"חולם איך אני ליד ניר־עוז, מצלם את משפחת ביבס חוזרת"

חיים גולדברג היה בהר הרצל כששמע על הפסקת האש בצפון בסוף נובמבר. בתור צלם עיתונות וחדשות, הוא נמצא בבית העלמין הצבאי לא מעט בשנה האחרונה. מסתובב בין החלקות, מצלם, נוצר רגעים קטנים ושוברי לב מההר הירושלמי העצוב שהזמן עוצר מלכת בו.

"היו ימים במלחמה הזאת שהייתי חוזר הביתה מהר הרצל אחרי שצילמתי בחמש הלוויות, ממיין את התמונות ומתפרק על המחשב", הוא מספר. "אתה רואה שם בבירור איך ההר מתמלא. עוד אחד ועוד אחד. ומגיעים עוד אישה ועוד ילד ועוד ילדה ואחות והורים. אני מגיע לשם גם אם אין הלוויה, כי בכל שעה שאגיע, אמצא אנשים וסיפורים. אחד הרגעים שהכי תפסו אותי היה ביום הזיכרון, כשההר מלא וכולם מחכים בדממה לצפירה, ופתאום העבירו עגלת תינוק מעל הקהל. ואני חושב – של מי העגלה הזאת, לאן היא מיועדת. וכולם צעירים כל כך. אחד המשפטים ששמעתי הכי הרבה מהורים וסבים וסבתות הוא 'אתה היית צריך לקבור אותנו, ולא ההפך'.

"ביום הפסקת האש הייתי שם כדי לצלם את האזכרה של אבי גולדברג ז"ל, שנפל בלבנון. בשורה הראשונה היו תשעה כיסאות ריקים, לרחל אשתו ולשמונת ילדיהם. הסיפור שלהם תפס אותי מאוד. בעודי מתמקם שם התקבלה הודעה על הפסקת האש, והבנתי שאני צריך לזוז, מתוך מחשבה שאם באמת תהיה הפסקת אש, לפניה יהיה ירי של רקטות לכיוון המרכז".

הוא נסע לנקודה בהרי ירושלים שאפשר לצלם ממנה את שמי מרכז הארץ, מתוך כוונה לתעד את מלחמת הטילים שאולי תפרוץ בשעות הלחימה האחרונות. "העמדתי חצובה וחיכיתי לפריים בחשיפה ארוכה", הוא מספר. "עד עשר בלילה הייתי שם, ואז הודיעו שהפסקת האש תיכנס לתוקף בארבע לפנות בוקר. חזרתי הביתה והלכתי לישון, ושוב נסעתי למקום בשלוש וחצי לפנות בוקר כדי להעמיד מצלמה. הפסקת האש נכנסה לתוקף, אבל לא היה שום ירי. יש גם מקרים כאלה. פריימים שלא הצלחתי לתפוס".

בשיחה איתו בבית קפה בירושלים אנחנו עוברים יחד על כמה מהתמונות הבולטות שצילם במהלך המלחמה, כאלה שתפסו את העין ואת הלב, ריגשו או הרגיזו, וביטאו משהו שאי אפשר לספר במילים. כולן לא מתוכננות; כולן דורשות עין חדה, דמיון, הבנה של המצב, היכרות עם הסיפור הישראלי. ויש גם החמצות, תמונות שלא צולמו. "הייתי פעם בדרום, ליד בארי, וראיתי את עידן עמדי. זה היה אולי שבוע לפני שהוא נפצע", מספר גולדברג. "ישבתי באוטו, רציתי לשלוח לסוכנות תמונות שצילמתי במהלך היום, והוא עמד בחוץ ליד עץ. חשבתי לצאת לצלם אותו, אבל לא יצאתי בסוף, לא יודע למה. הייתי עסוק, צילמתי כל כך הרבה באותם ימים. אני עדיין מתחרט על כך שלא יצאתי מהאוטו, עדיין רואה את הפריים ההוא ליד העץ. אני שמח שעידן משתקם וחוזר להופיע".

כבר 14 חודשים הוא מתנהל בלי לו"ז קבוע, חי את הרגע. "בעוד חמש דקות אני יכול להיות מוקפץ עם המצלמה לזירה של נפילת רקטה או פיגוע. דווקא בתחילת המלחמה הלו"ז היה ברור יותר, כי המוקד היה ספציפי – חיילים ועוטף עזה. ב־8 באוקטובר הייתי במה שנותר מתחנת המשטרה בשדרות. אבל עכשיו הבלגן גדול. יש לו"ז של כנסת ובית משפט, הפגנות, גבול הצפון והדרום. בעשר שניות הכול יכול להשתנות, וזו לא קלישאה".

לימודי רחוב

צילומיו של גולדברג בשנה החולפת נתנו ביטוי חזותי לסיפור הישראלי, במראות מלחמה מחזית הדרום ומחזית הצפון. חיילים, מילואימניקים, פליטים בעורף, משפחות חטופים. הלוויות רבות מדי, משפחות וחברים שנפרדים ומתאבלים. במקביל, במישור האזרחי, דיונים סוערים בוועדות הכנסת ובבית המשפט, הפגנות ועצרות מימין ומשמאל. "אני מחליט כמה אינטנסיבית תהיה העבודה", הוא אומר על מלאכתו של צלם עיתונות בימי מלחמה. "יכולים לשלוח אותי לצורך אייטם מסוים, אבל אני יכול לבחור לעשות יותר. לחפש את האירועים ברחוב, כי דברים קורים כל הזמן. אני לא אוהב לעצור. המלחמה הזאת היא אירוע בהיקף עצום. בכל בוקר אני קם ואומר לעצמי: היום אצלם את זה ואת זה ואת זה – ואני לא מספיק כלום.

"צילמתי בכל יום מ־430 ימי המלחמה, חוץ מבשבתות, ואני עדיין מרגיש שזה לא מספיק ושיש עוד הרבה מה לצלם. בתחילת המלחמה הייתי יוצא בכל בוקר בזריחה וחוזר בלילה. זו הייתה תקופה קשה רגשית ונפשית, אבל אתה מרגיש שאתה מצלם היסטוריה. היום יש קולות ששואלים בדיעבד איך משהו לא צולם, איך אירוע מסוים לא תועד".

זו דווקא מלחמה מתועדת וגרפית מאוד.

"נכון, אבל היא לא מספיק מתועדת בהתחשב בהיקף שלה. את מתחם הנובה פינו מהר, והיום אומרים שהוא לא תועד מספיק, גם לצורך ההסברה וגם כדי להבין יותר מה היה שם. להרבה מהזוועות אין תיעוד שהיה יכול לעמת את העולם עם מה שקרה. אם הייתי יכול לצאת לשטח ב־7 באוקטובר, הייתי רוצה לצלם את חילוץ התושבים בדרום תחת אש".

גולדברג בן 27, נשוי, תושב ירושלים. הוא נולד וגדל בכרמיאל. "המשפחה שלי חרדית, אבל אני קורא לעצמי יהודי", הוא אומר. "אני תמיד אומר לאשתי: מי קובע מיהו חרדי? המשפחה שלי מקיימת אורח חיים חרדי, אבל אני לא רואה איזה הבדל ביני ובינך. כשאני הולך לצלם חרדים אני חרדי, וכשאני הולך לצלם ביהודה ושומרון אני יהודי".

אתה יכול להימצא במקום כלשהו ולא להיות בתפקיד הצלם?

"לא ממש. המצלמה לידי כל הזמן, למעט בשבת. אנחנו חיים במציאות שיכולה ברגע להתהפך, ודווקא כשתהיה בלי מצלמה משהו יקרה. בשבתות אני הולך לטיש בחסידות תולדות אהרן, ומדמיין את התמונות שהיה אפשר לצלם. ביום כיפור ובראש השנה, כשהכול לבן ויפה, אני לפעמים לא מצליח להתפלל מרוב שאני עסוק בלהסתכל פה ושם, לבחון את הסביבה ולהגיד – הנה, זו התמונה".

כבר כילד הוא לא היה מסוגל להישאר בין ארבעה קירות. נמשך אל החיים שבחוץ, לכל מקום שקורה בו משהו, שיש בו תזוזה. "אף פעם לא באמת הצלחתי לשבת וללמוד. את בית הספר היסודי סיימתי בכיתה ה'", הוא מודה. את האי נחת הוא תרגם לפיתוח תחביב: בנעוריו רכש לעצמו מצלמת כיס קטנה, ושם פעמיו לכל אזור בירושלים שבו זיהה התרחשות תוססת. אבל בגיל 13 קרתה לו תאונה שעלולה לשבש מאוד קריירה של צלם: הוא איבד את הראייה בעין אחת. "זה קרה בגלל איזו שטות שעשיתי. שיחקתי עם דיסק, הוא נשבר, וחתיכה אחת עפה לעין ימין שלי ופגעה בדיוק ברשתית. אז אין עין. היא עובדת, אבל אני לא רואה בה".

צלם יכול לתפקד עם עין אחת?

"כן, זה יותר קל, אני לא עוצם עין כשאני מצלם", הוא מחייך. "אבל ברצינות, אתה כנראה מתרגל. כל אדם שינסה לכסות לעצמו עין אחת, ישתגע מזה. אבל ברגע שמתרגלים – זה כלום. כשאתה קם בבוקר אתה לא זוכר את זה".

גולדברג המשיך לצלם את ירושלים ואת המתחולל בה. "אני הולך הרבה במאה שערים, אני מכיר את השכונה", הוא מספר כשאני מתעכב על תמונה של שני שוטרים מחופשים לחרדים עוצרים שני חרדים – מחזה שנראה, בתצלום, כמו ריקוד פרוע שפרץ באמצע הרחוב. "הייתי שם בדיוק ברגע הנכון, וזה היה משהו שלא ראיתי מעולם. אבל צריך לזכור שההפגנות והקיצוניים הם חלק קטן ממה שמתרחש בשכונה הזאת. לפני כמה חודשים גיליתי איזו כריכיית ספרים שפועלת שם כבר מאה ומשהו שנים. עברתי ליד הדלת שלה מאות פעמים, ומעולם לא שמתי לב. יש עוד כל כך הרבה להספיק לצלם".

מפעם לפעם פגש גולדברג בהפגנות את הצלם הירושלמי יונתן זינדל, שקלט בזווית העין את הנער החרדי עם המצלמה. "יום אחד התחלנו לדבר, הראיתי לו מה צילמתי והוא נתן לי כמה עצות", מספר גולדברג. "המשכנו להיפגש פה ושם, והוא ייעץ לי, לא תמיד במילים שכיף לשמוע. לפעמים הייתי שומע ממנו 'זה מזעזע', 'על הפנים', 'את זה לא צילמת טוב'. אחר כך הייתי מסתכל על העבודות של יונתן ולומד ממנו. הוא גידל אותי מבחינה מקצועית. במידה רבה הוא המורה הכי מוצלח שהיה לי".

בזמן שהתמקצע בצילום התחיל גולדברג לעבוד ככתב באתר כיכר השבת. "אני אוהב לכתוב, אבל לא מסוגל לעשות את זה כי זה דורש לשבת במקום. פה איבדת אותי", הוא מסביר. לפני כשנתיים עזב את תפקיד הכתב ובחר להתמקד בצילום: הוא התחיל לעבוד בסוכנות הצילומים פלאש 90 של נתי שוחט, והיום בניהולו של זינדל.

מילים ומראות

אני שואל את גולדברג על יחסו לגיוס לצבא, בתור צלם עם כיפה שחורה שמצלם חיילים ומילואימניקים רבים על הגבול ובשטח אויב, אבל גם מתעד את החברה החרדית ומגיע ממנה. "אם תחזיר אותי עשר שנים אחורה – הייתי מתגייס", הוא אומר. "גם היום, אם הייתה לי עוד עין, יכול להיות שהייתי הולך ומתגייס עכשיו. כן, זה עובר לי הרבה בראש. הקהילה החרדית משפיעה מאוד על שאלת הגיוס, ויש עליה אחריות בנושא הזה. מי שגדל בקהילות האלה יודע שאם הוא הולך לצבא, אין לו חיים אחר כך בתור חרדי, יהיה עליו כתם".

יש מסביבך אנשים שמתגייסים?

"כן, יש לי חברים בגילי שגדלו איתי ועשו מסלול דומה, ומתגייסים עכשיו לצבא. הם לא מעטים. השינוי קורה בשטח כבר בדור שלנו, ואני חושב שזה עוד יגדל, ובדור הבא המצב יהיה שונה".

איך המשפחה מסתכלת על העיסוק שלך או על אורח החיים שלך?

"הם בסדר, אבל באופן כללי אני לא סופר מה אומרים עליי. אני יודע שבאו לאבא שלי ואמרו 'תראה את הבן שלך, בוא ננסה לעזור לו'. לאנשים יש מה להגיד על כל דבר שתעשה ותכתוב, על כל תמונה שתפרסם".

התחספסת עם השנים?

"קו פרשת המים מבחינתי היה עוד בבית הספר. באחד השיעורים הרמתי יד כי רציתי ללכת לשירותים, והמורה הסתכל עליי ואמר: 'אתה יכול לצאת החוצה, ממך גם ככה לא יצא כלום'. אמרתי לעצמי: אף אחד לא יעזור לי בשום דבר. באותו הרגע אבדה החשיבות של מה שאומרים עליי. הכול נכנס מהאוזן האחת ויוצא מהאוזן האחרת".

אבל החספוס הזה אינו תקף לגבי המראות שהוא מצלם; הם נכנסים ללב שלו בקלות. בשנה האחרונה הוא מצא את עצמו נשבר שוב ושוב מאחורי המצלמה. "פעם שלחתי ליונתן את החומרים, אמרתי לו שאני ממהר וביקשתי ממנו לעשות את עבודת המיון", הוא מספר. "אבל האמת היא שמיהרתי ללכת הביתה עם העצב הענק הזה. אני משתדל ללכת למסיבות ימי הולדת לנופלים. אלה ימי הולדת עצובים מאוד. אני מזיל הרבה דמעות מאחורי המצלמה, זה לא משהו שאתה יכול לעצור. הסיפורים קורעי לב. רציתי לצלם את הרש גולדברג־פולין עם האוהדים של הפועל בשכונת בקעה, רוקדים איתו והוא על הכתפיים, אבל זה כבר לא יקרה. כל סיפור הוא עולם. זה הולך איתי. כל אחד, כל אחת. אין הנחות".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il