"לא נחכה לממשלה, האזרחים צריכים להוביל את הצפון"

כשפסקה האש בגבול הצפון, הבינה ליאת כהן־רביב ממטולה שביתה צריך לעבור בדיקה של מהנדס בטיחות. כשנסעה לשם מביתה הזמני בראש־פינה עם בנותיה, היא מספרת, הן הזדעזעו ממראה הבית והמושבה כולה. "בית של חברה אחת נפגע, בית של אחרת נהרס", היא אומרת. "אצלנו בבית נפער סדק ברוחב ארבעה סנטימטרים. אבל אמרתי לבנות להסתכל על הצד החיובי: אין לנו חולדות!"

בתור חברת צוות החירום במטולה, היא הייתה ממובילי פינוי התושבים למלונות בטבריה מיד כשפרצה המלחמה. אחר כך נותרה פחות או יותר לבדה: כל משפחתה גויסה למאמץ הצבאי. בעלה גויס לפיקוד העורף, בתור מפקד היקל"ר (יחידת הקישור לרשות המקומית) במטולה. אחת מבנותיה גויסה למילואים בתפקיד מדריכת חבלה, ובתה השנייה שירתה עדיין בשירות סדיר בתור לוחמת מג"ב בירושלים. גם החבר של בתה גויס. לכהן־רביב בת החמישים לא היה מה לעשות בצד הצבאי, אז היא פנתה לפעילות אזרחית.

לאחר כחודשיים במלונות היא הבינה שאיש מלבד תושבי הצפון לא ידאג להם, והקימה עם שותפים אחרים את הפורום האזרחי "מצפינים". "האזרחים חייבים להוביל את הצפון לכיוון הנכון. קרה כאן משבר אדיר, ולא טוב לחכות לממשלה שתנהל אותו", היא אומרת. החבורה החלה בשיתוף הציבור לגבי בעיות השורש של אזור הצפון, מכיוון שזוהי הזדמנות לתקן "עוולות ישנות מראשית ההתיישבות. כל עיר חושבת רק על עצמה, וראייה אזורית אינה נפוצה כאן. אנחנו רוצים לראות משהו אחר. בסוף, אחרי שהאבק ישקע וכל הקרנות והארגונים יעברו למשבר הבא, אנחנו נישאר. מגיע לנו שיהיה יותר טוב". כהן־רביב לא הסתפקה בפעילות למען הצפון. עוד לפני המלחמה היא הייתה בין שלושים החברים הראשונים בתנועת "הרבעון הרביעי", ועדיין פועלת שם, והיא גם מנחה מובילה בוועדת "מנערים 710", פורום של ארגונים ומשרדי ממשלה שעוסק בחזון החינוכי בישראל.

מבחינה ביטחונית, בתור תושבת מטולה, היא עדיין מודאגת מאוד. "הבקשות שלנו היו צנועות: שינטרלו כל אפשרות לחדירה קרקעית ושלא ישגרו טילי נ"ט לבתים שלנו", היא אומרת. "הבטיחו לנו שינוי לדורות, אמרו שמוטטו 80 אחוזים מיכולות חיזבאללה, ואני תוהה: למה לעצור? ברור לנו שאם הסיבוב הזה לא יביא לפתרון ארוך טווח, ייגזרו עלינו חיי ספר מעתה ועוד מאה שנה קדימה. אין אזור חיץ בהסכם. עלינו צפונה וראינו לבנונים חוזרים לכפר־קילה, ארבעים־חמישים מטר מהגדר. גם אנחנו נמצאים חמישים מטר מהגדר. מטולה מוקפת בגדר משלושה כיוונים: מזרח, צפון ומערב. אנחנו כמו מובלעת בלבנון. בכפר־קילה 80 אחוז מהתושבים מסייעים לחיזבאללה, וגם אם 80 אחוז מהבתים שם שוטחו, אז מה? מתחת לכל בית היו ג'יפים, אמצעי לחימה, טילים – ועכשיו הם חוזרים. בכפרים מרוחקים יותר החיים כבר חזרו למסלולם".

ובכל זאת תחזרי.

"לא משנה מה. מישהו צריך לגור שם. מה נעשה? שהגבול יעבור בקריית־שמונה? אמא שלי גרה שם. אנשים מבינים שהם החיץ. לא אעבור לגור במגדלים בתל־אביב".

הוריה עלו ממרוקו. היא גדלה בקריית־שמונה, שירתה חמש שנים בצבא במרכז הארץ, ואז חזרה צפונה. תמיד פעלה במישור האזרחי: כתבה תוכניות העצמה לסוכנות היהודית, הקימה תוכנית מנהיגות לבני נוער באצבע הגליל, השתתפה בהקמת איגוד מנהלי מחלקות הנוער בישראל ובניסוח חוק הרשויות המקומיות, והייתה ממנסחי הקוד האתי לחינוך החברתי־קהילתי וממייסדי תוכנית עמיתי דילר והמנכ"לית הבינלאומית הראשונה של הארגון. לאחר מכן החלה לעסוק בליווי ארגונים בתהליכי שינוי.

לתחושתה, פעילותה כעת שונה מכל מה שעשתה בעבר. "יש פה משהו מחתרתי", היא מסבירה. "אנחנו חלוצים. המדינה לא קשובה מספיק. היא מתאמצת, אבל לא קשובה. המדינה צריכה להבין שיש בצפון תותחים שמבינים את האתגר וצריך לתת להם להוביל שינוי אזורי לטווח ארוך".

המלחמה הזאת חשפה כוח נשי גדול.

"בראשית הדרך אמרתי שבקבינט הביטחוני־מדיני חסרה אמא, לידה אמא שכולה, ולידה נציגים של הדור הצעיר. לנשים יש דפוס חשיבה אחר. אנחנו רואים כיום נשים לוחמות בתפקידים שלא היו קודם לכן, וייצוג תקשורתי נכבד לאמהות של חטופים ולנשים מובילות בארגונים אזרחיים. צר לי שהיינו צריכים רעידת אדמה כאוטית לשם כך, אבל אני מייחלת שזה ימשיך".