של התארגנות טרור חדשה שקמה אחרי 7 באוקטובר – "גדוד קלקיליה". הפנתרים סיפקו את קצה החוט המודיעיני שהביא לסיכולו של מפקד ההתארגנות, עלאא ניזאל. לאחר מותו של ניזאל קמה בקלקיליה התארגנות טרור חדשה, בראשותו של טארק דאוד – שבאוגוסט 24' חוסל גם הוא, לאחר שירה ופצע קשה ישראלי שנכנס לעיר. מי שחיסל את דאוד היה מח"ט אפרים, אלוף־משנה נתנאל שמכה.
באוגוסט 24' הוביל גדוד פנתר, יחד עם משטרת ישראל, מג"ב ושב"כ, מבצע למניעת הסתננויות ולסיכול טרור במרחב התפר ובפרט בכפר חבלה. במהלך המבצע עצרו הלוחמים חמישה מבוקשים ואיתרו אמצעי לחימה ו־120 אלף שקלים של כספי טרור. נעה וחייליה היו מעורבים בתפיסת הכספים. "כשאתה מוצא בבית של המחבל, על גופו או בתיק סכומים גדולים מאוד שאנשים לא נוהגים להחזיק אצלם, מיד עולה החשד שמדובר בכספי טרור. אנחנו מעבירים את המידע לגורמים שעורכים וידוא ונותנים לנו אישור לביצוע ההחרמה".
מחלקה מיוחדת שהוקמה בגדוד בחודשים האחרונים הפעילה רחפנים במהלך המבצע.
גם המחבלים מיו"ש מתאמנים בשימוש ברחפנים?
"כמו שהם לומדים, גם אנחנו לומדים. אנחנו יודעים לתת מענה ולמנוע מהם את היכולת להשתמש בכלי הזה".
כשכוחות נכנסים לקלקיליה ולכפרים, נעה מקצה להם חוליה שמורכבת מצלף, מאתר ומפקד. לא פעם היא עצמה מפקדת על החוליה ומובילה את חייליה לפעולה של מעצר מבוקשים, סיור או הצבת מארב. "המארבים שלנו במרחב קלקיליה הם לרוב 'בחתימה נמוכה', כלומר שלא יראו ולא ידעו שאנחנו נמצאים", היא מספרת. מארב כזה הוצב למשל לפני כחודשיים, כשפלסטינים התקרבו לאזור מעבר אייל וזרקו לשם זיקוקים. "התחלנו את המארב ב'כחול' (שטח כוחותינו – מ"פ), ולאחר מכן נכנסנו לכפר והתמקמנו. היינו שם כמה שעות, ואז הגיע לשם מחבל. הוא השליך לעבר הכוח שלי מטען, ואנחנו נטרלנו אותו".
איך בולמים נחשול
ב־8 באוקטובר 23', יום ראשון, הייתה כלפון אמורה לסיים את תפקידה בגדוד ברדלס ולהתחיל תפקיד של מ"פ השלמה חילית בקורס קצינים. היא חשבה שתעביר את השבת האחרונה שלה בהר חריף בפרידה מהחברים, אך התוכניות כידוע השתבשו, והיא וחייליה הוקפצו ללחימה בקיבוץ חולית. כלפון הגיעה לשם בשעת צהריים, ואיתה שבע לוחמות וחמישה לוחמים. בקיבוץ כבר היו בין השאר הטנקיסטיות של גדוד קרקל, שחיסלו מחבלים ועשו היסטוריה כצוות השריון הנשי הראשון שהשתתף בלחימה פעילה.
"חברתי למג"ד והתקדמנו לכיוון חולית", משחזרת כלפון את אירועי היום. "היה קשה בתחילה להיכנס לקיבוץ בשל עוצמת חילופי האש, אך לבסוף חברנו לכוחות והצטרפנו ללחימה. יש סדר פעולות ברור מאוד באירועים כאלה, אתה אמור לנטרל קודם כול את האיום, אבל אנחנו הבנו שיש בקיבוץ אזרחים שצריך להציל, ואסור שהם יחכו".
קיבוץ חולית, שמנה ערב המלחמה 53 משפחות, שכל בשבת ההיא 13 מחבריו, ורבים נוספים נפצעו. המחבלים ערכו מסע הרג שיטתי בשבילי הקיבוץ ובבתים. זרם החשמל נותק וכך גם המים, והתושבים הפצועים והנצורים שהו שעות בעלטה. שישה נחטפו מהקיבוץ, בהם בני משפחת אלזיאדנה שעבדו שם, שחלקם שוחררו בעסקה.
"במקביל ללחימה שעוד התחוללה בקיבוץ, התחלתי לעבור בין הבתים כדי ללקט אנשים", מתארת כלפון. "ניסיתי להבין אם יש פצועים בממ"דים. בהתחלה הם לא הסכימו בכלל לפתוח לנו את הדלתות, מתוך פחד וחוסר ודאות אם אנחנו חיילי צה"ל או מחבלים".
נעה: "המשפט החוזר בכל משימה בגדוד הוא 'אפס הזדמנויות לאויב', ואנחנו דבקים בעיקרון הזה. הוא מתחיל מהדברים הכי קטנים: גם אם אנחנו חמש דקות בתוך קלקיליה, לא תהיה לאויב הזדמנות להתקרב אליי. כך גם מחוץ לכפרים, או בסיור שגרתי על גדר המערכת. אנחנו יודעים היטב לאן הם רוצים להגיע, ואנחנו מכירים את נקודות התורפה שהם רואים אצלנו"
איך שכנעתם אותם לפתוח?
"בהתחלה החיילים דפקו על הדלתות, וכשהבנו שזה לא עובד, עברנו לקול הנשי. זה הצליח. לחברי הקיבוץ היה ברור שבחמאס אין לוחמות נשים, והם התחילו לפתוח את הממ"דים. העברנו את האנשים לבתים מוגנים, ותוך כדי התקדמות נתנו מענה ראשוני לפצועים. השמועה עלינו התגלגלה בטלפון ובקבוצות הוואטסאפ, וכשהבנתי שיש פצועים שנמצאים רחוק יותר. ביקשתי מהאזרחים להעביר אליי מספרי טלפון כדי ליצור קשר. הקמנו מעין חמ"ל קטן, החובשת שלי קיבלה תמונות של פציעות, וכך הבנו גם מה צריך להיות סדר העדיפויות".
קריאה דחופה במיוחד הגיעה מענת דימשיץ, שהייתה נצורה עם שלושה מילדיה ועם הוריה. המחבלים פרצו אל ביתה במהלך היום יותר מפעם אחת, וירו לתוך הממ"ד. אמה של ענת נפצעה באורח קשה, וגם אביה ובתה נפגעו וסבלו מאיבוד דם. "הבנו שיש שם פציעות קשות, והתקדמנו בריצה", משחזרת כלפון. "הוצאנו אותם מהממ"ד תוך כדי טיהור המרחב. נתנו לפצועות טיפול ראשוני, שלחנו אותן ישירות לפינוי, ואת שאר המשפחה צמצמנו לממ"ד אחר".
הפגישה הראשונה שלה עם ענת ובתה אחרי החילוץ הייתה כעבור חצי שנה, במסגרת התוכנית "גיבורים" של נסלי ברדה (קשת 12), ומאז הן בקשר. כלפון גם ביקרה את הסבתא הפצועה בבית החולים, ועוקבת אחר תהליך השיקום שלה. "אני לא מגדירה את עצמי גיבורה" היא אומרת. "אני חושבת שאלה המעשים הבסיסיים שאנחנו צריכים לעשות כלוחמים וכלוחמות. אף אחד כמובן לא רוצה להיות בסיטואציה כזאת, אנחנו שואפים להגן מבעוד מועד, אבל כשזה כבר קרה – זו המשימה שלנו, גם אם היא תעלה לנו בחיינו. לצד זאת, חשוב לי שהמחמאות שקיבלתי ישפיעו איכשהו ויגרמו לכך שעוד לוחמות יתקדמו לתפקידי מ"פ ומעבר לכך.
"לאורך הדרך שעברתי, בכל פעם ששמעתי על מישהו שלא מאמין בלוחמות, הסתכלתי על הדרגות שלי ועל החיילים, וזו מבחינתי הייתה ההוכחה. לא הייתי צריכה אישור מאף אחד, כי אם הייתי צריכה, כנראה לא הייתי מגיעה למקום שבו אני נמצאת כיום. גם אם במעלה הדרך היה היסוס, 7 באוקטובר חתם ונתן את האישור הסופי".
נעה הייתה מ"מ הכשרות בבסיס האימונים החטיבתי כשהחלה המלחמה. הקורסים נמשכו, אבל המחשבות הכבדות לא הניחו. "כמפקדים היה לנו קשה לקבל את העובדה שהופתענו ב־7 באוקטובר", היא משחזרת. "ההכשרה נמשכה, אבל היו הרבה שינויים, חיילים עלו לקו. אני חושבת שזה מחזור שקיבל הרבה חוסן".
מיד כשפרצה המלחמה, עלה בחטמ"ר אפרים החשש מפני ניסיונות של פלסטינים לחקות את הפלישה ליישובי העוטף, ולהסתער בהמוניהם על יישובי קו התפר. ב־7 באוקטובר אף חוסל מחבל שהגיע לגדר כשבידו דיסק, במטרה לחתוך את המחסום ולהעביר פעילי טרור לצד האחר. כבר באותו ערב פשטו כוחות החטיבה על עשרות יעדים, עצרו גורמים משפיעים בעלי פוטנציאל להלהיט את השטח וחסמו את היציאה מכפרי האזור.
היה שינוי בהוראות הפתיחה באש בעקבות 7 באוקטובר?
כלפון: "אני לא חושבת שהיה שינוי בהוראות כמו שהיו כל מיני חידודים לכוחות, בעיקר שאם מישהו מהווה סכנה – הוא 'הולך', ושם מסתיים האירוע. מי שמתקרב לגדר, מסתכן בלחטוף כדור לרגל. כך הוא יבין שלא מתקרבים לשם, וזה לא תחום פרוץ. אנחנו יודעים לתת מענה מהיר ולסגור מעגל בשיתוף עם תצפיתניות וכוחות נוספים".
בחטיבה גם הקפידו לגדוע כל ניסיון לקיים תהלוכות ניצחון או הזדהות עם חמאס. הסיבה לכך לא הייתה רק ערכית ועקרונית: כל אירוע מהסוג הזה עלול להסלים במהירות לכדי התנגשות אלימה. עוד לפני מתקפת הטרור בעוטף נרשמה עלייה במספר אירועי הפח"ע ביו"ש, אך בעקבות ההצלחה של חמאס הבינו בצה"ל שיש לעבור לגישה התקפית יותר: לא להגן רק מ"קו השער", אלא לעבוד בעומק השטח ה"אדום", שטחו של האויב. ההבדל היחידי בין עזה לאיו"ש, אומרים בחטיבה, טמון ביכולת לפגע; הרצון קיים, ולכן יש לעשות הכול כדי לשלול יכולות.
החשש מפני פלישה המונית מאיו"ש תורגם לתרחיש שכולל היערכות קפדנית ברזולוציות הגבוהות ביותר. תוכנית אחת נועדה ליצור מודל התרעה ולנטרל את האיום לפני מימושו. דפוס פעולה אפשרי שני מדבר על מצב שבו ההתרעה לא תתקבל, כפי שהיה בעוטף עזה, ויהיה צורך לבלום ולהשמיד את האויב לאחר שהתחיל לבצע את מזימתו.
"העובדה שהפלסטינים בגזרה לא הצטרפו ב־7 באוקטובר היא לא נס, אלא תוצאה של עבודה טובה", אומרת נעה. "אני יודעת שנתנו אגרוף חזק מאוד בהתחלה. המשפט החוזר בכל משימה בגדוד הוא 'אפס הזדמנויות לאויב', ואנחנו דבקים בעיקרון הזה. הוא מתחיל מהדברים הכי קטנים: גם אם אנחנו חמש דקות בתוך קלקיליה, לא תהיה לאויב הזדמנות להתקרב אליי. כך גם מחוץ לכפרים, או בסיור שגרתי על גדר המערכת. אנחנו יודעים היטב לאן הם רוצים להגיע, ואנחנו מכירים את נקודות התורפה שהם רואים אצלנו".
זה גם מה שחשבו ואמרו ערב 7 באוקטובר בפיקוד הדרום.
כלפון: "אנחנו לא מתהלכים בחזה נפוח כמי שיודעים הכול. כל הזמן מייצרים למידה, מבקרים את עצמנו ומטילים ספק, כדי לפתח דריכות ולא להיות שאננים. העבודה הטובה של הגדוד בשלב הראשוני של הלחימה – בהקפצת הכוחות, בעיבוי הסד"כ ובפעילות האגרסיבית – הוכיחה שהחטיבה יושבת חזק מאוד על קו המגע".
לחדש את האמון שנפרם
היום, יש ללוחמים יכולות אש שלא היו בגזרה לפני 7 באוקטובר. כוחות שיוצאים לסיורים מצטיידים בין השאר במקלעים מסוג נגב ומאג, ברימוני רסס וברימוני מטול נפיצים. על כלי הרכב המבצעיים ניתן למצוא גם רקטות כתף מסוג מטאדור, וכן טילי כתף חדשים ועוצמתיים שהגיעו מארה"ב וזכו בישראל לשמות "חולית" ו"יתד", על שם יישובים בנגב המערבי.
גם איראן בוחשת בנעשה בגזרה הזו. רגע לפני סיום תפקידו כשר הביטחון, אמר יואב גלנט בשיחה עם לוחמים ולוחמות מגדוד פנתר: "אתם נאבקים בגורמים שהם פלסטינים מקומיים, אבל המימון, הכסף, ההכוונה, המשאבים שעומדים מאחורי העניין הזה – באים מאיראן. והם הולכים לכאן, מפני שהם לא מצליחים במקומות אחרים". אישוש לכך ניתן בשבוע שעבר, כששב"כ וצה"ל הצליחו לסכל הברחת אמצעי לחימה "שוברי שוויון" מאיראן ליהודה ושומרון. במשלוחים שנתפסו היו רקטות, מטעני כלימגור, מרגמות, פצצות מרגמה וגם רובי צלפים.
עדי כלפון: "ניסיתי להבין אם יש פצועים בממ"דים בקיבוץ חולית. בהתחלה הם לא הסכימו לפתוח לנו את הדלתות, מתוך פחד וחוסר ודאות אם אנחנו מחבלים. החיילים דפקו על הדלתות, וכשהבנו שזה לא עובד, עברנו לקול הנשי. לחברי הקיבוץ היה ברור שבחמאס אין לוחמות נשים, והם התחילו לפתוח את הממ"דים"
גדוד פנתר עומד בקשר הדוק לא רק עם שב"כ והמשטרה, אלא גם עם אנשי כיתות הכוננות של יישובי קו התפר. "הם נמצאים איתנו בתרגילים ובפעילויות, ומחוברים לגדוד באופן מלא", מתארת כלפון. "בכל שבוע יש לי פגישה או שיח עם הרבש"צים, ואני חושבת שאולי גם זה היה קצת חסר לפני 7 באוקטובר. הנוכחות של גדוד קבוע מחברת מחדש עבור האזרחים את שכבות האמון שנפרמו ביום ההוא. אנחנו עושים כל מה שאפשר כדי לייצר שקט בגזרה, ואני מקווה שזה מה שהאזרחים רואים מהצד, כי החזרת האמון בנו היא משימה חשובה. שיתוף הפעולה עם כיתות הכוננות הוא גם גורם משלים עבורי ליצירת הגנה במרחב. זה קשר חשוב שנותן לנו יכולת לרדת לדקויות כמו איפה יש שער קרוב, וכך אנו יכולים להתמודד במהירות עם תרחישים שונים. אנחנו ערוכים לכול, וגם אם נופתע, לא נוכרע".
במקביל לפעולות הסיכול הולך ומוקם לאורך קו התפר בצפון השומרון מכשול חדש. בחלק מהמקומות נבנית חומה, באחרים מוצבת גדר "שעון חול" – גדר גבוהה שבה תלתליות ואמצעים נוספים. תושבים במרחב התפר חוששים שאין די באמצעים האלה, ומדברים על החשש שמחבלים ימריאו מקלקיליה במצנחי רחיפה וינחתו כעבור דקות בצור־יגאל. בשנה האחרונה היו גם לא מעט תלונות על קולות חפירה שנשמעים מתוך הקרקע. בחטמ"ר מתייחסים היום ברצינות לטענות כאלה, והדיווחים מועברים לכוחות מקצועיים שיודעים לבחון את הקרקע. אחת לשבוע מתבצעת בדיקה מטעם החטמ"ר גם מהצד האדום, בניסיון לאתר פירים, פרצות ושאר אינדיקציות חשודות. עד היום, ככל הידוע, לא אותרו מנהרות טרור בגזרה. כלפון: "לפני 7 באוקטובר, אם הייתה מתקבלת תלונה כזאת, אולי היינו חושבים שמישהו קצת יותר טרוד מהרגיל. היום אם רבש"ץ ירים אליי טלפון ויבקש לבדוק, אני עם כוח בנקודה בתוך כמה דקות".
יש לכן פחד להיפגע?
"היה רגע שבו עמדתי בש"ג של חולית, קצת לפני הכניסה לקיבוץ, ותהיתי אם לכתוב הודעות למשפחה. זה מצב שבו אתה לא יודע לקראת מה אתה נכנס, וברור שיש איזשהו פחד. אמא שלי שומרת שבת, אז התלבטתי אם לכתוב לה. בסוף החלטתי שלא, ועדכנתי רק את האחים שלי שאני בחולית. אחי, שמשרת במג"ב, חבר באותו זמן לכוחות שלחמו סביב תחנת המשטרה בשדרות.
"הפחד העיקרי שלי הוא לאבד חיילים. למפקדת יש רגש אמהי כלפי כל חייל. מעבר למטרה שלשמה התגייסנו, אני רוצה לשמור על האנשים. בהשבעה הבטחתי להורים שלהם שאחזיר אותם הביתה".
נעה: "לא חושבים על הפחד ברגע ביצוע המשימה. רק אחר כך פתאום נופל האסימון, אני מבינה מה עשיתי, ואז מגיע ה'וואו'. בשביל זה הרי התגייסתי ללוחמה, לזה אנחנו מחכים.
"לקראת הכניסה לעזה, אבא שלי שאל אם אני פוחדת. אז ברור שיש רגשות מעורבים, אבל העיקר זה החיילים, כי בסופו של דבר אני הכנסתי איתי לוחמים לעזה. אני מפקדת מחלקה צעירה, ופתאום נמצאת בשכבת ההגנה הראשונה".
את חושבת על קריירה צבאית?
"אני נמצאת לקראת סיום התפקיד הנוכחי, וחתמתי עוד שנה קבע כדי להקים את מדור הצליפה של החיל ולהוביל אותו. זה יהיה התפקיד שלי לשנה וחצי הקרובות, ואחר כך נראה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
