עיגולי השמחה של דוד

את האנרכיזם שלו ירש דוד בן־יוסף ז"ל מאביו, יוסף שפיצר. כך מתאר שי בן־יוסף, בנו של דוד. שפיצר הסב היה איש נטורי קרתא בירושלים. אשתו, אמו של דוד, נפטרה בגיל צעיר ממחלת השחפת, והאב השאיר את בנו לגדול אצל הסבא והסבתא, בעוד הוא עצמו שם פעמיו לנתניה, כדי להתפרנס מליטוש יהלומים. בשלב מסוים הרגיש שגם שם אינו מצליח להתפרנס, ואז פנה למושב אביחיל, הסמוך לנתניה, וביקש להצטרף אליו כחקלאי. התושבים אמרו לו שאי אפשר להצטרף כיחיד, ושצריכה לעמוד מאחוריו תנועה מיישבת. שפיצר סירב להגדיר את עצמו כמזרוחניק או פא"יניק, שתי התנועות הדתיות המיישבות שאנשי אביחיל הכירו, והתעקש שהתנועה המיישבת שלו היא נטורי קרתא. וכך היה. "עד סוף ימיו", מספר שי, "הוא היה חקלאי באביחיל. אני זוכר את עצמי הולך איתו במושב, וכדי להתפלל היינו הולכים לבית כנסת מרוקאי בנתניה. הוא בכלל לא הסתדר עם שום סטריאוטיפ. בהלוויה שלו שרה מקהלה מורמונית, כי חוץ מהחקלאות הוא גם היה מורה לעברית באולפן 'עקיבא' בנתניה, והיו לו שם תלמידים מכל העולם, כולל מורמונים".

הוא נולד ב־1933 למשפחת שפיצר בלב קהילת נטורי קרתא בירושלים. לאחר שאביו התחתן בשנית, הוא עבר לחיות איתו באביחיל. אבל מגיל צעיר התקשה הילד הסוער לחיות בבית, ובגיל תיכון הלך ללמוד בישיבת כפר הרא"ה. משם הוסטה דרכו למסלול דתי־לאומי. הוא התגייס לנח"ל בגרעין בני־עקיבא שהיה מיועד לקיבוץ סעד, ושם הכיר את אשתו הראשונה, חנה, אמו של שי. "גם היא הגיעה לסעד בתור חניכת בני־עקיבא, אבל לא במסגרת הנח"ל", שי מספר. "הם הכירו והתחתנו, ונולדו להם שני ילדים – אני ואחותי. אבל הם לא באמת התאימו זה לזה, וכעבור שנים מעטות הם התגרשו. אני נשארתי לגור עם אבא, ולכן נשארתי דתי, ואחותי, שעברה לחיות עם אמא שחייתה כחילונית, הפכה לחילונית".

בן־יוסף עבר לכפר־בתיה, ואז לעין־צורים. אז פגש את אשתו השנייה, לילי. "היא באה ממשפחה של חסידי גור", אומר שי. "חיתנו אותה בגיל צעיר עם מישהו שהיום היה מוגדר כשבאבניק־על. הם התגרשו, והיא הגיעה עם שתי בנות לקיבוץ עין־צורים, ושם הכירה את אבא. נהיינו משפחה אחת גדולה: אני, שתי אחיותיי החורגות, ועוד שלוש בנות משותפות שנולדו להם. לילי גידלה אותי ממש כמו אמא, וברשותה של אמא שלי אפילו קראתי לה אמא".

בן־יוסף עבד בלול של הקיבוץ. הוא נמשך לספרות בענייני חינוך, ו"במיוחד התלהב מספר שנקרא 'חופש ללמוד' של קרל רוג'רס, שדיבר על שיטת חינוך אחרת: אמונה באנשים, פתיחות, שוויון, חינוך בגובה העיניים. הוא גם התחיל ללמוד אנגלית, כדי להבין את העולם. קנה מילון אנגלי־עברי, ובכל יום היה תולש דף מהמילון ותוך כדי העבודה בלול לומד את המילים על הדף. בסופו של דבר הוא הגיע למצב שכעבור שנים הוא גם לימד אנגלית".

אבל הרגע שבאמת שינה את חייו הגיע במלחמת ששת הימים. "הוא היה חובש קרבי בחטיבה 7 של השריון, שעברה את כל מסלול הלחימה בסיני, מרפיח ועד תעלת סואץ. הוא ראה הרבה דם, אבל החוויה הכי משמעותית הייתה כשמצא את עצמו לבד מול טנק מצרי. הוא היה בטוח ששם נגמרו חייו, אבל איכשהו הצליח לעלות על זחל"ם, ירה על הטנק, והטנק משום מה הסתובב וברח. הוא הרגיש שקרה לו נס והוא קיבל את חייו במתנה, וזה גרם לו לחשוב שאם כך, כנראה יש לו שליחות מיוחדת לעשות בעולם".

העץ שחזר לחיות

כמובן, אומר שי, בן־יוסף הרגיש שהלול הוא לא הייעוד שלו. "הרב דרוקמן היה מדריך שלו בבני־עקיבא, והם המשיכו את הקשר גם בעין־צורים (הרב דרוקמן התגורר אז, וגר גם היום, במרכז־שפירא הסמוך לעין־צורים, י"ש). הוא עודד את אבא לעסוק בחינוך, ואבא שלי באמת החליט שזה יהיה ייעודו. מכל המקומות בעולם הוא הגיע ללמד דווקא בישיבת נחלים, שעמד בראשה יוסק'ה בא־גד.

"מהרגע הראשון התחיל עימות ביניהם, כי הם היו ממש שני הפכים: אבא שלי האמין בחופש ובאמון בתלמידים, ויוסק'ה בדיוק ההפך. הם נלחמו איזה שנתיים, עד שיוסק'ה הצליח להעיף אותו. ואז אבא עבר למדרשיית נעם. הוא לא היה מחנך ולא ר"מ, כי אף פעם לא הייתה לו השכלה פורמלית, אבל עבד כמדריך. בהתחלה איכשהו הסתדר עם הרב יהושע יגל, אבל הוא גם הודיע לרב יגל: ברגע שאתה מעיף תלמיד שלי, אני מיד עף אחריו. הוא לא היה מוכן שיעיפו תלמידים.

"הוא כמובן לא היה מדריך קונבנציונלי. בעצם ראה את עצמו כמחנך, ועשה עם התלמידים כל מיני עבודות חינוכיות שמבוססות על אמון. הוא לימד אותם שירים עבריים ותרבות ישראלית, וכמובן גם דיבר איתם על אמון, עצמאות, פתיחות. ועל רקע זה שוב היו לו הרבה התנגשויות עם המערכת, שהאמינה במשמעת בשעה שהוא האמין במשמעות".

מלחמת יום כיפור שוב הביאה חוויה מכוננת לבן־יוסף: "הוא היה חובש במקומות הכי קשים – בחווה הסינית, בתעלת סואץ. בדיעבד אפשר לומר שגם נוצר בו הלם קרב, אם כי לא ברמה קלינית. בדרך לסואץ התחילה הפגזה ארטילרית קשה. הוא ראה לצידו איזו תעלה ונכנס לשם, ואז פגש קצין מצרי – אותו קצין מצרי שטיווח עליהם את הארטילריה – אבל התברר שאין לו נשק. אבא שלי נכנס לתעלה עם עוזי.

"המצרי היה בטוח שכאן הסתיימו חייו, והתחיל להתחנן לאבא שלא יפגע בו. הוא הוציא מהכיס הזמנה לחתונה, ואמר לאבא: היום הייתי צריך להתחתן, ובגלל סאדאת הפסדתי את החתונה. אבא שלי התחיל לדבר איתו, ופתאום התברר שהמצרי הזה הוא גם חסיד של קרל רוג'רס, והם הבינו שיש להם משהו משותף שהוא יותר חשוב מהזהות שלהם כאויבים. מעל הראש שלהם התחולל קרב אווירי בין שני מטוסים. הם ראו שמטוס אחד נפגע והטייס שלו צנח. הם לא ידעו אם הטייס מצרי או ישראלי אבל התחילו להתחבק, כי מה זה חשוב מאיזה צד הטייס, העיקר שהוא ניצל. וככה יצאו מהשוחה – המצרי הלך למחנה השבויים, ואבא לתאג"ד".

אחרי המלחמה התחיל בן־יוסף להעמיק את התבוננותו העצמית. "הוא התחיל להתעניין בתורות מן המזרח: יוגה, מדיטציה. אבל במדרשיית נעם, מדריך שעושה יוגה, בטח במושגים של שנות השבעים – זו עבודת אלילים, משהו שלא יעלה על הדעת. וככה, בשלב מסוים גם הרב יגל הצליח להיפטר ממנו, ואז אבא עבר למבשרת־ציון, לישיבה תיכונית שראשיה היו חברים שלו עוד מימי בני־עקיבא. הם דווקא כן חיפשו איזו דרך חינוכית חדשה אבל בסופו של דבר גם משם הוא נזרק, כי אפילו בשבילם הוא היה מהפכני מדי. מה שמעניין הוא שעד היום מגיעים אליי אנשים שלמדו אצלו, בכל מיני תקופות, ואומרים לי, 'אבא שלך הציל את החיים שלי'. זה משפט שאני שומע כל הזמן.

"אפילו הבוקר ניגש אליי מישהו שמתארח כאן בעפרה, שהיה שכן שלו בבית־אל, והתחיל לשפוך סיפורים של אלף לילה ולילה. אותו אדם גם היה תלמיד שלו במבשרת, והוא מספר שאבא לקח אותם להתחבר עם ילדי המושבים של מטה יהודה. סיפר לי שלאבא היה שם עץ שנראה מת וכבר רצו לעקור אותו. אבל אבא התנגד ואמר: אני מאמין בעץ הזה שעוד יהיה ירוק. הוא הלך לעץ הזה, דיבר איתו, נתן לו אהבה, והעץ באמת חזר לחיות ונעשה ירוק. זו הייתה ההוכחה הברורה שלו שאהבה יכולה לשנות מציאות, אפילו בטבע".

אחרי שנזרק מהישיבה במבשרת החליט בן־יוסף שייעודו האמיתי נמצא בכתיבה. הוא החל להקדיש חלק ניכר מזמנו לכך, תוך כדי ניסיון להתפרנס במגוון עבודות משונות. "הוא ניסה כל מיני פרנסות, שחלק מהבחירה בהן היה ניסיון לעבוד על המידות שלו. למשל, הוא הפך לסוכן למכירת אנציקלופדיות. עבר מדלת לדלת, אף אחד לא קנה ממנו שום אנציקלופדיה, אבל הוא התעקש לעבור 100 דלתות בערב רק כדי להתגבר על הבושה שזה עורר בו. היה לו גלגול קצר כמנהל מרכז קליטה בירושלים, ואחר כך הוא עבר לקריית־ארבע, וניהל שם את סניף קופת חולים מאוחדת. אבל בקופה מאוד כעסו עליו, כי הוא התאמץ לשכנע את החולים שהגיעו לקופה שהם לא צריכים רופא. עד היום אני שומע סיפורים מאנשים שאומרים לי שבאו שם לרופא, והוא אמר להם: 'בשביל מה לכם, תרפאו את עצמכם לבד!' היה לו כדור שהוא קרא לו 'כדורמבם', כי הרמב"ם אומר שאם אתה משחק בכדור, זה מרפא. והוא מתאר באחד הספרים ילד שהגיע לקופה חסר נשימה. הוא נתן לו לשחק עם הכדור, והילד התחיל לנשום".

אם אתה מעריץ, אני עריץ

בשלב ההוא התחילה התכתובת שלו עם בתיה לנצט, ממייסדות התיאטרון הקאמרי, שלימים חזרה בתשובה. "אבא העריץ אותה כשחקנית, הרבה לפני שפגש אותה, ופתאום הם נפגשו אצל חברה משותפת, ובתיה מאוד רצתה לדעת איך זה שאבא קם בבוקר כל כך מאושר. היא סיפרה לו שלמרות שחזרה בתשובה, היא עדיין לא מאושרת. ואבא ניסה להסביר לה במכתב מה סוד האושר שלו, ומזה התחילה תכתובת שלמה".

התכתובת הזו עומדת במרכז ספרו הראשון של בן־יוסף, "האם יש סיכוי לאהבה", שבו זכתה לנצט לשם הבדוי מרים. הספר הפך לרב מכר, נמכר ביותר מ־200 אלף עותקים, ותורגם לאנגלית, צרפתית, ספרדית ורוסית. כבר בספר הזה העלה בן־יוסף על הכתב את עיקרי תפיסת העולם שלו: החופש, הביטחון העצמי וחיבור האדם לעצמו ולכוחותיו כמוקד האושר והשמחה; לעומת היעדר ביטחון עצמי וכניעה להשפעות אחרים כמוקד העצב והדיכאון. זה התאים גם לתפיסתו הדתית: כל כוח בעולם, מלבד אלוהים, מוגבל מעצם טבעו. לפיכך, עבודת אלילים מבחינתו היא "מתן כוח מוגדל לכוח מוגבל". במשפט האחרון באה לידי ביטוי גם חיבתו של בן־יוסף למשחקי לשון וראשי תיבות מתחכמים.

עיצוב ספריו היה כשלעצמו אחד הביטויים לרוחו האנרכיסטית: בחלקם אין מספרי עמודים; חלקם מודפסים בכלל באותיות של כתב ידו; במקרים אחרים יש בתוך הטקסט שינויים בצבעי האותיות ובסוג הגופן. לפעמים, כשהוא מביא תמונות, הוא מלווה אותן בכיתובים בכתב יד, כמעין גרפיטי.

שי: "הכתיבה הייתה אצל אבא דרך חיים. הוא לא כתב לאנשים, אלא קודם כול לעצמו. עשרת הספרים שפרסם בחייו הם רק חלק קטן ממה שהוא כתב. בעיזבון שלו מצאנו עוד המון ספרים, בשלבים שונים של עבודה". הספרים כתובים בסגנון פשוט וקריא מאוד, כאמור עם הרבה משחקי לשון, אבל גם עם הרבה מאוד חזרה על רעיונות היסוד. כאילו מדובר ביומן אישי שבמקרה ראה אור. שי: "למיטב ידיעתי, אף ספר שלו לא עבר עריכה מקצועית, וכנראה שגם הוא עצמו לא ערך אותם. אלה ספרים מאוד אסוציאטיביים, בלי סדר ברור, ועם המון חזרות. אפילו אני התקשיתי לקרוא בהם. אבל אחרי מותו החלטתי לקרוא את כולם ברצף, כדי להתחבר אליו. קראתי כמוכה אמוק, ופתאום הבנתי את ההיגיון הפנימי שלו, למה הוא כתב ככה".

על ההצלחה המדהימה של "האם יש סיכוי לאהבה" אומר שי: "כרגיל, הוא הקדים את זמנו. כמו שכשהיה מנהל בקופת חולים ואנשים היו מעשנים לצדו, הוא דרש מהם להפסיק לעשן כי גם הוא מושפע מזה – וזה היה הרבה לפני שהתחילו לדבר על 'עישון פאסיבי'. ככה הוא גם הקדים את עידן הניו־אייג'. הוא ביטא בספר רוח אחרת, פתוחה, שהחופש שלה היה מאוד לא מקובל אז בעולם הדתי, והדתיות שלה הייתה מאוד לא מקובלת בעולם החילוני".

כמעט מיותר לציין שבן־יוסף עצמו לא ממש התעשר מההצלחה האדירה של ספרו: "מי שהוציא את הספר לאור היה חבר של אבא, שמשון עילם, שהיה הבעלים של חנות הספרים 'מרכוס' בירושלים. שמשון נפטר בגיל צעיר, ואז אבא שלי כתב פתק לאלמנה שהוא מאשר לה להמשיך למכור את הספרים. במצוקתה, ובהסתמך על הפתק הזה, היא העבירה את הזכויות לשני חבר'ה שעשו את הכסף הגדול מהספר ולא שילמו לאבא שלי גרוש. במקביל הוא גם המשיך להוציא את הספר בהוצאה עצמית, וכשזה נודע להם הם הלכו ותבעו אותנו.

"אבא שלי היה באופן עקרוני נגד הרעיון של זכויות יוצרים. על חלק מהספרים שלו כתוב במפורש שכל מי שרוצה להעתיק כדי ללמוד מן הספרים, תבוא עליו ברכה. אבל הוא גם לא הסכים שיקראו לו גנב, כשהוא בכלל לא נתן לאנשים האלה רשות להדפיס את הספר. אז הגענו לבית משפט, ואבא שלי אמר לשופט: לי אין בעיה שידפיסו מה שהם רוצים. הזכויות לא מעניינות אותי. אני רק רוצה שיהיה פסק דין שאני לא גנב. אז השופט אמר: אין בעיה, כל אחד מהצדדים יוכל להדפיס את הספר, וזהו".

הצלחת הספר הפכה כמובן את בן־יוסף לכתובת למחפשי דרך למיניהם. מאוחר יותר הוא החל לפתח בספריו גם תיאוריה של ריפוי טבעי לסרטן. לשיטתו, תאי הסרטן הם תאים 'חסרי זהות', משום שהנפש מרגישה שאינה ממלאת את ייעודה הטבעי אלא נכנעת ללחצים חיצוניים. התחברות מחודשת של האדם לעצמו, לכישוריו, לדברים שהוא אוהב לעשות, היא אפוא התרופה. זה כמובן הביא אליו גם מבול של חולי סרטן.

"הוא מאוד רצה לעזור לאנשים, ולכן הסכים לקבל את הפונים אליו. אבל הוא לא הסכים לתת לאנשים מרשמים לריפוי, כי הריפוי קשור בזהות המסוימת של אותו בן אדם, שהוא צריך לחזור ולהתחבר אליה. הוא הרי יצא נגד הרעיון שאדם אחד יגיד לאדם אחר איך לחיות, וגם פחד שיהפוך לגורו. הוא אמר: 'אם אתה מעשיר אותי אני נהיה עשיר, ואם אתה מעריץ אותי אני נהיה עריץ'. הוא נבהל מהזרם הגדול של הפונים אליו – ממילא לא אהב להרצות בפני קבוצות – ובשלב מסוים אפילו ניתק את עצמו מהטלפון, כדי שלא יוטרד על ידי הפונים אליו. הוא בעיקר השתדל לעזור לאנשים באמצעות מכתבים. ובאמת, הוא ניהל אינסוף התכתבויות עם אנשים.

"היו גם אנשים שהבינו את הפוטנציאל המסחרי שבו, והציעו את עצמם בתור סוכנים. היו אומרים לו שמאוד חשוב שאנשים ישמעו אותו, ושיוכל לעזור להרבה אנשים. מכיוון שהוא היה מאוד תמים, לפעמים נפל בזה. היו מארגנים לו הרצאות בכל מיני מקומות, ואת הכסף משלשלים בעיקר לכיסם".

ציור בתעודת הזהות

התיאוריות של בן־יוסף בעניין הסרטן לא עזרו לו להציל את אשתו לילי מן המחלה. היא נפטרה ב־2005, ממש בשבוע של ההתנתקות. שי, בנה החורג, ישב שבעה ואמר עליה קדיש לאורך כל השנה, "הכול באישורה של אמא". עם זאת, מסכת חייו הרומנטיים של בן־יוסף לא הסתיימה בכך. שי: "ברגע שהתאלמן, נשים התחילו לקפוץ עליו. הרי הוא המחבר של 'האם יש סיכוי לאהבה', אז הוא בוודאי יודע לאהוב. וככה הגיע לקשר עם אישה שלא התאימה לו, שהייתה נשואה בעבר לבן־דוד שלו. היא עצמה חלתה כעבור זמן ואושפזה בבית אבות בירושלים, והוא רצה להתגרש ממנה, אבל היא לא הסכימה".

ואז הכיר בן־יוסף אישה חדשה ממושב קשת שבגולן, גאולה טבוך. היא מספרת על ההיכרות ביניהם: "לבית שלי צמוד קרוואן, ושם התגורר העובד הזר שטיפל בבעלי הקודם, משה. כשמשה נפטר, החלטתי שאשכיר את הקרוואן. דוד, שחיפש מקום שקט לכתוב בו, שמע על הקרוואן, והתקשר אליי. שאלתי אותו מה הוא רוצה לאכול, והוא אמר שכבר 21 שנה הוא חי על תמרים, צימוקים וסימילאק. הוא האמין שאבקת החלב של התינוקות נותנת לו את כל אבות המזון הדרושים.

"כשהגיע, זה היה בדיוק חג השבועות ושאלתי אותו אם יהיה מוכן לתת שיחה לאנשי היישוב. הוא אמר שיעשה זאת בשמחה, והציע את הכותרת: 'להתעלס עם החיים'. אמרתי לו: דוד, אני לא חושבת שהכותרת הזו תתאים לשיחה בבית המדרש של קשת. אולי תשנה קצת. אבל הוא התעקש על הכותרת הזו, וקבענו את השיחה בסלון שלי. הגיעו הרבה אנשים, והמקום מצא חן בעיניו, והוא רצה להישאר. אבל הוא הסביר לי שהוא חי מקצבת זקנה, ואין לו כסף לשלם לי. אמרתי: אין בעיה, תגור פה בחינם בתנאי שבכל יום תעביר שיעור. וכך היה, הוא נתן שיעורים וגר בחינם. נפגשנו כמעט בכל יום ושוחחנו הרבה, ועם הזמן הבנו שזה מושך לכיוון רומנטי, והחלטנו למסד את הקשר".

הבעיה הייתה שבן־יוסף טרם התגרש מאשתו הקודמת. השניים התמודדו גם עם הבעיה הזו בדרך מקורית. גאולה החלה לנסוע מדי שבוע לירושלים, לטפל באשתו. תוך כדי הטיפול הן התיידדו, וגאולה שכנעה את האישה שתסכים לקבלת הגט. את בן־יוסף לא עניינה הפורמליסטיקה של בתי דין רבניים. הוא שלח לאשתו מכתב ובו הודיע לה שהוא מעוניין להתגרש ממנה. היא אישרה לגאולה שהיא מסכימה לפרידה, ומבחינתם זה הספיק. חתנו של בן־יוסף ערך להם את טקס הקידושין, תוך שהוא מקפיד לקחת עדים שאינם שומרי מצוות, כדי שלקידושין לא תהיה משמעות הלכתית ורק שגאולה ודוד ירגישו שהם נשואים כדת וכדין.

שי: "גאולה הייתה מתנה שהקב"ה שלח לו, לחמש שנותיו האחרונות. היא אישה צדקת. קמה בבוקר כדי לעשות מצוות ולעזור לאנשים. מכיוון שהמוצא שלה מיוון, חיברתי אותה לא מזמן למחנה של פליטים סורים ביוון, והיא נסעה לשם. אגב, בשלב מסוים גם היא חלתה בסרטן, אבל אותה הם הצליחו לרפא". טבוך מספרת על השיטה שנקטו: "טיפלתי בגוף ובנפש. בנפש טיפלתי בזה שהחלטתי שכל יום שעובר אנצל לטובה, למצות כל חלום שהיה לי, כל שאיפה שלא הגעתי אליה לאורך חיי. ובגוף כמובן גם טיפלתי: חוץ מלהקפיד על תזונה בריאה, דוד ואני עשינו אמבטיות שמש. קראנו להן חמה־תרפיה".

הוא היה בצלילות מלאה ובעומק רוחני, אבל בשנייה שאיבד ריכוז לרגע הייתה לי תחושה שאני מדבר עם גווייה. גאולה אמרה לי אחר כך שהיה איזה ליל שבת שהיא הרגישה שהיא מאבדת אותו, אבל בסוף התעשת ואמר לה: הייתי צריך למות, אבל הרגשתי שזה עוד לא הזמן.

"בשבוע האחרון שלו היינו אמורים לנסוע לחופש ברומניה. אמרתי לו: אבא, אני חושש לנסוע, שלא תלך לנו פתאום. והוא אמר: אל תדאג, סעו בנחת. נסענו, וחזרנו ביום חמישי. ביום שישי עליתי אליו לקשת, ושוב ביום ראשון, וכמה דקות אחרי שהגעתי הוא החזיר את נשמתו, עם חיוך, כשאני ואחותי וגאולה לידו. מכיוון שהוא נפטר בבית, הגיעו שוטרים לבדוק את נסיבות המוות (נוהל בכל פטירה ביתית, מחשש שלא הייתה טבעית, י"ש). הם ביקשו תעודת זהות שלו, ואז התברר שהוא החליף את התמונה הרגילה שיש שם בציור שלו שציירה אחת הנכדות. אמרתי לשוטרים: כן, זה האיש".

עדיף מצחצח נעליים שמח

לדברי שי, בניגוד לדימוי הצפוי, להיות בנו של בן־יוסף לא תמיד היה כל כך כיף: "אני לא זוכר אותו אף פעם כועס, וגם לא מציב גבולות. בכיתה ט' נסעתי לגליל עם שני חברים בטרמפים. לא הייתה לו שום בעיה עם זה. למדתי בתיכון האזורי של קבוצת יבנה, ובתחילת כיתה י"א פרצה מלחמת יום כיפור, וגייסו אותנו לעבודת המשק כדי להחליף את העובדים שגויסו. בסוף השנה רצו להשלים לנו עוד שבועיים לימודים. אז אני וחברי נח חיות החלטנו שזה לא בשבילנו, ונסענו ללמוד בישיבת הכותל. כתבתי פתק לאבא שהחלטתי לא לחזור ללימודים, והוא כתב לי בחזרה: 'עדיף שתהיה מצחצח נעליים שמח מאשר פרופסור עצבני'. מהבחינה הזו היה כיף לגדול עם אבא כזה. מצד שני, לפעמים אבא כזה יכול להיות ממש מביך. למשל, הוא הגיע פעם לבר מצווה של אחד הילדים שלי. עשינו שם מקום בצד, בשביל שהילדים הקטנים יוכלו לשחק. מגיע אבא, כבר היה בערך בן שבעים, ובמקום להיכנס למסיבה הוא מתחיל להתגלגל על השטיח עם הילדים הקטנים. הוא גם היה מחליף עבודות כל הזמן, ולא היה ברור מה הוא בעצם עושה.

"תמיד גם היו ברקע כל מיני מלחמות שהוא ניהל. שביתות רעב בכלל היו תחביב שלו. כששי פירון התמנה לשר חינוך, כל הסביבה שלו, אנשים כמו שיבי פרומן, היו מעריצים של אבא. אבל זה לא הפריע לאבא לפתוח בשביתת רעב נגד השר, כי הוא לא אישר לפתוח איזה בית־ספר דמוקרטי ברמת הגולן. ואני ושיבי שוברים את הראש מה יגרום לאבא לרדת מן העץ. שי פירון עצמו בדיוק היה אז בנסיעה לפולין, והוא התקשר משם כדי לטכס עצה איך מורידים את אבא מהשביתה.

"בשנים הראשונות, היותר קונבנציונליות שלו, הוא היה בהחלט נוכח בחיי. אבל ככל שעברו השנים הוא היה פחות נוכח, כי יותר התעסק בעצמו. באיזה שהוא שלב אמרתי לו: אבא, אתה בעצם נזיר בודהיסטי. כמו שנזיר בודהיסטי בשלב מסוים מנתק את כל הקשרים עם המשפחה ועם החברים, מתנתק גם מרוב הרכוש, ויוצא למסע, כך היה גם אבא. הוא החליף אינסוף דירות, כי קשר למקום לא היה חשוב לו, והשתדל להשתחרר מכל תלות ברכוש או דבר חיצוני. אגב, במשך הרבה שנים הוא גם חי מקצבת זקנה של 1,200 שקל, ועוד נשאר לו הרבה עודף, כי בקושי צרך משהו.

 

"הייתה תקופה שהיה גר בקיבוץ גניגר, ובכל פעם שביקרתי אותו שם, ראיתי שחסר משהו: פעם כיסא, אחר כך ארון, והוא הסביר לי: אני בודק מה באמת אני צריך, ועל מה אפשר לוותר. כשהוא רצה לוותר גם על המקרר, אמרתי: די, אתה צריך לאכול גם דברים שדורשים קירור, והוא אמר שמבחינתו מספיק לו להתקיים על תמרים וסימילאק. בסוף הוא נשאר רק עם מיטה ומזוודה. ואז גם הפסיק להופיע בשמחות משפחתיות. אני מחתן את הילדים שלי והוא לא נמצא. אומר לי: רוחנית אני לגמרי איתכם, רק פיזית לא. אגב, אני מאמין שזה נכון, ושבאמת הגיע לעוצמות רוחניות כאלה, שהיה מסוגל להיות איתנו בלי להיות פיזית. אבל זה כבר התחיל להיות מוגזם, כי הוא גם רצה להתנתק מהטלפון. אמרתי לו: אבא, עם כל הכבוד, זה הגבול שלי, והמשכנו בכל זאת לדבר בטלפון.

"אפשר לומר שהנוכחות שלו כאבא הלכה והתמעטה לאורך השנים, וזה היה במכוון, כי הוא החליט שד' אמותיו זה המקום לתקן ממנו את העולם. הוא אמר גם שיש לו 'שיעור פרטי' עם הקב"ה. בכל יום שישי היינו מדברים בטלפון גם על פרשת השבוע, ועל חלק מהדברים שדיברנו הוא אמר שהם באים לו מאותו 'שיעור פרטי'. שלושה שבועות לפני פטירתו הוא אמר לי: הפסיק לי השיעור הפרטי. וזה היה מבחינתו אחד הסימנים שהוא סיים את שליחותו בעולם".

השאלה המעניינת היא אם הייתה לבן־יוסף השפעה משמעותית, או שבסופו של דבר היה אנקדוטה – אמנם מרתקת – מבחינה ציבורית. שי משוכנע שהייתה השפעה: "לדעתי הוא השפיע על המעמד של הרפואה המשלימה. לפני שנים הרפואה המשלימה נחשבה מחוץ לחוק. הרופאים התנגדו לה, והקופות בוודאי לא נתנו טיפולים משלימים ולא היה מימון לטיפולים האלה. אבא עשה שביתת רעב כדי שיכניסו את הרפואה המשלימה למסגרת חוקית, ובסוף זה עבר. את החוק העביר בפועל ח"כ מרדכי בן־פורת, אבל אבא היה הלוביסט המרכזי של החוק. והוא השפיע מאוד על מערכת החינוך, במיוחד הדתית. החינוך הדתי היום חופשי הרבה יותר משהיה בעבר, והדור שחולל את המהפכה הזו היו כולם אנשים שקראו את הספרים של אבא".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il