"אתה רואה את הפרקט הזה?", שואל אותי טמיר אברהמס, יו"ר הפועל גליל עליון בכדורסל, מיד כשאנחנו נכנסים לאולם הבית של הקבוצה בכפר־בלום. "זה אותו הפרקט שנשפכה עליו שמפניה כשזכינו פה באליפות המדינה. לא החלפנו אותו מאז". האליפות הזאת הושגה בעונת 1992־1993. שלושים שנה ועוד קצת חלפו מאז, אבל באולם המיתולוגי עדיין שוררת רוחו של ההישג החד־פעמי הזה, שבדרך אליו ניצחה הקבוצה הקטנה מהצפון את אריות הכדורסל הישראלי מכבי תל־אביב והפועל תל־אביב. מאות כדורסלנים צעירים עברו מאז בהפועל גליל עליון, שכבר זכתה לכינוי "הקולג' הישראלי", ולכולם אותו החלום שכבר הוגשם פעם אחת, ושמונצח היטב בחדר מיוחד ושמור בירכתי האולם.
אנחנו מגיעים לכאן, לאולם הקטן והאפוף היסטוריה בכפר־בלום, כי הקבוצה שזהו ביתה נודדת זה יותר משנה בין אולמות ברחבי הארץ, ורוצה לחזור הביתה. ראשיה מבקשים להניח את מקל הנדודים ולחזור לאולם שיש בו הרבה היסטוריה אבל גם הרבה הווה, בדמות קבוצה שנאבקת על מקומה בליגת־העל ויותר מאלף ילדים ונערים שמשחקים בקבוצות הצעירות של המועדון ברחבי הגליל.
הפועל גליל עליון נולדה בהארלם. קבוצת כדורסל הראווה האמריקנית הארלם גלובטרוטרס, שהוקמה לפני כמאה שנים ומוכרת בפעלוליה גם היום, הגיעה לישראל ב־1972 ושיחקה – מכל המקומות האפשריים – במגרש הכדורסל הפתוח באיילת־השחר. 3,000 צופים נהרו אז אל המגרש, כדי לחזות בקבוצה מקומית שהורכבה כמעט יש מאין וניסתה לעשות משהו מול האמריקנים המקצוענים. בגליל הבינו אז שפוטנציאל הכדורסל באזור גבוה, ובסוף השנה הוקמה קבוצת הכדורסל הפועל כפר־גלעדי. בסוף שנות השבעים קיבלה הקבוצה את השם הפועל גליל עליון, והאולם בכפר־גלעדי, עם טריבונות העץ, שופץ והוגדל כך שיוכל לארח 1,200 צופים.
את העונה הראשונה בליגה הבכירה סיימה גליל עליון במקום השביעי, את העונה השנייה במקום הרביעי, ומאז היא שומרת על מקומה בצמרת הכדורסל הישראלי. בעונות 1987־1988 ו־1991־1992 זכתה הקבוצה בגביע המדינה, ובמאי 1993 נשפכה כאמור השמפניה על רצפת הפרקט בכפר־בלום. בעשור הבא, לאחר עונת 2007־2008, הסתיים הפרק המפואר בגליל: הבעלים החדשים של הקבוצה, חיים אוחיון, העביר את רישיונה להשתתף בליגת־העל לקבוצה אחרת, באזור הגלבוע. לקבוצה החדשה קראו הפועל גלבוע־גליל, אך היא החלה לארח את משחקי הבית שלה בהיכל הספורט בגן־נר, בשיפולי הר גיבורים בדרום עמק יזרעאל.
"התחלנו הכול מאפס", מספר טמיר אברהמס על מה שקרה למועדון לאחר המעבר. "אחרי כל השנים היפות, פתאום נהיה פה ריק. המעבר לגלבוע פגע מאוד במחלקות הנוער והילדים, שתמיד שאפו לגדל כאן דור חדש של שחקנים. פתאום הסתיים גם האירוע המרכזי שהפגיש פה אחת לשבוע־שבועיים יותר מאלף איש מכל האזור, שבאו לעודד את הקבוצה".
בגליל העליון לא ויתרו. הם הקימו קבוצה חדשה, שנקראה – שוב – הפועל גליל עליון, הפעם בבעלות האוהדים ובתמיכת המועצה האזורית גליל עליון. היא התחילה לטפס במעלה הליגות – הליגה הארצית, הליגה הלאומית – ובעונת 2020־2021 שבה לליגת־העל אחרי סדרת גמר מותחת מול הפועל עפולה.
"כבר בעונה הראשונה בליגת־העל זכינו באליפות הליגה הבלקנית", מספר אברהמס. "לאחר מכן שיחקנו ביורופקאפ, והחזרנו עטרה ליושנה. קבוצות מהליגות הראשונות באירופה הגיעו לפה, ישנו במלונות באזור, והיו לנו 800 עד 1,000 מנויים בעונה. לצערנו בשנים האחרונות קרו כמה אירועים שפגעו בכל הישראלים, אבל בנו הם פגעו יותר. אני מדבר על הקורונה, וכמובן מלחמת חרבות ברזל. את העונה שעברה התחלנו בתור הקבוצה הישראלית היחידה בלי אולם ביתי.
טמיר אברהמס, יו"ר הקבוצה: "משחק הבית האחרון התקיים מול עירוני נס־ציונה בדצמבר שעבר. התחלנו לנדוד. היינו בעפולה, בצפת, משחק בית אחד שלנו התקיים בתל־אביב. קבענו את הבית הזמני שלנו בחדרה, והשחקנים ישנים במלון בזכרון־יעקב. אנחנו מודים לכולם, אבל זה לא הקסם של הגליל"
"האימונים התקיימו פה בהתחלה, אבל משחק הבית האחרון התקיים מול עירוני נס־ציונה בדצמבר שעבר. התחלנו לנדוד. היינו בעפולה, בצפת, משחק בית אחד שלנו התקיים בתל־אביב. הבנו שצריך לייצב את הקבוצה, וקבענו את הבית הזמני שלנו בחדרה. השחקנים ישנים עד עכשיו במלון בזכרון־יעקב, מקבלים אותנו שם יפה ואנחנו מודים לכל המעורבים, אבל זה לא הקסם של הבית, של הגליל. לשחקני כדורסל לא טבעי לישון במלון כל כך הרבה זמן.
"אנחנו גם לא יכולים לעשות ככה את מה שאנחנו הכי טובים בו – להביא אלינו שחקנים צעירים. אנחנו טובים בלמשוך שחקנים שרוצים להתמקד בכדורסל. בגליל אין לחץ, אין הרבה תנועה, אפשר להתרכז בכדורסל ולהיות מחובר לקהילה. אין פה פיתויים כמו באזור המרכז. תמיד היינו הקולג' הישראלי, מעין מחנה אימונים שנמשך כל השנה, וזה מתאפשר פה יותר מבכל מקום אחר בארץ. הקסם הזה נעלם בשנה האחרונה".
זה השתקף במיקום שלכם בליגה בסוף העונה שעברה. סיימתם במקום ה־12 מתוך 13.
"לצערנו היינו במאבקי הישרדות בתחתית הטבלה. העובדה שלא נשרנו היא הישג בעיניי. בעונה הנוכחית, למרות שהתחלנו בלי אולם בית בגליל, נכוון גבוה – כלומר, להיות בין שמונה הקבוצות הראשונות. עד כה בעשרה משחקים התוצאה היא חמישה ניצחונות וחמישה הפסדים, ואנחנו בדיוק באמצע הטבלה. המשחקים הראשונים של העונה היו דווקא מול הקבוצות הגדולות, והיה קצת יותר קשה".
אין ימין ושמאל
אי אפשר לא להתפעל כשמביטים ברשימת השחקנים שגדלו באולם הקטן הזה בכפר־בלום: דורון שפר, עודד קטש, נדב הנפלד, ליאור אליהו, ליאור ארדיטי, עמרי כספי, עדי גורדון, ברד ליף, חן ליפין, יוגב אוחיון, גילי מוסינזון, יואב ספר, ארז חזן, עידו קוז'יקרו, גור שלף – ויש עוד. גם מאמנים בכירים עברו כאן – דיוויד בלאט, אריה מליניאק, אריק שיבק, מולי קצורין וכמובן פיני גרשון, שזכה כאן באליפות ההיא, כולם עשו קילומטרז' בשולי הפרקט.
כשאני קורא לאברהמס את הרשימה ניכר שהוא רווה ממנה נחת. "חשוב לזכור שחלק ניכר מההצלחה הוא בזכות החיבור לקהילה, שקורה כאן באופן טבעי. הקהל פה הוא חלק מהמערכת, ופוגש את השחקנים במכולת, בשבילים, אפילו בירדן כשהשחקנים הולכים לשחות. כל זה נעלם בשנה שעברה, וחייב לחזור".
איך אתם מצליחים להביא לפה שחקנים זרים? אני משער שגם בלי קשר למצב הביטחוני, רובם נמשכים לערים הגדולות במרכז הארץ.
"בעונה שיש בה מלחמה ברור שקשה להביא לפה שחקנים זרים. אבל בעונות רגילות הגיעו לפה שחקנים גדולים, בעיקר כאלה שהיו מתחת לרדאר ורק אחרי ששיחקו פה הפכו לשם דבר, כמו מייק ג'יימס. יש שחקנים זרים שמחפשים דווקא סביבה שקטה וכפרית כדי להתעסק רק בכדורסל. יש כאלה שנמשכים לים ולתל־אביב, אבל יש כאלה שיעדיפו קבוצה שיש בה מעטפת מקצועית וחברתית כמו שלנו, עם סביבה תומכת ומתקנים זמינים ופנויים. שחקנים שגרים באזור המרכז מסיימים את אימון הבוקר ונוסעים כל אחד לדירה שלו ולעניינים שלו, אבל פה יש חיבור מיוחד יותר בעיניי, וכנראה גם בעיני שחקנים אחרים. יש לנו ייחודיות, אנחנו משווקים אותה לשחקנים בחו"ל ומצליחים לשכנע".
הפסקת האש נמשכת כבר שלושה שבועות, אז למה אתם לא חוזרים לשחק כאן בעצם?
"תושבי הגליל חיים היום עם יותר שאלות מתשובות. כפר־בלום הוא אחד משמונה קיבוצים שלא פונו במלחמה. הפכנו לקו הראשון במערכה. המטרה היא להחזיר לכאן מהר ככל האפשר את הפעילות של הפועל גליל עליון. אנחנו מעריכים שבמהלך ינואר נוכל לחדש את הפעילות של קבוצת הבוגרים, ומחלקות הנוער כבר החלו לפעול, טיפין־טיפין. זה לא תלוי רק בנו, אלא גם בהחלטות של פיקוד העורף שקשורות להחלטות מדיניות. התושבים, כדי לחזור הביתה, צריכים לא רק ביטחון אלא גם שיהיה להם איפה לקנות אוכל, וגם שתחזור פעילות התרבות והספורט שהם היו רגילים אליה. חיי קהילה הם עניין דרמטי, אי אפשר לזלזל בהם".
אבל אתם, מבחינתכם, מוכנים לחזרה?
"יש עדיין ענייני רישום שצריך לעשות לגבי האולם, ובתקופה הזאת גם שיפצנו את המקלטים. אבל גם אם לא נהיה מוכנים עד הסוף, נבקש החרגה כדי שנוכל לארח משחקים בקרוב. במקביל יש תהליך הידברות עם השחקנים הזרים שלנו, ששואלים שאלות ובצדק, בדיוק כמו שהתושבים פה באזור שואלים שאלות ובצדק. לא כל השחקנים היו בצפון. נביא אותם בקרוב ליום־יומיים של היכרות, וכאמור, אנחנו מכוונים לשחק כאן כבר בינואר. צריך לזכור שבתי הספר והגנים בכפר־בלום פעלו כרגיל בזמן המלחמה. ברור שלא נגיע מיד למשחק עם 1,500 איש באולם, אבל חייבים להתקדם לשם".
עמית גל, מנהל הקבוצה לשעבר: "תמיד היה ברור דבר אחד – לא זזים מהבית. יואב ספר וברד ליף התחבאו פה ליד הסל כשנפלו קטיושות. הכי דרומה שלקחנו אותם היה לאיילת־השחר. בעצם, לטבריה. מה שקרה השנה היה רע מאוד בעיניי. לא היינו צריכים לעזוב את האולם הביתי"
האולם שלכם נמצא בקיבוץ, והמועצה שמאמצת את הקבוצה היא מועצה של קיבוצים. להפועל גליל עליון יש קשר טוב גם עם המושבניקים ותושבי קריית־שמונה?
"יש אוהדים מכל רחבי האזור – הקיבוצים, המושבים, קריית־שמונה, רמת הגולן. אין דעות פוליטיות, אין ימין ואין שמאל, רק הפועל גליל עליון. זה מה שמיוחד בספורט בכלל ובגליל בפרט. אנחנו גם שמחים שעירוני קריית־שמונה חזרה לליגת־העל בכדורגל. אגב, האצטדיון שלה ספג מכה קשה במלחמה וכרגע היא לא יכולה לחזור אליו. אבל אנחנו בקשרים טובים וזה טוב לאזור. יש לנו גם אוהדים בכל גיל. אתה יכול לראות סבא וסבתא רואים משחק עם הנכד.
"אנשים מקריית־שמונה באים לעודד את הפועל גליל עליון ואנשים מהקיבוצים באים לעודד את עירוני קריית שמונה בכדורגל. וזאת לא אנקדוטה. גם בבתי הספר בקיבוצים אפשר לראות הרבה תלמידים שלא מהקיבוצים, ולא דווקא מהאזור הזה. וכך גם בקהל אני רואה קיבוץ גלויות אמיתי, הכול מהכול, ומתקשה אפילו לומר שרוב האוהדים קיבוצניקים. גם למחלקת הנוער של הפועל גליל עליון יש קבוצות בקריית־שמונה ובמושבים. נכון שהסמל נוצר בקיבוצים והמועצה של הקיבוצים תומכת בו, אבל זה לא מונע משאר תושבי האזור לחוש תחושת שייכות".
אובליסק וארנה
קבוצת נערים צוהלים נכנסים לאולם במהלך השיחה שלנו, תלמידי כיתות י' שמשחקים בהפועל גליל עליון. הם פוצחים באימון חופשי לקראת האימון המסודר, ואני מנצל את הזמן כדי לשאול את המאמן שלהם מהיכן הוא. התשובה שלו מאשרת את דברי אברהמס מלפני כמה דקות: הוא תושב קריית־שמונה.
יחד עם השישיסטים מגיע לאולם גם עמית גל. הוא בן 71, טיפוס מיוחד שזכה בגמר התוכנית המרוץ למיליון ב־2016 עם בנו רז, ונחשב למנהל המיתולוגי של הפועל גליל עליון. היום הוא עוסק בעיקר בגיוס כספים לקבוצה, ואי אפשר לפספס את חיוכו הרחב למראה הנערים שזורקים לסל. הוא תושב עמיר, הקיבוץ השכן לכפר־בלום. "התחלתי בכלל באבוקדו", הוא אומר בשובבות, "אבל הייתי צריך להגיע למטע בשש בבוקר והגעתי רק בשמונה וחצי, אז אמרו לי להישאר בכדורסל. זה היה ב־1985, כששיחקנו עדיין בכפר־גלעדי. את האולם הזה בנו ב־1987 ואז עברנו לכאן. כשעלינו שוב לליגת־העל לאחרונה הוספנו טריבונה, אבל מעבר לכך לא השתנה כאן כלום. פעם היו לי המפתחות לאולם, הייתי פותח לקטש ושפר את האולם בשישי בערב. הם היו מתאמנים שעות בזריקות עונשין. אצל שלף הייתי צריך לזוז מדי פעם כדי להחזיר לו את הכדור, אצל קטש זה היה הרבה יותר קל – עמדתי בידיים פתוחות, קיבלתי את הכדור והחזרתי לו. מתוך מאה זריקות הוא החטיא אולי אחת".
מה עשית בתור מנהל הקבוצה?
"כל מה שהשחקנים צריכים מבחינה חברתית. הייתי דואג, למשל, למשפחות מאמצות. פה אי אפשר בלי זה. צריך מישהו שיעשה לך כביסה, שיכין לך אוכל, שינגב לך את הדמעות אחרי הפסד. אבל התערבתי גם בעניינים מקצועיים. למשל, היה לי ויכוח עם דיוויד בלאט: הוא רצה בסגל שחקן מקומי מסוים, ואני העדפתי מישהו אחר, גם הוא תושב האזור, כי אני אדם של התקפה והבחור שלי קלע יותר טוב. אמרתי לדיוויד, אתה תבחר עשרה שחקנים ואני אחד. מה אתה חושב? ברור שזה עבד.
עמית גל: "יום אחד הגיעו עם פיני גרשון שני חב"דניקים ואמרו שאין פה מזוזות. במשחק החמישי בסדרת הפלייאוף נגד מכבי אמר לי החסיד מצפת שיש לו רעיון. הרבי עוד היה חי אז, והוא הציע שאשלח פקס מהמשרד שלי באולם לרבי בניו־יורק. שלחתי, קיבלתי תשובה שבעזרת השם ננצח, ואכן ניצחנו את מכבי הגדולה"
"לאורך כל התקופה הזאת היה ברור דבר אחד – לא זזים מהבית. יואב ספר וברד ליף התחבאו פה ליד הסל כשנפלו קטיושות. הכי דרומה שלקחנו אותם היה לאיילת־השחר. בעצם, לטבריה. מה שקרה השנה היה רע מאוד בעיניי. לא היינו צריכים לעזוב את האולם הביתי".
בוא נדבר קצת על תקציבים. התקציב השנתי שלכם באמת עומד על 8 מיליון שקלים בלבד?
"כן. אנחנו לא בקבוצות הגדולות מבחינת התקציב. בוא נגיד שהתקציב שלנו הוא כמו העלות של זר וחצי במכבי תל־אביב, בהפועל תל־אביב או בהפועל ירושלים. בקבוצות בינוניות, כמו חולון והרצליה, התקציב הוא 15 או 20 מיליון בשנה. זה גם לא דומה בכלל למה שקורה בכדורגל. הפעילות לא רווחית. אנחנו שואפים להשיג איזון תקציבי באמצעות הספונסרים, מחלקות הנוער וכמובן המנויים.
"אני מאוכזב מהמועצה. אם ראש המועצה האזורית גלבוע דני עטר נותן להפועל גליל־גלבוע 3 מיליון שקל בשנה, אין סיבה שהמועצה כאן תיתן פחות. אבל זה לא קורה, ואנחנו מקבלים רק מיליון ומשהו. קבוצת כדורסל מקצוענית לא יכולה להתקיים אם המועצה או העירייה שלה לא נותנת 2־3 מיליון שקל בעונה. מובן שצריך לשמור על איזון, אבל אף אחד לא עושה פה עסק בשביל עצמו. אם מרוויחים זה מיד משמש להבאת שחקן יותר טוב, לא לכיס שלנו. רוב האנשים עובדים פה בהתנדבות".
במשך כמה שנים אימץ אתכם עופר ינאי, המיליארדר והבעלים של חברת "נופר אנרגיה". הוא היה איתכם מ־2020 ועד שרכש לפני שנה את הפועל תל־אביב.
"צריכים לבנות לו אובליסק פה. רגע לפני סגירת המגרשים בקורונה ישבנו באיצטדיון זיסמן ברמת־גן, וסיכמנו הכול על פתק. אני קצת חוצפן, אמרתי לו שאני צריך מיליון שקל לשלוש שנים. זה היה מטורף, בחיים לא היה לי אימוץ כזה". החברה זכתה בעבר לחסות של סלקום, פלאפון ואוסם, וכיום היא מקבלת חסות מחברת ריווליס, שנוסדה בגליל ועוסקת בהשקיה בטפטוף, וכן קבוצת האחזקות מבטח־שמיר, "אבל ספונסר כמו עופר לא היה. זה היה חשוב לו, הוא עשה פה עבודה חשובה וברוחב לב".
אברהמס מתערב בשיחה ומוסיף תשבחות: "עופר הוא אדם מדהים עם חלומות גדולים ששואף הכי גבוה שאפשר, וזה התאים לנו מאוד. כבר בשנה הראשונה הוא רצה שנעלה ליגה. אמרתי לו שזה לוקח זמן, אבל אכן עלינו ליגה בסוף העונה, הרבה בזכות השאפתנות שלו. האנרגיות שלו מטורפות, הוא כל הזמן רוצה יותר. במשך שלוש עונות הוא היה הספונסר הראשי שלנו בליגת־העל, ואז החליט ללכת הלאה לתל־אביב, אבל זה לא מוריד במילימטר ממה שהוא עשה כאן. אנחנו בקשר עד היום, והוא עושה דברים טובים ומשפר את הענף כולו. אין לי ספק שהוא עושה טוב להפועל תל־אביב, כי הוא בא ממקום טוב. צריך רק לזכור שבהפועל תל־אביב הוא הבעלים, ופה העמותה היא הבעלים. הוא היה רק הספונסר הראשי".
מה התוכניות לעתיד אחרי שתחזרו לשחק פה?
גל: "לבנות פה ארנה. תשמע, הצפון די מוזנח. יש ספק שהארנה הראשונה שתיבנה אחרי המלחמה צריכה להיות כאן? אני צריך להיות במאבק נגד נתניה או הרצליה? ארנה תיתן הרבה אפשרויות לנוער ולילדים פה – כדורעף, סרטים, פסטיגל, הופעות גדולות. היא צריכה להיות לפחות בגודל של הארנה בחולון, 5,000 מקומות. אין פה בעיה של שטחים או אישורים, אפשר לתקתק את זה. העלות היא 140 מיליון שקל, אבל זה הדבר הראשון שראש הממשלה צריך לעשות אחרי סיום המלחמה, ואנחנו הולכים להתאבד על זה, במיוחד אחרי השנה האחרונה. פה תהיה ארנה".
אולי נכון יותר לבנות אותה בקריית־שמונה?
"אני לא נגד, אבל אני חושב שאם בקריית־שמונה יש כדורגל, פה צריך להיות כדורסל. לא טוב לרכז הכול במקום אחד. אל תתבלבל, אנחנו וקריית־שמונה אחים, רוב האוהדים שלי מקריית־שמונה. המתיחות שמדברים עליה היא אגדה אורבנית. היום אנחנו גם חיים יחד בהרחבות הקהילתיות בקיבוצים. אתה יודע כמה פעמים הצעתי לראש העיר הקודם ניסים מלכה ולראש העיר הנוכחי אביחי שטרן לקרוא לקבוצה 'קריית־שמונה גליל עליון'?
"אבל כל זה יקרה רק אחרי שנחזור לגליל, זה הדבר הכי חשוב. הקבוצה הזאת קמה בשביל הנוער, הילדים והילדות, כדי להיות אבן שואבת. כשהקבוצה עברה לגלבוע, ביישובים במועצה האזורית שם היו 300 ילדים במחלקות הכדורסל הצעירות, ובבת אחת המספר עלה ל־1,500. כאן, כשגליל עלתה ליגה, צמחנו מ־300 ילדים ל־1,000 בכמה חודשים. קבוצה בליגת־העל היא חד־משמעית מוקד לחינוך. מבחינתי שהילדים לא ילמדו כמה זה חמש כפול חמש, אבל שידעו איך להיות אנשים טובים, איך לנצח ולהפסיד. שידעו לכבד את היריב, את הדגל. שילמדו מצוות שבין אדם לחברו. אין דבר שמחנך אדם יותר מספורט קבוצתי".
"60 אחוז לרבי"
כך הביא הרבי מלובביץ' את האליפות לגליל העליון
רגע לפני שאנחנו יוצאים מהאולם אני מבחין בשלט צהוב של חב"ד בשולי האולם. בעונת האליפות הצליחו החב"דניקים לסחוף את אוהדי הקבוצה, וכל משחק ביתי עוטר בשירת "משיח משיח" ובדגלים צהובים של החסידות. הקבוצה מחוברת לחסידות עוד משנות התשעים, מעונת האליפות ההיא. "לא היינו אז אוכלי חזיר, אבל גם לא שמרנו מצוות בשום צורה", אומר גל. "יום אחד הגיעו עם פיני גרשון שני חב"דניקים ואמרו שאין פה מזוזות. אמרתי אין בעיה, נשים. קבענו מזוזות בכל הדלתות, והחב"דניקים הגיעו אחרי כמה ימים והתפלצו שקבענו מזוזות גם בשירותים. הם התחילו להגיע לכל המשחקים, והחיבור התחזק. במשחק החמישי בסדרת הפלייאוף מול מכבי אמר לי החסיד מצפת שיש לו רעיון. הרבי עוד היה חי אז, והוא הציע שאשלח פקס מהמשרד שלי באולם לרבי בניו־יורק. שלחתי, קיבלתי תשובה שבעזרת השם ננצח, ואכן ניצחנו את מכבי הגדולה.
"לקראת סדרת הגמר מול הפועל תל־אביב הרגשתי בנוח לכתוב עוד פקס ולשלוח אליו. קצת פחדתי שהקיבוצניקים יכעסו עליי: בכל זאת, פקס לארצות הברית עלה אז הרבה כסף. אבל לקחתי את הסיכון. ניצחנו את הפועל ולקחנו אליפות. לרבי יש אחוזים באליפות הזאת, חד־משמעית. אני נותן 40 אחוז לשחקנים, לקהל ולמאמן – ו־60 אחוז לרבי. אתה רואה היום את גליל עליון מנצחת בסדרת משחקים את מכבי תל־אביב או את הפועל תל־אביב?"
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
