"השכול מאפשר לי לפנות לקהל גדול, אבל זה תמיד היה קיים בי"

גבורה, עוז רוח, אומץ ונחישות גם בזמני משבר: לכל אלה נחשפנו מאז 7 באוקטובר לא רק בקרב חיילים וחיילות, אלא גם בקרב אזרחים ואזרחיות, ובהן שורה ארוכה של נשים מעוררות השתאות שגייסו את כוחותיהן בימי המלחמה כדי לפעול ולעשות למען הטוב הלאומי. מתנדבות ומנהלות של מיזמים חברתיים ועמותות, בנות משפחות החטופים, אמהות, אחיות ובנות שכולות, תושבות עוטף עזה והגליל המפונה, נשות קציני קבע ומשרתי מילואים, ועוד ועוד. ערב חנוכה תשפ"ה יצאנו לפגוש גיבורות כאלה, מכל הסוגים, כדי לשוחח על גבורה נשית: פתחנו בשרית זוסמן, אמו של רס"ל בן זוסמן שנפל לפני שנה בקרב בצפון רצועת עזה, והיא בחרה אישה שנתנה לה כוח והשראה, שתהיה החוליה הבאה בשרשרת של שמונה הנשים במסע.

אנחנו משוחחות סביב יום השנה לנפילתו של בן, כמה ימים לפני חנוכה. בשנה שעברה, כשהחג נכנס, משפחת זוסמן הייתה בעיצומם של ימי השבעה. "לא חשבתי ולא האמנתי שזה המצב שנהיה בו לאחר שנה", אומרת זוסמן. "עדיין לא החזרנו את כל אחינו ואחיותינו מהשבי. יש לי סיכת חטופים אחת בלבד, בכוונה: בכל יום אני מעבירה אותה לבגד אחר ונדקרת ממנה – כדי שלא אשכח. לא נתפס שיש עדיין חיילים וחיילות במילואים. לא ייאמן שאנחנו חוזרים לדבר בשפה שדיברנו בה ב־6 באוקטובר. זה ממחיש את הצורך להמשיך להילחם על טיב חיינו כאן, ועל חייהם של אחינו ואחיותינו שלא נמצאים כאן, שחייבים לחזור הביתה".

זוסמן – בת 48, תושבת ירושלים, נשואה לצבי ואמם של מיקה, בועז ובן ז"ל – הפכה לדמות ציבורית כשהרעידה לבבות בהספד לבנה. בגו זקוף ובקול חזק היא זעקה עד לב השמיים: "אנחנו עם שרוצה לחיות, ולא כמו האויבים שלנו – שהם שפלים ועלובים, פחדנים, נאצים שמקדשים את המוות. אנחנו נחיה, נשגשג ונבנה". אישיותה צבעונית כמו הבית שלה, שמלא פרחי לבד שעיצבה בעצמה. "עולם היצירה של הפרחים שלי מנותק ממה שקורה בחוץ. הצבעים מרפאים לי את הנפש", היא משתפת. "ברגעים שהכי קשה לי, אני מייצרת יצירה שמכילה את כל צבעי הקשת, והם מיד מרפאים. זה תחליף למדיטציה. אני מייצרת עולם קטן ומנותק ומרשה לעצמי להיות בו. זו דרך להתמודד עם העולם הגדול, עם המערבולות והפחדים".

הצלחת ליצור גם לאחר נפילתו של בן?

"כן. יצרתי דברים חדשים ויפים, אבל לא בהיקף שחלמתי עליו לפני 7 באוקטובר. הפרחים נדחקו קצת בגלל שלל העיסוקים האחרים שלי. צבי ואני עסוקים מאוד בפעילות ציבורית, והרבה זמן מושקע בדברים שלא היו בחיי קודם לכן. אני עדיין מתעקשת למצוא זמן לפרחים. הם נתיב ריפוי ושמחה בשבילי".

במקצועה היא מספרת סיפורים בחינוך הבלתי פורמלי, ועובדת בשני בתי ספר משולבים לדתיים ולחילונים, בצור־הדסה ובירושלים, שם היא חושפת את תלמידי כיתות א' וב' לסיפורים מהעולם הגדול ומאגדות חז"ל. כוחו של הסיפור בא לידי ביטוי גם בהספד לבנה: "לסיפור שלנו יהיה סוף טוב", היא אמרה אז נחרצות. "אנחנו ננצח! אין לנו ברירה אחרת".

"כולנו אוהבים סיפורים", אומרת לנו זוסמן בריאיון. "זו אחת הדרכים הבסיסיות שילדים חווים בהן את העולם, ובעבודה עם הילדים אני גם מתחברת לצד הילדי שלי. הרבה פעמים אני רוצה למסגר את מה שקורה בעולם בתבנית של סיפור, וכך קל לי יותר להתמודד. בהלוויה של בן אמרתי את מה שרציתי בעצמי לשמוע. סיפרתי לעצמי סיפור שאני מאמינה בו, שמחזק אותי. היה חשוב לי לשמוע את הקול הזה, כדי שלא אלך לאיבוד במציאות הקשה. טוב שכולנו נכניס את הסיפור שלנו למסגרת ונבין מה הרע ומה הטוב, מהי המלחמה ומה היעדים שלנו פנימה והחוצה. זה ימנע מאיתנו להתפזר".

מתי חזרת לעבודה לאחר השבעה?

"חזרתי חודשיים אחרי שבן נפל, מתוך מחויבות לחינוך. בעיניי, עצם החזרה היא השיעור הכי חשוב – איך אחרי משבר אפשר לפעול וליצור. השיעור הראשון שלי עם הילדים היה שיחה על מה שקרה. אני בעד לדבר אמת, ואלה היו שיעורים מרתקים. עשר כיתות עברו שיעור שלם שעסק במה שקרה לבן שלי, והם היו סקרנים מאוד.

"הילדים הכירו את הסיפור, כי ההורים והמורים שלהם הגיעו לנחם בשבעה, אבל סיפרתי להם בעדינות רבה על מה שקרה, והם שאלו שאלות נקיות של ילדים תמימים, שאלות שמגיעות מסקרנות ועניין, בלי הרבה מחשבות שהופכות את השיחה למעושה. זה היה מדהים ומשחרר. גם במהלך השנה ניגשו אליי ילדים עם שאלות: האם אני עצובה? איך הצלחתי לחייך אם הבן שלי מת? מבחינתי זו פסגת החינוך, יצירת קשר חי ואמיתי עם הילדים.

"חזרתי לעבודה חודשיים אחרי שבן נפל, מתוך מחויבות לחינוך. בעיניי, החזרה היא השיעור הכי חשוב – איך אחרי משבר אפשר לפעול וליצור. השיעור הראשון שלי עם התלמידים היה שיחה על מה שקרה. אני בעד לדבר אמת, ואלה היו שיעורים מרתקים. עשר כיתות עברו שיעור שעסק במה שקרה לבן שלי. הם היו סקרנים מאוד"

"אני עמוסה ומוסחת ויש הרבה דברים בלוח הזמנים שלי, אבל זו משימה שאני לא יכולה לנטוש. גם בשביל הצרכים האנוכיים שלי – יש בכך שורש של חיות, אחיזה בקרקע שהיא חשובה לי. אני לא יכולה לנתק את עצמי מהשורש הזה. אני צריכה ורוצה את האחיזה הזאת בעולם הילדים".

לאט ואין קסמים

זוסמן היא דור שישי בירושלים, גדלה במשפחה ציונית־דתית והייתה פעילה בסניף בני עקיבא מרכז בעיר, שם גם פגשה את צבי, שעלה עם משפחתו מארה"ב. לאחר ששירתה בצבא במשך שנתיים כמורה חיילת בכפר נוער בעמק חפר, היא הייתה קומונרית בבני עקיבא ולמדה במדרשת לינדנבאום. במשך השנים פעלה בחינוך הבלתי פורמלי: היא הייתה גננת בגן קשת בירושלים, השתתפה בצוות חשיבה של "צו פיוס" וכתבה תוכניות לארגון, כתבה הצגות לילדים, שיחקה בהן והציגה אותן בבית אבי חי, ועד היום היא מעבירה שם מפגשי סופרים לילדים צעירים.

חלק נכבד מזמנה מוקדש היום לפעילות ציבורית. היא מרצה בפני קהלים ברחבי הארץ – חניכי מכינות קדם־צבאיות, חיילים, ארגונים ועוד. אחד המיזמים שהיא פעילה בו הוא "הדיבור", שהוקם על ישי שני הורים שכולים, הרב שמואל סלוטקי ואיש החינוך איתן צור. ישי ונועם סלוטקי, בניו של הרב שמואל, נפלו ב־7 באוקטובר בקרב בקיבוץ עלומים; סרן אמיר צור, בנו של איתן, נפל בקרבות בכפר־עזה באותו היום. המיזם שהקימו סלוטקי וצור כולל פרסום שבועי של מדד ביטויי הקיטוב שיצאו באותו השבוע מפיהם וממקלדותיהם של נבחרי ציבור ואנשי תקשורת מובילים.

"השיח ברשתות החברתיות רעיל, מקטב ומפלג", אומרת זוסמן. "רבים מאיתנו חוטאים בכך, אך לנבחרי הציבור ואנשי התקשורת יש השפעה גדולה יותר, כי החשיפה שלהם רחבה יותר. המיזם מציב מולם מראה שמשקפת את הדיבור שלהם, לא מוותרת, וסופרת את המילים שהם משתמשים בהן כדי לקטב. בסופו של דבר אנחנו משלמים את מחיר הפילוג. מותר להתווכח, אך הוויכוח צריך להביא ברכה ושלום, לברר סוגיות ולא להפריד. יש אנשים שמרוויחים הון פוליטי או תקשורתי מהקיטוב, אבל אנחנו משלמים את המחיר.

"אנחנו ב'הדיבור' מבקשים מאנשים לשים את המילים הקשות בצד ולהגיב עניינית. אנחנו גם קוראים לקהל העוקבים לומר לנבחרי הציבור שמייצגים אותם: 'אנחנו איתכם באותה הדעה, אבל אל תנסחו אותה בדרך שמבזה את הצד השני. זה גורם לפילוג לשני מחנות, אבל אנחנו מחנה אחד עם שתי דעות'. אנחנו גם נפגשים פנים אל פנים עם נבחרי הציבור ואנשי התקשורת שאנו מנטרים, במטרה לחולל שינוי".

את מרגישה ש"הדיבור" הצליח לחולל שינוי?

"לאט־לאט, אין קסמים. זה מסלול ריצה ארוך. אבל אנחנו רואים בסקרים וגם במפגשים שיש שינוי. אם לא הייתי מאמינה שזה אפשרי, לא הייתי משתתפת במיזם. אני מקווה שנראה עוד תוצאות חיוביות לעמלנו. נבחרי הציבור עוד יבינו שהם צריכים להתנהל אחרת".

בעקבות נפילתו של בנה היא פעילה גם במיזם "הרבעון הרביעי". "שם אני מרגישה שאני מתייחסת לבן, שיצא לקרב מתוך אהבת ארץ ישראל תמימה ויקרה מפז. הוא נלחם על הארץ היפה שלנו ועל עם ישראל. הוא כתב את זה במילים שלו כשהתכתבנו לאחר 7 באוקטובר. הייתי בחרדה נוראית, אך הטענתי אותו במילים טובות, ברוח הישראלית, חיזקתי אותו. בן הטעין אותי בחזרה ברוח הטובה שראה בחוץ. הוא יצא מהבית באומץ רב, בטוב לב ובאהבת הארץ. ברגעיו האחרונים היה לו אומץ עילאי בהגנה על חבריו. טובת עם ישראל וארץ ישראל עמדה לנגד עיניו, ולצערי זה נפסק".

זוסמן מוחה דמעות ושואפת עמוקות. "אני מרגישה שאני חייבת להמשיך את מה שהוא הפסיק במלחמה הזאת. אני ממשיכה את דרכו. אין לי כלי נשק, אבל במילים שלי וברצון הטוב שלי אני נלחמת על ההווה והעתיד שלנו, על כך שתהיה פה פוליטיקה של הכנסת אורחים, הסכמות ושיתופי פעולה, דרך ארץ. שיהיה כאן הווה נעים, מכבד, ערכי, אוהב ארץ ישראל וחף משיקולים אישיים לא ראויים. שהמילואימניקים ששמו את החיים שלהם בצד בשבילנו יראו שגם אנחנו נלחמים בשבילם. אני אלחם בכל כוחי כדי שיהיה לנו עם מאוחד יותר, עם הנהגה ראויה שתנהיג בכבוד, בשיתוף פעולה, בחברות. זה המשך ישיר למשימה שבן יצא אליה".

זאת המשימה של "הרבעון הרביעי"?

"הדור שלנו הזניח את המערכת הפוליטית, וזאת הייתה טעות. 'הרבעון הרביעי' בונה תשתית להנהגה אחרת. זאת תנועה חברתית שצומחת מהשטח ומנסה לייצר פוליטיקה אחרת – לא של הכנעת יריבים, אלא של הסכמות רחבות וחיזוק ההתנהלות של מדינת ישראל ברבעון הרביעי של מאה השנים הראשונות לתקומתה. אנחנו עושים את זה כדי שהאויב לא יוכל להיכנס בסדקים בינינו. אסור לתת לטרלול של הקצוות לנהל אותנו. כדי שנהיה יציבים, כל אחד יצטרך לוותר קצת. זה אולי נשמע פרווה, אבל ההתעקשות של השוליים סוחפת אותנו לאבדון.

"כשאמרתי מעל קברו של בן שלסיפור שלנו יהיה סוף טוב ושההנהגה שלנו תהיה ראויה, שנדרוש טוב ונדבר טוב – התכוונתי שאפעל למען זה. אני קוראת לאנשים ולנשים להצטרף ליוזמות שמגבירות את הרוח הטובה הזאת, כל אחד במקומו. אפשר לשנות. בהרצאות לחניכי מכינות אני מפצירה בהם שיחשבו ללכת לפוליטיקה, שלא ישללו. מה שהם רואים כיום אולי מחובר בעיניהם לשחיתות ולרמה לא נאותה, אבל פוליטיקה היא מקצוע נשגב, וזאת זכות להנהיג את עם ישראל".

"כשאמרתי על קברו של בן שלסיפור שלנו יהיה סוף טוב ושההנהגה שלנו תהיה ראויה, שנדרוש טוב ונדבר טוב – התכוונתי שאפעל למען זה. אני קוראת לאנשים ולנשים להצטרף ליוזמות שמגבירות את הרוח הטובה הזאת, כל אחד במקומו. אפשר לשנות. כשאני מרצה בפני חניכי מכינות אני מפצירה בהם שיחשבו ללכת לפוליטיקה. זאת זכות להנהיג את עם ישראל"

מה מקום הנשים בהנהגת המדינה?

"במשך שנים המערכות בכל העולם התנהלו בשליטה גברית, כי ככה התרגלנו. המלחמה הזאת העלתה אל פני השטח קול נשי, כי נשים מחזיקות כוח חיות גדול מאוד. מתוך השכול והכאב, הכוח הזה זכה להתגלות בשיא יופיו ועוצמתו. נשים מתרוממות מעל ההריסות ומתעקשות לחיות. אני מקווה שאלה קולות שימשיכו להיות חלק מהמציאות שלנו. היום הקול הגברי חזק מדי, וזאת מציאות לא מאוזנת. אני לא אומרת שרק נשים צריכות להנהיג, אלא שצריך לשלב את כל הכוחות. זה יהיה לתועלת הציבור כולו. אנחנו רואים כמה עוצמה, יצירתיות, רוח ורעיונות יש לנשים, וכמה זה דרמטי".

זוסמן מעולם לא חששה להחזיק מיקרופון ולעמוד מול קהל, וגם הערכים שהיא מדברת עליהם היו תמיד בליבת פעילותה החינוכית. "השכול יצר מגבר שמאפשר לי לפנות לקהל גדול יותר, אבל זה היה קיים בי מאז ומעולם", היא מספרת. "כשעבדתי בגן בניתי תוכנית קטנה שנקראת 'דרך ארץ', כדי לשפר את השיח של הילדים וללמד אותם לדבר בנימוס, להתחשב, להקשיב לאחרים. לפני המלחמה הייתי נדרכת מצורת הדיבור בחברה הישראלית, שוחחתי על כך עם חברים, אבל היום אני יכולה לדבר עם קהל גדול הרבה יותר. אני לא עושה זאת להנצחת בן, אלא לכבודו, כדי להמשיך את דרכו. הסלוגן שלי הוא: איתרע מזלי שנפלה בחלקי הזכות".

גם המשפחה מעורבת בפעילות ציבורית?

"בהחלט. צבי בעלי פעיל מאוד במאבק להשבת החטופים. בימי בין המצרים בקיץ הוא קיים תפילות לקבלת עסקה אחראית להשבת החטופים, ולאחרונה יזם אסופת מאמרים של רבנים מהציונות הדתית בנושא הצורך העז בפדיון שבויים. מיקה סיימה עכשיו שנת שירות בעבודה חינוכית במקווה־ישראל, והתגייסה לקורס מדריכות חי"ר. בועז הוא תלמיד כיתה י"ב, פעיל בסניף בני עקיבא, מתנדב למען מפונים ועוד. הילדים תורמים ויוצרים מתוך אהבה ומחויבות למדינת ישראל ולעתידה".

הפרוייקט המלא "בזכות נשים" יפורסם מחר (ו') במגזין דיוקן של מקור ראשון