שתי תמונות ממוסגרות, לא גדולות, ניצבות על מדף כוננית הספרים בסלון הדירה הירושלמית של משפחת גאלדור. מאחת מהן ניבטים עמר ועדי גאלדור. חתן וכלה צעירים, מאושרים. בתמונה השנייה רואים איש מחייך, לבוש בגדי חג. ירון גיספן, אביה של עדי.
גיספן נרצח במאי 2009. הוא נמצא ירוי בפאתי היישוב עלי. עדי, הבכורה מששת ילדיו, הייתה אז בת 15. רק תשע שנים לאחר מכן הוכר אביה כקורבן טרור. בחודש שעבר נפל בדרום לבנון רס"ל (במיל') עמר גאלדור, בן 30, לוחם ביחס"ם של חטיבת גולני. בן לרעיה ואורן, אח לשלושה. היום, יום שישי, מציינים שלושים למותו.
עדי ועמר התחתנו לפני שמונה שנים. היא גדלה בעלי, הוא בנווה־צוף. לפני שלוש שנים וחצי עברו לכאן, לדירה בקומה השלישית בשכונה ירושלמית, שהפכה לקהילה מחבקת מאז נחת האסון. כאן הם גם הפכו להורים לשני ילדים – נטע, בן 3, ואלומה, בת 9 חודשים. אלומה נולדה זמן לא רב אחרי שעמר חזר מסבב ראשון של מילואים, ארבעה חודשים בעזה. בספטמבר הוא יצא לסבב בלבנון, שממנו לא חזר. הוא היה אדריכל, איש אכפתי, אדם כותב, אבא.
על השולחן במרפסת הקטנה, מוצפת השמש, עומד עציץ רקפות פורח, ולצידו מחברת של רשימות מטלות וסידורים. "שכול זה הרבה בירוקרטיה", מחייכת עדי חיוך עצוב. כמי שהתבגרה ללא אב, היא לא דמיינה שהילדים שלה יחוו גם הם מציאות כזאת. "מצד אחד אני חושבת על האחים שלי, רואה איך הם גדלו, ואני אומרת – זה אפשרי. יכולים להיות חיים בסדר גם אחרי. אני אפילו מאחלת לנו חיים טובים. זו פרספקטיבה משמעותית – הידיעה שבסוף החיים חזקים מהכול, והם ממשיכים. אבל את זה אני אומרת במבט קדימה, עכשיו אני עוד לא שם. לצד הידיעה הגדולה שיהיה בסדר, נמצאים כל המשקעים והדברים שאת סוחבת איתך, תחושת הפספוס, התסכול. כל מה שיכול היה להיות ולא היה. אני מכירה את החוסר הזה. שני האחים הקטנים שלי היו בדיוק בגיל של אלומה ונטע. כאחות גדולה ראיתי איך הם עוברים את כל ציוני הדרך בחיים בלי אבא, וכאב לי הלב. ועכשיו, בתור אמא בעצמי, זה כואב עוד יותר".
היא קטנת ממדים, לבושה סוודר גדול ועוטף. מספרת בקול שקט שהרגעים הכי קשים מגיעים בלילות – "להתעורר באמצע הלילה ולהיות לבד במיטה. גם רגעים קטנים כמו לצאת בשבת בבוקר עם אלומה, טיול של שבת אחרי הצהריים, סעודות שבת. מצבים שהיו משפחתיים מאוד. אלה רגעים שהוא חסר בהם כל כך".
בספטמבר הם עוד עמדו לפני התחלות חדשות. עמר עזב עבודה בתל־אביב ועבר למשרד אדריכלים ירושלמי. עדי, מורה במקצועה, עברה לבית ספר חדש, שם קיבלה משרת מחנכת של כיתה י'. גם הילדים נכנסו למסגרות חדשות. ואז הגיעו שוב המילואים. "האמת היא שהתקופה הזאת הביאה את כולנו לקצה. זה עבר את מה שחשבתי שאני יכולה להכיל. הרגשתי בשלב מסוים שאני מתפרקת ולא מצליחה לעשות הכול – גם הילדים בבית, גם העבודה. חשבתי שיותר קשה מזה לא יכול להיות", היא שוב מחייכת בעצב. "אמרתי לעמר: אתה נתת, זה בסדר שאנשים אחרים יעשו עכשיו. אבל הוא ענה: 'איך אני יכול להשאיר את החברים שלי? אם אני יוצא עוד שבת, המשמעות היא שמישהו אחר נשאר בצבא'".
את הבשורה המרה היא קיבלה בעבודה. "הייתי באמצע מבחן עם התלמידים שלי, ופתאום המנהלת נכנסה וקראה לי. הפרצוף שלה היה חמור סבר, ואני ניסיתי לחשוב מה עשיתי לא בסדר. היא ביקשה שאבוא אליה לחדר ונדבר. הלכתי איתה, ואז היא יצאה מהחדר, וחזרה, וראיתי שהיא לא יודעת מה לעשות. שאלתי מה קורה, והיא אמרה לי – 'רוצים לדבר איתך. אני מקווה שהכול בסדר'. באותו רגע הבנתי שמשהו ממש לא בסדר. ואז נכנסו לחדר שלושה קצינים, וכבר לא היה צריך להגיד יותר מדי. הם אמרו מה שאמרו, ואני בכיתי וצעקתי. התקשרתי לאמא שלי ואמרתי 'עמר נהרג, בואי לפה עכשיו'.
"טוב שזה היה בעבודה, ככה היה לי קצת זמן להתכונן לפני שהילדים מגיעים, להתייעץ איך לומר לנטע. אמרו לי להגיד את זה בצורה הכי פשוטה. שאבא נהרג ולא יחזור הביתה. אלומה כמובן קטנה מכדי לנהל איתה שיחה. אני לא יודעת לומר מה נטע הפנים, מה חלחל אליו. הרי אבא לא היה בבית תקופה ארוכה בשנה האחרונה. אמרתי לו שאבא לא יחזור, אבל כמה ההבנה הזאת יושבת אצלו – אני לא יודעת. באחד הימים הוא אמר לי שהוא רוצה להתקשר לאבא. אמרתי לו שאי אפשר להתקשר אל מי שנהרג, והוא ענה: אבל אבא אמר לי שאם אני מתגעגע, אני יכול להתקשר אליו".
"אני חושבת על האחים שלי, רואה איך הם גדלו, ואני אומרת – זה אפשרי. יכולים להיות חיים בסדר גם אחרי. אני אפילו מאחלת לנו חיים טובים. זאת פרספקטיבה משמעותית – הידיעה שהחיים חזקים מהכול, והם ממשיכים. אבל את זה אני אומרת במבט קדימה, עכשיו אני עוד לא שם"
הניסיון שלך, כמי שהתייתמה מאביה, ישפיע על הדרך שבה תשמרי את הזיכרון של עמר במשפחה?
"מבחינתי אלו שתי סיטואציות שונות. המוות של אבא שלי זה דבר אחד, וכנערה התמודדתי איתו בצורה מסוימת, ועכשיו מדובר על בן הזוג שלי. שני מקרים של שכול, אבל שני עולמות שונים לגמרי. אבל אני כן מרגישה שאני מנסה ללמוד מדברים שהיו אצלי כשגדלתי, חושבת מה היה אולי פחות טוב, ואיך אני עושה את זה אחרת. איך אני משכללת את המציאות והופכת את הדברים לברורים ופשוטים יותר. אני כל הזמן במעין רפלקציה, הראש שלי עובד שעות נוספות. למשל, נזכרתי שאמא שלי סיפרה שאחי, שהיה בן ארבע כשאבא נהרג, כעס עליה כי היא לא לקחה אותו להלוויה. זה משפט שהיא זרקה פעם, וכנראה ישב לי איפשהו. ביום ההלוויה של עמר אמרתי לעצמי שנטע לא יפספס את זה. מי ישמע, איזה פספוס", היא מוסיפה בציניות. "ביקשתי מצלמת לבוא ולצלם אותו, שידע שהוא היה כאן. זו הייתה ממש משימה מבחינתי – שנטע יהיה נוכח, ושיהיו לו זיכרונות מההלוויה. כי בלי צילומים, הוא ככל הנראה לא היה זוכר. עכשיו כשנטע יגדל, הוא ידע שהיה שם, שנפרד מאבא שלו.
"לא הייתי אף פעם אדם כותב, אבל מאז שזה קרה אני כל הזמן רושמת זיכרונות ודברים שעולים לי, כדי לא לאבד שום דבר. הייתי רוצה להוציא ספר בשביל הילדים, על מה שאבא אהב לעשות איתם. כל הזמן רצות לי מחשבות, איך אפשר לאסוף כמה שיותר ולכנס למשהו מוחשי שיהיה להם בעתיד. אני יודעת שככל הנראה אשתול להם זיכרונות בראש באמצעות הסיפורים עליו, וזה בסדר".
מתייחסים רק למה שהרואי
עדי ואמה איריס רואיינו בעבר לעיתון זה. הכתבה איתן התפרסמה ב־2018, מיד לאחר שהמדינה הכירה רשמית בכך שירון גיספן נרצח על רקע לאומני. אם ובת, שתי נשים נחושות, כאובות אך חזקות, סיפרו על המאבק להוציא את האמת לאור, לצד ההתמודדות המשפחתית עם האובדן. "אני שמחה, אם אפשר להשתמש במילה הזאת במציאות הנוכחית, שמחה בשביל נטע שאני יכולה להגיד לו – אבא גיבור ומת בקרב", אומרת עכשיו עדי. "בשביל הבן שלי זה טוב. יש במדינה יחס שונה למה שהרואי, ואני זוכרת את השנים שבהן היחס אלינו לא היה כזה. אבל כאדם מבוגר, זה לא משנה לי יותר מדי. מוות הוא מוות, והכאב הוא אותו כאב. אני חושבת שצריך לחבק את כולם, את כל מי שאיבד, לא משנה באילו נסיבות. את זה אני סוחבת איתי מאז. אין מוות שהוא 'שווה יותר'. לבן שלי תהיה תמונה של אבא גיבור עם מדים, אבל הקושי הוא אותו קושי.
"אחותי הקטנה בת 15 עכשיו, כמו שאני הייתי כשאבא נרצח. אמרתי לעצמי שכשהיא הולכת לאירועים של ארגון 'משפחה אחת', היא תוכל לקחת את הילדים שלי. זה הזוי. כשמתקשרים אליי מעמותות, אני אומרת להם שאולי הם פנו על תקן יתומה, אבל עכשיו אני גם על תקן אלמנה", היא עוצרת לרגע. "אני אומרת את המילה הזאת, ועדיין לא מרגישה מה הקשר שלי לסיטואציה".
על הקיר בסלון תלויות רפרודוקציות של יצירות אנדי וורהול, שעמר אהב. "הוא היה מוכשר עד כדי כך שאחד המרצים שלו לקח אותו לעבודה באדריכלות כבר בזמן הלימודים. המקצוע הזה התאים לו כמו כפפה ליד. לפני כן, בזמן השירות הצבאי, הוא התחיל ללמוד לתואר בהיסטוריה כי היה לו משעמם בשמירות, אבל בהמשך הוא פנה לכיוון של אדריכלות. זה שילב את כל מה שהיה בו: גם הכישרון בידיים וגם המחשבה איך לפתור בעיות, איך למלא צורך אנושי. היה חשוב לו שהעולם יהיה מקום טוב יותר לחיות בו, גם במובן הפיזי".
שלא כמו רעייתו, עמר תמיד היה אחד שכותב. מאמרים פרי עטו ראו אור בבמות שונות, למשל מאמר שכתב כתלמיד בישיבה בעתניאל, והתפרסם בשנתון של איגוד ישיבות ההסדר. אחד ממאמריו התפרסם בגליון הנוכחי של מוסף "שבת" של מקור ראשון.
"הוא כתב גם הרבה־הרבה שירים", מספרת עדי. "בדיעבד גיליתי איזו מאסה של חומר הותיר אחריו. אני חושבת שרפרפתי כבר על הרוב, אבל אולי יש דברים שאני אפילו לא יודעת עליהם.
"הוא כתב עליי כמה וכמה דברים. כשאני קוראת את המילים שלו, זה נוגע במקום הכי עמוק שיש. מרגש וקשה בו זמנית. יש גם הרבה טקסטים שכתב לעצמו, והם מחדדים מי הוא. על הישיבה, על השירות הסדיר, על האדם שבחייל. הוא השאיר המון מעולם הרוח הפנימי שלו. היה רק בן 30, אבל הייתה לו כבר מעין מורשת, אג'נדה ושפה משלו. ואני שמחה שיש לנו במה להיאחז".
עמר כתב בעיקר במחשב. "כתב היד שלו מאוד לא ברור. הנה, את זה מצאתי ממש לפני שבועיים", אומרת עדי ומוציאה מחברת ספירלה קטנה. "הוא כתב את זה ככל הנראה לפני שיצא לסבב האחרון של המילואים. זה טקסט על נטע. יש מילים שהבנתי, יש מילים שלא. 'נטע יושב בסלון לבדו… עולמות עולמות הוא אוסף'", היא מתחקה אחר האותיות שמזכירות מצולעים, נשלבות זו בזו. "ישבתי עם המשפחה שלו בניסיון לפענח יחד מה כתוב כאן. גיליתי את זה ממש בהפתעה: אלו המחברות שאני כותבת בהן בדרך כלל רשימות לשבת, וכשישבנו פה אחרי השבעה, הוצאתי אותן כדי לכתוב ופתאום ראיתי את זה. עמר מעולם לא כתב לפני כן במחברת הזאת. הרגשתי שזה משהו שהוא השאיר לנו. השאיר לנטע".
לפני שנים אחדות התמודד עמר עם גידול סרטני. "במקרה קפצה לו פרסומת ביוטיוב על בדיקה עצמית. הוא מצא משהו מוזר, הלך לרופא, ותוך שבועיים־שלושה כבר היה בניתוח. זה היה חודשיים אחרי שנטע נולד, עדיין הסתגלנו למה זה אומר להיות הורים לתינוק, ופתאום הניתוח".
זה הציב סימן שאלה על המשך השירות במילואים?
"לא, זה היה ברור לו מאוד. במהלך המלחמה הוא הגיע כמה פעמים לביקורת כשהוא על מדים, והרופא הציע לתת לו פטור, אבל מבחינת עמר זה לא היה אישיו. אני גם לא חושבת שהוא דיווח לאיזשהו גורם רשמי על הסרטן. מבחינתו, הכול היה סבבה. לדעתי הוא גם לא האמין שיכול לקרות לו משהו במילואים. היה אומר – הכול סטטיסטיקות, רוב האנשים מתים מטעויות. לדעתי הוא באמת לא חשש, וזה מה שהוא שידר, ולכן גם אני לא חששתי. הוא תמיד היה בשליטה על המרחב. אבל מתברר שאין לנו שליטה על הכול.
"אני לא יודעת לומר מה נטע הפנים, מה חלחל אליו. הרי אבא לא היה בבית תקופה ארוכה בשנה האחרונה. באחד הימים הוא אמר לי שהוא רוצה להתקשר לאבא. אמרתי לו שאי אפשר להתקשר אל מי שנהרג, והוא ענה: אבל אבא אמר לי שאם אני מתגעגע, אני יכול להתקשר אליו"
"יש לי חברות שדאגו מאוד לבני הזוג שלהן, אני לא. הייתי רגועה, סמכתי עליו, ידעתי שהוא יודע לדאוג לעצמו, וחשבתי שלא יכול לקרות לו כלום. הייתה לי גם תחושה שאני את שלי כבר נתתי, ואין באמת אופציה שזה יקרה לי שוב".
הפעם זה קרה מכטב"ם נפץ ששיגרו מחבלי חיזבאללה. "בשבוע לפני כן עמר היה חולה ונשאר בבית, ובמוצאי שבת נדנדתי לו שיישאר עוד. היה לי איזה כעס – למה הוא חזר לשם. ואז סיפרו לנו מה אירע בתקרית עצמה, והבנתי שהקדוש ברוך הוא פשוט רצה אותו ספציפית. לפי מה שהראו לנו וסיפרו לנו, עמר היה בפינה הכי מוגנת בשטח, כל הציוד עליו, אבל רסיס קטן־קטן חדר לו מהצד של הווסט, נכנס לבית החזה והרג אותו במקום".
הכטב"ם הראשון שנפל על הכוח לא התפוצץ. אחר כך היה ירי מרגמות, והלוחמים תפסו מחסות. "ואז הגיע הכטב"ם השני, שכן התפוצץ. עמר היה בפינה מוגנת, ולכן לקח זמן עד שמצאו אותו. היו שם ארבעה פצועים שצעקו, וקודם ניגשו אליהם. אחרי כמה דקות הבינו שעמר לא נמצא והתחילו לחפש אותו. מי שראה את הפציעה שלו אמר שזה היה מהיר והוא לא סבל. אני רוצה להאמין שכך היה".
רצית לדעת מה בדיוק קרה שם?
"הראו לנו תמונות וסרטון, אבל אני מעדיפה להישאר עם החיים שלו. אין לי גם יותר מדי סנטימנטים להר הרצל. אני מרגישה שעמר הכי קרוב אליי כשאני יושבת פה על הספה שלנו, כשאני מחבקת את הילדים שלנו. מעדיפה להיות כאן ולא לחשוב על כך שהוא קבור שם".
בין שני הרים
השיחה נקטעת כשנשמעת נקישה על הדלת. תושב השכונה, לאו דווקא חבר קרוב, הביא ארוחת צהריים. פשטידה, פסטה, עוגה. כאן בשכונה הירושלמית, מספרת עדי, יש טבלה מסודרת של תורנות ארוחות. "גרנו בירושלים כשהתחתנו, ואז חזרנו לעלי לכמה שנים, ושוב לירושלים. כשאתה בא מתוך יישוב ומגיע לעיר – אני מודה, היו רגעים שהרגשתי זרה. אבל כבר בתקופת המילואים, ואחר כך בתוך השבעה וגם עכשיו, הבניין והשכונה עוטפים ומקיפים. גם אנשים שלא מכירים אותי. בימי שישי כל הזמן דופקים על הדלת, מביאים עוגה ועוד עוגה ומציעים עזרה. הקהילתיות הזאת הפתיעה אותי. אנחנו אפילו לא חלק מקהילה או בית כנסת, אין לנו מעגל ספציפי, פשוט יש פה כל כך הרבה אנשים טובים".
כמה אלמנות אחרות מהמלחמה הנוכחית פנו אליה, יצרו קשר בוואטסאפ, וכבר יצא להן להיפגש. "האמת היא שיש משהו נעים בהרגשה שאני לא לבד, שאני חלק ממשהו גדול יותר. נשים שמתמודדות עם אותו דבר זה מרחב לנשום".
גם המשפחות של עמר ושלה נרתמות למענה. "הם כל הזמן פה איתי, בכל יום מישהו מהמשפחה בא לישון. אני מרגישה שאמא שלי מנסה להחזיק את זה, לשדר חוסן. בשבילי, ואולי גם בשבילה. יש גם חברות שעוטפות".
והדירה הזו, שצופה על רחוב טשרניחובסקי, "היא כולה זיכרונות. אני רוצה להיאחז בכל דבר שאפשר. להחזיק בשתי ידיים כל מה שקשור אליו, שיהיה נוכח כמה שיותר בחיים שלנו. לומר לילדים 'אבא אהב לעשות איתך ככה'. כל העציצים בבית, שהוא תמיד טיפח ואני הייתי הורגת, עכשיו זו משימה לשמור עליהם. הוא תמיד היה מבשל לשבת בנינג'ה גריל, והנינג'ה עדיין מלוכלך מהפעם האחרונה, עוד לא ניקיתי. אני רואה את זה ויורדות לי דמעות. ואני גם כועסת עליו שהשאיר מלוכלך מהפעם האחרונה, ואני לא עומדת לנקות בשבילו. זה פתאום מציף".
היא לא חזרה עדיין לעבוד. "אני רוצה לחזור, להמשיך מה שהתחלתי. אבל מחנכת זה תפקיד סופר־אינטנסיבי, צריך להיות שם בצורה טוטאלית, וכרגע אני מרגישה שהצורך להיות כל יום מחדש לעצמי ולילדים שלי, כבר שואב את כל הכוחות. אני אוהבת מאוד את התלמידים, אבל לא יודעת אם אני יכולה למצוא עכשיו את הכוחות הנדרשים".
איך נראה אצלך יום הזיכרון לחללי צה"ל ונרצחי הטרור בשנים עברו?
"מבחינתי זה בעיקר יום של התכנסות בבית. אני לא מסוגלת פיזית להגיע לטקסים. בשנה שעברה הלכתי לטקס בכנסת, אבל לרוב אני פשוט בבית, יוצאת כמה שפחות. אני מרגישה שזה נוכח בחיים שלי יום־יום, ואני לא צריכה את יום הזיכרון כדי שיביאו לי את החוסר לפנים. היום הזה היה קשה לי תמיד, ועכשיו מן הסתם יהיה קשה עוד יותר. בין הדברים שעמר כתב מצאתי שהוא התייחס גם להתמודדות שלו עם העובדה שיום הזיכרון קשה כל כך בשבילי".
ספרי על אבא שלך.
"הוא היה אדם מצחיק וחברותי מאוד. בתוך הבית הוא היה הדמות הסמכותית ששמה גבולות, ועם זאת הוא היה אבא חם ועוטף. במובן מסוים הייתי ילדה של אבא. הולכת עם אבא לקנות בגדים ועם אבא לפה ועם אבא לשם. אבל מהשנים שלקראת הסוף הכול מעורפל, אולי בגלל הטראומה מהאירוע. בשבעה על עמר אנשים אמרו לי 'אנחנו זוכרים מהשבעה של אבא שלך ככה וככה', ואני באמת לא זוכרת כלום. כנראה יש מנגנוני הדחקה שעובדים קשה כדי לשמור את כל הדברים האלו בצד".
אביה קבור בהר המנוחות, עמר בהר הרצל. "לאן אלך ביום הזיכרון השנה? באמת לא יודעת. בשלב זה אני עדיין לא חושבת יותר מיום או יומיים קדימה. אם אחשוב על השינוי הכולל בחיים, אני לא יודעת איך אצליח בכלל לקום בבוקר".
מלבד האבדה הפרטית, היא אומרת, מותו של עמר הוא אבדה לעולם. "הוא היה מגיע הכי רחוק שאפשר, זה בטוח. הוא בוודאי היה מרצה באקדמיה, כי אהב מאוד ללמד. היה פותח משרד עצמאי. המרחב הציבורי היה חשוב לו באמת, הוא היה פעיל למען הליכתיות – איך להפוך את הסביבה לנגישה, נוחה ונעימה יותר להולכים. הוא שמר את מספרי הטלפון של כל מיני גורמים בעירייה, ואם ראה ליקויים או מפגעים במרחב, היה מיד מתקשר. הוא גם נסע בתחבורה ציבורית מתוך אג'נדה. פעם תבע את אגד על איחור, כי היה אכפת לו. אמרתי לו לפעמים שלא יהיה טרחן, אבל בתמונה הגדולה זו לא טרחנות, זו אכפתיות שדברים יתנהלו כמו שצריך. חבל שאין עוד אנשים שנוקטים בה. אם היו, כנראה המציאות הייתה מתוקנת יותר".
"עמר מצא משהו מוזר, הלך לרופא, ובתוך שבועיים־שלושה כבר היה בניתוח. במהלך המלחמה הוא הגיע כמה פעמים לביקורת במדים, והרופא הציע לתת לו פטור, אבל מבחינת עמר זה לא היה אישיו. אני גם לא חושבת שהוא דיווח לגורם רשמי כלשהו על הסרטן. מבחינתו, הכול היה סבבה"
איזה אבא הוא היה?
"וואי, מדהים", היא אומרת והעיניים מתלחלחות. "זה היה תפור עליו. הייתה לו סבלנות. אם הילדים בכו כשהם אצלי בידיים, מיד הייתי מעבירה אליו, כי הוא תמיד היה מצליח להרגיע. מקלחות והרדמות עמר היה עושה הרבה יותר טוב ממני. הוא באמת אהב את זה. היה יכול לשבת שעות עם נטע ולהקריא בנחת סיפור אחרי סיפור אחרי סיפור, וללמד ולהסביר. הם גם אהבו לצייר ביחד ולבנות יחד במגנטים.
"לנטע היו רגרסיות בתקופת הסבב האחרון של המילואים. זה הגיע לכך שכבר דיברתי עם הצוות בגן, ופניתי לשירות הפסיכולוגי־חינוכי. זה היה ביום חמישי, חמישה ימים לפני שעמר נהרג. כשדיברתי עם הפסיכולוגית בטלפון, ניסינו לחשוב יחד איך אפשר להקל על נטע. הבנו שכל מה שעובר עליו, זה כתוצאה מהמילואים של עמר. היא הציעה שאבא ישאיר לו בבית כל מיני מתנות קטנות, ואני אתן לו אותן. הציעה גם שאפתח תמונה. אז לפתח תמונה לא הספקתי, אבל במוצאי שבת, לפני שעמר נסע, הכרחתי אותו לשבת ולצייר. הוא צייר לנטע שלושה ציורים עם הקדשות קטנות. ביום ראשון בבוקר נתתי לנטע את הראשון. את השניים האחרים הוא כבר קיבל אחרי שעמר נהרג".
להפוך את השולחנות
לפני כשבועיים, באופן די נדיר מבחינתה, פרסמה עדי פוסט בפייסבוק. תיארה שם את כובד העול של המילואים הארוכים. "אנחנו חלק מקבוצה של אנשים, נשים וילדים שבמשך יותר משנה אין להם שגרה והחיים שלהם על 'הולד'", כתבה. "לא יכולנו לתכנן תוכניות כי מי יודע אם בן הזוג יהיה בבית, בלבנון, בעזה או באיו"ש. מבחינה תעסוקתית נפגענו. אני עזבתי עבודה כי לא יכולתי לעבוד אחר הצהריים או בערב כשעמר לא בבית. ועמר, אם היה עובד ברצף לאורך השנה, סביר להניח שהיה מקבל כמה העלאות בשכר.
"מבחינה נפשית ורגשית כולנו נזקקנו לטיפול. מה זה 1,500 שקל לטיפולים? אומנם נחמד ללכת לאיזו סדנה או ריטריט, אבל בואו, זה לא הטיפול שאנחנו צריכים. אחרי השנה הזו כולנו צריכים שיקום נפשי ארוך טווח. הבן שלי היה צריך להסתגל כל שבועיים לאבא שלו ולבנות איתו את מערכת היחסים מחדש, והמתוקי הזה עוד לא בן 3 (במקרה הספציפי שלנו, זה כנראה עשה לו הכנה לחיים בלי אבא). לא ייתכן שיש אוכלוסיות שמקבלות הטבות (סבסודים למעונות, הנחות בארנונה ועוד) ולא נוקפות אצבע למען המדינה, ויש אנשים שמקריבים את חייהם בשביל המדינה הזו, ולא זכאים לזה. וכשאני מדברת על הקרבת חיים אני לא מדברת על המוות של עמר, אלא על החיים שלפני, כמשפחה במילואים. מי שנותן צריך לקבל, ומי שלא, שיסתדר בכוחות עצמו. עזבו אתכם צווי גיוס, כפייה והפעלת כוח. תתחילו לשלול זכויות. ומנגד, תנו זכויות קבועות למי שכבר תורם. אני רוצה לראות את חברי הכנסת, במיוחד חובשי הכיפות, מסתכלים לנו בעיניים כשהם מקבלים את ההחלטות שלהם".
"הציבור שלנו, משרתי המילואים, נתן כל כך הרבה, והמחיר שאנחנו משלמים הוא כבד וקשה", היא אומרת לי. "אנחנו צריכים להפוך את כל השולחנות ולא לתת למצב הזה להימשך. כחלק קטן כל כך מהאוכלוסייה, כמה עוד אפשר לסחוב את זה בשביל כולם? אנחנו מנהלים פה מלחמת קיום למען הילדים של כולנו, אז למה רק אנחנו משתתפים בה? אם הנטל היה מתפזר יותר באוכלוסייה, עמר אולי היה יכול לעשות פחות. המצב הנוכחי כבר לא סביר. אני מרגישה שצריך לנענע את כל הסירה של מדינת ישראל בנושא הזה. אנחנו כזוג ממוצע לא היינו זכאים למשל לקבלה למעונות. עמר היה מתוסכל מזה, וגם אני. אני מרגישה שחלק מהמורשת שלו זה להשמיע את הקול ולהילחם על מה שצריך להיות".
איך היית רוצה שהעולם יזכור אותו?
"בעיקר בזכות הרצון התמידי לעשות את העולם נעים יותר, ולא לחכות שמישהו אחר יפעל, אלא לקחת אחריות ולשנות. כמי שעובדת במערכת החינוך, יש לי מחשבה לייצר תכנית כזאת. להחיות את הדברים שהיו חשובים לו. את הערכים שהובילו אותו.
"עמר ואני השלמנו זה את זו. היינו אנשים שונים מאוד, ואיכשהו זה התחבר. האנרגיות התאזנו והרגיעו. אם בהתחלה היו ויכוחים, עם השנים בנינו את החיבור. למדנו לוותר בדברים שוליים, להשקיע במה שחשוב, וזה השתלב להיות משהו טוב ומדויק ונכון. עם שני ילדים ועם מקומות עבודה חדשים, הרגשנו שאנחנו מתחילים להיות 'גדולים', מבוגרים, וחיכינו להתחיל את התקופה הזאת ביחד. ובדיוק כשהתחלנו, זה נגמר".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
