עוד לפני שנולד, הצליח האמן מתי גרינברג להציל את בני משפחתו משואת יהודי מקדוניה. כ־7,000 יהודים חיו בחבל הארץ היוגוסלבי לפני 11 במארס 1943, היום שבו רוכזו כמעט כולם בבית חרושת לטבק בעיר סקופיה. משם הם נשלחו אל מחנה ההשמדה טרבלינקה ונרצחו בידי הגרמנים. רק בזכותו של העובר הקטן, נמלטה משפחת גרינברג מן הגורל הזה.
בני המשפחה התגוררו בעיר סקופיה, ש־3,000 יהודיה נאספו באקציה. מכיוון שהאם הייתה כבר בהריון מתקדם, הציעה לה הסבתא, סניורה דונה קמחי, לצאת מהעיר ולשאוף את אוויר הכפר. שם, סברה, יהיו התנאים טובים יותר ללידתו של התינוק הרך. משפחת גרינברג אכן יצאה מסקופיה אל הכפר, ואחרי הלידה חזר האב לעיר כדי לחפש מוהל. כשאנשי סקופיה ראו אותו, הם הזהירו אותו שיברח על נפשו, כי גורל היהודים במקום נחרץ. בני המשפחה נמלטו אל אחד הכפרים המרוחקים, והסתתרו שם עד תום המלחמה. את השם "מתתיהו" נתנו ההורים לתינוק משום היותו מתת־אל שהצילה את המשפחה מכיליון.
"מישהי שכתבה ספר על יהדות מקדוניה, הקדישה לי עמוד", מספר מתי גרינברג. "היא כינתה אותי 'גיבור', ובעיניי זה קצת משעשע. לא הייתי גיבור, הייתי ילד. ההורים שלי היו גיבורים. חיינו במסתור, ובכל פעם שהתעורר חשש שהגרמנים מגיעים, היו מעלים אותי ואת סבתי לבוידעם. אני חשבתי שזה שעשוע: הנה מגיע המשחק שבו אנחנו מטפסים לעליית הגג".
המומחים להיסטוריה של יהדות מקדוניה מכירים אותו כתינוק היהודי האחרון שנולד בחבל הארץ הזה ושרד. תושבי מקדוניה שמכירים אותו, קוראים לו "הבן של מקדוניה". אבל בעולם הוא מוכר בעיקר כפסל ויוצר רב־תחומי, שעיצב שעוני שמש רבים ומרשימים, מתוחכמים ומעניינים. אורי שטרית, מהנדס העיר ירושלים לשעבר, אמר פעם ש"למתי יש אובססיה לזמן, וכפועל יוצא הוא מגלה סימפטיה לשעונים". שעוני השמש שלו מוצבים במוזיאון המדע בניו־יורק, באסקוט שבאנגליה ובפארק טדי בירושלים. אף שגרינברג אוהב לעבוד בברונזה, השעון הירושלמי הזה עשוי אבן חברונית. "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת", אומר פסוק מקהלת שחרות על היצירה המבטאת את ההמשכיות, הנצחיות והקיום של העולם.
"נושא הזמן תמיד הצית אצלי את הדמיון", מסביר גרינברג. "בשעוני שמש יש אלמנטים פיסוליים, ודרכם אני מתחבר לא רק לסביבה אלא ליקום. אני לא אומר שאני מבין את זה באופן מושלם, אבל מאז ומתמיד בני אדם התעסקו בזמן. קהלת מדבר על זמן. יהושע עוצר את השמש במקומה: שמש בגבעון דום. השמש והירח גרמו לכל בני האדם להסתכל החוצה. זו מערכת מושלמת שקשה לומר שהיא מקרית: כשיש ליקוי חמה, הגודל של הירח מכסה בצילו את השמש. המרחקים צריכים להיות מדויקים על מנת ליצור דברים כאלו. את השעון המציאו כדי שנוכל להתמודד עם הזמן, וכמה שאתה מתעסק בו יותר, אתה נכנס למסלול של התפעלות. זה משהו מופלא".
מקום בקו האפס
44 שנים הוא חי בניו־יורק ובלונדון ("היה לי מקום בגריניץ', שם קו האורך אפס חוצה את כדור הארץ, ובדמיוני הוא עבר דרך הסטודיו שלי. ציירתי קו גיר על הרצפה, רגל אחת שלי הייתה במזרח ושנייה במערב, והרגשתי פנטסטי"). רק לפני עשור חזר לבת־ים, עיר ילדותו. אני פוגש אותו שם בסטודיו שלו, שמנוהל בידי זוגתו, נעמי ר. עזר, אמנית בזכות עצמה. עזר גם יצרה איתו שלושה ספרי אמן מתוך יומניה. אחד הספרים, המבוסס על רישומים שלו ומילים שלה, עוסק באהבתם שלהם תחת הכותרת "ואהבה, מה עם אהבה".
גרינברג יושב בנינוחות על הכורסה, מוקף ביצירותיו. נעמי מניחה על השולחן אלבומים המציגים את עבודותיו הרבות: ספרי אמן למגילת אסתר, עם תרגום לאנגלית שכתב המשורר נתן זך; הגדה של פסח; ספר האמן "ירושלים 1967־1990", שגרינברג יצר עם המשורר יהודה עמיחי; תמונות של שלושה שערי ברונזה שהציב ב"היברו יוניון קולג'" בירושלים; וספר אמן נוסף, "ירושלים: צבעוני ההרים והגדילן הקוצני", המשלב בתוכו קטעים מ"סיפור על אהבה וחושך" מאת עמוס עוז.
מבט מהיר יגלה שגרינברג עוסק רבות במורשת היהודית ובירושלים. "יהודה עמיחי אמר לך שאתה חי בגעגועים לירושלים", אומרת עזר. "לא גרתי בעיר הזו, אבל אני נמשך אליה. ירושלים תמיד עניינה אותי בעבודה", מסכים גרינברג. "אין מקום כזה בעולם, והייתי בעולם. הקיצוניות הזו בתרבות, בפוליטיקה. בכל מקום שאתה נוסע אליו, כשאתה אומר 'אני מירושלים' – גוזרים עליך משפט. זה טבור העולם, והמקום הזה מסקרן.
"ירושלים, יש לה אלף פנים. כל מקטע הוא תרבות אחרת. אם אתה עובר מהמושבה הגרמנית לקטמונים, זה כאילו יצאת מעיר לעיר. התשוקה לירושלים, מאז ומתמיד, היא משהו שאי אפשר להסביר. זה נדיר מבחינה גיאוגרפית".
העבודה שעליה שוקד גרינברג בימים אלה אמורה להתחבר למחוזות המוקדמים עוד יותר של חייו: שעון שמש שיוצב בבית העלמין היהודי בעיר ביטולה שבדרום מקדוניה. זהו חלק ממיזם זיכרון שמובילים כמה פעילים להחייאת זכרה של יהדות המדינה, ובהם שגריר ישראל בסקופיה דן אורין, וד"ר רחל שלי לוי־דרומר, ילידת מקדוניה, המכהנת בתפקיד המזכיר האקדמי של אוניברסיטת בר־אילן. שעון השמש שמכין גרינברג הוא גרנדיוזי: קוטרו תשעה מטרים, והוא יצוק כולו מברונזה צבועה בצהוב. היצירה הזו דורשת תכנון מדוקדק, עבודה מחושבת, ופעולה מתואמת של לא מעט אנשים. הצבע הצהוב נבחר כדי לבלוט על פני השטח הירוק. על השעון עצמו יצוינו חמישה תאריכים: מלבד היום הארוך בשנה, היום הקצר ביותר ושני ימי השוויון, יופיע בו גם 11 במארס, יום האקציה שבה נאספו יהודי מקדוניה לקראת שילוחם להשמדה. יחד עם האסטרונום אילן מנוליס, מנהל מצפה הכוכבים במכון ויצמן, מתכנן גרינברג אפקט מיוחד: בצהרי כל אחד מהימים הללו, בדיוק כשהשמש ברום השמיים, תעבור דרך הפסל קרן אור ותוטל על גבי נקודה מסוימת בלוח צפחה שיהיה מונח על הרצפה. עיניו של המתבונן בלוח יגיעו אל ההסבר לייחודו של היום הזה. כך ישולבו האמנות, ההיסטוריה והמדע.
בכל מקום ששעון שמש של גרינברג מוצב בו, הזמן נושא משמעות שונה ואופי מיוחד. על בית הקברות בביטולה אומר האמן: "כשראיתי אותו בפעם הראשונה, נדהמתי מהגודל שלו – כמו ארבעה מגרשי כדורגל זה לצד זה. הביאו אותי לשם כדי לתכנן פסל סביבתי, וקפץ לי רעיון של שעון שמש. אמרתי לעצמי שזה בעצם להביא אור למקום המת הזה. הטרגדיה הזו צריכה אור. אצל המתים והנספים הזמן עמד מלכת, אבל בשביל החיים – הזמן נמשך. באותה מידה, אנחנו חולפים ועוברים בעולם, ואילו שעת השמש היא שעה קוסמית נצחית. היית פעם בבית יציקה? זה גיהנום", הוא שואל ומשיב מיד. "אש, לכלוך, אבק. אנשים עובדים עם כלים. רעש. אבל הנה פתאום אתה רואה שמתוך הגיהנום הזה יוצאים דברים נפלאים. אור וזיכרון על מי שהלכו ואינם".
לאכזב את אבא
משפחת גרינברג עלתה לארץ ב־1948 באונייה קפלוס, שבה הפליגו רבים מפליטי יוגוסלביה. אחד מהם, אגב, היה נער בן 16 בשם טומי למפל, לימים לפיד. מתי גרינברג, אז ילד בן 5, שהה בעיקר על הסיפון, בעת שרוב הנוסעים הקיאו למטה את נשמתם. "כשהגענו לחיפה היא בדיוק הופצצה, ונאלצנו לחזור לים לעוד כמה ימים", הוא מספר, ונזכר ברגעים הטובים של הנחיתה הסופית בחופי הארץ: "ירדנו למזח, ופתאום אתה רואה אנשים מנשקים את האדמה. אחרי זה זרקו עלינו די־די־טי והעלו אותנו על אוטובוסים. נסענו בדרך הישנה מחיפה לבאר־יעקב, וריח ההדרים היה חריף כל כך. הסתכלתי על האנשים סביבי ושאלתי למה הם בוכים, הרי זה כיף גדול לנסוע במשאית הפתוחה. לא ידעתי שהם בוכים משמחה".
המשפחה שוכנה בבת־ים, ואחרי שנה החל מתי את לימודיו בבית ספר של זרם העובדים. כשהוא מדבר על הימים ההם עולות במוחו הלוויות, החרמות ביצים באוטובוס במהלך תקופת הצנע והשוק השחור, ותרבות של הישרדות וקושי. אבל בשנים ההן גם נוצר החיבור שלו לאמנות – דרך ואן־גוך. "ביקרתי פעם בבית חברים של הוריי, וראיתי ספר של ואן־גוך. התעניינתי אם אפשר לשאול אותו, כי אף פעם לא ראיתי דבר כזה. אמרו לי: קודם כול, אסור לך; דבר שני, בשביל מה אתה צריך אותו? אמרתי שאני רוצה להעתיק את הציורים. אז אמרו לי: בוא אחרי בית הספר ותעתיק. במשך שנה שלמה העתקתי ציורים של ואן־גוך. כשהייתי חוזר לביתי דרך שדרות העצמאות, הייתי אומר: 'הצייר הזה צדק'. היה לו סגנון פוינטליסטי, כלומר הרבה נקודות שיוצרות תמונה. כשרואים עץ, רואים את העלים והם אלו שיוצרים עץ. הוא תפס את זה".
כשהיה בשנתו האחרונה בבית הספר נבנתה שם קומה נוספת, שסיפקה לו הזדמנות חדשה להתפתחות אמנותית. אחד המורים במוסד, יוצא איטליה, למד במולדתו את טכניקת הפרסקו – ציור על טיח. הוא הציע לצייר על הקירות, והנהלת בית הספר החליטה לקיים לשם כך תחרות ציורים. גרינברג הצעיר, עם הניסיון שצבר בהעתקת יצירותיו של ואן־גוך, ניצח את חבריו. "הגשתי כמה רישומים – 'מבט ליפו', 'הסלע האדום', 'הדיונות של בת־ים'. הכול בסגנון ואן־גוך. כל ציוריי נבחרו. המורה מאיטליה לקח אותי לעבוד איתו, ולימד אותי הרבה על אמנות הציור: איך מגדילים עבודה, מה קורה כשמרכיבים שני צבעים, מה הם צבעים חמים וקרים. הוא פתח לי אשנב, והייתי מוקסם".
בסוף השנה ניגש מנהל בית הספר אל גרינברג ולחץ את ידו. "אמרתי לו שאני לא יודע אם אוכל לעלות לתיכון, כי כל השנה הייתי על הפיגומים ואין לי ציונים. אז הוא לקח את התעודה שלי ושינה את כל הציונים לתשיעיות".
אביו של גרינברג, מהנדס במקצועו, לא רווה נחת מהנטיות האמנותיות של הבן. "היו לנו בבית הרבה כלים, ואני ראיתי אותם ככלי פיסול, לא ככלי עבודה. אבי, שחשש לעתידי, רצה שאלמד בטכניון, שאהיה מהנדס. הוא אמר לי שלפחות אלמד ארכיטקטורה, כי זו הדרגה הכי נמוכה של אנשים חושבים בעולם התכנון".
בתיכון פגש גרינברג את המורה אלי סיני, שלימים יהיה אמן ומעצב במה. אשתו של סיני, במאית בתיאטרון הבימה, לימדה שם גם היא. השניים רצו שגרינברג ישחק בתיאטרון, וכדי לכוון אותו לשם נתנו לו תפקידים מרכזיים בהצגות בית הספר. אבל הנער מצידו נמשך דווקא לעבודות עיצוב התפאורה של סיני.
לבצלאל הגיע גרינברג בזכות דחיפה של חבר מהצבא, שעסק בהמשך חייו באמנות מסוג אחר – אמנות הפוליטיקה. היה זה ראובן אדלר, לימים איש פרסום ויועץ אסטרטגי בכיר. בצבא הוא שירת כפנטומימאי, וגרינברג יצר לו תפאורות להצגות. "היינו יחד שנתיים וחצי, והוא אמר לי: קדימה, לבצלאל". אבל קודם לכן ניסה גרינברג להשביע את רצונו של אביו, והלך לעבוד במשרד אדריכלים. במשך חודשיים ישב במשרד בתל־אביב, בזמן שהמהנדסים סביבו תכננו את יקנעם. "הייתה שם מפה גדולה, והאדריכל הניח עליה בתים. שאלתי אותו: למה לא נוסעים ליקנעם? הוא אמר שאין צורך. שאלתי אותו: בדקת אם יש עצים או גינה במקום שבו אתה מניח את הבתים? והוא השיב: לא נורא, חותכים. אז חתכתי משם, כי לא הבנתי איך לתכנן משהו בלי לראות אותו".
כשפנה לבית הספר בצלאל, ביקשו ממנו להציג רישומים פרי מכחולו. "הראיתי להם ציורים של יפו העתיקה. המורה יוסי שטרן, מצייר ומאייר נודע, יצא והודיע לי שהתקבלתי כתלמיד שנה שנייה. נתנו לי לדלג על הראשונה".
בבצלאל הוא נפגש עם ישראליוּת אחרת, משוחררת יותר. "נכנסתי לכיתה, כולם שם היו בוהמיים, עם שיער ארוך. רק אני בחולצה לבנה מסודרת. באמצע הכיתה היה מודל עירום. נדרשתי לצייר את המודל, אבל הרגשתי שכל ארבעים זוגות העיניים חודרות לי לתוך הגב. היו לי בכיס עיפרון, מחדד ומחק, וכל מה שעשיתי היה לחדד את העיפרון עד שלא נשאר ממנו כלום".
למרות פערי התרבות, גרינברג השתלב היטב בבצלאל. בהדרגה החל גם אביו להבין שאולי הבן לא מבזבז את זמנו לריק. "כשהוא הגיע בפעם הראשונה לבצלאל, הוא נפגש עם יוסי שטרן. שניהם דיברו הונגרית. שטרן אמר לו: דע לך שהבן שלך מחונן. אבי הסתכל עליי: מחונן? זה לא התחבר לו. הוא לקח אותי לקפה טעמון, ואני זוכר את המבט שלו, בוהה. הוא שאל את עצמו בשקט, 'איך זה קרה?'. הוא חשב שאני פרחח".
כעסת על חוסר ההערכה הזה לרצון שלך לעסוק באמנות?
"במשך המון זמן הייתי מרוחק ממנו. אבל כשעשיתי פסלים גדולים, הייתי צריך את הידע הטכני שלו. הייתי מצלצל אליו ושואל 'אבא, איך פותרים את זה?', והוא מיד היה שולח לי פתרונות. בזכות זה התחברנו. אם הייתי צריך לעגן עבודה מברונזה על קיר, דיברתי איתו. זה הרי משהו שיכול לפרק את הקיר. שער ירושלים שיצרתי שקל טונה וחצי, ואבי ייעץ לי איך שער כזה יתהפך בקלות בנגיעה. רבין ופרס הגיעו למקום, לחצו את ידי, וגם אבי התפעל".
אז בסוף הוא התרשם מעבודתך. אפשר לומר שהמעגל הזה נסגר?
"אבי היה גאה בכך שאחרים התפעלו, אבל הוא עצמו, כמהנדס, פחות התרשם מהדברים שעשינו. פעם הוא שאל אותי: 'מה אתה בעצם עושה?'. כי לדברים האלה אין משקל, אין נפח, והראש ההנדסי שלו היה אומר: איפה הפונקציונליות של זה? למי אתה מצייר את זה?"
כל הקליקים האלה
ביצירותיו של גרינברג אפשר לאבחן לא מעט אידיאולוגיה ציונית וישראלית. "לי ולכל חברי הילדות שלי – גם היום אני בקשר איתם – הייתה אידיאולוגיה חזקה. היו לנו תנועות נוער והרבה התנדבות. זאת הייתה הרוח". ובכל זאת, רוב חייו הוא לא גר בארץ. אחרי בצלאל הוא התקבל לבית הספר המרכזי לאמנות בלונדון, וגילה עולם חדש.
"בצלאל היה בית ספר עני בצורה קטסטרופלית. לא הייתה לנו ספרייה, לא היו כלים, הייתה רק תיאוריה. אחד העקרונות שאמרו לנו שם היה 'עשו הכול במו ידיכם' – כי זה מה שיש. אבל בלונדון, בית הספר יושב על רובע שלם, ויש בו מחלקות על גבי מחלקות. הציוד הוא אינסופי. אומרים לך: קח, תעשה מה שאתה רוצה. ואתה משתגע. הייתי בא בשמונה בבוקר ויוצא בשמונה בערב.
"אני זוכר את עצמי עובד במחלקת נגרות וחותך פסלון עץ. מנהל בית הספר ראה אותי, קרא לי ושאל: מה אתה עושה? אמרתי לו שאני חותך פסלון. הוא נחרד ואמר 'לא, לא, לא. תזמין את הטכנאי, שהוא יחתוך לך. יפה מאוד שאתה יודע לעשות את זה בעצמך, אבל בעתיד הקרוב אתה תעבוד עם בתי יציקה, עם בתי דפוס ועם טכנאים, ותצטרך להסביר להם מה אתה רוצה'. הגיע טכנאי עם עניבה וחתך לי את פסלון העץ. זאת הייתה הארה מבחינתי, כי המנהל צדק: אמן עובד בבית יציקה, אמן עובד עם אנשים, הוא צריך לדעת איך לדבר ולהוביל".
יותר מארבעים שנה בחו"ל – זה המון זמן. חיים שלמים.
"נכון. אנגליה פתחה לי דלת. אירופה פתחה לי דלת. ואחרי זה אמריקה. ב־75' נסעתי לארה"ב – קיבלתי המון הבטחות, ניסיתי לפרוץ, ושום דבר לא קרה. עד שפתאום ב־78' קיבלתי תערוכה במוזיאון, וכל הפרספקטיבה השתנתה. דלת גדולה נפתחה. עשיתי פרויקט על מגילת אסתר, וחצי מהביקורות על התערוכה היו שליליות. מכל הבלגן שנוצר, קיבלתי עמלה לא רעה".
אתה רואה בעצמך אמן בינלאומי?
"לא איבדתי את הזהות הישראלית שלי. תמיד הייתי ישראלי ויהודי, וכך הזדהיתי. אני לא אנגלי, ולא התיימרתי להיות אנגלי. למעשה, גם שם יצרתי עבודות שמספרות בעיניי את מה שקורה כאן. אגב, באנגליה יש אוסף מדהים של שעוני שמש, באופן די מוזר. רוב הזמן אפור שם. השמש מפציעה חודשיים בשנה, ואז כולם יוצאים כמו חרדונים לקבל קצת אור".
לא מעט דברים טובים קרו לו בלונדון. "יום אחד נכנס לסטודיו שלי בחור צעיר, אלן אולדריץ'. הוא סיפר שהוא המעצב של הביטלס, ושאל אם אני מוכן לעבוד עם ג'ון לנון. ברור! נפגשתי עם לנון ויוקו אונו בביתם. אני זוכר שהייתה להם דירה ענקית בקומה שלישית, שלא היה בה כלום. היא הייתה ריקה לגמרי. רצפת עץ, בלי שטיחים. בחדר השינה היה מזרן על הרצפה, ובחדר האורחים ישבו על קופסאות ירוקות מעץ. זה היה המפגש שלי עם לנון, שהתגלה כאיש מקסים ומלא הומור. זה הרגיע אותי מאוד. הוא בחר שלושה תחריטים, שנכנסו לספר שלהם 'Illustrated Lyrics 2'. אחר כך הביטלס התפרקו, ותמיד חשבתי שזה בגללי".
גם המפגש שלו עם האמן מנשה קדישמן היה בבירת הממלכה הבריטית. "הוא הסתכל עליי ואמר: 'אתה צריך להיות אסיסטנט שלי'. שאלתי: כמה אתה משלם? והוא ענה 'ארבעה פאונד ביום, וארוחת צהריים'. עשינו עסק, ונשארנו חברים לאורך שנים.
אני חושב שהוא היה גדול הפסלים שלנו. עשיתי השתלמויות גם אצל יגאל תומרקין, דני קרוון ויעקב אגם. השתפשפתי עם כולם. בבנייני האומה עשיתי בשביל אגם עבודה גדולה על התקרה. אבל קדישמן בשבילי היה הדמות שלמדתי איתה הכי הרבה".
הכבשים דיברו אליך.
"שמע, הייתה לו כריזמה שאין לאף אחד אחר. ופשטות. הוא מיד התחבר לאנשים, והכוח שלו להתחבר אליהם היה פנומנלי. לא חשוב אם זה קיץ או חורף – קדישמן היה מגיע עם סנדלים, מכנסיים קצרים ומעיל קרוע. הוא היה בא למיליונרים הביתה, פותח את המקרר ואומר: אם אין אוכל, אנחנו הולכים מפה. למדתי ממנו איך להפעיל אנשים, איך להפעיל פרויקטים, איך נוצרת אמנות. כשאני מסתכל היום על צעירים, אני לא רואה את הלהט הזה של קדישמן".
למה, לדעתך?
"כשהשתתפנו ביריד 'צבע טרי', הדהים אותי לראות שנכנסים אלפי אנשים לחלל של הגלריה – וכל מה שהם עושים זה קליקים וסלפי בטלפון, ויוצאים. לא מתבוננים בעבודות. לפעמים אני שואל את הצעירים: מה אתם עושים עם כל הקליקים האלה? אומרים לי: אינסטגרם. נולד כאן דור שנלכד בטלפון. הם לכודים. כשאני עולה לאוטובוס, אני היחיד שמסתכל על הנוף. זו תקופה מסוכנת לאנשים צעירים, הם לא מסתכלים על הטבע ועל המרחב".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
