"נכנסתי מטר לתוך הבית, הסתובבתי אחורה, וראיתי שלושה קצינים במדים"

כשדוד ווידנבאום מלווה אותי לביתו של צביקה גרינגליק, הוא שואל למה בחרתי לעשות כתבה דווקא עליהם – על משפחתו, על משפחת גרינגליק, על משפחת טואף ומשפחת בן־הרוש, על משפחת בר־און ומשפחת צ'יטיז, על משפחת אסולין ומשפחת מור. "בגלל צירוף המקרים המחריד של כל כך הרבה נופלים משכונה אחת ומרחוב אחד ברעננה", אני עונה, מופתעת מהשאלה. ווידנבאום, אביו של רס"ר במיל' דן ווידנבאום שנפל בקרב בעזה, מסתכל עליי בשוויון נפש ואומר: "באותה המידה את יכולה לכתוב על צירוף המקרים המחריד של כל כך הרבה נופלים משכונה אחת קטנה ששמה ישראל".

בדצמבר שעבר לא היה אפשר למצוא חנייה ברחוב רבוצקי. שבעה רדפה שבעה, מנחם החליף מנחם, מודעת אבל בפינה אחת הוחלפה במודעת אזכרה בפינה אחרת. היום שלט ענק של תפילה לשלום חיילי צה"ל תלוי ברחוב, ליד הבתים מוצבים שלטי זיכרון גדולים להנצחת הנופלים, ואינספור דבקיות עם משפטי השראה ומורשת מודבקות על המכוניות החונות. אני נפגשת עם המשפחות בביתו של צביקה גרינגליק, אביו של סרן במיל' שאול גרינגליק. האב כבר הכין מראש את הנשק הסודי שלו לשיחות מהסוג הזה – בקבוק ויסקי משובח. בהמשך כולם ישתו ממנו, צעירים ומבוגרים כאחד, כדי להחליק בגרון את הכאב הצורב של הסיפור האישי.

האווירה בין המשפחות נינוחה. ניכר שהן מכירות היטב, ובנסיבות המצערות הפכו למעין קרובי משפחה. גם אם ההיכרות ביניהן הייתה בעבר שכנות מנומסת, השכול הידק את הקשרים. רס"ן משה אברהם בר־און נפל ב־12 בדצמבר 23', ושאול גרינגליק השתתף בהלוויה, שבועיים בדיוק לפני מותו שלו. ב־18 בדצמבר נפל רס"ר במיל' דניאל יעקב בן־הרוש, ומשפחת צ'יטיז הגיעה לנחם את משפחת בן־הרוש. למחרת סיום השבעה על דניאל, ב־26 בדצמבר, נפלו סרן ירון אליעזר צ'יטיז וסרן שאול גרינגליק. ביום ההלוויה של ירון הביאה משפחת בן־הרוש ארוחת בוקר למשפחת צ'יטיז, וביום האחרון של השבעה חזרו בני משפחת גרינגליק מהעלייה לקברו של שאול היישר אל בית משפחת צ'יטיז, כדי להספיק לנחם את חבריהם.

בילדותו היה שאול גרינגליק קופץ מעל לגדר של אחד השכנים, כדי לשחק אצלו בחצר. אותו שכן פנה אל צביקה במהלך המלחמה ואמר שצריך להזמין רב "שיגרש את הצרות" מהשכונה. "החברותא שלו והשכן שלו מהצד השני הוא שמריה טואף, סבו של סרן דניאל מימון טואף ז"ל, שנפל גם הוא במלחמה (ב־17 בספטמבר 2024, א"פ). הוא מצא את עצמו בין טואף לגרינגליק", מספר צביקה בבדיחות הדעת. "אני חשבתי שאם רב יבוא לברך את השכונה, זה יעבור לשכונה אחרת. אמרתי לשכן שזו לא שכונה שצריכה ברכה. האנשים כאן לא עושים חטאים, להפך, הם עושים מצוות. צריך לבוא להתברך פה. בכל מקום שאתה עובר כאן…"

"…אתה רואה בתים שגרו בהם צדיקים", ממשיך אותו דוד ווידנבאום.

צביקה גרינגליק: "כן, מפה הם יצאו למלחמה. אנשים התחילו לדבר על 'שכונה שיש בה הרבה נופלים', וזה נכון, אבל אין לנו תשובה למה דווקא כאן. אני בטוח שיש פה טוב, לא צריך לחשוש מאיזו קללה. ההערה של השכן הייתה טבעית לגמרי, אני לא בא בטענות: ככה אנשים מגיבים לצירופי מקרים נוראיים כאלה".

בימי התפרצות הקורונה הקימו צביקה גרינגליק ושמריה טואף מניין תפילה בסמטת הרחוב. בית הכנסת החיצוני הזה המשיך להתקיים גם הרבה אחרי המגפה. "כשהבן שלי שלמה היה מגיע לשבת, הוא היה מביא איתו את שלושת הבנים, ובהם דניאל ז"ל", מספר שמריה טואף. "ביחד היינו 'סוגרים' חצי מניין".

דניאל צ'יטיז, אחיו של סרן ירון צ'יטיז: "רק אתמול הבנתי שירוני ודניאל בן־הרוש העבירו יחד כמעט את כל השירות – הטירונות, קורס מ"כים ובתפקידי מ"כים. מיד עולות בזיכרון התמונות שלהם, מובילים את הלוחמים במסע לעבר קבלת הכומתה הסגולה. עצוב שהם נפלו באותו התפקיד במלחמה"

כשבתו של שמריה רצתה להודיע לו על נפילתו של דניאל, אחיינה, היא חששה מהשלכותיה של הבשורה עליו, ולכן פנתה אל גרינגליק השכן, שכבר היה לו ניסיון משלו בקבלת הודעות כאלה. "היא התקשרה ואמרה לי שהיא בחו"ל וצריכה את העזרה שלי", מספר גרינגליק. "אמרתי לה שגם אני בחו"ל. היא אמרה שהבן של שלמה נפל, ושהיא רצתה שאהיה שם כשמודיעים לשמריה. אמרתי לה שאני אוודא שבעת ההודעה יהיה שם מאיר, שגם הוא מתפלל קבוע במניין בסמטה, ושיגיע גם רופא. התקשרתי אל מאיר והוא היה מוכן. התקשרתי גם לסטיבן, רופא מהמניין, שיבוא לשם. בשש וחצי בבוקר כולם התייצבו. ברוך השם, לא היה צורך באף אחד מאלה. טואף הוא ממשפחה של אנשים חזקים, הרבנים הראשיים של איטליה".

שמריה טואף: "כשהודיעו לי צעקתי 'אוי, אוי, אוי', וזהו. אחר כך הלכתי לספר לאשתי, שהייתה בקומה למעלה, ובכינו יחד. לא יכולתי לעשות שום דבר מעבר לזה. דניאל היה מיוחד מאוד. עניו. תמיד היה צוחק, תמיד היה לו חיוך עצום על הפנים, תמיד אמר שהכול בסדר".

דוד ווידנבאום, אביו של רס"ר דן ווידנבאום: "כמה ימים לפני שדן נפל דיברנו איתו, ואשתי שמעה בקול שלו משהו לא טוב. כל השבוע היא לא הצליחה להביא את עצמה לבקש שהגזרה תתבטל, רק ביקשה שזה לא יקרה היום. שלוש שעות לפני שבת, הקב"ה כבר רצה אותו"

דניאל טואף מונה בתחילת ינואר לסגן מפקד פלוגה בגדוד שקד של חטיבת גבעתי. הוא החליף בתפקיד את ירון צ'יטיז, שנהרג ימים ספורים קודם לכן. "רק אתמול הבנתי שירוני ודניאל העבירו יחד כמעט את כל השירות – טירונות, קורס מ"כים ובתפקידי מ"כים", מספר דניאל צ'יטיז, אחיו של ירון. "הם היו חברים טובים מאוד. כשראינו את הפרסום על מותו של דניאל טואף, חזרנו אחורה 38 שבועות בדיוק, ליום רביעי בשש בבוקר, כשירון נהרג. מיד עלו בזיכרון התמונות של שניהם יחד לאורך המסלול, או מובילים את הלוחמים במסע לעבר קבלת הכומתה הסגולה. עצוב לדעת שהם נפלו באותו התפקיד. הקשר של המשפחה שלנו ושל משפחת טואף נחתם בכאב".

רק לא היום

שותפות הגורל והטשטוש בין האבל הפרטי והלאומי קיבלו ביטוי שוב ושוב, בדרכים שונות, במהלך הפגישה עם בני המשפחות השכולות של שבעת הנופלים. רוב המשפחות הן של עולים ובני עולים שהגיעו ארצה מתוך ציונות ואהבת ישראל, ואולי גם זה משפיע על תפיסת השכול בתודעתן. מתוך כך אפשר להתחיל להבין את השינוי שעברו חלק מהמשפחות לאחר נפילת יקיריהן.

"עלינו מצרפת לפני 15 שנה", מספרת רֵבֶּקָה בר־און, אחותו של משה בר־און. "הגענו לארץ אחרי מלחמת לבנון השנייה. הערכנו את המדינה, אבל לא הבנו את סדר הגודל של המחיר שנדרש כדי להיות אזרחים בה. אמא שלי לא מדברת עברית, למרות השנים שעברו. הרבה פעמים חושבים שהיא עדיין עולה חדשה. אבל היום היא מצהירה 'אני ישראלית', והתחילה ללמוד עברית באולפן".

גם משפחת בן־הרוש עלתה מצרפת. "אנחנו עולים חדשים ותיקים, 41 שנה בארץ", מספרת אירן, אמו של דניאל. "עלינו מתוך ציונות, הגענו לכאן עם שלושה ילדים קטנים, כשהקטנה ביותר הייתה בת שלושה חודשים. כשפגשתי את בעלי, הדבר הראשון שהוא שאל אותי היה אם ארצה לעלות לישראל. מבחינתי זו לא הייתה שאלה בכלל. אחרי שעלינו, רצינו שיהיה לנו ילד צבר. ככה הבאנו את דניאל, בן הזקונים שלנו.

"שני הבנים הגדולים שלנו קצינים, אחד בגבעתי והאחר בעורב גולני. דניאל רצה להיות כמותם והתגייס לצנחנים. הוא נפצע ברגל במהלך השירות הסדיר ולא הצליח להגיע לקורס קצינים, אז במילואים הוא עשה הכול כדי להיות קרבי, והתקבל לחטיבה המוצנחת 551. הוא היה נשוי, אב לילד בן שלוש. לפני שנתיים הוא התקבל ללימודי פיזיותרפיה, לאחר מאמצים רבים. הוא סיים שנה ראשונה, ורק חיכה שתתחיל כבר השנה השנייה. בכל פעם שדיברנו בטלפון הוא שאל מתי ייפתחו הלימודים באוניברסיטאות".

ב־7 באוקטובר שלושת הבנים של משפחת בן־הרוש יצאו למלחמה. היחידה של דניאל התאמנה לקראת הכניסה לעזה, "עד שבאחת השבתות הוא התקשר הביתה, למרות שאנחנו לא עונים בשבת, ואמר שהם נכנסים. הוא ביקש שלא נדאג כי הוא לא בחזית, כך שבכל התקופה הזאת לא העלינו בדעתנו שמשהו מהסוג הזה יכול לקרות. ב־18 בדצמבר הוא נפל. הגיעו אליי לעבודה כדי להודיע לי, ונאסר עליי לדבר על זה או לספר לאף אחד אחר מהמשפחה. מנעו ממני גם לצאת לאסוף את הנכדים. אחרי ההודעה לקיתי בסינדרום הלב השבור ואושפזתי למשך שלושה ימים. הגעתי להלוויה על כיסא גלגלים ועם רופא מהמחלקה שהיה צמוד אליי".

בעלה, ז'ראר בן־הרוש, התקשר לבני משפחתו לפני שקיבל את ההודעה, ואיש לא ענה. הוא נכנס לתפילת מנחה, ופתאום הטלפון רטט. "סיימתי את התפילה ורצתי אל הבן שלי, מיכאל, שגר גם הוא ברעננה. פתאום ראיתי שם את אשתי, ולא הבנתי מה היא עושה שם. נכנסתי מטר אחד אל תוך הבית, הסתובבתי אחורה, ואז ראיתי שלושה קצינים במדים".

גרינגליק מסביר: "לפני שהם מודיעים, מישהו בלבוש אזרחי הולך לבדוק איפה הבית ואם המשפחה נמצאת. אחרי שהוא מוודא את המיקום ורואה שכולם שם, הוא חוזר לאוטו ומחליף למדי צה"ל. אם במקרה אחד מבני המשפחה נמצא למשל בבית הכנסת, הם מחכים עד שהוא יחזור מהתפילה, ורק אז יוצאים מהאוטו והולכים לכיוון הבית שלו. בכל פעם שיצאתי מבית הכנסת הייתי מסתכל לתוך המכוניות, מנסה לבדוק אם יש מישהו שמחכה להודיע".

זה מה שקרה גם למשפחת ווידנבאום לאחר נפילתו של דן, ב־12 בינואר. בערב שבת התפלל דוד בבית הכנסת, ואשתו חיכתה בבית. "הם דפקו על הדלת מיד אחרי שחזרתי מבית הכנסת. אמרתי לעצמי שהם בטח הסתכלו מבחוץ, כדי לא להודיע לאשתי כשאני עדיין לא שם", מספר האב. "הם עמדו בצד וחיכו לי שאחזור, אבל לא שמו לב שאשתי הלכה בינתיים אל השכנה. כשיצאה מבית השכנים, היא ראתה את שלושת הקצינים מתקרבים לבית. מרוב פחד היא ברחה מהר בחזרה, לא רצתה לדעת לאיזה בית הם נכנסים. אחרי דקה היא יצאה שוב וראתה שהם אצלנו. המחזה של שלושה קצינים שמגיעים כדי להודיע על נפילת חייל כבר היה מוכר, זה קרה כמה פעמים ברחוב שלנו. אחת השכנות סיפרה לנו שכשהיא ראתה קצינים נכנסים לסמטה, הלב שלה הפסיק לפעום לכמה רגעים, עד שראתה לאיזה בית הם נכנסים".

עדנה מור, אמה של סמל שיראל מור: "אני רק רוצה שקט, רוצה להיות לבד. לא רוצה את המבטים המרחמים, ולא רוצה לשמוע אנשים שאומרים שלא הייתי צריכה לתת לה ללכת לצבא. שיראל הייתה דעתנית מאוד ורצתה לשרת בתפקיד משמעותי, לא לטפל בניירת באיזה משרד"

משפחת ווידנבאום עלתה ארצה מבלגיה, "כדי שהילדים שלנו יגדלו בחברת יהודים, בתרבות יהודית. רצינו שיהיו להם חברים באותו ראש. היהדות והציונות חשובות לנו. כשגרנו בבלגיה לא הייתה שם אנטישמיות כמו שיש עכשיו, אז המטרה של העלייה הייתה הילדים – וברוך השם, הילדות שלהם בארץ הייתה באמת טובה. הם נהנו מהשנים ההן, גם בלימודים, גם עם החברים, גם בספורט. בכל פעם שחזרו מבית הספר הייתי שואל אותם איך היה, והם היו עונים 'כיף'. אמרתי להם שזה לא יכול להיות, אבל באמת היה להם כיף".

עברה אצלך המחשבה שאם הייתם ממשיכים לגור בבלגיה, דן לא היה צריך להתגייס?

"אני לא מתחרט שעלינו לארץ. לאשתי קצת קשה, ואני מבין אותה. כשהבן שלי אמר שהוא מתכוון להתגייס לקרבי, היא התחילה לדבר על זה שהיא רוצה שנטייל יחד ונצלם תמונות. סף החרדה שלה עלה והיא פחדה מאוד. אבל הבנים שלנו לא ויתרו על קרבי, זה היה חזק יותר מהכול. אנחנו ניסינו לכוון אותם ל־8200, והם התקבלו גם לשם וגם לקרבי, אבל רצו רק סיירות. גם הגדול, גם דן. נתקלנו עכשיו בטקס אזכרה באוניברסיטת תל־אביב במשפט שכתב אחד מהנופלים: 'הגיע תורי'. גם הבנים שלנו אמרו לנו שאם הם לא יעשו את זה, מי כן?

"כמה ימים לפני שדן נפל דיברנו איתו, ואשתי מספרת שהיא שמעה בקול שלו משהו לא טוב. בתחושה שלה, בפנים, היא הרגישה שזה יקרה. כל השבוע היא לא הצליחה להביא את עצמה לבקש שהגזרה תתבטל, רק ביקשה בכל יום – שזה לא יקרה היום. אבל שלוש שעות לפני שבת, הקב"ה כבר רצה אותו לידו".

שכול ואלכוהול

משפחת מור, שעלתה מברית המועצות לשעבר, לא השתתפה במפגש. הבת, סמל שיראל מור, שירתה כתצפיתנית בנחל־עוז. בת 19 בלבד הייתה בנופלה. אמה עדנה מספרת לי בשיחה בינינו, לאחר מפגש המשפחות, שהכירה את משפחת גרינגליק באופן אישי עוד לפני המלחמה: הילדים שלהם ושיראל למדו אצל אותה מורה לפסנתר. "היינו נפגשים קבוע בקונצרטים", היא אומרת. "גרינגליק באו לנחם אותנו אחרי 7 באוקטובר. אני הלכתי בהמשך לנחם רק אותם. אין לי כוח נפשי ללכת אל המשפחות של כל הנופלים. אני במצב שאני רק רוצה שקט, רוצה להיות לבד. התנתקתי בשנה האחרונה גם מהאחיות שלי.

"אני לא רוצה את המבטים המרחמים, ולא רוצה לשמוע אנשים שאומרים שלא הייתי צריכה לתת לה ללכת לצבא. מצד אחד אני מרגישה אשמה, ומצד שני לא, כי שיראל הייתה דעתנית מאוד ורצתה לשרת בתפקיד משמעותי, לא לטפל בניירת באיזה משרד. מאז שהיא נפלה אני משתדלת שלא להסתובב ברחובות של רעננה. זה טראומטי בשבילי, לעבור במקומות ששיראל גדלה בהם. אני כל הזמן מצפה לראות את הבת שלי יוצאת מאיזו חנות".

במפגש עצמו, צביקה גרינגליק פותח כמובטח את בקבוק הוויסקי וממלא כוסיות בנוזל הזהוב. "זה מה שיעשה טוב לאנשים", הוא אומר, והמשפחות השכולות שותות לחיים. "זה הדבר הכי טוב", מוסיף גרינגליק. "כשאנחנו באזכרות, כל הזמן אנחנו מוציאים ויסקי".

דניאל צ'יטיז: "שכול ואלכוהול".

דוד ווידנבאום: "אני כל הזמן אומר שאנחנו לא משפחה שכולה, אנחנו משפחה שכולה שמחה. צריך כל הזמן לזכור, להיזכר ולהתחבר לזה. לא תמיד זה פשוט".

כשמשה בר־און נפל, אחותו רבקה הייתה חודשיים לפני חתונתה. גם היא גרה ברחוב רבוצקי, ובעלה לוחם בעזה. "אחרי שאחי נהרג אמרו לי לעבור דירה, כי כולם ברחוב הזה מתים", היא אומרת. "זה נאמר בחצי בדיחה, אבל אי אפשר להתעלם מכך שיש כאן כל כך הרבה נופלים".

היא ראתה אמבולנס עומד מתחת לבית, וכבר הבינה. "אחותי התקשרה אליי, ואמרתי לה לילה טוב ולא סיפרתי לה מה ראיתי. אחרי שהקצינים הודיעו לי, הלכנו איתם לעוד אחות שגרה ברעננה כדי להודיע לה".

צביקה גרינגליק, אביו של סרן שאול גרינגליק: "אחד השכנים אמר שצריך להזמין רב שיגרש את הצרות מהשכונה. אמרתי שזו לא שכונה שצריכה ברכה. האנשים כאן לא עושים חטאים, להפך, הם עושים מצוות. צריך לבוא להתברך פה"

גם הם משפחת עולים, הגיעו ארצה מצרפת לפני 15 שנה, ארבע בנות ובן אחד. "כשמשה התגייס לקרבי אף אחד בבית לא ידע בכלל מה זה קרבי, וכשהוא מונה למ"פ אף אחד בבית לא ידע מה זה מ"פ. בתחילת המלחמה אנחנו האחיות דאגנו, כי כבר ידענו מה זה מ"פ בגולני, אבל ההורים לא הבינו, ואני חושבת שהם הופתעו ממש. העולים, באופן כללי, מופתעים מהמלחמה. לא הבנו מה המשמעות של להיות אזרחים בישראל. אני חושבת שהיום אנחנו מתחילים להבין.

"אחותי הקטנה בקבע, אני במילואים עשרה חודשים, אנחנו לא מפסיקים לשרת. זה שאחי נפל בקרב לא מפחיד אותנו, בדיוק כמו שאמר ווידנבאום – הם צדיקים, הם עשו את מה שהיו צריכים לעשות. אז אנחנו נמשיך להתגייס לקרבי ולגדל על הערכים האלה, לא לפחד, להיות שם. לא רצינו לשלם את המחיר, אבל כבר שילמנו. בעלי חזר לעזה עוד לפני שנגמרה השבעה".

איך הסכמת שהוא ייכנס לעזה, כשהכול טרי כל כך?

"אי אפשר לעצור את הלוחמים האלה. אני חושבת שרוב ההורים פה, אם היו יכולים ללבוש מדים ולהיכנס בעצמם לעזה, היו עושים את זה. אלה הערכים שהם הנחילו לילדים שלהם. מבחינת בעלי זו הדרך שלו להנציח את משה, שהיה חבר שלו. לא אשקר, יש חרדה. כל דפיקה בדלת מחזירה אותי אחורה. באמת, זה מה שעובר לי בראש, אבל…"

קולות מתקוממים נשמעים מכל העברים: "מי דופק היום בדלת? כל המלחמה הזאת ביקשנו לא לדפוק בדלת".

גרינגליק: "אבל בסוף אי אפשר לעצור את זה".

בר־און: "זה מפחיד, אבל את רואה מקרה של חייל שחטף 12 כדורים וניצל, ומקרה של מישהו שעמד בדיוק במקום מסוים ונהרג. זה באמת עניין של אמונה. גם בתחקירים, כשמנסים לחפש איך זה היה יכול להימנע – מה זאת אומרת 'היה יכול להימנע'? הכול מתוכנן מראש. חייל אחד עמד פה וחי, וחייל אחר במרחק לא גדול ממנו נהרג. איך אפשר להסביר את זה?"

דבורה אסולין היא אמו של סמ"ר ראובן מרק מורדכי אסולין, שנפל ב־5 במאי, "חודשיים לפני שחגג עשרים", היא אומרת. "ירון צ'יטיז היה סמ"פ שלו, וגם דניאל טואף. ראובן דיבר הרבה עם החברה שלו על הסבא והסבתא של טואף. הוא גם הכיר את משה בר־און ואת דן ווידנבאום. לכולם יש קשר לכולם איכשהו".

הם עלו מצרפת לפני עשר שנים. "כשבאו לדפוק על הדלת, אני ובעלי היינו בבדיקה בבית החולים", היא מספרת. "הבת שלנו הייתה בבית עם הבן הקטן, ולכן הקצינים נסעו לבית החולים כדי להודיע לנו. בזמן שהמתנו לתוצאות הבדיקה, הרופא בבית החולים התקשר ואמר שאנחנו צריכים להגיע לחדר שלו. כבר ידענו מהחדשות שמשהו קרה בכרם־שלום, והייתי בלחץ כי לא הצלחנו ליצור קשר עם ראובן. בחדר של הרופא ראינו את הקצינים, והבנו מיד. כל מה שעבר לי בראש זה שהילדים הקטנים שלי נמצאים לבד בבית. במזל, השכנה ראתה את הקצינים כשיצאו משם, ונכנסה לראות איך אפשר לעזור".

אירן בן־הרוש, אמו של רס"ר דניאל בן־הרוש: "באחת השבתות דניאל התקשר הביתה, למרות שאנחנו לא עונים בשבת, ואמר שהם נכנסים. הוא ביקש שלא נדאג כי הוא לא בחזית. אחרי ההודעה על נפילתו לקיתי בסינדרום הלב השבור ואושפזתי למשך שלושה ימים. הגעתי להלוויה בכיסא גלגלים"

נוצרה כאן מעין קהילה ששותפה לאותו צער.

ווידנבאום: "החיבוק נותן הרבה. כולם כואבים את אותו הכאב, וכולם תמיד איתנו. יש לנו חברים בבלגיה שנולד להם ילד בהפרש של כמה חודשים מדן, והוא נפל ב־7 באוקטובר. הם היהודים היחידים בבניין שלהם, וצר לנו לדעת שהם שם בלי כל המעטפת שהיו יכולים לקבל כאן מהקהילה".

בר־און: "כולנו נפגשים בבית העלמין בימי שישי. אנחנו לא קובעים להיפגש, אבל בדרך כלל אנשים עוברים שם לפני שבת. יש אנשים שהולכים לשוק ביום שישי, אנחנו הולכים לבית העלמין כדי להגיד שבת שלום ולהקדיש מחשבה".

צ'יטיז: "לפעמים המפגשים שם סוריאליסטיים. פוגשים גם את החברים של הנופלים, הם פותחים שם שולחן עם בירות, ואתה חושב לעצמך: מי לימד את הילדים האלה להתאבל על החבר שלהם? ואז אתה מסתכל שוב ומבין שזה כנראה לגיטימי. הם היו לפני כן בים, היו בקניות, ואז קופצים לסיגריה ולכוסית ויסקי עם החבר שאיננו".

אירן בן־הרוש: "יש בבית העלמין גם הרבה דקורציה. כל קבר נושא כל מיני אלמנטים מיוחדים, כל נופל עם משפט האופי שלו. ניכר שמדובר באנשים צעירים שחייהם נגדעו באיבם".

בר־און: "אני רואה את המדבקות של דן או של ראובן או של שאולי, וזה עושה לי משהו. השכונה והקהילה פה מדהימות. העמדנו ברחוב שולחן זיכרון למשה, ואנשים עוצרים ומדליקים נר או מניחים פרח.

"אני זוכרת שהגעתי לשבעה של גרינגליק ביום שישי. אמא שלו והאחיות הסתכלו לראות מי מגיע לנחם ביום הזה, ואמרתי להן שאני אחות של משה שגרה ברחוב, ושבאתי סתם לחבק. אם הייתי סתם מתפרצת לבית של מישהו אחר, היו מסתכלים עליי מוזר, אבל כאן זה בסדר. אם אראה בני משפחה של נופל אחר מהרחוב, אני לא אלחץ להם יד, אני אחבק אותם".

טואף: "אני עובר ליד שולחן ההנצחה בכל יום לפחות פעמיים. בכל פעם אני נעצר וחושב עליו".

בר־און: "כל אחד מאיתנו הגיע ממקום אחר – מבלגיה, מצרפת. חלק נפלו מבוגרים יותר, חלק ממש צעירים. אבל כולם עשו הכול כדי להגן על המדינה הזאת, למען כולנו".

"דניאל כל הזמן היה אומר שכל החיילים – דתיים, חילונים, מימין ומשמאל – כולם לוחמים יחד", אומרת בן־הרוש. "גם אנחנו, בתוך המדינה, צריכים להחזיק זה בזה חזק. ביחד".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il