"הייתי הפקיסטני הראשון שכתב שאסור לסיים את המלחמה לפני שחמאס מושמד"

לא תיארתי לעצמי שהביקור הראשון שלי בעוטף עזה מאז הטבח יהיה יחד עם קבוצה של מוסלמים, בטח ממדינות שעוינות את ישראל בגלוי. במשך יותר משנה נמנעתי מלהגיע לאתרים וליישובים שהפכו לזירת רצח המוני, בין השאר משום שרציתי לכבד את פרטיותם של התושבים שחוו סבל נורא כל כך, אבל ליווי משלחת של עיתונאים ופעילים חברתיים מפקיסטן ומאפגניסטן – או כאלה שנולדו במדינות האלה ונאלצו להימלט מהן – היה הזדמנות טובה דיה להגיע ליישובים שנפלו קורבן לאלימות אסלאמית.

חמישה ימים העבירו חברי המשלחת בישראל – פרק זמן שמספיק רק לטעימה קטנה מהפנים המגוונות של המדינה הזאת ומהשלכותיהם של האירועים הדרמטיים שהיא חווה כבר יותר משנה. הם סיירו בעיר העתיקה בירושלים ובהר הבית, הגיעו לכנסת למפגש עם ח"כ עמית הלוי מהליכוד ועם משפחות חטופים, סיירו ביד ושם ונפגשו עם ניצול שואה, שמעו הרצאה מפי העיתונאי בן־דרור ימיני ושוחחו עם עיתונאים ישראלים נוספים. כל אלה העניקו להם תמונה רחבה של החיים כאן, אך נדמה שהביקור בעוטף עזה הטביע בהם חותם יותר מכל דבר אחר. מראה המיגוניות לצד כביש 232, אתר המסיבה ברעים והבתים השרופים בקיבוץ ניר־עוז – כל אלה גרמו להם טלטלה שיכולה לגבור גם על התעמולה האנטי־ישראלית שספגו במשך שנים.

11 חברים היו אמורים להשתתף במשלחת; בפועל הגיעו ארצה רק שישה. לפחות שלושה מהאחרים, פעילי זכויות אדם ועיתונאים, נאלצו לשנות את תוכניותיהם מטעמי ביטחון, לאחר שקיבלו מסרים מאיימים באשר לצפוי להם אם יעזו לבקר בישראל.

אני פוגשת את השישה במיניבוס שלוקח אותם מבית המלון שהתארחו בו בירושלים. אליסה, מנהלת הקבוצה, מסבירה מה אנו עומדים לראות היום, ומה לעשות אם תישמע אזעקת צבע אדום. נראה שהאורחים לא מתרגשים מהעובדה שפנינו מועדות לאזור סף־מלחמה. גם הפיצוצים מעזה, שיישמעו היטב בחניון רעים מאוחר יותר, לא יגרמו להם להניד עפעף.

את הנסיעה מלווה שירתו של חסן מוג'טבה, שמפזם לעצמו בנעימה שירי עם פקיסטניים. הוא יליד קראצ'י בפקיסטן, עיתונאי ומשורר שהיה מוכר ומוערך במולדתו, אך לפני 25 שנה ברח משם עם אשתו ובנו בשל התנגדותו למשטר. "פרסמתי מאמרים שחשפו את הדיקטטורה הצבאית והלא צבאית ששלטה בפקיסטן", הוא מספר. "סיפרתי כיצד הצבא מפר את זכויות האדם, במיוחד של המיעוטים. כתבתי על התעללות באזרחים, על סחר בבני אדם, על גיוס בני נוער ועל השחיתות בקרב השלטונות הצבאיים. חשפתי גם את הפעילות של קבוצות פונדמנטליסטיות אלימות".

פעילותו העיתונאית הובילה לאיומים על חייו, ומוג'טבה נאלץ להימלט מארצו. במשך כמה שנים שידר בתחנת הבי־בי־סי בשפת האורדו, אך לדבריו הראו לו את הדרך החוצה משם. "לא רצו להעסיק אותי גם בתקשורת הפקיסטנית העולמית, כי מפחדים מעיתונאי כמוני. הם שונאים מיעוטים ושונאים את ישראל", הוא אומר. הוא עבר להתגורר בניו־יורק, ובמשך השנים עבד בין השאר בוויס אוף אמריקה, בדיילי טיימס ובכלי תקשורת בצרפת ובגרמניה. הוא מספר שגם בחוגי מכריו בארה"ב, הוא היחיד שמבטא בגלוי עמדות פרו־ישראליות.

"כל חיי רציתי להגיע לכאן", אומר מוג'טבה. "הייתי סקרן להכיר את ישראל. זאת אומה שיש לה תרבות והיסטוריה של יותר מ־4,000 שנה. בפקיסטן מדברים על ישראל רק באופן שלילי, לא מספרים באמת על המדינה ועל האנשים שחיים בה. ידעתי שיש כאן אנשים שדומים לי, ורציתי לפגוש אותם בעצמי – את העיתונאים בישראל, את האמנים, השחקנים, הזמרים, האינטלקטואלים".

הופתעת ממה שראית כאן?

"באופן כללי, התקשורת מחוץ לישראל לא משקפת באמת את מה שקורה כאן. מדווחים רק על ירי הטילים, ועל כך שעוצרים לחקירה כל מי שאיננו ישראלי. עכשיו אני מגלה שהישראלים ידידותיים מאוד, ולאף אחד לא אכפת מאיפה הגעת. ראיתי ילדים יהודים וערבים משחקים יחד בעיר העתיקה בירושלים, ראיתי שהחיים ממשיכים כאן למרות המלחמה. גיליתי שיש הרבה דמיון בינינו – גם הפקיסטנים וגם הישראלים הם ידידותיים ובעלי חוש הומור. אני לא מופתע מכל זה, ההפתעה הכי גדולה הייתה שהאנשים כאן לא חושבים שהפקיסטנים בהכרח אויבים שלהם. כמעט כל פקיסטני חושב שישראל נגדו, שיש קונספירציה של ישראל נגד ארצו. לכן קיימת תוכנית הגרעין הפקיסטנית. אבל יש אנשים שחפצים בחברות עם ישראל, כמוני".

"את עדיין דבקה באידיאלים שלך בנוגע לפלסטינים?", מקשה חסן מוג'טבה. "אני מאוכזבת מאוד", עונה עירית להב. "אני חשבתי שיש שם אנשים טובים, והם למעשה תכננו להרוג אותי. חיילים סיפרו לי שהם מצאו נשק בכל בית בעזה, ובאחד הבתים האלה היה גם מכתב שחרור מבית חולים ישראלי. זה אומר שאני או עודד ליפשיץ או חיים פרי הסענו את דיירי הבית לקבלת טיפול רפואי בישראל"

טבח 7 באוקטובר, הוא מספר, היה נקודת שבר מבחינתו. "האלימות, האנרכיה והכאוס השתחררו. אני מרגיש צער עבור הישראלים שחוו את המתקפה הזאת, ומקווה שהחטופים יחזרו הביתה בבטחה ובשלום. אני לא מהסס לומר שחמאס וחיזבאללה הם ארגוני טרור. אלה רוצחים שמפרשים באופן לא נכון את האסלאם, הם מחללים את האסלאם. אבל אין הרבה כמוני שמוכנים לומר זאת".

סיוטי הילדות התגשמו

חברי המשלחת הגיעו לכאן בהזמנת ארגון שראכה, "שותפות", שנוסד בעקבות הסכמי אברהם. הם עיתונאים בעבר או בהווה, פעילים חברתיים ובעלי השפעה. רובם נולדו בפקיסטן וברחו ממנה בעקבות השתלטות של טליבאן או בגלל הממשל הצבאי הרודני.

במהלך הנסיעה הם מבקשים לשמוע ממני מה עבר עלינו, הישראלים, ב־14 החודשים האחרונים. כשאנחנו עוברים בשער הצהוב של קיבוץ ניר־עוז, אני מספרת להם שצה"ל לא ירה כאן אפילו כדור אחד ב־7 באוקטובר; כוחות הביטחון הישראליים הגיעו לקיבוץ רק לאחר שהמחבלים והפורעים עשו את זממם ועזבו את המקום.

עירית להב, בת למייסדי הקיבוץ ודוברת מטעמו, פוגשת אותנו בשער האחורי של ניר־עוז, מול הכפר חירבת חזעה ברצועת עזה. מכאן נכנסו לקיבוץ חלק מ־900 המחבלים שפשטו עליו בשני גלים. להב מגוללת באוזנינו את מה שאירע כאן ב־7 באוקטובר, ומה שאירע בביתה שלה. היא מספרת כיצד ניסתה לחסום את דלת הממ"ד בזמן שרימונים הושלכו אל תוך הבית. במשך 11 שעות הסתתרה עם בתה בחדר סגור, "בלי שירותים, בלי אוכל, בפחד ובחושך". כדי שהמחבלים לא ישמעו אותן, היא והבת "שוחחו" ביניהן במסרונים כתובים, במקום לדבר.

בגל הראשון של התוקפים היו כ־120 מחבלי נוח'בה. תשעה מאנשי כיתת הכוננות יצאו להילחם בהם ולנסות לבלום אותם. הם חיסלו כשלושים מחבלים, אבל אחרי שעה קיבלו הוראה לסגת כדי להגן על משפחותיהם. מי שנשארו בחוץ נהרגו. מתוך 400 תושבי הקיבוץ, 117 נרצחו באותו היום או נחטפו לעזה.

חברי המשלחת שולפים טלפונים ומצלמים, מנסים להבין מה התחולל כאן ולחבר בין המראות בשטח לסרטוני הזוועות של חמאס. לעיתים נראה שהם מתקשים לתפוס כיצד כל בית כאן חולל על יושביו. עירית מובילה אותנו אל הבית הקרוב ביותר לשער, ביתו של אמיתי בן־צבי ז"ל. דבר לא נותר מהמבנה, למעט הממ"ד שבן־צבי בן השמונים נהג לעלות אל גגו כדי לשבת וליהנות מהשקיעה. גם אנחנו עולים לשם. עירית מספרת לנו על המטפל הפיליפיני ג'ימי פאצ'קו, שנחטף לעזה ושוחרר לאחר 59 יום. לפני כמה שבועות נפרד ג'ימי מחברי הקיבוץ, וחזר לפיליפינים.

נילופר מוגול, עיתונאית בכירה בוויס אוף אמריקה, לא מפסיקה לצלם. היא מספרת לי שנחשפה לסרטוני הזוועות והתעמקה בהם בחדרי העריכה. מדי פעם היא מבקשת הסברים, למשל מה משמעות השלט שניצב ליד ביתו של בן־צבי – שלט דרכים שמפנה לעבר גוש קטיף. אני מספרת לה על ההתנתקות, חלק מסיפור הרקע של מתקפת 7 באוקטובר.

"למה החלטתם לגור מול הפלסטינים?", שואל חסן מוג'טבה בהתעניינות כנה, ועירית חוזרת אל תוכנית החלוקה ואל מלחמת השחרור. "כשגדלתי פה, הפחד הכי גדול שלי היה ממתקפת טרור", היא מוסיפה. "כילדה הייתי מתאמנת לבדי על הפסנתר בחדר המוזיקה, ואני זוכרת את עצמי מדמיינת איך מחבל מגיע וחוטף אותי. אבל מעולם לא דמיינתי ש־900 טרוריסטים יתקפו את הקיבוץ".

"ועכשיו, אחרי המתקפה, לא תעברו מכאן?", שואל אותה מובשיר עלי־זאידי, עיתונאי לשעבר ומורה המתגורר כיום בצפון־וירג'יניה.

"אף אחד לא גר כאן עכשיו", מסבירה עירית. "אחנו מפונים, יותר מ־60 אחוז מהבתים מיועדים להריסה, ויעברו כשלוש שנים עד שהקיבוץ ייבנה מחדש. אז השאלה הנכונה יותר היא אם נחזור לכאן. רבים אומרים שיחכו שהבית החדש ייבנה, ואז יחזרו. חלק מהתושבים אומרים שלא יחזרו, בגלל מה שקרה. אחרים, כמוני, עוד לא החליטו".

הינא אחטר (למעלה): "הייתה לי בחירה כיצד ליישם את האמונה הדתית שלי. תמיד רציתי להבין מדוע יש באסלאם קבוצות ששונאות זו את זו. גיליתי שזה לא מתבסס על האסלאם; אנשים 'חטפו' את הדת לצורך האידיאולוגיה שהם ביקשו לקדם, וכך שרטטו תמונה שאיננה האסלאם האמיתי"

החברים למשלחת מבקשים ממנה שתספר להם קצת על הרעיון הקיבוצי. מיהם האנשים שחיים פה, שואל מוג'טבה. "אידיאליסטים", עונה עירית. "כאלה שמוכנים להפחית מאיכות החיים שלהם בשם רעיון השיתוף הקהילתי והחיים הצנועים". רוב הקיבוצניקים, היא מוסיפה, "נחשבים שמאלנים, כאלה שאכפת להם בין השאר מזכויות פלסטינים. אמא שלי הייתה אומרת שאני שמאלנית יותר מהפלסטינים".

"ואת מקווה עדיין לחיות איתם בשלום?", שואל אֵהְסַנוּלָלַה אמירי, עיתונאי אפגני גולה המתגורר כיום בקנדה.

"כן, אני מקווה", משיבה עירית. אבל התקווה הזאת מלווה היום בפיכחון כאוב ובמודעות לפער בין האידיאה למציאות. עירית מובילה אותנו לבית סמוך, ביתם השרוף של עודד ויוכבד ליפשיץ, החברים הטובים ביותר של הוריה. קולה נשנק כשהיא מספרת על חטיפתם של בני הזוג לעזה; יוכבד שוחררה בעסקת השבויים, עודד עדיין שם. "אחרי מה שקרה, את עדיין דבקה באידיאלים שלך בכל הנוגע לפלסטינים?", שב ומקשה מוג'טבה. תשובתה של עירית הפעם כנה וארוכה. "לא, אני מאוכזבת מאוד. כשהתחבאתי בממ"ד, הבנתי שהכמות הזאת של התחמושת שהם ירו עלינו בלי הפסקה משש וחצי בבוקר, זה לא משהו שהם ארגנו ביום אחד. זה תכנון של שנים. הבנתי שהכסף שנשלח אליהם מאירופה ומאמריקה ומקטר שימש לרכישת נשק. בזמן שחשבתי שיש שם אנשים טובים, הם תכננו להרוג אותי. עודד ליפשיץ, חיים פרי, אני ואחרים בקיבוץ עשינו הרבה למענם. פעם בשבוע הייתי מסיעה אנשים מעזה לטיפול רפואי. אני לא יכולה לתאר כמה התאכזבתי באופן אישי.

"חיילים שהיו בעזה סיפרו לי שהם מצאו נשק בכל בית. אני מקווה שאתם יודעים את זה", היא מדגישה. "אמצעי הלחימה הוחבאו שם מתחת למיטות ילדים. באחד הבתים האלה מצאו גם מכתב שחרור מבית חולים ישראלי. אלה האנשים שאני או עודד או חיים הסענו לקבלת טיפול רפואי.

"אלפי הפלסטינים שחדרו לישראל וטבחו באזרחים הראו לי שהאומה הזאת לא חולמת על שלום, אלא רוצה רק להרוג אותנו. עד היום, אפילו אחד מ־2 מיליוני התושבים בעזה לא עשה מעשה שמעיד אחרת. איפה האנשים הטובים שדמיינתי מעבר לגבול? למה אף אחד מהם לא מגלה לחיילים איפה החטופים? כל מה שצריך זה לכתוב על פתק היכן נמצאים חטופים, ולתת את הפתק הזה לחייל. אבל אף אחד מהם לא עושה זאת!", היא אומרת וגרונה ניחר. "באמת חשבתי שיש שם אנשים טובים. כל כך מאכזב לחשוב על הטובות שהם קיבלו, לעומת השנאה והאלימות התהומית שהם הגיעו אליהן".

עלי־זאידי: "אני מאמין שיש שם אנשים טובים, אבל הם פוחדים מחמאס".

עירית: "הם יכולים לפעול גם בלי לסכן את חייהם, והם בוחרים לא לעשות זאת".

הסנדל שנשאר

מלבדנו מסתובבות בקיבוץ עוד כמה קבוצות של ישראלים ועיתונאים זרים, שהגיעו כדי ללמוד מקרוב על הזוועות. אני מזהה את אחיהם של יאיר ואיתן הורן, החטופים בעזה, משוחח עם משלחת דוברת ספרדית. עירית מספרת שאחת לשבוע היא מובילה עיתונאים בשבילי ניר־עוז.

סמוך לביתם של בני הזוג ליפשיץ עומד הבית של עופר קלדרון, שגם הוא עוד שבוי בעזה. עירית מספרת על כישרונו כנגר, ועל המטבח שבנה לה. דגלים צהובים מתנוססים מול הבתים, והחברים שואלים לפשרם. עירית מסבירה שעל חלק מהדגלים מופיעה באותיות שחורות המילה "נחטף", ועל האחרים נכתב בכחול "משוחרר".

אנחנו ממשיכים בשבילי הקיבוץ ששבו במידת מה לפסטורליות הישנה שלהם, עוצרים מול ביתם של בני הזוג דניאל דרלינגטון וקרולין בול שנרצחו בשבת ההיא, ואז ליד ביתם של ארבל יהוד ואריאל קוניו, שנחטפו לעזה. עירית לא חוסכת מאיתנו תיאורי זוועות וסיפורים על שרפה, הרג, חנק ואונס. "הטרוריסטים גם גנבו הכול – טלפונים, נעליים, בגדים, מחשבים. לקחו לי את כל הנעליים", היא מספרת. אגב כך היא מצביעה על חפץ שרק כעת שמה לב אליו – סנדל שנמצא ליד הכניסה לבית של ארבל ואריאל. סנדל שהגיע לכאן מעזה, ובעליו כנראה מצא לו תחליף משופר. "כזה יש גם בפתח הבית שלי", היא אומרת.

המשתתפים מבקשים לראות את ביתו של אלכס דנציג, שנרצח בשבי חמאס. יום לפני הסיור בניר־עוז ביקרה הקבוצה ביד ושם ושמעה רבות על דנציג, היסטוריון שהכשיר מדריכים למסעות בני נוער לפולין. כשאנחנו ממשיכים ללכת, אני משוחחת עם הינא אחטר (41), ילידת פקיסטן שהיגרה עם בתה לארצות הברית לפני שש שנים. במולדתה היא עסקה בהוראה, וכיום היא עובדת בשירותי בריאות הציבור. "תמיד הייתי נפש סקרנית", מספרת אחטר. אביה היה מקורב לסיד אבו אל־אעלא מודודי, מנהיגם הרוחני של כמה ארגונים אסלאמיים קיצוניים. "אבא שלי שינה את אורחות חייו ונעשה פרוגרסיבי. הוא גידל אותי כמוסלמית ויש לי שורשים מוסלמיים עמוקים, אבל הייתה לי בחירה כיצד ליישם את האמונה הדתית שלי. תמיד רציתי להבין מדוע יש באסלאם קבוצות ששונאות זו את זו. קראתי על סכסוכים בין קבוצות מוסלמיות, וגיליתי שהם לא מתבססים על האסלאם; אנשים 'חטפו' את הדת לצורך האינטרסים האישיים שלהם והאידיאולוגיה שהם ביקשו לקדם, וכך שרטטו תמונה שאינה האסלאם האמיתי. אחרי 7 באוקטובר התעורר אצלי גם הרצון להבין מדוע מוסלמים שונאים בני דתות אחרות. בפקיסטן לא הייתה לנו גישה למידע על הסכסוך בינינו ובין היהודים; פשוט אמרו לנו שיהודים ומוסלמים לא יכולים להיות חברים. בדרכון הפקיסטני, אגב, מצוין שהוא תקף לכל המדינות מלבד ישראל.

אסהנוללה אמירי: "אצלנו בקנדה הייתה עדיין שעת לילה. נכנסתי לטוויטר, ופתאום נתקלתי בסרטוני הזוועות מעוטף עזה. ראיתי בחיי מתקפות טרור, והסרטונים האלה הזכירו לי איך קבוצות קיצוניות באזור הולדתי רוצחות בני אדם. הבנתי היטב מה אני רואה, ועכשיו אני מבין יותר"

"התחלתי ללמוד גם על השואה. הלכתי למוזיאונים, קראתי ספרים וראיתי סרטים. אני לא מוסלמית פונדמנטליסטית, ובכל זאת אני לא יודעת כמעט כלום על העם היהודי. אנשים צריכים להיפטר מהתפיסות המוטעות שלהם לגבי יהודים. יש כל כך הרבה דמיון בין יהודים למוסלמים".

מה חשוב לך לדעת על 7 באוקטובר?

"אני רוצה להבין את הסיבות. למצוא את האמת. לקבל עדות ממקור ראשון על הטבח, ולהיות עדה בעצמי לדברים שמספרים לי שקרו. אני בטוחה ב־110 אחוז שמה שהתקשורת נותנת זה רק חלק מהתמונה.

"היום אני מרגישה מבוישת כמוסלמית. מה שחמאס אומרים ומה שהם עושים – זה לא האסלאם. כמישהי שעכשיו עדה לדברים, זו חובתי המוסרית להפיץ את המידע, לדבר עם אנשים ולנקות מהם את מה שהאכילו אותם כל חייהם לגבי יהודים".

כדי להמחיש את החשיבות של עדות אנושית מכלי ראשון, היא מספרת לי שפעם הציעה לבתה לצפות יחד איתה בסרט על השואה. "אחרי חמש דקות היא אמרה לי שזה מדכא, ושהיא לא רוצה להמשיך. אמרתי לה, 'אבל את צריכה לדעת את האמת'. התגובה שלה הייתה אכזרית: 'אני ממילא אשכח את זה עם הזמן. אחרי הכול, זה רק סרט'. זה שבר לי את הלב. הבנתי שתכנים כאלה, שזמינים בכל מקום, לא באמת משפיעים על אנשים".

אנחנו מתקדמים אל חדר האוכל של הקיבוץ. עירית מצביעה על אחד הבתים ומציינת שהוא הראשון המיועד להריסה, ושהדבר יקרה ממש השבוע. הבתים שנבחרו להיהרס ראשונים הם אלה שיושביהם לא נחטפו או נרצחו. כחברה בוועדת הבינוי והתכנון של הקיבוץ, היא מספרת לנו שהחברים קיבלו לפני כשבועיים החלטה על מתווה הבנייה מחדש. "בחרנו משרד אדריכלים, הם הציגו לנו תוכניות, ועכשיו גם יוציאו אותן לפועל".

מה את מרגישה כשאת מסתובבת בשבילי הקיבוץ?

"זה עצוב, אני נזכרת באנשים. אבל מבחינתי זאת שליחות. חשוב לי שאנשים יכירו את הסיפור מנקודת המבט שלנו. אני מקווה שהדבר יעזור לשחרור החטופים, זה המניע שלי".

בחדר האוכל הקבוצה נעמדת לתמונה משותפת מאחורי מיצג המדמה כיצד יושבים כאן סביב השולחנות חברי הקיבוץ החיים, החטופים והנרצחים. עירית מספרת על המטבח החדש שנחנך בספטמבר 23', רגע לפני הטבח. השיפוץ עלה 5 מיליוני שקלים, ובין החברים פרץ ויכוח ער סביב ההוצאה הגדולה. "כנראה זאת הייתה טעות", היא אומרת בהלצה שחורה.

ללמוד איך לקום

בדרך לחניון רעים, אהסנוללה אמירי (35) מביט מחלון המיניבוס ומתפעל מהחקלאות הישראלית. הוא שואל אותי עליה, ומתעניין גם במחירי הנדל"ן המקומיים. הוא בן העדה ההאזרית – מיעוט שיעי ממוצא מונגולי, שסובל מרדיפות – ונמלט מאפגניסטן לקנדה לפני שלוש שנים יחד עם אשתו ובתו. כשהתגורר בקאבול עבד אמירי כעיתונאי של הוול־סטריט ג'ורנל, והיום הוא כותב בנשיונל פוסט ומסקר בין השאר את האנטישמיות בקנדה. גם האסלאם הקיצוני שב ועולה במאמריו. "המדינה שלי נפלה לידי קבוצות טרוריסטיות", אומר אמירי, "וכל מי שעובד עבור גורם זר, ובמיוחד עבור האמריקנים, נגזר עליו להיות נרדף".

עקבת אחרי מה שקרה כאן ב־7 באוקטובר?

"כשזה התחיל, אצלנו בקנדה הייתה עדיין שעת לילה. נכנסתי לטוויטר, קראתי חדשות מהעולם, ופתאום נתקלתי בסרטוני הזוועות מעוטף עזה. ראיתי בחיי מתקפות טרור, והסרטונים האלה הזכירו לי איך קבוצות קיצוניות באזור הולדתי רוצחות בני אדם. הבנתי היטב מה אני רואה, ועכשיו כשאני מבקר כאן, אני מבין עוד יותר.

"גם אני קורבן של אסלאם רדיקלי – אידיאולוגיה שמשותפת לטליבאן ולחמאס, ומטרתה להרוג חפים מפשע. אנחנו רואים את זה בכל העולם. בלבנון, בעזה וגם בדרום אסיה, אזרחים נופלים קורבן לזוועות שלהם. זה לא אסלאם, הם לא מייצגים את הדת, הפרשנות שלהם לדת נוגדת את הטבע האנושי. אבל האידיאולוגיה הזאת מתפשטת, ואני מודאג מכך. יש רדיקליזציה בקרב בני נוער, לא רק במזרח אלא גם במערב. זה מה שאנחנו מתמודדים איתו היום".

מובשיר עלי־זאידי: "גם אצלנו אזרחים חפים מפשע נאלצו להחביא נשק בבתיהם. כשאתה תחת שלטון של ארגון טרור, קשה לנהוג באופן אחר. למה מלאלה יוספזאי קיבלה פרס נובל? כי תחת שלטון טליבאן היא עשתה דבר מדהים – סיפרה לעולם מה באמת קורה שם. אם אתה חי תחת משטר טוטליטרי בעזה, קשה מאוד לעשות משהו בעד ישראל או נגד חמאס"

כשחיית באפגניסטן, מה ידעת על ישראל?

"לרוב המוסלמים יש תפיסה שלילית לגבי ישראל, כי זה מה שהם שומעים מהזקנים, 'החכמים', המנהיגים הפוליטיים, הוגי הדעות. בתור ילד סקרן קראתי המון, ולא קיבלתי את התפיסה הרווחת. יש לי היום הרבה חברים יהודים. אני מתחבר לקהילה היהודית בקנדה מתוך כך שגם אני מגיע מקבוצת מיעוט. כמו היהודים, גם אנחנו נרדפנו במשך מאות שנים. ומה שאני לומד מהיהודים הוא שלמרות הרדיפות, העם הזה קם בכל פעם מחדש. הרבה קהילות אתניות ודתיות סבלו לאורך ההיסטוריה, אבל לא כולן קמו מחדש כמו היהודים. אני מתרגש להיות כאן, כי אני רוצה ללמוד איך להיות חזק כמוכם, מהו הסוד של הכוח הזה".

אנחנו מתמקמים באחת מפינות הישיבה שהוצבו בחניון רעים לזכר הנרצחים. תומר חבה (24), מניצולי מסיבת הנובה ואח שכול, ממתין לנו שם, לובש מדים, בשירות מילואים. הוא משתף את הקבוצה בקורותיו באותו יום, משחזר איך במשך שש שעות נמלט על חייו, בלי אוכל ומים. הוא כבר שלח הודעות פרדה למשפחתו, היה בטוח שלא יצא מכאן בחיים, אך לבסוף ניצל בעזרת תושבים מהמושב פטיש. הוא מספר גם על אחיו הצעיר נועם שנפל בעזה לפני עשרה חודשים, ועל חברים שאיבד בלחימה ובמסיבה. חברי הקבוצה מקשיבים רוב קשב, רושמים לעצמם נקודות. הם מתפעלים מסיפורו וגם מההחלטה שלו להתגייס למילואים כדי למלא במשמעות את חייו שכמעט נגדעו.

ספר לנו על עזה, מבקשים האורחים. "נלחמנו הרבה", משיב חבה. "צלפים ירו עלינו. הרבה מאוד כוחות שלנו פעלו שם כדי לייצב את השטח ולהפעיל לחץ במטרה להציל את החטופים ולמוטט את חמאס". גם חבה מספר שהוא וחבריו מצאו תחמושת וסממנים של חמאס בכל בית כמעט: "ראינו משגרים של רקטות בתוך בתים, פירים בתוך בתי ספר".

"הרגת מישהו?", שואל מוג'טבה, וחבה משיב: "לא, ואני שמח על זה". לשאלה על מצבם של העזתים באזורים ההומניטריים בעזה הוא עונה שהם במקום בטוח "ומקבלים תנאים הכי בסיסיים שיש".

רגע לפני פרדה, חבה מחלק לחבורה דבקיות הנצחה, סטיקרים עם ציטוטי חבריו חללי המסיבה והלחימה בעזה. חברי הקבוצה לוקחים אותם ברצון, ועוברים להסתובב בין תמונות נרצחי הנובה, סופגים את דמויות דיוקנם של הצעירים שחלקם נראו בפעם האחרונה בסרטוני האימה של 7 באוקטובר.

הציר היהודי־שיעי

מובשיר עלי־זאידי נכנס לארץ עם הדרכון הפקיסטני שלו – זה שכתוב עליו שאינו מאפשר כניסה לישראל. הדבר לא ימנע ממנו לנסוע בעתיד לפקיסטן, הוא אומר, אבל הביקור כאן בהחלט כרוך בסיכון מבחינתו. גם הוא מספר לי על העוינות כלפי ישראל בעולם המוסלמי בכלל ובפקיסטן בפרט. "מבחינתם, אתם האויב. הישראלים אכזרים ועושים דברים לא טובים לפלסטינים. אבל בתור עיתונאי אני תמיד רוצה לשמוע את הצד השני של הסיפור. זה לא אפשרי בפקיסטן, ומבחינתי ההגעה לכאן היא הזדמנות לראות מה באמת קורה בישראל, מה הישראלים חושבים והאם הם אכזריים או נחמדים".

לפני שהגעת לכאן, עד כמה האמנת לתעמולה הרשמית ביחס לישראלים?

"תמיד הייתי סקפטי, כי ברור לי שלא כל בני האדם נוראים ולא כולם טובים. רבים בפקיסטן מכחישים גם את השואה, או שהם חושבים שהסיפורים והעדויות עליה נופחו בידי היהודים ששולטים בתקשורת בכל העולם. אבל אני ביקרתי במוזיאון השואה בגרמניה, צפיתי בסרטים על השואה ופגשתי אתמול ניצול שואה – וזאת חוויה אחרת, לראות את הדברים במו עיניי".

וכשאתה מבקר בישראל אחרי 7 באוקטובר, איך זה משפיע על התפיסה שלך?

"אני הייתי הפקיסטני הראשון שכתב שהמלחמה הזאת לא צריכה להיגמר לפני שחמאס מושמד. זו לא הייתה דעה פופולרית: יש לי מאות אלפי עוקבים ברשתות, ורבים מהם כתבו נגדי, וכך גם חברים ובני משפחה. הרגשתי שהרבה אנשים כועסים עליי, אבל הבנתי שאם חמאס לא יושמד, לא יהיה שלום במזרח התיכון.

"חשוב לי להדגיש שאני לא נגד הפלסטינים. יותר מדי אנשים נהרגו בעזה, ואני דואג לאנשים שם. לדעתי יש הגזמה במספרי ההרוגים – 40 אלף זה נתון גבוה מדי – אבל לא צריכים להיות הרוגים בכלל. אני יודע שהצבא הישראלי עורך מבצעים ממוקדים, ועדיין מספר הנפגעים גבוה".

כפי ששמעת משני אנשים שפגשנו היום, בכל בית בעזה מצאו אמל"ח. זה מסביר מדוע "אזרחים" נפגעים בפעולות צה"ל.

"גם בפקיסטן ובאפגניסטן היו אזרחים חפים מפשע שנאלצו להחביא נשק בבתיהם. כשאתה תחת שלטון של ארגון טרור, קשה לנהוג באופן אחר. למה מלאלה יוספזאי (פעילת זכויות נשים פקיסטנית – א"כ) קיבלה פרס נובל? כי תחת שלטון טליבאן היא עשתה דבר מדהים – כתבה מאמרים לבי־בי־סי וסיפרה לעולם מה באמת קורה שם. אם אתה חי תחת משטר טוטליטרי בעזה, קשה מאוד לעשות משהו בעד ישראל או נגד חמאס".

הוא מפתיע אותי כשהוא מביע פליאה על כך שאין לישראל קשרים טובים עם איראן, מדינה שיעית. כי הם רוצים להשמיד אותנו, אני עונה לו. "אבל בעזה וביהודה ושומרון הרוב הם סונים, אז אני לא מבין מדוע מדינה שיעית לא תרצה שלום עם ישראל. רק בשם הטרור ובשם ההתנגדות לישראל, מתקיים שיתוף פעולה בין פלסטינים סונים לאיראנים שיעים. אבל בבסיס, איראן וישראל צריכות להיות ידידות".

אני מקווה שאזכה לראות את היום הזה.

"אינשאללה", משיב זאידי.

בהמשך היום תגיע הקבוצה לשדרות ותיפגש עם אל"מ במיל' גרישה יעקובוביץ', שיפרט על הלחימה מההיבט הצבאי. אבל אני בשלב הזה נפרדת מהם בידידות. כן, יהודייה־ישראלית ומוסלמים מפקיסטן ומאפגניסטן נפרדים בידידות. ואפשר לקוות שהאורחים האלה יהפכו לשגרירים טובים, שיפיצו הלאה את העדויות על מה שראו כאן, ואולי יהיו חלק מקידום של סדר עולמי חדש.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il