השכול טרי עדיין אצל יעל נזרי. אנחנו משוחחות שבועיים בלבד לאחר שעלתה בליווי המונים לקברו של בנה, רס"ן גיא יעקב נזרי ז"ל, ביום השלושים לנפילתו בקרב. ערב לפני כן הם קיימו לזכרו כינוס בהשתתפות כ־300 איש. "בכל פעם ששומעים על חייל שנופל זה מעציב מאוד", אומרת נזרי, "אבל כשזה פוגע בך ישירות את מבינה את המשמעות. זאת ידיעה שמבקעת אותך לשניים ומפלחת את הגוף. הכרתי את זה כשאמי נפטרה כשהייתי רק בת 18, ואני מכירה את זה עכשיו. זהו בור שחור שזר לא יבין, ואני מקווה מאוד שאיש לא יצטרך להבין".
חודשים ספורים לפני שנפל צולם גיא, קצין שריון בן 25, במהלך הרצאה בפני תלמידי בית ספר בחיפה, והתיעוד הופץ ברשתות אחרי מותו. "טוב לחיות בעד ארצנו", הוא אמר אז לבני הנוער. "אני לא פה כדי למות בעד ארצנו… אנחנו פה להילחם, להישאר חיים ושלמים, להמשיך את עם ישראל. עם ישראל זה עם חזק. הוא לא יישאר כמו ב־7 באוקטובר. אנחנו חווינו קורבן. עם ישראל חווה משברים תמיד, וכמו שהוא נופל הוא גם קם מאוד מהר ונהיה חזק". מהדברים אפשר להבין את המצע החינוכי שגדל עליו. בשיחה עם נזרי מובן שהוא קיבל את ההשראה בין השאר מאמו.
יעל נזרי, בת 55, גרה גם היום בבית ילדותה בעתלית. היא גדלה בבית דתי־לאומי, ואביה, שהיה ראש המועצה המקומית, דחף לעשייה מתמדת דרך דוגמה אישית. היא בחרה להתגייס לצבא – המגויסת היחידה מתוך מחזור שלם של בנות אולפנת כפר־פינס. היא הצטרפה לגרעין נח"ל דתי בקיבוץ סעד. לאחר השירות חזרה לעתלית, ולמדה לתואר ראשון בייעוץ חינוכי לחינוך המיוחד ולתואר שני בייעוץ ארגוני ותקשורת. בעלה מייק נזרי, כיום יועץ לענייני סייבר, עלה לארץ לבדו בגיל 17 מצרפת. נולדו להם שלושה ילדים: גיא ז"ל ואחותו התאומה תמר, היום סרן בחיל החינוך, והבן יובל. במשך השנים יעל ובעלה עזבו את אורח החיים הדתי, אך התאומים, בכיתה ז', החליטו שהם רוצים ללמוד במוסדות חינוך דתיים, וסחפו את כל המשפחה בחזרה לאורח החיים הדתי.
היא המפקחת על החינוך הבלתי פורמלי במנהל חברה ונוער במשרד החינוך, והקימה את רוב מחלקות הנוער ברשויות המקומיות, בעקבות החוק שיזם גדעון סער בנושא. "כשקיבלתי את החוק היו שלושים רשויות שפעלו לפיו, וכיום 259 רשויות בישראל עושות זאת", היא אומרת. "המחלקות מטפלות גם בנוער בסיכון ובסיכוי, ובפעילויות פנאי: קייטנות ומועדוני תרבות, פעילויות בחגים, בחופשות ובקיץ, תנועות נוער וארגוני נוער. הכול כמובן עובד בשילוב בית הספר מתוך התפיסה של חינוך הוליסטי". היא הובילה את ניסוח "ליבת החינוך הבלתי פורמלי בישראל", הכוללת הכנה לשירות, מעורבות חברתית והתנדבות. מאז שפרצה המלחמה היא מנהלת את "מנערים 710": "מלשון ניעור וגם מלשון נועַר. זה פורום שכולל משרדי ממשלה, ארגוני נוער, צבא, קרנות וארגונים אזרחיים, ואנחנו נפגשים ומעלים סוגיות הקשורות לנוער כדי להיטיב את התפיסה הממשלתית ולבנות שפה אחת לקידום דור העתיד שלנו.
"פיתחנו שפה שעוסקת בקידום הנוער בישראל דווקא לנוכח 7 באוקטובר. החלום שלנו הוא להביא מסמך המלצות שיבהיר שחינוך נוער הוא לא שולי אלא מרכזי. צריך להתבונן על בני הנוער בהסתכלות אחרת. צריך לתת להם להוביל. ראינו מה הדור הזה עשה, ולאורו נלך. לעיתים קרובות מה שמשפיע על בני הנוער הוא לא השיעור במתמטיקה, אלא האופי של המורה או של המדריך בתנועה. כשיש השפעות טובות כאלה רואים את התוצאות בצה"ל ובשירות הלאומי".
היא פגשה את ערכי הנוער הללו בעוצמה בעשרת הימים שחלפו מאז שגיא נפצע ברצועת עזה ועד שהלך לעולמו, ומאז ועד היום. "בגיא הייתה מנהיגות שיוצרת חיבורים ודברים חדשים, וזה ממשיך בלי שאנחנו מבקשים", היא מספרת. "מדברים את המורשת שלו, עורכים 'מסדר חיוך' כפי שהוא עשה, לומדים פרקים שהוא כתב. בבית הספר האזורי, הטיול השנתי של סוף כיתה י"ב היה מסע בעקבות גיא, עם דגל, תיקים וכובעים עם התצלום שלו והאמירות שלו. אלה ילדים שמחפשים משמעות והם מוצאים אותה דרך אדוות האור של הדברים שהוא כתב.
"אני מבינה שעליי להתמודד עם זה בהודיה. גיא הותיר לנו מורשת אדירה, ולימד אותנו ואת כל מי שפגש לומר בבוקר מזמור לתודה. הוא אהב את הצבא, שאל היכן צריך אותו, וכשאמרו בשריון – הלך לשריון, מתוך אהבה ושמחה ומתוך הבנה שיש לתפקיד שלו שם משמעות חינוכית גדולה. עכשיו הוא שייך לצבא השם".
איך את ממשיכה מכאן?
"גיא שזור בערכים של העבודה שלי. זה עניין של זמן אבל יש לי עוד הרבה חלומות להגשים, כי הוא השאיר לי מורשת גדולה".
יעל נזרי בחרה בשרית אוחיון, מדריכת מעורבות חברתית במחוז הדרום, תושבת אופקים. "היא אישה מיוחדת במינה וכל כולה התנדבות ציבורית ועשייה יוצאת דופן".
