ספרו החדש של הפילוסוף ד"ר שמעון אזולאי נפתח בממואר על אישה שלא ידעה קרוא וכתוב, ובכל זאת השפעתה על המחשבה שלו רחבה בהרבה מהשפעתם של גדולי הפילוסופים. זוהי אמו מרים, שהלכה לעולמה לפני חמש שנים, בגיל 90. מרים אזולאי לא השאירה אחריה אות כתובה ובקושי דיברה עברית, אך לדברי ד"ר אזולאי ככל שחולף הזמן, מתברר לו כי במובנים רבים הפילוסופיה וההגות החינוכית שהוא כותב הם בעצם ניסיון לכתוב את אמו.
"יש פה מחווה והערכה למישהי שנתנה בצורה עמוקה את כל חייה למעני ולמען אחיי", אומר לי אזולאי. "אישה מדהימה ומיוחדת במינה, שהבינה שהיא בונה שחקני משמעות ויוצרת קהילת משמעות, גם בלי לקרוא לזה כך. זה גם הומאז' לדור שלם של אמהות. ליבת מדינת ישראל היא אנשים, והחברה הישראלית צריכה להכיר בכך שיש מי שבונה אנשים. מבחינה היסטורית היו כאן רבים מאוד שאולי לא יצרו מוצרים ולא כתבו ספרים ושירים, אבל הולידו ובנו דור מדהים, שעכשיו הוא השדרה של הצבא, העשייה והשירות הציבורי. היו כאן הורים שלפעמים זלזלו בהם ופגעו בהם, ולא הכירו בתרומתם לחברה".
ההשפעה של מרים אזולאי על משנתו הפילוסופית של בנה – היום מרצה בכיר בחוג למדעי היהדות בקריה האקדמית אונו – באה לידי ביטוי עוד מראשית דרכו באקדמיה. כתלמיד בחוג לפילוסופיה עיצב לעצמו אזולאי את "מבחן אמא", אמת מידה שבאמצעותה גיבש דעה על רעיונות פילוסופיים שפגש במהלך השנים. "זה מרחב הפרכה", הוא מסביר. "אני בודק את העולם הפילוסופי דרך אמא שלי, כלומר לפי השאלה עד כמה זה תואם או לא תואם את חייה. הדוגמה הכי בולטת אולי היא פירמידת הצרכים המפורסמת של מאסלו (תיאוריה שטוענת שללא סיפוק צרכים בסיסיים, אדם לא יכול להגיע למימוש עצמי – א"ר). כל ההגות של מפתחי התיאוריה הזאת מתעלמת מנקודת המבט של אמא כלפי הילד שלה. אמא שלי לעולם לא הייתה טוענת שהיא קודם כול צריכה לנוח ולנמנם, לאכול ולשתות, ורק אז היא תדאג לילדים. הייתה לה עוצמה של משמעות, ובזכותה היא יכלה לכל קושי. למעשה, הפירמידה אצלה הייתה הפוכה. היא הקפידה לתת צדקה באופן קבוע, מתוך תפיסה שאומרת שתמיד יש מישהו שצריך יותר ממך. אלה היו גם הציפיות שלה מילדיה, ולכן היא דרשה מאיתנו תיקון עולם.
"ניקח גם את רעיון 'הבנאליות של הרוע' שניסחה חנה ארנדט (תיאוריה שלפיה כל אדם עלול להפוך לרוצח בנסיבות מסוימות, על פי ההקשר שבו הוא חי – א"ר). גם הוא לא עובר את 'מבחן אמא'. אמרתי למרצה שלימד אותנו את הרעיון הזה, שאמא שלי לא הייתה רוצחת תינוקות בשום מצב. גם כשהקריאו שיר של מחמוד דרוויש, שכתב ש'בשרו של הכובש יהיה לי למאכל', חטפתי עצבים. זו האופציה היחידה שעומדת בפני המדוכא? להרוג מישהו? אמא שלי הייתה מדוכאת באלף צורות מרגע שעלתה לארץ מאלג'יר, ובכל זאת היא לא חשבה לרגע לצאת לרחוב עם מצ'טה. דרך הפרספקטיבה הזאת של 'מבחן אמא', הרבה דברים שנחשבים טריוויאליים נראים פתאום מגוחכים".
המבחן הזה מקבל ביטוי גם בעבודתו כמרצה. "כשאני נותן לסטודנטים שלי מטלות, אני אומר להם: אל תכתבו לי עבודה סמינריונית שמסתמכת רק על מקורות אקדמיים, כי אז תסתובבו רק סביב מושגים. לא תהיה לכם פריצה של המציאות או של העבר, ולאט לאט תתנתקו. אני רוצה שתביאו מקורות מסבתא, מאמא, מהמציאות עצמה".
בחשיבה של אמו, אומר אזולאי, היו יצוקים מושגי המנהיגות, המשמעות והקהילה, גם בלי להשתמש במילים האלה. הספר החדש, "מהפכת המשמעות" (הוצאת ידיעות ספרים), מציב את המשמעות כרעיון המרכזי בחיים וכמנוע של הקיום האנושי, ותוקף את ההתמקדות ברעיון האושר וברדיפה אחריו. בכך הוא ממשיך להעמיק את המודל שהציג לפני כעשור בספרו הראשון, "קץ האושר – פילוסופיה ומשמעות החיים".
המאבק שלך במה שאתה מכנה "שפת האושר" הוא לא קצת דון קישוטי? יש סיכוי לנצח את השפה הזאת, שנוכחת כל כך בעולם שלנו?
"זה מאבק מאתגר, אבל לא חסר סיכוי. ככל שחולפות השנים אני רואה תנועה נרחבת מחשיבה של אושר לחשיבה של משמעות. גם המלחמה תרמה לכך. קח למשל את החיילים שלנו: אם תלך עכשיו לעזה או ללבנון, מישהו ידבר איתך על אושר? גם אם תלך אל הפצועים שמאושפזים בבתי החולים, תשמע מהם על הרצון שלהם לחזור לחזית, ולא תמצא שם דיבורים על אושר. בעיניי הדברים האלה מרגשים, כי הם מגלים שאנחנו עם שמדבר משמעות, אם תרצה או לא תרצה. זה חזק יותר עכשיו מאשר לפני חמש או עשר שנים. תהליכים מתרחשים גם בעולם האקדמי וגם בספרות. תראה מה קרה לפסיכולוגיה החיובית, שהבליטה את האושר ולאט־לאט מכניסה את המשמעות.
"אנשים חושבים שאני נגד אושר. אבל אני לא נוצרי, אני יהודי, ואני לא נגד אושר; אני נגד העליונות והראשוניות של האושר. זה דבר שונה לגמרי. אושר הוא תוצאה רצויה, אבל הוא אמור להיות תוצאה של משמעות. מה שמפריע לי ב'עולם האושר' הוא היעדר הנכונות להקריב. חשוב לי להילחם בתפיסה שאומר שאסור אף פעם להקריב כלום. אני לא רוצה להקריב סתם, אבל יש לי בעיה עם הניסיון הבלתי פוסק להסיר מהחיים שלנו כל קושי, סבל ומאמץ, כחלק מהמרדף אחרי האושר. אנשים רוצים הכול עכשיו, וזה לא עובד. המורים בבתי הספר לא נותנים שיעורי בית כדי שלתלמידים לא יהיה קשה, אבל אי אפשר לבנות מערכת חינוכית שלא מקריבים בה ושאין בה רגעים של קושי, אתגר ותהליכיות. המטרה היא לא להעלים את הקושי, אלא לתת לו משמעות".
מהפכת השניצל
אזולאי מבקש לבנות אצל קוראיו תודעת משמעות, שתחליף את תודעת האושר ואת תודעת הצרכים. "בתודעת אושר אני שואל מה אני מצפה מהעולם, ובתודעת משמעות אני שואל מה העולם מצפה ממני", הוא מסביר. "בתודעת אושר אני מתרכז ברגשות שלי ובהווה, ובתודעת משמעות אני מתרכז במעשים שלי ובעתיד. תנועת נוער יכולה להיות דוגמה טובה להבדל בין התודעות. היא עושה דבר מדהים: לוקחים ילד שחושב צרכים ושכל דבר מחליש אותו, ילד שלא מתקלח במים קרים ולא אוכל מזון קר – ופתאום הילד הזה מגיע למרחב שבו הוא מתקלח במים קרים ואוכל שניצל עם חול. הוא לא השתנה; השפה סביבו השתנתה. ממרחב שמדבר צרכים הוא הגיע למרחב שמדבר משמעות. אותו דבר קורה אחר כך גם בצבא".
"התרבות המערבית יצרה מודל של המנהיג כמנכ"ל: הוא צריך רק לדאוג שהכול יעבוד ויתנהל. אבל זה לא עובד כך. במדינת ישראל לא יכול להיות מנהיג שלא חושב רוח. אם תגיד להורים שאיבדו את בנם במלחמה, או לפצועים, שכל זה היה סתם – התוצאה תהיה פירוק של החברה. יש פה אתגר מנהיגותי אדיר: לתת משמעות להקרבה"
ויקטור פראנקל, בספרו "האדם מחפש משמעות", הסביר שמציאת משמעות תעזור לנו להתמודד עם כל אתגר. מה ההבדל בין התפיסות שלכם?
"קודם כול יש הבדל במודל של המשמעות. אצל פראנקל יש כמה נתיבים למשמעות, ואצלי היא בעיקר חריגה מעצמך. 'המשמעות הפנימית' שקיימת אצלו, היא מושג שלא עובד אצלי. אבל זה לא רק זה. הסיבה שבגללה קראתי לספר 'מהפכת המשמעות' קשורה לפראנקל: פראנקל נכשל. בוויכוח מה הן אבני היסוד של האדם, של התרבות, של ההתפתחות האנושית ושל הפסיכולוגיה, מצד אחד עמד פרויד שחשב יצרים ותשוקות, ומצד שני עמד פראנקל שחשב רעיונות ומשמעות. בהתמודדות ביניהם, פרויד ניצח: התרבות שלנו מדברת פרוידיאנית. פראנקל אולי הצליח כמטפל וכסופר, אבל תרבותית הוא נכשל. המשמעות לא הפכה למושג יסוד שדרכו אנחנו מסתכלים על המציאות. בפסיכולוגיה עוסקים בעיקר בעבר, שזו גישת פרויד, ולא בעתיד, כגישתו של פראנקל.
"דבר שני, הטעות הגדולה של פראנקל הייתה שהוא ראה את המשמעות כמשא חייו של האדם הפרטי. אני מציב את הקהילה, את המנהיגות ואת האחר כמשאב משמעות עבורך. לא הכול תלוי בך, יש לנו אחריות הדדית גם בשאלת המשמעות. מפקד, אב או מורה אחראי לא רק לכך שהחייל, הבן או התלמיד יאכל וישתה, אלא גם לבניית יסוד המשמעות שלו. אני רוצה להקים את 'צבא המשמעות', לגייס כמה שיותר אנשים שידברו משמעות מול משפחתם ומול עצמם".
לפי אזולאי, בגיל הזקנה הופכת המשמעות לאתגר גדול במיוחד. "אני חושב על יציאה לפנסיה כסיוט של חיי", הוא אומר. "צריכים לדעת איך עושים את זה כי פעמים רבות הפנסיה זורקת אנשים מעולם המשמעות. באופן כללי החברה המערבית המודרנית בנויה על לזרוק את הזקנים. היא בנתה את מרחבי המגורים מתוך מטרה כזו. מה זה שיכון לזוגות צעירים? זה אומר שאת אמא שלך לא תביא לפה, אבל גם אתה הרי בעוד דקה תהיה אמא שלך. זה חוסר הבנה שאנחנו חיים במרחב קהילתי רחב, שצריך לאפשר בו מקום מרחב, נוכחות וקיום גם לקטן וגם לגדול. הרוח של התרבות המערבית בתעסוקה, בתרבות ובעוד תחומים, היא שהזקן לא רצוי. סטודנטית אמרה לי פעם: אתה לא יכול להכחיש שההורים בשלב מסוים הופכים לנטל, כשאתה נאלץ לטפל באמא שלך. אמרתי לה שהבעיה הגדולה היא השימוש שלה במונח נטל. לטפל באמא שלך זה נטל? איך מגיעים לצורת החשיבה הזאת? החברה המערבית לא נותנת לקשיש את הזכות למשמעות. בחברה המסורתית זה אחרת".
צה"ל מורתע
כמי שמוזמן להרצות לפני מפקדים בצה"ל, אזולאי מספר שההיכרות עם הצבא עוררה אצלו חששות בשנים האחרונות. "לפני המלחמה הייתי בחרדה מסוימת. הייתה בי מחשבה שפילוסופיית האושר ופילוסופיית הצרכים חודרות גם לצבא, וכך אנחנו למעשה חופרים תחת החוסן היסודי שלנו. אנחנו פוחדים להקריב, פוחדים להתמודד, מסתכלים רק על מה טוב לנו ומה התנאים שנותנים לנו. פחדתי שאנחנו לא מוכנים למלחמה. גם אויבינו זיהו את זה. באופן תיאורטי הם היו רוצים להרוג את כולנו, אבל הם לא עד כדי כך מטורפים לחשוב שהם יכולים לעשות זאת. הם כן חשבו שנתפורר ונתפרק, שנהיה משותקים ושאנשים יברחו מפה. הדבר המדהים הוא שקרה בדיוק ההפך. בשבילי זה היה רגע התגלות של תדר היסוד של החברה היהודית והישראלית, שחששתי שהוא בסכנת היעלמות. זה גם מה שקצת דוחף עכשיו את הישראלים לדבר יותר על משמעות.
"ומכאן לשאלה שמעסיקה אותי היום – איך משמרים את זה. חוסן הוא נגזרת של משמעות וקהילה, ואני חושש שזה ייעלם. לכן בהרצאות אני מדבר על שפת המשמעות, כדי שנבנה את זה ונשמר הלאה. מקום נוסף שמוצאים בו את המשמעות בחברה שלנו הוא נושא הילודה. בכל העולם המערבי לא מולידים, ואצלנו כן. הבאת ילדים לעולם לא מגיעה מתוך חיפוש אושר, אלא מתוך משמעות וקהילה".
אתה כותב על הצורך ביצירת "קהילת משמעות". היום כל קבוצה בוואטסאפ או בפייסבוק קוראת לעצמה "קהילה". יש לך ביקורת על התופעה הזאת, של הקהילות הווירטואליות?
"אני מסכים שקהילת משמעות בשיאה לא יכולה להיות וירטואלית, כי היא מצריכה מפגש ונוכחות. הנחת היסוד שלי היא שהאדם לבדו לא מסוגל כמעט לממש את עצמו. הפרט הוא המושא של המשמעות, אבל ללא מעטפת שתיתן לו עוגנים וסדירויות שמאפשרים להתגבר על הכשלים והקשיים, אין לו כמעט סיכוי לממש את עצמו בשום צורה. אני זקוק לך ואתה זקוק לי. ועם זאת, אני נזהר מלבטל לגמרי את הקהילה הווירטואלית, כי היא יוצרת מרחב שבו אני יכול להתממש והחותם שלי יכול להדהד, גם מול אנשים שלא נמצאים באותו מקום ובאותו זמן. לפעמים קהילה כזאת גם מצילה אנשים. אם מישהו גר בפריפריה ויש לו תחום עניין מסוים שהוא רוצה לממש בו את עצמו, לא תמיד הוא ימצא מספיק שותפים לשם כך במרחב הפיזי שסביבו, אבל בזכות העולם הווירטואלי יש לו מרחב למימוש עצמי".
"לפעמים העולם הדתי חושב שמספיק שהוא יהיה משמעותי לך, והוא לא צריך לדרוש ממך עשייה. הציונות הדתית דווקא מדגישה שאתה לא יכול להסתפק במשמעות פסיבית; אתה חייב גם לעשות משהו, וזה קריטי. לעומת זאת, התפיסה החרדית סבורה שאתה לא אמור להיות משמעותי. זו גישה שיכולה להיות נכונה אולי בגלות, אבל לא בישראל"
גם מקומות העבודה ומוסדות החינוך, לפי אזולאי, הם קהילות משמעות. "אחת הביקורות שלי על מקומות העבודה היא שגם כשאומרים שם 'אנחנו משפחה', זה לא באמת. אין תכנון וחשיבה על המרחב התעסוקתי כמרחב קהילתי במובן העמוק של עוגנים וסדירויות, וגם לא במרחב הפיזי. מנהל חברה צריך להבין שאם הוא לא ייצור קהילת משמעות ושחקני משמעות – עובדים יעזבו אותו והארגון שלו יתנוון. זה בלט בתקופת הקורונה, שסיפקה מעין התגלות לגבי רמת הקהילתיות. יש מקומות עבודה שהתגלו אז כקהילת משמעות, ויש שלא. בכלל, הצורך בקהילתיות הומחש ביתר שאת בימי הקורונה. כשאנשים הלכו לסופר חמש פעמים כדי לחוות קהילתיות, הם הפנימו שכל מרחב ההוויה האנושי הוא קהילתי. פתאום הבנו שהחשיבה הפרסונלית היא בעייתית ומסוכנת. חשבנו שאפשר להעביר את הלימודים לבית באמצעות הזום, ואז גילינו שרוב החינוך מתחולל במבט ובנוכחות הפיזית. עד הקורונה עולם הקהילות היה נוכח אומנם, אבל לא יותר מדי, ופתאום הוא קיבל תאוצה עצומה".
לצד קהילת המשמעות, אזולאי מרבה לכתוב גם על הצורך במנהיגות מחוללת משמעות. "יש שלושה משברים", הוא מסביר. "משבר משמעות, משבר בדידות ומשבר מנהיגות. ופה טמון אחד הסודות הגדולים: בלי מנהיגות אין כלום. אין חיים אנושיים בלי מנהיגות, ואין קהילה אנושית בלי מנהיגות. כשאני אומר מנהיג, אני לא מתכוון רק למנהיג פוליטי, אלא גם לאבא, אמא, רב, מורה, מפקד או מנהל. אחת הבעיות שלנו היום היא שהמנהיגים בורחים מהמנהיגות, ואני מבין אותם – הם רואים בה כפיות טובה. אמרו להם שהפרט במרכז, אז הם מצפים שגם במשפחה או בבית הכנסת, בפלוגה או בכיתה, הם יהיו במרכז. אלא שבמנהיגות מחוללת משמעות אתה דואג לא רק למשחק החיים שלך, אלא גם לחיים של אחרים, וזה קשה ומאתגר וכפוי טובה.
"אובדן הדרך של ההגות המערבית ושל האקדמיה, שגורם למדעי הרוח והחברה להיות כמעט חסרי משמעות, מתחיל מכך שהם לא רואים את תפקידם כתיקון עולם. האקדמיה מחוברת לאדם, אבל לא מחוברת ולא מחויבת למקום שהיא חיה בו. היא עסוקה במשחקים מושגיים, ולא במגע עם עולם המעשה"
"אני מנסה להסביר איך מייצרים אצל מנהיגים את התודעה הזאת, שבעבר לא היה בכלל צורך לדבר עליה. את בניית המשפחה כקהילת משמעות קיבלנו בירושה באמצעות המערכת השמרנית שגדלנו בתוכה. אצל אמא שלי זו לא הייתה שאלה. אבל מושגי האושר והאינדיווידואליזם של העולם המודרני פירקו את זה. אי אפשר לבנות משפחה או כיתה בלי תודעת מנהיגות, והיום זו שפה שצריכים ללמוד".
בתקופת המלחמה התחדד גם הצורך בהפגנת מנהיגות במערכת הפוליטית. שמענו לא פעם את הדרישה מהמנהיגים להתעלות ולהיות ראויים לעם.
"אחד הדברים הגרועים שהתרבות המערבית יצרה הוא המודל של המנהיג כמנכ"ל: הוא צריך רק לדאוג שהכול יעבוד ויתנהל. אבל זה לא עובד כך. צריכים אתוס, צריכים מעטפת משותפת. במדינת ישראל אין ולא יכול להיות מנהיג שלא חושב רוח. אנחנו לא מדינה שמתנהלת רק באמצעות 'יד נעלמה'. אנשים פה מקריבים את חייהם, או דברים קטנים יותר. ילד שלא ראה את אביו 300 ימים בגלל מילואים, חייב לדעת שיש משמעות למחיר הזה. אם יגידו להורים שאיבדו את בנם במלחמה, או לפצועים, או לאנשים שהקריבו כסף וזמן, שכל זה היה סתם – התוצאה תהיה פירוק של החברה, פוסט־טראומה של מדינה שלמה. בני אדם מסוגלים לשאת סבל בתנאי שהוא לא לחינם. לכן יש פה אתגר מנהיגותי אדיר – לתת משמעות להקרבה".
המתפללים צריכים גם לריב
שמעון אזולאי (54) נשוי לכוכב, מורה ליוגה במקצועה, ומתגורר בנס־ציונה. הוא נולד וגדל בחדרה, במקום ששמו הרשמי היה אומנם "שכונת פאר", אבל בפועל היה זה שיכון עולים עמוס עוני ומצוקה. אחד מחמשת אחיו הגדולים נפטר בצעירותו כשטבע בבריכה בשכונה. שנתיים לאחר מכן הלך אבי המשפחה לעולמו, והאם מרים נותרה עם חמישה ילדים קטנים. "איך מודים לאישה שהקריבה את חייה עבורך?", כותב אזולאי בפתח ספרו. "איך מודים לאישה שקמה בכל בוקר ורצה למכולת בגשם ובקור להביא לחם לילדיה הקטנים? אישה שהפכה כל אבן ופתחה כל דלת כדי שלילדיה יהיו כל ספרי הלימוד, ושכל בוקר יתייצבו לספסל הלימודים מצוידים בכל הדרוש?"
בילדותו הוא למד בבית ספר ממלכתי־דתי, עד שבכיתה ז' מרד בלימודים ובדת. "זו הייתה אש של נעורים שבערה בי אז", אומר אזולאי. הוא עבר לבית ספר ממלכתי ולאחר מכן המשיך לתיכון "עמל" ולמד במגמת אלקטרוניקה. בצבא שירת כמדריך טכנאי אלקטרוניקה בחיל האוויר, ומיד לאחר השחרור פנה לחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, שם למד לתואר ראשון, לתואר שני ולדוקטורט. "אני לא רואה את עצמי כחוקר פילוסופיה אלא כפילוסוף", הוא אומר. "זה אולי נשמע יומרני, אבל פחות מעניינת אותי ההיסטוריה הפילוסופית ויותר החשיבה הפילוסופית. זו צורת ההסתכלות שלי על העולם – לחשוב על רעיונות ועל התשתית שלהם. כך הייתי מגיל צעיר מאוד".
במקביל ללימודי הפילוסופיה עסק אזולאי בחינוך, ובמשך שנים רבות עבד ביחידת המחקר והפיתוח של רשת החינוך "ברנקו וייס". "אובדן הדרך של ההגות המערבית ושל האקדמיה, שגורם למדעי הרוח והחברה להיות כמעט חסרי משמעות, מתחיל מכך שהם לא רואים את תפקידם כתיקון עולם", הוא אומר. "האקדמיה מחוברת לאדם, אבל לא מחוברת ולא מחויבת למקום שהיא חיה בו. היא עסוקה במשחקים מושגיים, ולא במגע עם עולם המעשה".
לו ולכוכב יש בת שמשרתת כקצינה בדובר צה"ל, ובן שלומד בכיתה י"א. "מייסר אותי שאין לי יותר ילדים", הוא אומר בכנות. "בשלב מאוחר הבנתי שאתה לא רק מגדל ילדים ונותן להם מה שהם צריכים, אלא מגדל ומעצב משפחה, וזה לא אותו דבר. הלוגיקה היא אחרת לגמרי, ויש כללים אחרים. למשל, ההחלטה אם הילדים יישנו יחד באותו חדר היא לא החלטה שולית. העולם המערבי פירק אותנו כשהרגיל אותנו שלכל אחד יש פינה משלו ועולם משלו. היהדות לעומת זאת נותנת למשפחה ולקהילה זמנים קבועים ומרחבים קבועים, וזה היופי שלה. בבית הכנסת אתה לא בונה רק מתפללים, אלא ציבור".
בבית הכנסת שהוא פוקד בכל שבת, מוצא אזולאי גם מנהיגות שמחוללת משמעות. "כשהרב קם לשאת את הדרשה שלו אני עומד, ולא משנה כמה אני מחזיק מעצמי כמרצה. בית הכנסת מעצב את המרחב באופן מסוים כדי לאפשר לך את המשמעות. אתה מבין שיש מקומות שצריכים לבנות עבורך מעטפת, וזה לא מפחית כלום מכבודך, ולא אומר עליך שום דבר".
למרות ההשראה שהוא שואב מקהילת בית הכנסת, אזולאי סבור שאמונה ודת לא תמיד מובילות לחיים של משמעות. "אמונה הופכת את העולם למשמעותי, אבל לא בהכרח הופכת אותך לבעל משמעות. יש פרט ויש קהילה: פרט ללא קהילה יהיה חסר משמעות, אבל קהילה ללא פרטים תהיה חסרת התפתחות. היהדות הבינה שצריך את שניהם, ובגלל זה אין בה אפיפיור ויש בה ריבוי קהילות. לא מספיק שבית הכנסת יהיה משמעותי לפרט, אני כפרט חייב שיהיו לי נתיבים כדי להיות משמעותי לבית הכנסת, וזה כבר סיפור אחר. בית הכנסת יהיה משמעותי למתפלל, אם יינתן גם לו להיות משמעותי. אצלנו הספרדים זה בא לידי ביטוי במעורבות של הקהל בתפילה, וגם במריבות של המתפללים", הוא מחייך.
"כשהקריאו שיר של מחמוד דרוויש (למטה), שכתב ש'בשרו של הכובש יהיה לי למאכל', חטפתי עצבים. זו האופציה היחידה שעומדת בפני המדוכא?. להרוג מישהו? אמא שלי הייתה מדוכאת באלף צורות מרגע שעלתה לארץ מאלג'יר, ובכל זאת היא לא חשבה לרגע לצאת לרחוב עם מצ'טה. דרך הפרספקטיבה הזאת של 'מבחן אמא', הרבה דברים שנחשבים טריוויאליים נראים פתאום מגוחכים"
"לפעמים העולם הדתי חושב שמספיק שהוא יהיה משמעותי לך, והוא לא צריך לדרוש ממך עשייה. הציונות הדתית דווקא מדגישה שאתה לא יכול להסתפק במשמעות פסיבית; אתה חייב גם לעשות משהו, וזה קריטי. לעומת זאת, התפיסה החרדית סבורה שאתה לא אמור להיות משמעותי. זו גישה שיכולה להיות נכונה אולי בגלות, אבל לא בישראל".
זה מתקשר גם לשאלת הגיוס?
"הלב שלי נשבר מהיעדר הגיוס של החרדים, אבל לא בגלל סוגיית השוויון בנטל. מה ששובר לי את הלב זה היעדר ההקשבה שלהם להיסטוריה ולהוויה. הרב ישכר טייכטל, שכתב את 'אם הבנים שמחה' (ספר העוסק בחשיבות העלייה לארץ ישראל, אהבת הארץ ולימוד זכות על הציונות – א"ר), היה יכול להישאר בעולם המקורות בלבד, אבל זה לא מה שהוא עשה. הוא אמר לעצמו: 'המציאות וההיסטוריה דופקות לי בדלת, ואני לא יכול להתעסק רק במושגים, כי משהו גדול קורה'. כואב לי שהחרדים לא מקשיבים לדפיקות האלה, לא במלחמת העולם השנייה וגם לא עכשיו".
את הספר הבא שלו מתכנן אזולאי להקדיש לקשר בין פילוסופיה לשואה. "השואה היא קודם כול כישלון של עולם ההגות. או שעולם ההגות היה משותק ולא הצליח להשפיע כדי לבנות עולם שלא מאפשר רצח של 6 מיליוני בני אדם במדינה הכי פילוסופית; או שעולם ההגות מטופש וחסר כוח ומנותק; או גרוע מזה – עולם המושגים שלו מעוות עד כדי כך שהוא מאפשר בתוכו את מה שקרה בשואה. יש לי ביקורת גם כלפי כל מוסדות הזיכרון שעוסקים בשואה, כי הם גרמו לנו עיוורון מפני הרוע. הם לא המחישו מספיק שיש דבר כזה, ושברוע נלחמים. אתה רואה היום את עיוורון המושגים בקמפוסים. מוסדות זיכרון השואה צריכים לעבור רה־אורגניזציה.
"אני אגב חושב שכל זרמי העומק ואנרגיית היסוד של החברה הישראלית, מקורם בעולם השואה, בפרשנות שלה ובמסקנות ממנה. שבעה באוקטובר הוכיח שכל מה שחשבנו כפרנואידים־כביכול, התברר כנכון. אויבינו לא מבינים את מקומה של השואה בחברה הישראלית. אם הם היו מבינים, היה פה שלום כבר מחר".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
