שבע צעירות חרדיות יושבות ודנות בהלכות שבת. לא מגבלות השימוש בפלטה עומדות כאן על הפרק, וגם לא דינים הקשורים להדלקת נרות; הן מתעמקות בסוגיה ממסכת שבת העוסקת בהוצאת נשק מרשות לרשות. "לא יצא האיש לא בסיף ולא בקשת ולא בתריס ולא באלה ולא ברומח", כותבת הגמרא, והצעירות מנסות לברר את מהות האיסור – האם נשק מקביל לתכשיט או למשא? האם הוא יכול להיחשב לדבר יפה, והאם הוא גם סמל? ומכאן השיחה מתגלגלת לשאלות על זהות יהודית וחרדית, מנהיגות והגשמה עצמית. המשתתפות שותות בצמא את דבריה של ורדית רוזנבלום, שמנחה את המפגש, אבל גם שואלות ומוסיפות חשיבה מקורית משלהן. כולן עשו מאמץ מיוחד להגיע לכאן, בסיום יום עבודה או לימודים, מתוך רצון לתת לעצמן משהו בשביל הנשמה.
לימוד הגמרא הוא רק חלק מהתפיסה החדשה שמובילה "מדרשת אותות", המיועדת לנשים חרדיות. במדרשה, הפועלת בהיכל שלמה בירושלים במסגרת המכללה האקדמית הרצוג, נפתחה השנה תוכנית "מופת" לצעירות המעוניינות בלימוד תורה מעמיק שמשפיע על היומיום. כל מפגש כולל עיון עצמאי בטקסט ולימוד בחברותא, תוך ניסיון לברר מה המסר האישי ששולחת התורה, וכיצד הסוגיה הנלמדת נוגעת לכל אחת מהמשתתפות בשלב החיים שבו הן נמצאות, ערב יציאתן לעולם העבודה והאקדמיה.
את הלימוד בתוכנית מובילה שולי אביטבול, ואחת לשבועיים ורדית רוזנבלום מנחה מפגש של טעימה מלימוד הגמרא ודברי חז"ל, תוך התבוננות על המסר ההגותי והעכשווי. בהמשך יש שיעור במחשבת ישראל, שמתחבר גם הוא לחיים המודרניים. מוקדם עדיין להכריז על מהפכה ולקבוע שהצעירות החרדיות נוהרות אל הגמרא; מדובר במסגרת קטנה של כמה נשים פורצות דרך, אבל הן מקוות שרבות אחרות יבואו בעקבותיהן.
"בכל פעם שאני יוצאת מכאן, אני מרגישה שהנשמה שלי התמלאה", מספרת גילי ויטמן (20) ממודיעין־עילית, סטודנטית למדעי המדינה באוניברסיטה הפתוחה. "זו לא רק הרוחניות, אלא גם התחושה שאני מקבלת כאן תובנות על החיים שלי, על עצמי ועל השאיפות שלי כאישה חרדית. אני מתחברת מאוד לרעיון של קבלת כלים ללמידה עצמאית. ככה לומדים באמת".
היא למדה בסמינר חרדי לכל דבר, "וכשסיימתי אותו חשבתי שזהו, מיציתי. אבל אחרי תקופה הרגשתי שחסרה לי הרוחניות, הנשמה. הבנתי שאני לומדת ומשקיעה הרבה כל כך באקדמיה, ובעולם התורה יש לי חוסר. חיפשתי ולבסוף הגעתי לכאן בעקבות אמא שלי, שלמדה באחת התוכניות של אותות".
מה חשבת כשראית בפעם הראשונה דף גמרא?
"לא ידעתי איך לאכול את זה, הרגשתי הלם תרבות, אבל לאט־לאט אני לומדת. אני לא באמת מצפה ללמוד תורה כמו גבר, אבל כן ללמוד בדרך שלי. לא הגיוני שאנחנו גדלות על התורה, על הערכים שלה, על ההשקפה, אבל לא יודעות דברים בסיסיים כמו לפתוח דף גמרא".
ומעבר לכך, במה הלימוד כאן שונה לעומת מה שהכרת במסגרות חרדיות?
"החיבור לתורה הוא חיבור ישיר, בלי גורם מתווך שעובר לפני כן על החומר ורק מעביר לי את מה שהוא חושב. אני לומדת מתוך הטקסט, אני הכלי הראשון שמקבל את הדברים. ויש בלימוד הזה המון נשמה, בכל פעם מחדש אני מקבלת תובנות עמוקות שנמצאות בתורה, במקורות שלנו. לא ידעתי כמה זה חסר לי, עד שהתחלתי ללמוד".
אחת התלמידות, רבקה מרגוליס מייזליק, מובילה את הדיון בשיעור. כששומעים אותה, קשה להאמין שגילה לא יותר מ־20. היא בת לבעלי תשובה המשתייכים לחסידות ברסלב, אחת מ־12 ילדים במשפחה. אחרי שסיימה מסלול חרדי קלאסי של בית יעקב וסמינר, פנתה מייזליק ללימודי תואר ראשון בחינוך מיוחד, ובמקביל חרשה את הארץ בחיפוש אחר מסגרת של לימוד תורה. "כל המדרשות שמצאתי היו או של דתיות־לאומיות או של בעלות תשובה מבוגרות יותר, ובשני המקרים זה לא התאים לי מבחינה חברתית. לכל מגזר יש ניואנסים משלו, ולא מצאתי את עצמי שם. הגעתי גם למדרשה של בנות חרדיות, אבל הרמה שם לא הייתה מספקת מבחינתי.
"כששמעתי על תוכנית מופת, הגעתי לכאן והרגשתי שבחצי יום אני מקבלת יותר ממה שקיבלתי במדרשה ההיא בשבוע. נחשפתי ללימודי גמרא, מחשבת ישראל והגות יהודית בצורה מעמיקה. במדרשה החרדית דיברו הרבה באוויר, ופחות פתחו ספרים. היו לי הרבה שאלות אמוניות, וראיתי שכאן אני מקבלת מענה אפילו דרך לימוד גמרא. הרגשתי שהמקום הזה עוזר לי גם לעצב זהות וגם למצוא תשובות".
אילו שאלות היו לך?
"הרבה על מקום האישה ביהדות, ובכלל על אמונה – אמונה באלוקים, והאם אני מאמינה בדברים שמעולם לא למדתי בעצמי. כשהתחלתי ללמוד גמרא, הדברים קיבלו פתאום משמעות וחיבור, וכבר לא נראו לי כמו סיפורים מופרכים. יכולתי להסתכל עליהם בהרבה יותר יראת קודש. אני אוהבת רוחניות, אוהבת מאוד את הדת, אבל לפני כן הרגשתי שאם הדת לא נותנת לי מספיק מקום בתוכה, אני לא בטוחה שאני רוצה לבחור בה. והמדרשה הזאת נתנה לי הרבה מקום וחיבור כאישה".
רבקה מספרת שלימוד התורה שלה היה על השולחן בתקופת הדייטים. "נראה לי שזה לא הרתיע אותם כמו הפחד ממערכת יחסים עם אישה חזקה. אני חושבת שהאיש שהתחתנתי איתו גדול מספיק ששנינו נהיה גדולים ונוכל לצמוח יחד ולהקים בית של תורה שיש בו תורה לאבא ויש תורה לאמא. לי כאישה לא תהיה רק התורה שלו, אלא גם התורה של עצמי"
איך היה לפתוח דף גמרא בפעם הראשונה?
"היה קשה, הרגשתי שהשיעור מבלבל מאוד, ושאני לא מבינה חצי מהדברים. לא הבנתי למשל אם הייתה מסקנה בסוף. אבל לאט־לאט הבנתי יותר, יש כאן מקום לבנות לדבר, ופתאום הרגשתי שאני מקבלת הרבה מאוד ביטוי וחופש דיבור, ויש לי הרבה מקום גם בתוך הלימוד".
חברותא עם הבעל
לא רק רווקות לומדות כאן: רבקה, אחת ממשתתפות התוכנית, נישאה לפני שלושה חודשים. לימוד התורה שלה, היא מספרת, היה על השולחן בתקופת הדייטים. "נראה לי שזה לא הרתיע אותם כמו הפחד ממערכת יחסים עם אישה חזקה. אני חושבת שהאיש שהתחתנתי איתו הוא מספיק גדול כדי ששנינו נהיה גדולים ונוכל לצמוח יחד. כשהתחלתי לצאת איתו, היה לי חשוב מאוד להבין מה עמדתו לגבי לימוד תורה לנשים. אני אוהבת את הלימוד, רואה בו חלק מהחיים שלי, ורציתי להקים בית של תורה שיש בו אבא ואמא תורניים. יש תורה לאמא ויש תורה לאבא. לי כאישה לא תהיה רק התורה שלו, אלא גם התורה של עצמי".
כבר בפגישות הם למדו יחד מסכת ברכות. "רציתי לראות איך זה הולך. מכיוון שהוא למד במשך שנים ואני באתי עם הרבה פחות ניסיון, הוא זה שהוביל את הלימוד שלנו, אבל היה כיף לשנינו". הם המשיכו ללמוד גם אחרי שהתארסו, ועכשיו, כזוג נשוי, הלימוד בחברותא הוא חלק מהשגרה שלהם.
מעט מאוד נשים בוחרות להתנסות בלימוד כזה.
"אני מרגישה שיש במדרשה המון מה לתת, ואין מי שיקבל. זו החמצה שמצערת אותי מאוד, כי אני באופן אישי קיבלתי כאן הרבה. אני לא רוצה להיות מיסיונרית, אבל בנושא המדרשה אני כמעט כזאת, כי אני נהנית כל כך. אני יודעת שעיסוק בגמרא מרתיע הרבה מאוד בנות, אבל בתוכנית הזאת אין לימוד מסכתות 'על הסדר'. מביאים פה ושם סוגיות מהגמרא, אבל גם הרבה פרשת שבוע, הגות ותחומים נוספים, וזה יכול להתאים לסקאלה קצת יותר רחבה".
הגמרא מרתיעה בגלל הקושי ללמוד אותה, או בגלל החשש מהסטיגמה הפמיניסטית של "נשים שלומדות גמרא"?
"כשניסיתי לשכנע חברות להצטרף, ראיתי שמבחינתן לימוד גמרא זו אכן אמירה מסוימת, והן לא בטוחות שהן רוצות להיות חלק ממנה. יש גם תפיסה שאומרת – 'אותי לא מעניין לעסוק בדברים שכליים, אני רוצה להתחבר לדת מהמקום שלי, ופחות ללמוד התפלספויות שלא רלוונטיות לי'. אני חושבת שצריך לראות את לימוד הגמרא כדרך להרחיב את המקום הדתי שלי, שלא יתמצה רק ב'צאנה וראינה'. אני כאישה רוצה תורה רחבה יותר".
אלישבע אטיאס (24) מבני־ברק למדה בסמינר וולף – מהמוסדות הנחשבים והמבוקשים ביותר בקרב בנות חרדיות. תקופה מסוימת עבדה כמורה, וכיום היא לומדת עבודה סוציאלית, עובדת בהוסטל של מתמודדות נפש ובמרכז הישראלי לנפגעי כתות, ומלמדת אנגלית אקדמית. את לימוד התורה בנוסח הסמינר, מספרת אטיאס, היא לא אהבה. "הרגשתי שלא מעריכים את היכולת שלי ללמוד. בכיתה י"א למדנו 'מסילת ישרים', אבל בצורה שטוחה מאוד, ועל כל פרק שסיימנו קיבלנו אלף הפתעות. אמרתי למחנכת שאני מרגישה שמזלזלים באינטליגנציה שלי, ולכן אני מסרבת להשתתף בשיעור. היא חשבה שאני רק מנסה להתחמק מהלימוד, ולכן הציעה – 'בואי נלמד יחד בחברותא'. אמרתי 'מעולה', ומאז במשך שנתיים למדנו יחד שעה בשבוע. אני מעריכה את זה מאוד עד היום. למדנו רש"ר הירש על התורה, והרגשתי שזה הדבר שהיה חסר לי. המשכתי לחפש לימוד משמעותי לאורך כל שנות הנעורים שלי, דילגתי ממקום למקום, ועד היום לא הפסקתי לחפש".
חברה הפנתה אותה אל מדרשת אותות. אטיאס השתתפה בקורס קיץ ללימוד גמרא, ועכשיו היא בתוכנית מופת. "הלימוד פה הוא הרבה יותר עמוק ומקיף. זה לימוד רוחני באמת. אני נהנית מהיכולת לחשוב, להביע, ליצור. עצם זה שאחת התלמידות עמדה פה עכשיו, מסרה מעצמה שיעור קצר והביאה מקורות ופתחה ספרים – בעיניי זה עולם מלא. בעבר יכולתי רק לשבת, להקשיב להרצאות משמימות ולהירדם או לחכות שזה יסתיים, ואילו פה יש לי אפשרות להשתתף בצורה פעילה בשיעור. יש מקום למחשבה אקטיבית, יש מקום לשמוע דברים שאנחנו רוצות לומר. מבחינתי זה עושה את כל ההבדל".
איך הסביבה שלך מתייחסת לתוכנית הלימוד שבחרת?
"זה מאתגר אותם. יש תגובות כמו 'אלישבע רוצה צומי', אבל אני לא מתרגשת. שאנשים יגידו מה שיגידו, בסוף מתרגלים להכול".
זה מפריע בשידוכים? בני זוג פוטנציאליים מתקשים לעכל ש"הבחורה לומדת גמרא"?
"אני מראש פונה לסקטור שונה של בחורים, כאלה שרואים בלימוד הזה ערך וסיבה להתפעלות, ולא איזו צפרדע שצריך לבלוע".
הרגל החלשה
מי שעומדת מאחורי מדרשת אותות היא ורדית רוזנבלום – עורכת דין, טוענת רבנית, חברת סגל במכון מנדל למנהיגות ושותפה במגוון תוכניות לפיתוח מנהיגות נשית בחברה החרדית. לפני חמש שנים הקימה את המדרשה, והשנה פתחה את התוכנית המיועדת לצעירות. "כל ציבור שם דגש במקום מסוים לפי הערכים שהוא מכוון אליהם, אבל אחר כך הוא מגלה שחסרה לו הרגל השנייה. לחברה החילונית חסר מה שקשור לתורה, ולגברים חרדים חסרים ענייני העולם. הבנו שבנות חרדיות שמסיימות תיכון ורוכשות מקצוע, מקבלות 'רגל' חזקה מאוד בענייני העולם – מכינים אותן להיות גם אמהות, גם עובדות ומפרנסות, גם מנהלות בית – אבל הרגל התורנית שלהן לא מתאימה לגודל האתגרים שיפגשו. אני מדברת על בנות דתיות מאוד, מלאות בתורה, אבל מה לעשות שהמציאות משתנה במהירות, והאתגרים שאיתם יצטרכו להתמודד לא תמיד חופפים להכנה שניתנת בסמינר. הן צריכות מרחב תורני שמאפשר לדבר על הסוגיות שמעסיקות אותן באמת, על השאלות הגדולות שהחברה החרדית מזמנת להן בתוך החברה הישראלית. וזה מה שאנחנו עושות".
אלישבע אטיאס: "עצם זה שאחת התלמידות מסרה מעצמה שיעור קצר והביאה מקורות ופתחה ספרים – בעיניי זה עולם מלא. בעבר יכולתי רק להקשיב להרצאות משמימות ולחכות שזה יסתיים, ואילו פה יש לי מקום למחשבה אקטיבית, שומעים את הדברים שאנחנו רוצות לומר. אני מקבלת מהסביבה תגובות כמו 'אלישבע רוצה צומי', אבל אני לא מתרגשת"
היא בת 54, אם לארבעה וסבתא. ילדותה המוקדמת עברה עליה בחיפה, שם סבא שלה, הרב ברוך רקובר, כיהן כדיין. הוא וסבתא שרה, מספרת רוזנבלום, היו הדמויות שעיצבו את חייה ואת השקפתה על לימוד התורה. "בכל יום חמישי הייתי באה אליהם כדי לשטוף את הרצפה. סבא שלי היה יושב בסלון עם חברותות, וכשהגעתי לשטוף שם הוא היה אומר לי בהומור 'תזייפי, תזייפי', כלומר שלא אפריע לו ללמוד. סבתא ניהלה את הבית ביד רמה, וגם מסרה שיעורים בטהרת המשפחה. היו לה תלמידות שהעריצו אותה ואהבו אותה כאילו היו בנותיה. היא הייתה עבורי סמל ודוגמה לבית של תורה".
כשהייתה בכיתה ח' עברה משפחתה לירושלים, ורוזנבלום החלה ללמוד ב"סמינר החדש". "המקום הזה חרת על דגלו מצוינות לימודית ותורנית, והכין אותנו לאתגרי החיים כפי שהיו בזמנו. השיח התורני והשאלות ההגותיות שעלו במסגרת הלימודים, התכתבו היטב עם תפיסת העולם שלנו. אף אחד לא עצר בעדנו מללכת לקולנוע או ליצור קשרים עם בנות מהציבור הדתי־לאומי, אבל חינכו אותנו להתבדלות וגדלנו בתוך מעין חומות שקופות. החינוך הכשיר אותנו להתפתח בתוך המעגל של הקהילה, לצמוח ולברר לעצמנו את הזהות שלנו. גם דברי התורה וההגות הכינו אותנו לתפקיד – להתחתן עם בחור ישיבה שרוצה לשבת וללמוד, וכך באמת עשיתי. בגיל 18 וחצי התחתנתי".
מלבד הוראה, היא למדה בסמינר תחום שנחשב אז חדשני – מחשבים. בהתחלה זה היה מקור הפרנסה שלה, אך לאחר שנולדה בתה הבכורה, הבינה רוזנבלום שהמשרה שלה לא מאפשרת לה להיות אמא. "הייתי יוצאת בשבע בבוקר כשהילדה עוד בקושי קמה, חוזרת בארבע אחר הצהריים, אוספת אותה ובשש כבר משכיבה אותה לישון. אמרתי לעצמי: ככה ייראו החיים שלי? אני אראה את הילדה שלי רק שעה וחצי ביום? אז עברתי להוראה.
"כעבור כמה שנים סבתא באה ואמרה לי 'בעלך צריך לצאת לעבוד'. היו לנו כבר שניים או שלושה ילדים, והגיע הזמן לעבור לשלב הבא. באותה תקופה גם בעלי דיבר על יציאה לעבודה, ולבסוף הבנתי שזה מה שצריך לעשות. ועדיין, זה היה מובן לי בשכל, אבל לא ברגש. החינוך שאומר שבעלי רק ישב וילמד, ואני אדאג לכל מחסורו כמו רחל אשת רבי עקיבא, היה מוטבע בי. אני זוכרת את הקושי הגדול לקבל ולהפנים את השינוי. גם היום, כשאני משוחחת עם נשים בנות דורי, אני רואה שעולות להן דמעות בעיניים כשהן מדברות על השלב שבו הבעל יצא מהכולל. כי באמת הייתה לנו תחושת משמעות גדולה מאוד, הבנה שאנחנו מממשות את הייעוד שלנו בעולם, ושכך בית של תורה צריך להתנהל.
"יותר מזה: אני זוכרת את עצמי אומרת לסבתא בבכי: 'אני יודעת שבעלי בחור מוכשר, הוא יצליח במה שיעשה, הוא יתחיל להרוויח – ואני אתרגל במהירות לשפע. וזה יהיה לי קל ונוח, ויום אחד כבר לא יהיה אכפת לי שהוא לא לומד'. זה מה שהטריד אותי, שבגיל ארבעים אולי לא יהיה לי אכפת".
האהבה הגדולה שלה ללימוד התורה החלה כבר בסמינר. "הייתה לנו מורה שהרגשתי כאילו השיעורים שלה נגמרים אחרי חמש דקות, ובכל פעם גיליתי שעברה כבר כמעט שעה. היא הייתה מלמדת תורה בעיון, שילבה את הסוגיות בגמרא שמתייחסות לפסוקים, וזה היה פשוט מרתק. אני זוכרת שפעם שאלו אותה על האמרה 'כל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות'. היא ענתה: 'אתן לומדות כל כך הרבה תפלויות, אז התפלות הזאת לא תזיק לכם'".
בתחילת שנות התשעים למדה רוזנבלום להסמכה כטוענת רבנית – מקצוע תורני שהוא גם עבודת קודש. בהמשך למדה עריכת דין, כפי שעשה בעלה שנה לפניה. היא עבדה במשך שנים רבות בארגון "יד לאישה", המעניק סיוע משפטי לנשים עגונות ומסורבות גט. אבל ברקע, היא אומרת, תמיד היה הרצון להעמיק בתורה ולייצר עבור ילדיהם מודל חדש של בית של תורה. "המודל של רחל ורבי עקיבא נשאר אצלי כפצע פתוח. ככל שהילדים גדלו שאלתי את עצמי איך אני מנחילה להם את הערכים שלאורם גדלתי. הרגשתי איזו צרימה ביכולת שלי להעביר הלאה את אותה אהבת תורה ואותם מסרים בדיוק כפי שאני קיבלתי".
למה?
"כשאני הייתי בכיתה ד', התחלתי להקפיד על גרביים עד הברכיים, ואילו חלק מהבנות בכיתה המשיכו ללבוש גרביים קצרים. לימים, כשגידלתי את הבנות שלי בביתר־עילית, הן לבשו גרביונים כבר מגיל שלוש. ואני זוכרת שאמרתי לעצמי, במה הילדים שלי יוסיפו בקודש? כשאני הלכתי למכולת, הייתי צריכה לבדוק את ההכשר של כל מוצר, כלומר החרדיות דרשה מאמץ, הקרבה, ויתור. היום אני נכנסת לחנות בביתר־עילית, וכל המוצרים בכשרויות הכי מהודרות. אף אחד לא צריך לבדוק שום דבר, מקסימום מסתכלים על המחיר. יש נופש מהדרין בארץ ובחו"ל, יש אקדמיה לחרדים וצבא מותאם לחרדים, אין צורך להתאמץ כדי להיות חרדי. אז שאלתי את עצמי: במה הבנות שלי יעלו בקודש? הרי הן צנועות וחסודות מגיל שלוש, האם זה אומר שאין לי מה לחנך אותן יותר בתחום הזה? מה, אני אשים עליהן שאל? אני הרי קיבלתי מהמורות שלי מודל מעורר השראה שרציתי לדבוק בו. ואז הבנתי שאותי הכינו לעולם שהיה באופן יחסי הרבה יותר סגור, ולכן כיוונו אותי להיות מורה, להישאר בתוך הקהילה. החרדיות היום צריכה להשתלב יותר, צריכה לשאת יותר בנטל של הכלכלה, ולכן הבית החרדי לא תמיד נראה כמו הדגם שאני גדלתי בו. לכן אני צריכה להכין את הבנות לדגם החדש, שבו הבעל עובד והאישה עובדת, וגם האור של התורה צריך להאיר ממאמץ משותף של שניהם".
שולי אביטבול, מנחת התוכנית: "בתוך הערך הגדול הזה של 'לפרנס בית של תורה', מתברר שצריך להפנות הרבה כוחות ללימוד מקצוע מכניס, והמקום של לימוד תורה, שבשנות התיכון היה פעיל ומשמעותי, נדחק הצידה. אז נכון שיש הרבה הרצאות לנשים על בית יהודי ועל ההשקפה החרדית, אבל בסופו של דבר האישה מבינה שהנושא של לימוד תורה עובר לצד הגברי"
הפתיחות לעולם, היא אומרת, יצרה גם אתגרים וחלל שצריך למלא. "אם עד כה הספיקה לנו 'תיבת נח' קהילתית, היום כל אחד צריך להיות בעצמו תיבת נח. כי את יוצאת בעצמך לעולם, לומדת להיות רופאה או דוקטור למשפטים, ואת צריכה לעמוד בפני עצמך, להיות כלי מלא. ההבנה הזאת שלא מספיק להיות 'אשתו של מישהו שלומד תורה', אלא את צריכה להתמלא בעצמך, העלתה בי את הרעיון לפתוח מדרשה לצעירות חרדיות שיוכלו ללמוד תורה ברמה גבוהה וגם לעסוק בשאלות האמיתיות שהן פוגשות בחיים. לא ליצור רק איזה מודל אוטופי של 'הוא ילמד ואת תעבדי', והשאלה היחידה שתטריד אותך היא אם לבקש ממנו עזרה בבית או לא לבקש. אלה לא השאלות שרובנו נעסוק בהן. יש נשים שזה מה שמטריד אותן, אבל אני חושבת שהן מיעוט. רוב הבנות נמצאות בעולם שבו גם הבעלים עובדים, או לפחות עובדים באופן חלקי, ואם שני בני הזוג לא ייקחו יחד את האחריות על האור התורני של הבית, הוא יכבה. אז אני החלטתי – מתוך חשיבה משותפת יחד עם הבנות שלי – להציב מודל שאומר לאישה: את תהיי תיבת נח בעצמך.
"אנחנו נמצאים היום בתהליך שמכונה בתיאוריות הסוציולוגיות 'דור שלישי'. הדור הראשון הוא דור מייסד ובונה, הדור השני משמר ומתחזק ומחזק, והדור השלישי מקבל את תמונת העולם שלו כמובנת מאליה, וכבר מתחיל לזלזל בה ולהיות ציני כלפיה. מישהי אמרה לי משפט יפה על הילדים שלנו: 'זה דור שנולד לפתרון בלי שהוא חווה בכלל את הבעיה'. הדור הזה גדל למציאות של תורה שמונחת בקרן זווית בכל מקום. הוא לא יודע אילו מאמצים על־אנושיים נעשו כדי שיהיו כוללים ויהיה 'עולם התורה', ושזה בכלל לא היה מובן מאליו שגברים ישקיעו את עצמם רק בתורה. הדור שמקבל הכול מן המוכן, ממילא לא מוקיר ומעריך את זה. התפקיד שלנו עכשיו הוא לזהות את האתגרים הבאים, ולהפוך שוב לדור ראשון – דור שבונה ומבסס תורה בעלת משמעות אמיתית".
ואיך הרעיון הזה מנחה אותך בבניית תוכנית תורנית לנשים?
"נשים היום לא מסתפקות רק בענייני העולם ובמקצוע שלהן. הן נתקלות בדילמות בעולם העבודה ובחיים, ואני קוראת להן ללמוד תורה ולקבל תשובות. לתורה יש מה להגיד בנושאים האלה. זה מה שאני מלמדת את חברותיי. כן, אני לא ממש מורה, אלא יותר מלווה אותן במסע שלהן.
"אני אומרת לצעירות: אתן נכנסתן באמצע הסרט, אני אספר לכן מה היה בהתחלה. ואני מראה להם שהמענה שגדולי הדור הקודם נתנו לאתגרים בזמנם, היה מדויק והתאים להבנת העולם של אותם ימים. בהתאם לכך, הדרישה מאיתנו היום היא לא לחזור בדיוק על דבר, כלומר לא 'לשמוע בקולם' אלא 'ללכת בדרכם'. לצעוד באותו שביל, לפי אותה נוסחה, אבל להציב בתוכה את הנעלמים של דורנו, את ה־X וה־Y שלנו. אני רוצה שהנשים האלה יביאו את הקול האישי שלהן, את התורה הפנימית ועומק החשיבה ואת מה שהן קיבלו. הרי בכל יישום יש אינטרפרטציה, אתה תמיד נותן את הגוון הפרשני שלך. אני חושבת שגם שרה שנירר (מייסדת רשת "בית יעקב" – ר"ר), שהכינה את הבנות לקראת היציאה לעולם באותו דור, הייתה אומרת היום: בואו נכין את הבנות לעולם של הדור שלנו".
תקרת הזכוכית תפקע מעצמה
המנחה של תוכנית מופת היא שולי אביטבול (28), מורה, מרצה ובעלת תואר שני במחשבת ישראל. לה עצמה הייתה מורה טובה ללמדנות נשית: אמה היא הרבנית ימימה מזרחי, והדמיון בין שתיהן הוא לא רק חיצוני. "גדלתי בבית יעקב 'בנות אלישבע' וגדלתי בבית של אמא שלי, עם כל מה שזה אומר", היא מספרת.
מה זה אומר?
"בעיקר להבין בגיל צעיר מאוד שלימוד הוא חלק מהיומיום של האישה, וזה טבעי לגמרי שגם בנות יפתחו ספר".
את הסמינר החרדי היא זוכרת לחיוב. "הרגשתי הרמוניה בין החוויה שיש לי בבית ובין הסמינר. גם שם הייתה העמקה, היה לימוד רציני ודורש. פתחנו ספרי מוסר ופרשנות ותנ"ך, והיו עבודות ביהדות שבשביל לכתוב אותן היינו צריכות לשבת בספרייה במשך שעות. כל זה השתלב היטב עם המסר שקיבלתי מהבית".
אחרי החממה שסיפק לה הסמינר, המעבר ללימודי מקצוע העלה פתאום לבטים וקשיים. "בתוך הערך הגדול הזה של 'לפרנס בית של תורה', מתברר שצריך להפנות הרבה כוחות ללימוד מקצוע מכניס, והמקום של לימוד תורה, שבשנות התיכון היה פעיל ומשמעותי יותר, נדחק קצת הצידה. אז נכון שיש הרבה הרצאות לנשים על בית יהודי ועל ההשקפה החרדית, אבל בסופו של דבר האישה מבינה שהנושא של לימוד תורה עובר לצד הגברי, והיא צריכה לקחת על עצמה את עולם החול ולפרנס".
שלא כמו רוב חברותיה, שבחרו ללמוד מקצועות טכנולוגיים כמו הנדסת תוכנה, אביטבול בחרה בהנדסת תורה. "הלכתי למסלול של הוראת מחשבת ישראל ותנ"ך, כי זו הייתה האופציה היחידה להמשיך ללמוד תורה. ראיתי את הקושי של בנות שלמדו מקצועות אחרים, במיוחד לקראת השידוכים והחתונה, כשהן הבינו שאין בכלל מקום בשבילן בתוך לימוד התורה. לכן אני מרגישה בהקשר של המדרשה שהשלב הזה בחיי הבנות, רגע אחרי שסיימו תיכון ורגע לפני שהן מקימות בית, הוא קריטי כדי לתת להן עוגן של לימוד.
ורדית רוזנבלום, מייסדת "אותות": "בסמינר הייתה מורה שלימדה תורה בעיון, שילבה את הסוגיות בגמרא שמתייחסות לפסוקים, וזה היה מרתק. שאלו אותה פעם על האמרה 'כל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות'. היא ענתה: 'אתן לומדות הרבה תפלויות, התפלות הזאת לא תזיק לכם'"
"לא פשוט להיות אישה בעולם הזה. יש לפעמים בדידות. את כביכול מוקפת, יש לך בעל וילדים, אבל בסופו של דבר את עוברת הרבה דברים שהם רק שלך – ההריונות, הלידות, חינוך הילדים. ויש משהו בתורה, בלימוד, שגורם לך להרגיש שאת אף פעם לא לבד. את פותחת ספר ופתאום מוצאת כוח, מוצאת חיבור. אמא שלי תמיד אומרת שתקרות זכוכית לא מנפצים: אישה צריכה למלא את החדר בכל כך הרבה תוכן, עד שהתקרה כבר תפקע ותיפרץ מעצמה, ואז ממילא יש דברים חדשים שקורים בעולם. ככל שנשים לומדות יותר, ומתחברות יותר לתורה עצמה, לספרים ולהגות של ראשונים ואחרונים, באופן טבעי הדברים נפרצים, ודרכים נפתחות בפניהן".
בחרתן לשלב במדרשה גם לימוד גמרא, אבל במינון נמוך יחסית.
"אני מרגישה שאת הבנות החרדיות, בגיל הזה ובשלב הזה, לימוד גמרא יכול להרתיע. אני גם לא בטוחה שהשליחות שלנו היא להביא משהו חתרני, להראות ש'הנה, בנות חרדיות לומדות גמרא'. אני באופן אישי פחות מאמינה בזה, כי אני חושבת שעצם הלימוד הוא מה שחשוב. לימוד שלאו דווקא בא לחתור או להציב איזושהי מחאה, אלא פשוט נותן מקום לבנות".
היא עצמה מלמדת תורה ופרשת שבוע בעיון – "אנחנו מעמיקות במדרש רבה, באור החיים, בכתביהם של גדולי החסידות וגם במקורות של גדולים מהשנים האחרונות, כמו הרב יוסף סולובייצ'יק והרב יונתן זקס. הבנות לומדות בחברותות, ואחר כך יש לנו שיחה על סוגיה נבחרת מתוך הפרשה. אנחנו שואלות איפה המפגש שלנו עם הנושא הזה במהלך השבוע, ובשבוע אחר כך נשאל היכן באמת פגשנו אותו".
כרגע מספר המשתתפות קטן, אפילו לא מניין. זה לא מרפה את ידיכן?
רוזנבלום: "גם הכולל של החזון איש נפתח ונסגר בתחילת הדרך כי לא היו מספיק תלמידים, אבל לימים הוא הפך לתנועה רחבה. אז אני לא נבהלת מכך שעדיין לא כולן מתדפקות על דלתנו. אני חושבת שאנחנו צריכות להתחיל, והקול הזה צריך להישמע, ויש הרבה שמתחברות אליו גם אם הן עדיין לא מעיזות לעשות את הצעד. 'והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאוד', כך נאמר. הדור הזה מרגיש שהוא עושה את הדברים רק כי כך ההורים שלו עשו, וזה מעורר אצלו הרבה שאלות של זהות. גם הבנות רוצות להתחבר, רוצות להיות הן באמת, ואני חושבת שאנחנו יכולות לתת מענה".
אביטבול: "אני מאמינה מאוד בגרעין הקטן, בהתחלה הזאת. זה מזכיר לי את הכיתה של שרה שנירר בקראקוב. כששנירר רצתה לתת כלים תורניים לבנות, אמרו לה שנשים מתחנכות בבית. יש משהו בהטמעת הצורך דרך קבוצה קטנה ואמיצה שיוצאת לדרך. אני מאמינה שהתחלה כזאת מביאה את הצורך לעולם, היא מספרת על הצורך, ולאט־לאט עוד ועוד בנות יגלו את זה בתוכן וימצאו את האומץ להגיד: אני מפנה מהזמן שלי בשביל דבר שחשוב לי ושיצמיח אותי".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
