תא"ל במיל' יובל בזק הבין שיש דבר אחד שחניכי התוכנית המהפכנית שלו לא יוכלו לקבל. משהו שמלווה כל חייל, בפרט אם הוא קרבי, מהבקו"ם ועד השחרור ועוד הרבה שנים אחר כך, ולפעמים גם גורם לו להתעלות ולצלוח אתגרים קשים: גאוות יחידה. כל תכליתם של בוגרי "תוכנית ארז" היא הרי להתפזר לכל קצווי זרוע היבשה, לשאת את הבשורה של פיקוד מסוג אחר, ולא לצמוח מלמטה, במסלול המפרך והמגבש שמטביע בלוחם את צבע הכומתה שלו.
את הפתרון מצא בזק אצל המארינס. "היום הזהות שלך בצה"ל נובעת מהיחידה שאתה מגיע ממנה", הוא אומר. "למשל, אם התגייסת לשריון, אתה שריונר עד סוף ימיך. גם אם בהמשך תפקד על צק"ח, צוות קרב חטיבתי, עדיין תהיה שריונר שמפקד על צק"ח. אצלנו מאתגרים את המודל הקיים, כי אנחנו בונים לחניכים זהות גנרית־יבשתית. לקחנו את המודל הזה מחיל הנחתים האמריקני. שם אתה קודם כול איש מארינס, ומעבר לכך אתה יכול להיות טייס, קצין לוגיסטיקה, חי"רניק או שריונר. מערכת ההפעלה שלך היא של חיל הנחתים, אחרי זה שמים לך את האפליקציה.
"אנחנו מקנים להם זהות שאומרת 'אתם קציני זרוע היבשה, ולכן אתם צריכים לדעת עליה הכול לפני שאתם מפתחים סנטימנט', ורק אחר כך מגיעה הזהות היחידתית. אני מתאר להם את זה כמנצח על תזמורת: הוא לא חצוצרן, מתופף או נגן בס. הוא מסתכל מלמעלה על הכלים, ועכשיו שואל איך לסנכרן ביניהם בצורה שממצה כל אחד. זה מה שעושה מפקד יבשה. הוא צריך להפיק את המרב ולהפעיל את היכולות השונות בצורה הוליסטית, מסונכרנת והרמונית, ורק אחר כך יקבל את הזהות".
אם מדברים על זהויות – כשאתה התגייסת, היה לך חשוב לשרת דווקא בגולני. הרכיב הזה נראה בדיעבד מיותר בעיניך?
"נכון, היה לי חשוב, ואני גולנצ'יק עד היום. אבל בצה"ל היום זה אחרת. המ"כים שהגיעו אלינו לסגל מחטיבת גולני, שמים עכשיו כומתה אדומה, כי זו הכשרת קומנדו. הדבר החשוב עבורנו הוא שמעל לזהות היחידתית, הבוגרים שלנו יהיו קצינים שמבינים ויודעים איך להפעיל את יכולות היבשה באופן הטוב ביותר. אלה הקצינים שאנחנו רוצים לשדה הקרב".
יובל בזק, 58, צמח כאמור בחטיבת גולני. הוא עבר דרך כל סולם הפיקוד בחטיבה עד לתפקיד סמח"ט, ואחר כך פיקד על חטיבות החרמון והשומרון. אחד משלושת ילדיו, גיא ז"ל, נפל בקרב על קיבוץ כיסופים בשבעה באוקטובר. כדי להבין כיצד הגיע בזק לפיתוח התוכנית שאמורה לשנות את צה"ל מן היסוד, צריך לחזור 18 שנה לאחור, אל סיומה של מלחמת לבנון השנייה. בזק, אז ראש מחלקת תורת לחימה במטכ"ל, התבקש להוביל את הליך התחקור המטכ"לי ולרכז את המסקנות והלקחים מהלחימה. 31 סעיפים נכללו בדו"ח שהגיש, רובם המוחלט נגעו לניהול המלחמה ברמה הטקטית והאסטרטגית. "חלק מהמסקנות האלה יישמנו וחלק לא", הוא אומר היום, עם סיומה הזמני של עוד מערכה בלבנון. "כשסיימנו לתחקר, הרגשתי שלקציני צה"ל יש הרבה אומץ ונחישות, ושהם מצוינים בלחימה ובתכנון ברמה הטקטית – אבל מלחמה לא מתרחשת רק ברמה הזאת, אלא גם ברמות הגבוהות יותר, האסטרטגית והמערכתית. ובהן, באופן מסורתי, צה"ל פחות חזק. צבא זה מקצוע שצריך ללמוד אותו בצורה מסודרת, אבל התברר לי שחלק גדול מהמטה הכללי של 2006 לא עבר בכלל בפו"ם (המכללה לפיקוד ומטה – י"א), אף שזה המקום היחיד שמקנה את היסודות של המקצוע הצבאי, ומעניק הכשרה ארוכה ומעמיקה".
12 שנים לאחר מכן נפגש בזק עם אלוף תמיר ידעי, שנכנס אז לתפקידו כמפקד זרוע היבשה. ההיכרות ביניהם החלה עוד כששניהם היו מפקדי פלוגות בגדוד 51 של גולני, ובהמשך גם מפקדי גדודים מקבילים בחטיבה. ידעי ביקש מחברו להקים ולהוביל תוכנית שתיקח מגויסים טריים ותכשיר אותם להיות מפקדי העתיד של גדודי היבשה, מפקדים שיהיו בקיאים ברזי המקצוע הצבאי ברמה הגבוהה ביותר – זו שחסרה לקציני מלחמת לבנון השנייה. בזק נענה וייסד את תוכנית "ארז", על שמו של תא"ל ארז גרשטיין ז"ל. עד כה גייסה התוכנית שני מחזורים, ובעוד זמן לא רב יגויס השלישי.
"אנחנו נותנים להם את יסודות המקצוע הצבאי, מלמדים את ההיסטוריה הצבאית והבסיס לתורות הלחימה, וגם מעניקים הרגלי למידה, יכולת לקחת ספרי מקצוע וללמוד. בעולם שבו שדה הקרב מורכב כל כך והסביבה האסטרטגית מאתגרת כל כך, אנחנו צריך קצינים שיש להם כלים מקצועיים חזקים מאוד. מוטיבציה, כושר, חוסן ואומץ הם דברים חשובים, אבל חשוב לא פחות לרכוש ידע וכלים להתמודד עם המורכבויות. זה אחד המקצועות הסבוכים והקשים בעולם, ואצלנו לומדים אותו בצורה שטחית, ומתבססים על ניסיון בלבד. כדי להקנות לקצינים יסודות עמוקים ורחבים, וגם כושר ויכולות לחימה, צריך לתת להם הכשרה ארוכה".
"אם הגעת לסיירת מטכ"ל ולשייטת, רוב הסיכויים שלא תהיה קצין – כי באת לשם כדי להיות לוחם. בגדודים, רבים מאלה שיוצאים לקצונה הם אלה שעברו מיון לסיירות ולא התקבלו. זה הפרדוקס, וכך שדרת הפיקוד בנויה על בעלי איכויות נמוכות יותר"
כמה ארוכה ההכשרה עליה מדבר בזק? המסלול כולו משתרע על פני יותר משלוש שנים וחצי – מפתיחת הקורס הקדם־צבאי שנמשך שלושה חודשים, ועד לרגע שבו החניך מקבל מחלקה לפיקודו. "זה מסלול ההכשרה הכי ארוך בצה"ל", אומר בזק. כאן לדבריו טמון אחד האתגרים הגדולים ביותר בגיוס לתוכנית, כי המלש"בים מבינים שרק בסיומו של המסלול הארוך, כשהם כבר נושאים דרגות סגן על הכתפיים, הם יגיעו לשלב הביצוע. "אני אומר להם במפגשי החשיפה: אנחנו מחפשים אנשים שיכולים לרוץ למרחקים ארוכים, ויודעים להתאזר בסבלנות. היו כאלה שלא יכלו לחכות. 'יש עכשיו מלחמה ואני רוצה להילחם', הם אמרו והלכו ליחידות הקומנדו. בעיניי זה כמו ההבדל בין פרמדיק, שיש לו הרבה ניסיון והכשרה קצרה, ובין סטודנט לרפואה – שייקח זמן עד שהוא ייגע בחולה הראשון שלו, אבל בסוף הוא יהיה רופא, חוקר או מנתח. פרמדיק לא יגיע לשם".
אם לא די בכך, החניכים נדרשים לחתום מראש על התחייבות לשירות בן שבע שנים, במסלול שיוביל אותם לתפקיד מפקדי פלוגות. "בצה"ל מתגאים בכך שקצינים חותמים בכל פעם על הארכת שירות לשנה אחת בלבד, כי זו לא קריירה ולא צריך להתחייב לצבא. אבל ככה גם המערכת לא מתחייבת כלפיך ולא משקיעה בך יותר ממה שנדרש לתפקיד הבא. בשיטה הזאת קשה לרכוש את היסודות העמוקים הנצרכים, כי מקצוע שדורש הכשרה ארוכה, דורש גם התחייבות.
"לשמחתי, אחד הדברים שיצרנו ב'ארז' זו מחויבות הדדית. המתגייסים חותמים מראש, ואנחנו מצידנו מתחייבים כלפיהם להכשרה הטובה ביותר. מהרגע הראשון הרגשנו שאנחנו עושים היסטוריה ומייצרים שינוי פרדיגמה בצבא היבשה. הבנו מה יושב על הכתפיים שלנו, ובמידה מסוימת גם על כתפי החבר'ה הצעירים האלה. בכנס החשיפה הראשון אמרתי להם שיושבים ביניהם מח"טים, אלופים, רמטכ"לים ואולי גם ראש ממשלה, כי זה המקום שממנו תתפתח המנהיגות הצבאית והמדינית של ישראל. אנחנו רק מכיילים אותם לחשוב ולרצות להיות במקומות האלה".
בין "טוב" ל"הכי טוב"
לצד הצורך לשדרג את היכולות המקצועיות של שדרת הפיקוד הצה"לית, בזק גם אבחן כי איכות המפקדים בגדודי היבשה הולכת ופוחתת. האשמה, הוא אומר, מוטלת על היחידות המיוחדות והסיירות. "כשאני הגעתי בנובמבר 1984 לבקו"ם, לא היה לי עדיין שיבוץ כי לא עברנו תהליכי מיון מקדימים. ירדתי מהאוטובוס, נכנסתי לצריף ושם שאלו אותי לאן אני רוצה להתגייס. אמרתי 'רק גולני', ובערב הייתי כבר בדרך ליעד. באותם ימים כולם הגיעו לבקו"ם, למעט המיועדים לקורס טיס, לסיירת מטכ"ל, לשייטת 13 או לחובלים. לא היו כל היחידות המיוחדות שיש היום, כך שרוב האיכויות הגיעו לגדודים הרגילים. גם יחידות המודיעין לא נגעו במי שיש לו פרופיל קרבי. החל מאמצע שנות השמונים נפתחו עוד ועוד יחידות מיוחדות שממיינות מראש את המגויסים אליהן. המיון הזה, והקדימות שיש לאותן סיירות, לקחו מסה קריטית של חיילים בעלי איכויות גבוהות".
ביחידות המיוחדות, מוסיף בזק, לא פיתחו את היכולות הפיקודיות של הלוחמים, כי הערך החשוב ביותר מבחינתן הוא הלחימה כצוות. "אם הגעת לסיירת מטכ"ל ולשייטת, רוב הסיכויים שלא תהיה קצין – כי באת לשם כדי להיות לוחם. גם אם יש לך רצון להיות מפקד, אחרי שלושה חודשים אתה מעדיף להישאר עם החבר'ה בצוות. זה הסיפור של יחידה מיוחדת. ובגדודים, רבים מאלה שיצאו לקצונה הם אלה שעברו מיון לסיירות ולא התקבלו. זה הפרדוקס. כך הטובים ביותר לא צומחים לתוך שדרת הפיקוד, והיא בסופו של דבר בנויה על בעלי איכויות נמוכות יותר. הרעיון של תוכנית ארז הוא להפוך את הפרדיגמה".
את השיעור הזה, הוא אומר, צה"ל למד על בשרו במלחמת חרבות ברזל. "היו שטענו שהמלחמות של העידן הזה יתבססו בעיקר על לוחמת סייבר, ופחות על תמרון. המלחמה הנוכחית החזירה את כולם ליסודות ולהבנה שמלחמה זה תמרון קרקעי, ושם נקבעות התוצאות. לכן מ"פ, מג"ד או מח"ט קרביים הם הגורמים שמשפיעים על הביטחון הלאומי שלנו יותר מכל דבר אחר. איכותו של צה"ל היא כאיכות שדרת הפיקוד שלו, ואנחנו הבנו שהגיע הזמן שזרוע היבשה תתחרה על האיכויות הכי גבוהות שיש, כי ההבדל בין 'טוב' ל'הכי טוב' הוא הבדל של שמיים וארץ".
בזק נוהג להציג לחניכיו מטאפורה מעולם הכדורגל כדי להמחיש זאת. "יש בעולם 250 מיליון איש שמשחקים כדורגל, אבל רק 128 אלף שחקנים מקצוענים. גם מתוך אלה רק 1,500 – קצת יותר מאחוז – משחקים בליגות הטובות ביותר, ובגללם הכדורגל הוא משהו מיוחד. זו המשמעות של האיכויות הגבוהות ביותר. אנחנו, דרך תוכנית ארז, רצינו לעלות למגרש. לא ביקשנו שייתנו לנו את האיכויות הכי טובות, אלא שתהיה לנו האפשרות להתחרות עליהן. לשם כך צריך תוכנית אטרקטיבית, שיהיה לה ערך מוסף בעיני הנוער שמחפש אתגרים, ושתיתן את הכלים הטובים ביותר כדי להיות מפקדים מעולים".
אילו יכולות נדרשות ממפקד קרבי?
"לדעתי יש ארבע יכולות ליבה שחייבות להיות לו. הראשונה היא יכולת שכלית גבוהה, שמתבטאת בקבלת החלטות, בהערכת מצב, ביצירתיות ובדמיון – שגם הוא כלי עבודה של מפקד קרבי. כשאתה עושה תכנון מבצעי, אתה משתמש ביכולת השכלית שלך כדי לדמיין, לחשוב על תרחישים ולהתמודד עם אתגרים שעוד לא הופיעו. בחיל האוויר עושה את זה המטה המבצעי, ביבשה זה כל מפקד מחלקה. היכולת השנייה היא כושר גופני וחוסן פיזי, כי מפקד צריך להתמודד עם הקשיים של שדה קרב יבשתי – עליות, ירידות, חום, קור, חוסר שינה ועוד. שלישית, צריך חוסן מנטלי, כי בשדה הקרב שורר חוסר ודאות, יש כישלונות ונדרשת יכולת להתמודד עם זה. ובסוף צריך גם מנהיגות – יכולת בין־אישית שמאפשרת לך לרתום את החיילים שלך, לתת להם השראה ולשמש מודל כדי שיסתערו אחריך אל מול האש. אם אתה לא מחפש את כל זה כבר בהתחלה, יהיה קשה למצוא בהמשך, כי האיכותיים כאמור נלקחים ראשונים ליחידות האחרות. לכן אנחנו מסתכלים על ראשית הצירים, ופונים לבני הנוער האיכותיים ביותר כבר בשלב הראשון של המיון".
"היו כאלה שלא יכלו לחכות. 'יש עכשיו מלחמה ואני רוצה להילחם', הם אמרו והלכו ליחידות הקומנדו. בעיניי זה כמו ההבדל בין פרמדיק, שיש לו הרבה ניסיון והכשרה קצרה, ובין סטודנט לרפואה – שייקח זמן עד שהוא ייגע בחולה הראשון שלו, אבל בסוף הוא יהיה רופא, חוקר או מנתח. פרמדיק לא יגיע לשם"
מספרם של הצעירים שמגיעים לכנסי החשיפה של התוכנית הולך ועולה. בשנה הראשונה הגיעו 1,500 מתעניינים, שנה לאחר מכן 1,700, ולכנס השלישי עתידים להגיע קרוב ל־2,000. תהליך המיון כולל כמה שלבים, ובהם השתתפות ביום סיירות ועמידה בסף הציון הנדרש, בדגש על מדדי הפיקוד; סיום בהצלחה של אחד מתוך ארבעת הגיבושים המרכזיים – סיירת מטכ"ל, שייטת 13, קורס טיס או קורס חובלים; עמידה בתנאי סף אקדמיים שכוללים בגרות מלאה ומוגברת בציונים גבוהים; ומעבר מבדקי קצונה וראיונות אישיים. את ההליך המפרך הזה צולחים פחות מ־80 מועמדים בכל שנה, ואלה מגויסים בחודש ספטמבר לקורס קדם־צבאי שנמשך שלושה חודשים. לאחר מכן הם ממשיכים לטירונות בבא"ח גולני, אימון מתקדם וקורס לוחם מובחר בבית הספר לקומנדו יחד עם טירוני היחידות המובחרות, קורס לוחמה בטרור, סדרות ניווט, קורס פיקוד זוטר, קורס צניחה ופעילות מבצעית בזירות שונות.
כשנה וחצי אחרי גיוסם עוברים החניכים לפרק האקדמי, ולומדים באוניברסיטת תל־אביב לתואר ראשון במסלול דו־חוגי שכולל לימודי צבא וביטחון, מזרח תיכון, יזמות וטכנולוגיה. במקביל ללימודים, ובעיקר בחופשות הסמסטר, הם ממשיכים להעמיק במקצועות הצבאיים ועוברים מגוון רחב של קורסים והתנסויות: הכשרה של איש צוות בטנק, קורס חבלה והפעלת ציוד מכני הנדסי, הכשרה בהפעלת אש יבשתית ואווירית, סדרות בתחום איסוף ומודיעין, שיתוף פעולה עם חיל האוויר וגם אימונים עם צבאות זרים.
"כחלק מלמידת המקצוע הצבאי אתה נדרש לדעת את היסודות האקדמיים שיעזרו לך בהמשך לפתח, להבין ולהסתכל בצורה רחבה על בעיות מורכבות ברמה האסטרטגית והמבצעית", מסביר בזק. "זה משהו שלא נלמד בצבא באופן שיטתי. אם תהיה מג"ד, תפגוש את המקצוע הצבאי רק בפו"ם, וגם זה לא בטוח".
בקורס קצינים לא לומדים את כל זה?
"בבה"ד 1 לומדים להיות מפקד מחלקה, שעוסק במיקרו־טקטיקה. שאלתי פעם את ראש מחלקת הדרכה בחיל האוויר: פרחי הטיס לא עוברים בבה"ד 1, אז איך החיל מכשיר קצינים? הוא ענה שהם מכשירים רק טייסים, וזהו. שאלתי: איפה אתם מכשירים את מפקד חיל האוויר וראש מחלקת המבצעים? איפה אתה מלמד אותם את המקצוע הצבאי, בניין כוח, יסודות, תיאוריה ותכנון מבצעים? לצערי, במדינת ישראל לא פותחה תורה מסודרת לדברים האלה. פיתחנו המון דיסציפלינות, ויש כאן מסורת מהפלמ"ח שרואה בניסיון תחליף ללימודים המסודרים. אבל בסופו של יום, הניסיון לא מספיק. הרעיון החדשני שלנו אומר שכדי להיות קצין בצבא צריך ללמוד, לעבוד קשה, להיות משכיל וגם לוחם מצוין. אנחנו נותנים להם גם וגם – גם הכשרה של לוחם ברמת קומנדו, גם הכשרה אקדמית ברמת תואר ראשון וגם קורסי קצינים. כך בונים מפקד הרבה יותר שלם. התוכנית הזאת אמורה לייצר לך את היכולות כדי להיות מ"פ מצוין בשדה הקרב, לא בינוני. וזה מוביל אותי להיבט של הסטנדרטים שלנו, שעושים שינוי תרבותי".
השינוי שעליו מדבר בזק מתייחס לאמרות נפוצות בצה"ל כמו "לעשות הכי טוב עם מה שיש", "זה מה יש ועם זה ננצח", וכמובן "יהיה בסדר" הנצחי. "הסיסמאות האלה מושכות הרבה פעמים לבינוניות. בעבר היו ניסיונות להגדיר קריטריונים לרמת הכשירות של גדוד וכך לקבוע אם הוא כשיר או לא, אך בסוף ויתרו, כי הבינו שכל הגדודים שלנו יימצאו לא כשירים. בחיל האוויר, אם אתה לא עומד בדרישות ספציפיות – אתה לא טייס כשיר, ולכן לא תעלה למטוס. ביבשה זה לא קיים. אבל ארז היא תוכנית עילית, שאמורה להיצמד לסטנדרטים גבוהים ביותר. אנחנו רוצים לעצב דרישות סף ונורמות שלא מיישרות קו עם מה שיש, אלא מגביהות את הרף למה שצריך להיות.
"המבחן שלנו יהיה עד כמה החניכים יצליחו להטמיע את זה גם במקומות ובסביבה שיאתגרו אותם כל יום. האם יצליחו לקחת את היחידה למעלה, ולא ליישר קו כלפי מטה. ערך נוסף הוא השפעה והובלה: אני אומר להם כל הזמן שהמפקדים הכי טובים צריכים להיות במקומות הכי קשים, עם החיילים הכי בעייתיים, כאלה שלא רוצים להיות שם ואין להם מוטיבציה וכושר גופני. אנחנו רוצים מפקדים שהופכים את כל מי שמסביבם לטוב יותר. כי המדינה צריכה צבא יבשה איכותי. גם אם יחתמו על עוד הסכם שמבוסס על החלטה 1701, ברור שבשנים הקרובות נצטרך כוחות יבשה שיפעלו ויתחככו, תוך מינימום מחירים ומקסימום הישגים".
האליטיסטים ייכשלו
הרשימה הארוכה של תנאי הסף, מיונים ודרישות, מעלה מטבע הדברים את החשש ש"ארז" תהיה תוכנית אליטיסטית. בזק אומר כי הוא ועמיתיו להובלת המיזם ערים לכך ומקפידים שזה לא יקרה: "במבחן התוצאה זו יחידה מגוונת מאוד. יש לנו חיילים ממושבים, מערים, מקיבוצים, מהצפון ומהדרום, דתיים וחילונים. הגיוון חשוב לנו, ואנחנו נשמור עליו היטב. יש לנו מנגנונים שבעזרתם אנחנו נותנים הזדמנויות גם לאוכלוסיות מיעוט. ברור לנו שבכל אוכלוסייה יש איכויות גבוהות מאוד שהתוכנית יכולה להיות מקפצה עבורם, וגם אבן שואבת ודוגמה לסקטורים שלהם. הסוגיה של להיות עילית ולא אליטה היא חלק מהותי בתפיסה שלנו.
"מכאן יש לנו עוד ערך – צניעות וענווה. אנחנו מכינים אנשים להיות מפקדים וקצינים שמשתלבים בגדוד. להיות ראשונים בין שווים, מפקדים שמובילים חיילים מכל עם ישראל, וגורמים לחיילים להזדהות איתם. את הדברים האלה אי אפשר לעשות עם האף למעלה. בן־גוריון אמר שהטובים ביותר צריכים להיות מפקדים בצה"ל, ואנחנו מתכוונים ליצור את הטובים ביותר, לא כדי שילכו לעשות לביתם, אלא כדי שיהיו מפקדים טובים בגדודי היבשה. הקצינים שלנו צריכים להיות מחוברים בנימי נפשם לעם ישראל שמגיע לגדודים. אם הם יהיו אליטיסטים, אין להם סיכוי להיות מפקדים במקום כזה. הדי־אן־איי של התוכנית נועד לייצר מפקדים איכותיים מאוד, שמסוגלים לעשות פיקוד בגובה העיניים. לא רק שאין סתירה בין השניים, זו בדיוק המהות שאנחנו מחפשים.
"המ"כים שהגיעו אלינו לסגל מחטיבת גולני, שמים עכשיו כומתה אדומה, כי זו הכשרת קומנדו. הדבר החשוב עבורנו הוא שמעל לזהות היחידתית, הבוגרים שלנו יהיו קצינים שמבינים ויודעים איך להפעיל את יכולות היבשה באופן הטוב ביותר. אלה הקצינים שאנחנו רוצים לשדה הקרב"
"מנהיג צריך יכולת לדבר עם אנשים, להניע אותם ולהתחבר אליהם. אתה יכול להיות אחלה טייס, אבל סוציומט. אתה יכול להיות ב־8200, ולאכול כל היום במבה ולהשמין. ביבשה אתה לא יכול. התפקיד של טייס נגמר ברגע שהוא קיבל את ההחלטה ולחץ על כפתור. כמפקד קרבי, מרגע קבלת ההחלטה התפקיד שלך רק מתחיל, כי עכשיו אתה צריך להניע את האנשים ולממש את ההחלטה. אנחנו רוצים שהבוגרים שלנו ידעו לייצר השראה ולמצות את הפוטנציאל של החיילים שלהם. שיהיו אנשי מקצוע, וגם אנשי שטח. כי עם כל הכבוד, אנחנו לא מגדלים אותם בווסט־פוינט, אנחנו מגדלים אותם בבא"ח גולני ובבית הספר לקומנדו. הם צריכים להיות נווטים מצוינים ולדעת לפעול ולשרוד בשטח. החבר'ה של המחזור הראשון, שנמצאים איתנו כבר שנה וחצי, הם בפרופיל שאנחנו מחפשים".
משתתפי התוכנית עונדים תג של ארז וחובשים כומתה אדומה של בית הספר לקומנדו. לאחר סיום מסלול ההכשרה והלימודים, הם יעברו קורס קצינים בבה"ד 1 והשלמה חילית בהתאם לשיבוץ שיקבל כל אחד מהם. וכך, רק כשלוש שנים וחצי אחרי גיוסם לצה"ל, הם יצאו מהמעבדה של תוכנית ארז היישר לצבא היבשה. בזק מסביר שלמרות האינטנסיביות של המסלול, החניכים צוברים ניסיון מבצעי מספק לפני שהם הופכים למפקדים. "הם עושים פעילות מבצעית תוך כדי ההכשרה, כדי להתחכך ולהכיר את הגזרות, ועד שיהיו קצינים הם יעברו בכל גזרה. משתתפי המחזור הראשון יצאו כבר למעצרים, ועברו עכשיו חודש בלבנון. בהיבט הזה הם מקבלים יותר ובצורה סדורה יותר מכל חייל אחר".
עם זאת הוא מודה כי לחניכים אין ניסיון פיקודי – בניגוד למפקדי המחלקות מתוך הגדודים, שרובם שימשו מפקדי כיתות לפני שיצאו לקורס קצינים. "זו מגבלה שלקחנו בחשבון. היה לנו ברור שאם נרצה להקנות להם ניסיון פיקודי, המחיר הוא הארכת המסלול לארבע שנים, ולא רצינו להיות שם. אנחנו נותנים להם המון התנסויות פיקודיות תוך כדי ההכשרה, ועכשיו בתקופת האקדמיה הם המפקדים של עצמם. גם אני לפני ארבעים שנה יצאתי לקורס קצינים ב'זימון ישיר', ולא הייתי מפקד לפני שהייתי מ"מ. בשורה התחתונה, איכות יכולה לפצות על ניסיון. ברוב הצבאות בעולם לאורך ההיסטוריה, מפקדים קיבלו את תפקידם בלי שהיה להם ניסיון בפיקוד זוטר".
היתרון בגידול קצין בתנאי מעבדה, לדבריו, הוא היחס הפרטני. "זרוע היבשה היא ענקית, והיא מפתחת בכל שנה אלף קצינים ועוד 300 מפקדי פלוגות. היכולת להסתכל בתוך מסה כזאת על פרטים היא לא גבוהה. ב'ארז' יש יכולת הרבה יותר טובה לזהות פוטנציאל של אנשים בגיל צעיר מאוד, ולפתח אותם".
התוכנית הזאת יכולה להיות מודל לתוכניות אחרות בצבא?
"בוודאי. המטרה המשנית שלנו היא להיות תוכנית האצה וחממה להרבה תפיסות שבאוויר הפתוח קשה להן להתפתח. יש פה המון ידע שנצבר, ואנחנו חולקים אותו עם שאר היחידות".
בזק, שעומד בראש התוכנית, מוגדר כיועץ אזרחי שמועסק על ידי הצבא יחד עם המנהלת שלו. הוא מספר שיש לו קשר קרוב עם החניכים, החל מכנסי החשיפה, דרך תפקידו כראש ועדת הקבלה בתהליכי המיון, ועד שלבי ההכשרה שהוא מלווה. בהמשך הוא גם יעביר קורס אקדמי שקשור ליסודות המקצוע הצבאי. "אם אנחנו רוצים לעצב את הדורות הבאים של מפקדים ומנהיגים, אי אפשר לעשות את זה בשלט רחוק. הקשר וההיכרות האישיים הם חלק מהיכולת שלי להשפיע", הוא מסביר.
אנשי המנהלת כפופים למפקד זרוע היבשה, ומעדכנים אותו בכל שלב. כאזרחים הם לא יכולים כמובן לפקד על חיילים, ולכן יש גם מפקדה, שזכתה למספר 169, ובראשה מפקד בדרגת סגן־אלוף. "יצרנו מבנה ייחודי שמאפשר לנו לאחוז את המקל בשני קצותיו – מצד אחד לפתח כאן יחידה צבאית, עם חיילים ות"ש ונהלים צבאיים, ומצד שני יש מנהלת שעוסקת בעולמות פיתוח הידע. אלה שתי אונות של אותו מוח, שמאפשר לנו להשיג את המטרות השאפתניות שהצבנו".
היית רוצה להקים מסלול דומה לחרדים?
"הייתי שמח לראות חרדים אצלנו במסלול, ואין סיבה שלא. אם מחר מקימים חטיבה חרדית, אולי בעוד שנה־שנתיים יהיו חבר'ה חרדים שיתמיינו לתוכנית ארז ויהפכו לקצינים בחטיבה הזאת. אנחנו לא נעשה מסלול נבדל, אבל אנחנו רואים את התוכנית כמי שמפתחת תקינה לכל צבא היבשה".
נכון לעכשיו, אין חיילות בתוכנית. "בוודאי שיש נשים שיכולות להיות מפקדות במערך הגנת הגבולות", אומר ארז, "אבל זו סוגיה מורכבת, ומכיוון שמדובר בתוכנית חדשה, רצינו בהתחלה להקטין מורכבויות והחלטנו שבשלוש השנים הראשונות לא מתעסקים בזה. אנחנו בוודאי רואים נשים משתלבות אצלנו, אבל איך ובאיזה מודל – זה עוד לפנינו".
צחוקים תחת אש
על פי נתונים שפרסם אגף כוח אדם בצה"ל לאחרונה, כרבע מחללי צה"ל מ־7 באוקטובר 2023 ועד היום הם מפקדים וקצינים. בין אלה יש ארבעה מח"טים, חמישה מג"דים וכ־130 מפקדי פלוגות ומחלקות. "זה אתוס הפיקוד של צה"ל", אומר בזק. "אני אפילו לא צריך לדבר עליו עם החניכים. זה אחד הדברים החזקים ביותר, הוא לא נשחק, והמלחמה הנוכחית מנציחה את האיתנות שלו. אין לי ספק שמפקד בצה"ל, בוודאי כזה שצומח בתוכנית ארז, יהיה תמיד מלפנים. זו הסיבה למספרם הגבוה יחסית של המפקדים בין החללים.
"התבלבלנו קצת במלחמת לבנון השנייה, ומאז צה"ל עשה תיקון וחזר ליסודות שלו. לצערנו, המפקדים נפגעים, ולשמחתנו זה קורה כי הם מובילים את החיילים והם קובעים את התוצאות. כל אבדה, מי כמוני יודע, היא עולם ומלואו, אבל הנוכחות של המפקדים מקדימה היא זו שמאפשרת לצה"ל לנצח בקרבות פנים אל פנים, ולשמור מספר אבדות נמוך יחסית לקרבות כאלה".
"הסוגיה של דוגמה אישית, להיות לא רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים, היא אחד הדברים החשובים בנורמות הפיקודיות. לצערי, אנחנו עדיין רחוקים מלקיים את הציווי היסודי הזה בנוגע לכשלים של 7 באוקטובר"
כמי שלחם בעצמו בזירה הצפונית לא מעט, מה אתה חושב על הסכם הפסקת האש?
"במלחמה יש צד רציונלי: כגובה המטרות שהצבת, כך גובה ההישגים. הצבנו בדרום לבנון מטרות הגנתיות מינימליות – דחיקת חיזבאללה כדי לאפשר את חזרת התושבים – והשגנו את המטרות האלה. זו לא מטרה התקפית של הכרעת חיזבאללה. כוחות היבשה, אמ"ן וחיל האוויר רשמו הישגים יוצאים מן הכלל. ברמה האסטרטגית, מעל ההסדר והמציאות הביטחונית בדרום לבנון יש הרבה סימני שאלה. קודם כול, האם נצליח למנוע היווצרות מחודשת של האיום. צריך להיות ברור שחיזבאללה לא יקפל עכשיו את הדגלים שלו. יש לו מטרה היסטורית שלמענה הוא מתקיים – להשמיד את ישראל. חיזבאללה יצא מוכה ואפילו מובס, אבל לא אבדה תקוותו, ולכן הוא יפעל בכל דרך לחמש את עצמו שוב. כמו שהוא מצא רעיון מבצעי חדש אחרי 2006 ובנה את כוח רדואן, יכול להיות שגם הפעם הוא יעבוד בשיטה אחרת, ולא ייערך לקראת מתקפה בסגנון 7 באוקטובר.
"הנחת היסוד האבסולוטית היא שמנגנון בינלאומי לא יודע לפעול אל מול נחישות כזאת. השאלה היא אם ישראל תאמץ גישה פרו־אקטיבית, שלא נותנת לחיזבאללה לבנות את כוחו ומגלה אפס סובלנות מול כל פעילות טרור במרחב. גם אם נעשה זאת, יכול להיות שנאט את התעצמות האיום, אבל לא נוכל למנוע אותו. צריך לזכור שאיראן היא המעיין של כל הרוע הזה, ויש לה אסטרטגיה וחזון מרחיק לכת. גם היא ספגה לא מעט מכות בשנה האחרונה, אבל היא לא תיסוג. מול זה, אם ישראל תבחר לשתף פעולה עם ארצות הברית ומדינות ערב המתונות, נוכל להביא את איראן לדילמה קריטית – האם היא מבינה שהאסטרטגיה שבחרה מאיימת על היציבות הפנימית וקיום המשטר שלה, ולכן היא עוצרת, או שהיא ממשיכה בתוכניתה לבנות אימפריה שיעית ולהעלים את מדינת ישראל. באסטרטגיה נכונה אפשר להביא את איראן לשם. ככל שזה יתפתח בכיוון חיובי נוכל לצפות במציאות חדשה ואולי במזרח תיכון חדש, ואם זה יתפתח בכיוון שלילי, המלחמה הבאה היא עניין של זמן".
באחת התקריות האחרונות לפני הפסקת האש נהרגו סמל גור קהתי, לוחם בחטיבת גולני, וזאב "ז'אבו" ארליך, חוקר ארץ ישראל שהובא למקום כדי לסייע בסקירת מבנה עתיק. אל"מ במיל' יואב ירום, רמ"ט גולני שזימן את ארליך, הודיע על פרישתו מהתפקיד עוד לפני סיום התחקיר, וזאת מתוך "אחריות פיקודית", כדבריו. "מפקד לא נדרש 'לקחת אחריות', כי היא ממילא נמצאת כל הזמן על הכתפיים שלו", אומר בזק. "השאלה היא איזו עמדה אתה נוקט כשמתרחש כשל תחת אחריותך. אני מכיר את יואב הרבה שנים, הוא היה מ"פ אצלי בגדוד, ואני מעריך אותו מאוד כאדם, כמפקד ערכי וכאיש מקצוע. הוא תמיד היה דוגמה וסמל. כשקרה האירוע בדרום לבנון, שוחחתי איתו והוא אמר לי שפחות חשובות לו הדקויות, איך זה התרחש ומה החלק שלו, כי ברור לו לגמרי שזה קרה תחתיו והאחריות מונחת עליו. כך הוא נהג, וכך ראוי לנהוג.
"הסוגיה של דוגמה אישית, להיות לא רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים, היא אחד הדברים החשובים ביותר בנורמות הפיקודיות. לצערי, אנחנו עדיין רחוקים מלקיים את הציווי היסודי הזה בנוגע לכשלים של 7 באוקטובר. לא נוכל לרפא, להבריא ולשקם את הצבא אם אנשים יחכו שיראו להם את הדרך החוצה, ולא ייקחו בעצמם אחריות ויגידו 'הכישלון הזה קרה תחתיי'. זה כישלון בסדר גודל היסטורי, ולא חשוב כמה הם היו מעורבים, הם חייבים לקחת אחריות. זה עניין של נראות, ונורמות נבחנות בנראות שלהן, לא פחות מאשר בדקויות של עד כמה הייתי וידעתי. זה נכון מראש הממשלה ועד אחרון המפקדים בשטח".
7 באוקטובר היה עבורו גם אסון אישי כבד. שלושה חודשים קודם לכן, בנו גיא סיים מסלול וחזר לגדוד 51 שתפס קו בגזרה. בבוקר שמחת תורה, לאחר שהחלה פלישת חמאס לעוטף עזה, יצא כוח קטן של 14 לוחמים למרכז קיבוץ כיסופים כדי לבלום את המחבלים. גיא, אף שלא היה מוגן בשכפ"ץ קרמי, היה הראשון לפתוח באש לעבר הפולשים. כשהקרב עבר לצפון הקיבוץ, גיא פינה לאחור חבר פצוע, ואז דילג שוב קדימה. כדור מקלע פגע בליבו והוא נפל, אחרי ארבע שעות רצופות של לחימה תחת אש.
"יש כאן כאב עצום, אבל גם תחושת גאווה גדולה", אומר אביו. "גיא וחבריו הצליחו לשבש את ההתקפה על כיסופים, עיכבו את המחבלים והרגו לא מעט מהם. לוחמי גולני עמדו שם במשך שעות מול עשרות מחבלי נוח'בה מצוידים היטב, והצילו את קיבוץ כיסופים מגורל דומה לזה של בארי, כפר־עזה וניר־עוז. הם פעלו בתנאים בלתי אפשריים, אף אחד לא הכין או אימן אותם לזה, אבל כגולנצ'יקים הם עשו את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב.
"גיא היה ילד חכם ויצירתי בצורה יוצאת דופן. הוא ראה בצורה שונה את המציאות, היו לו יכולות בין־אישיות מופלאות והומור ייחודי. הוא היה הדבק של החבורה, מנהיג מלידה. החברים סיפרו שהוא נתן להם השראה בקרב, השרה עליהם ביטחון כשנלחם בגבורה ובלי פחד, וגם עשה צחוקים תוך כדי הלחימה והעלה את מצב הרוח. גיא אהב את החיים בדרך שלו, וחי חיים מלאים. יש לנו קצת נחמה בידיעה שהוא החליט להקריב את החיים שאהב כל כך, כדי להציל אחרים".
מההיבט הזה, הוא אומר, גיא לא לבד. "כשהתחלנו את תוכנית ארז, כולם אמרו שיש כאן דור של טיקטוק ומסכים שרק שואל מה יוצא לו מזה. אבל זה דור של לוחמים. גיא והחברים שלו התכוננו לצבא, היו במכינות, עבדו בחדר כושר הרבה יותר ממה שאנחנו עשינו, והלכו לגיבושים כדי להגיע לשירות משמעותי. היה לי ברור שזה דור שונה ממה שראו בו. והדור הזה ב־7 באוקטובר הציל את המדינה. הלוחמים הצעירים עם הרוח הישראלית הם שאפשרו למנוע קטסטרופה גדולה יותר. זו המורשת שלהם: לעשות שיהיה פה צבא טוב יותר, חברה ומדינה טובות יותר. את המחיר שהם שילמו אי אפשר להחזיר, אבל את המטרה שלמענה הם נלחמו, חובה על כולנו להשיג בצורה הכי טובה שיש".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
