דבורה נצר סבורה שבעלה המנוח היה מאוהב בהורדוס, לא פחות. מוזר להתאהב בדמות אכזרית כל כך, אני מעיר בעדינות, והיא משיבה: "אהוד גילה לעולם שהורדוס לא היה רק מלך אכזר, וסל של הרומאים ואוהב הרומאים, אלא דמות רב־ממדית. היו בו גם דברים טובים. הוא היה בנאי גדול, שסיפק תעסוקה וכסף ליהודים. הוא לא עשה רק לעצמו, אלא גם למען אחרים, למען העם".
אנחנו משוחחים סמוך לז' בכסלו, יום שנכתב עליו במגילת תענית, חיבור קדום מימי בית שני, כי "עשאוהו יום טוב". הסיבה לכך: זהו "יום שמת הרודוס (כך במקור), שהיה שונא את החכמים. ששמחה היא לפני המקום כשהרשעים מסתלקין מן העולם". הארכיאולוג פרופ' אהוד נצר ז"ל – שחלק נכבד מ־55 שנות פעילותו המקצועית הוקדשו לחקר פועלו של הורדוס במצדה, ביריחו, בהרודיון, בקיסריה, בבניאס ואף בחו"ל – היה מתקומם מן הסתם נגד ההחלטה לקבוע יום טוב לזכר מות המלך האדומי. הרי מפעליו של הורדוס הפכו את יהודה לשם דבר ברחבי האימפריה הרומית כולה. זהו מלך שכוח רצונו האדיר הפך הר למישור ומישור להר, ושיצירותיו האדריכליות עודן כאן בשטח, יותר מאלפיים שנה אחרי שנתיניו חגגו את מותו.
מה בדמותו של הורדוס תפס כל כך את נצר, ומדוע בחר להקדיש את מפעלות חייו – עד סופם הטרגי, ועד בכלל – למעקב אחר קורותיו ומיזמיו השאפתניים של המלך הזה? ייתכן ששורשי המרדף הזה נטועים בראשית דרכו המקצועית של נצר, כשעסק בעצמו באדריכלות. ואולי התעוזה והחוצפה ההרודיאניות, המאוד לא יהודיות, לבנות באופן שייחקק בנוף הארץ לעד, הרשימו את האדריכל־ארכיאולוג ומשכו את ליבו.
לפני שבועות אחדים, 14 שנה אחרי שנצר הלך לעולמו, התקיים ערב השקה לספר מעין־אוטוביוגרפי שכתב. "טביעות אצבע בנוף הארץ", זה השם שהוא עצמו בחר. את כתב היד, שמסכם בראשי פרקים ובתמצות רב את מסע חייו, מסר נצר לבתו יעל. השניים עמדו לתכנן באופן מסודר את עריכת הספר, אלא שימים אחדים לאחר מכן נפל נצר אל מותו. עניינים משפחתיים ולאומיים דחופים הביאו להתמהמהות בהוצאת הספר לאור, ורק לפני מעט יותר משנה הובא כתב היד לדפוס בהוצאת בית ספר שדה כפר־עציון, בתוספת זיכרונות מאת כמה דמויות שדרכן הצטלבה בדרכו של נצר. ערב ההשקה היה אמור להיערך כבר אשתקד, אך אז הגיעה המלחמה ושוב טרפה הכול.
בספר משחזר נצר בין השאר מראות וחוויות מילדותו בשכונת רחביה הירושלמית. משיכתו לארכיאולוגיה נולדה גם מתוך מנהגם של הוריו לקחת אותו לסיורים במוזיאון רוקפלר עוד בהיותו ילד קטן. הוא מתאר כיצד ראה פעם שיירה של ההגנה חולפת בשכונה בדרכה לגוש עציון, וכעבור שעות אחדות, כשהאזין במכשיר הרדיו הביתי לתדר המחתרתי "תלם שמיר בועז", שמע לתדהמתו את אנשי השיירה מדווחים כי הם מותקפים, ואת המפקדים הבכירים בעורף מורים להם למסור את כלי נשקם לידי הבריטים ולהיכנע כדי להינצל מהשמדה.
משפחתו עזבה את ירושלים בימי מלחמת השחרור אל מול עיניו העגומות של שכנם דב יוסף, שהיה אז מושל העיר. יוסף לא ידע כי הם עוברים לחיפה בשל עבודתו של האב, וסבר בטעות שהמשפחה בחרה להימלט מהחזית הירושלמית אל העורף, כפי שעשו אז מחצית מיהודי העיר.
פרופ' דן בהט, שהיה ארכיאולוג מחוז ירושלים ברשות העתיקות, מספר בספר על חברותו עם נצר, שנמשכה חמישים שנה. הוא חוזר אל החפירה הראשונית במצדה בתחילת שנות השישים, תחת שרביטו של יגאל ידין, ומתאר את הבילוי המשותף שלו עם נצר, אדריכל המשלחת: "ישבנו יחד על המדרגה העליונה של הארמון הצפוני, כשההר שקט וריק מכל המתנדבים, הבטנו צפונה לעבר צפון ים המלח, וחלמנו על האפשרות שפעם נוכל לבקר ביריחו – ביקור שהיה בלתי אפשרי בימים ההם. איש לא חלם אז שיריחו תהיה נקודת ציון חשובה כל כך בחייו של אהוד".
בעונת החפירות ההיא במצדה הייתה דבורה רפאית ממצאים, אשת המקצוע הממונה על איחוי מחודש של כלים ושאר שרידים שאותרו בחפירה. "זכור לי בייחוד הלילה שבו קם אהוד משנתו ויצא בריצה מן האוהל", משחזר בהט בספר. "הייתי בטוח שהוא במצוקה, דאגתי לו ולא נרדמתי עד שהוא חזר לאוהל. שאלתי אותו מה קרה לו ואז הוא סיפר לי… שהוא רץ אל אוהל הבנות והציע לדבורה להינשא לו. כמובן שמחתי מאוד. אהוד היה מבוגר מאיתנו, ועדיין רווק". דבורה עצמה מתארת את "ההצעה" מעט אחרת: "לא החלטנו להתחתן, הוא הודיע לי שאנחנו מתחתנים". החתונה התקיימה בסוף 1964, ובחלוף השנים נולדו לבני הזוג נצר ארבעה ילדים.
הצוות שעסק בשיקום הרובע ציין שלפני תש"ח התגוררו יהודים גם מחוץ לקווים שנקבעו, והמליץ "להרחיב את תחום הרובע היהודי בייחוד לרחוב חברון, שהיו בו נכסים יהודיים רבים", כתב נצר, "אלא שהצעתנו נדחתה משיקולים פוליטיים"
"המתנדבים במשלחת ראו באהוד ייצוג ראוי לאתר", מספר בהט על חפירות מצדה. "הם קראו לו 'הרוד' – שמו של הורדוס באנגלית. הם שמעו אותנו קוראים לו אהוד, ו'הרוד' נראה להם נכון ומתאים. כאשר חפרנו אנחנו במצדה, החלו הנזירים הפרנציסקנים לחפור בהרודיון. מדי פעם פרסמו הנזירים בעיתונם את תוצאות החפירה בשטחם, שהיה אז תחת שלטון ירדן. יגאל ידין עקב אחר תוצאות חפירתם. בכל פעם כשהגיע מירושלים מסר לנו פרטים נוספים ועמד על הדמיון בין הממצאים שלנו לאלו שלהם. גם על האפשרות לראות את ההרודיון חלמנו כולנו. איש לא שיער, אף לא אהוד, שפסגת עבודתו ושיא החלומות – למצוא את קברו של הורדוס – ייפלו בחלקו, וכי שם, לצערנו, אף ימצא את מותו".
ללמוד מהבדואים
בתור אדריכל וארכיאולוג ניצב נצר בלא מעט צמתים חשובים בתולדות מדינת ישראל, והותיר חותם ייחודי. בעיקר עמל על כך שהישראליות המתהווה תתרפק מעט יותר על עברה המפואר.
ב־1965, כשטדי קולק נבחר לראש עיריית ירושלים, הוצע לנצר – אדריכל שטרם חצה סופית את הרוביקון אל עבר הארכיאולוגיה – להשתתף בשיקום שכונות ימין־משה, משכנות־שאננים ועין־כרם. מלחמת ששת הימים, שפרצה זמן קצר לאחר סיום העבודה האדריכלית בשכונות הללו, הניעה את אמות הסיפים ושינתה את בירת ישראל בכל מובן. כחודשיים לאחר המלחמה שב ונקרא נצר אל הדגל: הפעם התבקש לגבש תוכניות בינוי לרובע היהודי החרב בעיר העתיקה.
האדריכל עיקם את האף לנוכח הצעותיו של צוות תל־אביבי מקביל, שהתבקש לתכנן בנפרד את שיקום "בתי מחסה" – מתחם שנבנה ברובע במאה ה־19 במטרה לספק דיור מוזל לתלמידי חכמים עניים. אהוד נצר, מספרת דבורה, "כעס על התל־אביבים שבנו שם. כל הרעיון שלו היה להשתמש דווקא בדרכי העיר הישנה, לבנות כמו שבנו בעבר, אך גם להתחשב במודרנה. הוא אמר שצריך לתכנן מבנים שאנשים יוכלו לחיות בהם ברווחה ולהביט בנוף, אבל לא 'להשתולל' בבנייה, אלא להשתלב בענווה בסגנון המסורתי הייחודי של המקום".
מראהו של הרובע היהודי כיום הוא לא מעט פרי תכנונו של נצר. לצוות האדריכלי שעסק בשיקומו הותוו גבולות גזרה: רחוב השלשלת בצפון, רחוב חב"ד במערב, חומת העיר העתיקה בדרום והר הבית במזרח. הצוות העיר לממניו שלפני תש"ח התגוררו יהודים גם מחוץ לקווים הללו, והמליץ להרחיב את גבולות התכנון אף מעבר לתחום שקבעה הממשלה. "המלצתנו נתקבלה בברכה במה שנוגע לצד מערב, בכיוון הרובע הארמני, אך לא בנוגע לצד צפון, בכיוון הרובע המוסלמי", כתב נצר באוטוביוגרפיה. "כאן המלצנו להרחיב את תחום הרובע היהודי בייחוד לרחוב חברון, היום מעלות חאלדיה, שהיו בו נכסים יהודיים רבים. אלא שהצעתנו נדחתה משיקולים פוליטיים".
תוכנית־האב שגיבש הצוות של נצר התבססה כאמור על מערכת הדרכים העתיקה של הרובע, אף שמקצת הסמטאות היו הרוסות והיה צורך לפנות חורבות כדי לאפשר את המעבר בהן. בספר מתאר נצר את חשיפתה של אחת התגליות החשובות באזור, אתר שקיבל את הכינוי "הבית השרוף": "נוכחתי לדעת כי מתוך מפלס הקרקע מבצבצים קווי אבנים שנראו לי כמו שרידי מבנה עתיק. מסרנו הודעה לאגף העתיקות. אגף העתיקות הפסיק את עבודת הקבלן והכניס לשטח צוות חופרים בראשות פרופ' נחמן אביגד, שהיה הארכיאולוג האחראי על החפירות ברובע היהודי. התוצאה הייתה גילויו של בניין שנשרף בחורבן הגדול, בשנת שבעים לספירה, על כל תכולתו. הקבלן חזר למקום העבודה רק לאחר כמה חודשים. הוא נטר לי על כך מכיוון שראה בי אשם בעצירת העבודה ובנזק שנגרם לו".
נצר עצמו הצטער מעט על ההתמהמהות בבניין הרובע לצורך מיצוי החפירות הארכיאולוגיות בשטח. הוא סבר שאפשר לנהל את מפעל השיקום ממעל במקביל למפעל החפירות שתחתיו, בשיטה של בנייה על גבי משטחי בטון. "הארכיאולוגיה מתקדמת ומשתכללת, בייחוד המדעים המשלימים, ולכן החפירות מתנהלות היום לאט מבעבר", התנצל.
בסוף 1969 הציע לו יגאל ידין להיות אדריכל המכון לארכיאולוגיה. נצר נעתר, אך במקביל המשיך לעסוק באדריכלות של מיזמי בנייה. בשנים ההן הוא התבקש לתכנן מבנים למוסדות ישראליים ברום הרי סיני. נצר הופתע למצוא אצל הבדואים באזור "טכנולוגיית בנייה שפגשתי בחפירות הארכיאולוגיות… בראש ובראשונה במצדה. הבנייה נעשתה באבן שדה מקומית ללא כל שימוש במלט, בבטון או בברזל לחיזוק. בין האבנים הניחו הבנאים טיט שמרכיבו העיקרי הוא אדמה – בדיוק כמו הקדמונים. כך נבנו כל הבניינים שבהם התגוררו הבדואים בהר הגבוה בסיני. האבנים היו אבני דולומיט וגרניט בגוני חום־אדום־צהוב, אבן יפה לעין. גם הגגות נבנו בטכנולוגיה העתיקה – קורות עץ המונחות מקיר אחד לקיר המקביל לו, ועליהן ענפים או קנים הנושאים את השכבה העליונה העשויה, בדרך כלל, טין או חומר חווארי". את הסגנון המשתלב־המסורתי הזה אימץ נצר עצמו, בין השאר בתכנון בית ספר שדה סנטה־קתרינה.
יחד עם ידין בחר נצר את נושא הדוקטורט שלו: ניתוח ארכיטקטוני־ארכיאולוגי של הבנייה מן התקופה ההרודיאנית בהרודיון וביריחו. בעונת החפירות השנייה שלו בהרודיון, בקיץ 1973, התגלו במפתיע הארמונות שהקים הורדוס למרגלות ההר. במרכזם מצא נצר בריכה גדולה, שנבנתה בפאר רב והוקפה בשורות עמודים. בין השאר חשף נצר דרך שנסללה במיוחד להלווייתו של הורדוס, שמת ביריחו, במרחק ארבעים קילומטר מארמונו האהוב.
דבורה נצר: "אהוד עשה המון ופחד שלא יזכרו אותו, כפי שחש שלא זוכרים את אמא שלו – מחנכת דגולה שהביאה לארץ את רעיון בתי הספר המקיפים. אמרתי לו: 'אל תדאג, יזכרו אותך גם בלי שתכתוב'. אבל הוא רצה שיזכרו גם את הדברים הקטנים, ולא רק את ענייני הורדוס"
נצר הציע כבר אז, לפני יותר מחמישים שנה, להנגיש את האתר למבקרים ולשחזר את גני הנוי שהורדוס טיפח בהרודיון התחתון. בתור חוקר הוא ראה חשיבות בהפגשת הקהל עם הממצאים הארכיאולוגיים, והשקיע בכך מאמצים לא פחותים מאלו שהשקיע בחשיפתם של השרידים העתיקים ובחקירתם. "רעיונותיי התקבלו בהתלהבות", דיווח. "התכנון נראה מעודד ומבטיח, אלא שמספר שבועות לאחר ביקורם של ידין וינאי בהרודיון פרצה מלחמת יום הכיפורים, וכל מה שהיה ברור וישים לפני המלחמה כבר לא היה ישים אחריה".
אוסלו במקום יריחו
נצר פנה לחפור בארמונות החשמונאים והורדוס ביריחו. אחר כך חזר להרודיון וחשף שם מערכת תת־קרקעית של בורות מים מתקופת הורדוס, מנהרה מימי המרד הראשון ברומאים ורשת מסועפת של מנהרות מימי בר כוכבא. כבר אז העלה את האפשרות שקברו של הורדוס נמצא בהרודיון, אך טרם הצליח לאתר אותו.
זמן קצר לפני חנוכת מסלול המבקרים במנהרות ההרודיון, שוב גדעו האירועים הביטחוניים את פיתוח האתר: בפרוץ האינתיפאדה הראשונה הידלדל מאוד זרם המבקרים, והעבודות נעצרו. פרופ' נצר וצוותו חזרו להרודיון רק אחרי הפסקה של עשור, במטרה להמשיך בעבודות החפירה והפיתוח – אך בטרם הספיקו הדברים להבשיל פרצה האינתיפאדה השנייה, הרצחנית מקודמתה.
נצר עצמו החשיב בתור "גולת הכותרת" של פעילותו הארכיאולוגית לא את ממצאיו בהרודיון אלא דווקא את החפירות בארמונות החורף החשמונאיים וההרודיאניים ביריחו. שם, לגדות נחל פרת, חשף נצר שתי בריכות גדולות שבנה המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי, ואוחדו בימי הורדוס לבריכה אחת. "אהוד חפר וחשף חלקים מההיפודרום של העיר, המוזכר כמקום שגדולי העם הוחזקו בו בידי הורדוס, כדי להוציאם להורג ביום מותו", מספר על כך בהט. "אירוע היסטורי אחר שהתרחש ביריחו היה הטבעתו של הורקנוס השלישי בבריכה בידי אנשי הורדוס. אהוד זיהה את מקומו של האירוע הזה בבריכה שחפר במכלול הארמונות".
בארמון מבצר קיפרוס, שהורדוס בנה סמוך ליריחו, איתר נצר ריצוף יוקרתי המכונה "אופוס סקטילה". זהו פסיפס צבעוני גיאומטרי, עשוי אבנים מכל קצות האימפריה – עיצוב שנחשב למילה האחרונה בארמונות הרומיים. רצפה מהסוג הזה פיארה את כל ארמונותיו של הורדוס וגם את הר הבית בתקופתו, כפי שהתגלה בסינון העפר שהוצא מההר בשנים האחרונות.
נצר איתר סגנון בנייה אחיד המשותף לארמון השלישי של הורדוס ביריחו, למבנה עגול באזור שער שכם בירושלים ולשרידים ההרודיאניים בבניאס. הסגנון הזה מכונה "אופוס רטיקולאטום", ביטוי שפירושו "מעשה רשת". בטכניקת הבנייה הזאת, שהתפתחה באדריכלות הרומית באמצע המאה הראשונה לפנה"ס, נוצקו קירות בטון וסביבם מעטפת אבנים קטנות רבועות הסדורות בדגם רשת. נצר שיער שהמבנים ביריחו, בשער שכם ובבניאס נבנו בידי צוות אחד שהגיע מרומא. להערכתו, הדבר נעשה בעקבות ביקורו של המצביא הרומאי מרקוס אגריפה בארץ, בשנת 15 לפנה"ס.
גם בארמונות ביריחו ניסה נצר לייסד גן לאומי. לשם כך הוא הגיש מסמכים ומפות למנהל האזרחי ולרשות הגנים הלאומיים, אך הפעם השתבשה התוכנית מסיבה אחרת: בעקבות חתימת הסכמי אוסלו הפכה יריחו לחלק מהאוטונומיה הפלסטינית, ואיתה חלקים חשובים של האתר, מדרום לוואדי קלט. בשליטת ישראל נותרה מובלעת לרגלי הר קרנטל שכוללת חלק מהאתר הארכיאולוגי, וכן שטח צפוני יותר שאחוזת המלך החקלאית שכנה בו. הארמונות העתיקים המשתרעים על שתי גדותיו של נחל פרת חולקו כעת בין שתי ישויות מדיניות שונות. לאחר שפרצה האינתיפאדה השנייה אסר צה"ל על כניסת ישראלים לארמונות, גם אלו שבשטח סי, תחת ריבונות ישראל. השגת אישורי כניסה למתחם היא עניין מורכב עד היום. הפלסטינים הקימו בינתיים שכונת מגורים בתחום האחוזה החקלאית, ופגעו בעתיקות. ככלל, האתרים הארכיאולוגיים בגדה הדרומית של הוואדי הוזנחו וסבלו נזקים בשל השליטה הפלסטינית שם.
האדריכל־ארכיאולוג חסר המנוחה חפר גם בקיסריה, שהוא הגדיר "ללא ספק מפעל הבנייה הגדול והחשוב ביותר של הורדוס". על שונית סלע הבולטת לתוך הים הקים הורדוס ארמון, ובליבו בריכה גדולה. בחפירות התברר שארמון השונית היה רק חלקו התחתון של המתחם; על החוף בנה הורדוס את הארמון העליון, ובו חצר רחבת ידיים מוקפת עמודים, שיכולה לארח אלפי בני אדם.
בניית קיסריה נמשכה משנת 22 עד שנת 12 לפנה"ס, ובשנת 10 לפנה"ס קיים הורדוס את חגיגות ייסוד העיר. שש שנים אחר כך מת הורדוס, וארמון השונית הפך למקום מושבם של הנציבים הרומיים בארץ. המבנה המשיך לעמוד עד נפילת קיסריה בידי האימפריה הפרסית הסאסאנית, במאה השביעית, שנים ספורות לפני הכיבוש המוסלמי.
עתיקות מתחת למיטות
תקצר היריעה מלתאר את כלל פעולותיו של נצר לאורך השנים. בין המיזמים שהוביל ראוי לציין את החפירות בעיר התנאים ציפורי, הקמת הגן הלאומי שם והנגשתו לציבור הרחב; ואת חשיפתם של לא מעט בתי כנסת עתיקים – בסוסיא, בעין־גדי, בציפורי, בחמת טבריה וכן ביריחו, בית כנסת מימי החשמונאים שמוגדר בספרו בתור בית הכנסת "הקדום ביותר הידוע עד כה בארץ ישראל". גם בית כנסת עתיק בסרנדה שבאלבניה נחשף על ידי נצר. "עניינה אותו היסטוריה יהודית בכל מקום שהיא קיימת", מספרת אלמנתו.
דבורה נצר: "הוא היה אדריכל וארכיאולוג, אבל גם האמין בארץ ישראל השלמה. הוא האמין שאין בארץ מקום שלא שייך לנו. הוא חשב שאפשר לחיות עם הערבים שרוצים לחיות איתנו בשלום. בהרודיון הוא נתקל בהתנכלויות למשלחות החפירה, ואפילו ברצח של שומר האתר"
מרום מעמדו המקצועי, נצר עדיין היה טיפוס עממי וידידותי. "כשישבנו יחד על הקרקע לארוחת הפועלים, התפלאתי מן השיחה הפשוטה שהתגלגלה", סיפר הארכיאולוג רועי פורת, שעבד לצידו בהרודיון. "אהוד, סקרן, שאל את הפועלים לשלום משפחתם, ואיך מכינים מאכל זה או אחר שהונח על הקרקע במרכז מעגל הסועדים; ובאותו הזמן שאל את… על התרשמותו מתוצאות החפירה בריבוע זה או אחר… לא הייתה באהוד טיפת התנשאות. מסכים או מתווכח, בגובה העיניים. לא היה פרט שלא היה מכבודו של אהוד לטפל בו".
דבורה נזכרת בסיפור אחר שממחיש את אותה תכונת אופי: "אחד הבדואים שעבדו אצלו ביריחו היה צריך לנסוע לירושלים כדי למכור עז בעיר העתיקה. אהוד לקח אותו ואת העז באוטו שלנו, והעז אכלה את הריפוד".
"סיכום ביניים", ניסח נצר בסוף כתב היד: "כל עוד אני נתון במעגל העשייה, טרם בשל הרגע לסיכום מלא ולחשבון נפש של עבודתי המגוונת. מה שמציין אותה, כמעט לאורך כל הדרך, היה הקשר האמיץ שבין הארכיאולוגיה והאדריכלות".
מדוע חש צורך לסכם בספר את עשייתו, שלא נראה שעמדה אז בפני סיום? "הוא עשה המון ופחד שלא יזכרו אותו", מסבירה דבורה. "אחת הסיבות לכך הייתה התחושה שלא זוכרים את אמא שלו (פועה מנצ'ל – א"ס), מחנכת דגולה שבין השאר הביאה לארץ את רעיון בתי הספר המקיפים. אני התווכחתי איתו, אמרתי לו: 'אל תדאג, יזכרו אותך גם בלי שתכתוב על עצמך'. אבל הוא רצה שיזכרו גם את הדברים הקטנים, ולא רק את ענייני הורדוס.
"הוא עשה הכול מכל הלב ומכל הנשמה. הוא היה בא הביתה מחפירה, אוכל משהו, ואז יושב ליד השולחן ומצייר מה שחפרו באותו היום. בתור רפאית שחזרתי את הכלים שהוא מצא בהרודיון, ביריחו ובאתרים נוספים. הוא היה מאחסן מוצגים ארכיאולוגיים מתחת למיטות בחדרי הילדים, כי פחד שהממצאים ילכו לאיבוד באוניברסיטה.
"כשהילדים עזבו את הבית, אהוד הפך גם את החדרים שלהם לחדרי עבודה, ואת חלקם נתן לשותפים שלו. בשלב מסוים גיליתי שאת חדר העבודה שלי וחדר האורחים הוא נתן לאדריכל נוסף, ואז אמרתי די".
עבודת האדריכל, מספרת דבורה, לא הסבה לבעלה סיפוק מקצועי. "הוא אמר: אני רוצה לבטא את עצמי, אבל מגבילים אותי ומציבים לי גדרות. למשל, אחד מהמשרדים שעבד בהם קיבל את פרויקט בנייני ה'רכבות' בקריית־יובל. זה מה שהממשלה רצתה והוא נאלץ להתיישר, אבל אם זה היה תלוי בו, הוא לא היה בונה כך. אהוד היה מאוד לא מרוצה מזה. לכן הוא גם פרש ממשימת השיקום של עין־כרם. העירייה רצתה לאכלס את השכונה ככל היותר, ואילו הוא רצה לשמור על הנשמה של המקום ועל הייחודיות שלו, ולשלב את הבנייה עם הנוף ועם צורת החיים".
לצד חשיבותה של ההשתלבות בסביבה ובמורשתה, מבהירה דבורה, בעלה המנוח הכיר בצורך לבנות רבי־קומות, בירושלים ובכל רחבי הארץ: "הוא אמר שיש הרבה אנשים ויהיו אפילו יותר, והם צריכים מקום לגור בו. מצד שני, צריך להותיר גם מקום לאזורים פתוחים, ולכן חייבים לבנות לגובה".
עדיף בלי פרסים
הארכיאולוגיה אצל פרופ' נצר הלכה יד ביד עם האידיאולוגיה. "הוא היה קודם כול אדריכל וארכיאולוג, אבל גם האמין מאוד בארץ ישראל השלמה", אומרת דבורה. "הוא האמין שאין בארץ מקום שלא שייך לנו. הוא כן חשב שאפשר לחיות עם הערבים, אלו שרוצים לחיות איתנו בשלום. ביריחו הוא מצא אפשרות כזאת. בהרודיון לא: שם הוא נתקל בבעיות קשות, בהתנכלויות למשלחות החפירה, ואפילו ברצח של שומר ההרודיון דוד רוזנפלד ב־1982".
כדי ליצור את התערוכה על הורדוס, נדרשה העברת שלושים טונות אבנים מההרודיון לירושלים. נציגי חברות המנופים שהגיעו לשטח אמרו שלא יוכלו לעשות זאת, עד שהתגייס ליוזמה המנופאי דני אדמוני. "עבדנו במשך שלושה ימים כדי להוציא את האבנים בזהירות, בלי לשבור ובלי לגרום נזקים", הוא מספר
היא מספרת ששמו של בעלה עלה פעמיים בתור מועמד לפרס ישראל, אולם הוא לא זכה בו. אולי נחשב לימני מדי. "הוא התאכזב, אבל אמר שאין לו כוח לחוות שוב מהומה תקשורתית סביבו, כפי שקרה אחרי חשיפת קבר הורדוס. הוא רצה לעבוד בשקט, כך שאולי טוב שלא זכה בפרס".
החפירות שהובילו לחשיפת הקבר המלכותי החלו בסוף 2005. במקום להמשיך לחפש אותו במורדות ההר, כפי שעשה במשך שנים, החליט נצר לנסות לאתר אותו על ההר עצמו. המסע הוכתר בהצלחה רק כעבור שנתיים. "על ראש ההר עמדה לפנינו משימה של חיפוש מחט בערמת שחת", הגדיר זאת נצר בספרו. "החלטנו לעקוב אחר קיר משופע, בנוי אבני גזית, שנחשף עוד בימי השלטון הירדני במדרון הצפון־מזרחי של ההר, קרוב לתחתית ההר המלאכותי. הקיר הוביל אותנו אל מתחת למגדל המזרחי העגול שהיה משולב בארמון מבצר ההר, ולרגע דומה היה כי אנו בדרך הנכונה, אך לאכזבתנו התברר כי הקבר לא נמצא בנקודה זו. חזרנו לאזור שבו התחלנו לעקוב אחר הקיר המשופע, סמוך לגרם המדרגות שעלו לכיוון הפסגה. בתוך זמן לא רב מצאנו באקראי שברי סרקופג". ארון הקבורה היה מנותץ, והחוקרים מעריכים כי קנאים יהודים כילו בו את זעמם. בהמשך גילה נצר גם את בסיס מבנה הקבורה, וכשהמשיך לחפור באזור חשף תיאטרון וחדר אירוח מפואר.
מיד עם גילוי מבנה הקבר של המלך האדומי, ביקש נצר לאצור תערוכה על תולדות הורדוס בשביל מוזיאון ישראל. בין השאר תוכנן לשחזר בתערוכה את מבנה הקבר בעזרת אבניו המקוריות, ולשם כך נדרשה העברת שלושים טונות אבנים מההרודיון למוזיאון בירושלים. הוא פנה לחברות המנופים הגדולות בארץ, אך נחל אכזבה: נציגיהן בחנו את השטח ואמרו שלא יוכלו לעשות זאת. במשך שנה הביא נצר להרודיון חברה אחרי חברה, ללא הועיל. לבסוף התגייס ליוזמה המנופאי דני אדמוני, ובעבודה מורכבת וממושכת הצליח במשימה. "העמדנו שופלים לאורך המדרון, והורדנו את המנוף לאט־לאט לקצה הדרך הקרובה לאתר. אחר כך עבדנו במשך שלושה ימים כדי להוציא את האבנים בזהירות, בלי לשבור ובלי לגרום נזקים", משחזר אדמוני בספר. חלקי האבן הובאו למגרש החנייה של המוזיאון, ושם נוקו ומוינו. הם הורכבו בחצר המעבדה של המוזיאון, "שלצורך כך נוצקה בה רצפה מיוחדת", נכתב בספר. במהלך המלאכה נתגלה ששברי אבן ששכבו במחסן באוניברסיטה היו שייכים גם הם למצבת הקבר של הורדוס.
המיזם היוצא דופן הזה הוביל בעקיפין למותו של נצר. בכ' בחשוון תשע"א, 25 באוקטובר 2010, סייר הארכיאולוג בהרודיון עם אנשי מוזיאון ישראל, ובסיומו התיישב על מעקה עץ מעל לתיאטרון הסמוך. לפתע נשבר המעקה ונצר נפל מטה, לתוך התיאטרון, ונחבל בראשו. כעבור שלושה ימים מת מפצעיו. בן 76 היה במותו.
"יצאנו עם אהוד לשטח לסמן את הממצאים שנעביר למוזיאון בשביל התערוכה", כותבים בספר סילביה רוזנברג ודודי מבורך. "אהוד רצה להעביר הכול, צוות החפירה בהרודיון לא רצה לשלוף אפילו אבן אחת. זה הדיון בין הארכיאולוגים לאנשי המוזיאונים. בסיור הזה אהוד נפל. השחזורים כבר נעשו, חיבורים של החומרים מהמחסנים כבר החלו להתגבש, ואז הוא נפל. היה ברור שחייבים להמשיך עם התערוכה שהתווה, ובדרך שבה התווה אותה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
