"רק אז הבנתי את גודל הנס: הייתי עלולה לאבד את שלושתם"

"גבורה היא הצבת הסובבים בראש סדר העדיפויות", אומרת שרית אוחיון. בבוקר שמחת תורה היא המשיכה לעסוק בנתינה, גם כשבעלה ובנה יצאו לעזור לשכנים ולהילחם במחבלים באופקים. "לקח לי זמן להבין שלא טריוויאלי שהם רצו החוצה", היא אומרת. "לאחר שמחת תורה התבהר לי שמה שאנחנו מחנכים את עצמנו כל החיים זה מה שיוצא בזמן אמת".

היא בת 51, רפרנטית בתוכנית להתפתחות אישית ומעורבות חברתית במשרד החינוך. בילדותה התחנכה בבית דתי־לאומי בשכונת רמות בירושלים. לאחר לימודים באולפנת חורב ושירות לאומי בתור קומונרית, היא למדה באוניברסיטת בר־אילן ועבדה בהנהלה הארצית של בני עקיבא. שם היא הכירה את משה אוחיון. לאחר הנישואין גרו בירושלים ובמעלה־אדומים, ואז עברו לאופקים. משה ניהל את הגרעין התורני בעיר, היה מנכ"ל הקרן לפיתוח אופקים, הקים מועדוניות רווחה, קידם בניית שכונות חדשות ועסק בצמצום פערים. שרית לימדה במערכת החינוך בעיר, ורתמה את התלמידים שלה לעשייה חברתית. "תמיד חיינו בתחושת שליחות", היא אומרת.

בשמחת תורה תשפ"ד התארחו באופקים כשמונים חניכים וחונכים מעמותת קו לחיים, התומכת בילדים בעלי מוגבלויות. אליעד בנה התחיל את היוזמה שנתיים קודם לכן, ושירה בתה, ששירתה בעמותה, המשיכה את המסורת. כמה מהאורחים אף התארחו אצל משפחת אוחיון עצמה. בבוקר החלו להתקשר ההורים המודאגים של החניכים והחונכים: פיקוד העורף אסר לבוא לאסוף את הילדים, והמשימה להרגיע את כולם נפלה על אנשי העמותה. "שירה ומנהל העמותה ישי פתחו חמ"ל אצלנו בסלון", מספרת שרית. "הבנים שלי אמיתי ואליעד יצאו לבדוק מה קורה עם חניכים שישנו בדירה שתושביה נסעו. כל הזמן היינו בעשייה".

כשאמיתי ואליעד חזרו הביתה, משה לקח נשק וכובעי זיהוי ויצא עם אליעד כדי לפתוח מקלט לשכנים שאין להם ממ"ד. אחרי שהכניסו את השכנים למקלט הם נסעו במכונית של משה לרחוב התמר, שהיריות נשמעו ממנו. בקרב שהתפתח הצליח משה להרוג כמה מחבלים עד שנהרג בעצמו, וכאשר אליעד ניסה לטפל בו הוא נורה למוות בידי מחבל אחר. הבן הבכור אמיתי יצא קצת אחריהם להילחם ברחובות הסמוכים, בלי לדעת מה קרה לאביו ואחיו, ועסק בפינוי פצועים.

"המזל שלי היה שהייתי צריכה לטפל בכולם", אומרת שרית. "אם היה לי זמן לשבת ולדאוג, לא הייתי שורדת". רק למחרת בבוקר הגיעו אליה בכירים מהצבא, חברים של משה, כדי לעדכן אותה שהם נעדרים. ארבעה ימים עברו עד שזוהו גופותיהם במחנה שורה, והם הובאו לקבורה יחדיו. "השכנים הקימו אוהל ענק לשבעה, ובשבת בבוקר בתפילה כל מי שחזר מהקרב עלה לתורה להגיד ברכת הגומל", מספרת שרית. "העלו גם את בני אמיתי ורק אז תפסתי את גודל הנס: רק אחד משלושה חזר. גם הוא היה יכול למות עם אביו ואחיו".

מאז היא חזרה לעבודה רק במשרה חלקית. לאחר נפילתם של משה ואליעד היא חגגה בר מצווה לצעיר הבנים אורי יוסף, חיתנה את הבן הבכור אמיתי ואת הבת שירה, ותמכה בבני משפחה ובחברים שילדיהם נפצעו קשה במלחמה. ואוחיון ממשיכה בדרכם של בעלה ובנה. מדי ליל הושענא רבה, במשך עשרים שנה, נהגה משפחת אוחיון לכנס עשרות אנשים בסוכתה ללימוד קהילתי וקריאת "תיקון". בשנה שעברה יזם משה, עם צוות 929 וארגון "הבית המשותף", את מיזם "ניפגש בסוכה", לקיום שיח משותף ביותר מ־200 סוכות ברחבי הארץ. גם בסוכת משפחת אוחיון התאספו רבים מעשר בלילה עד חמש בבוקר כדי להקשיב ולשוחח. "כמה שבועות לאחר שקמנו מהשבעה הזמנתי את הדוברים של הושענא רבה אליי הביתה", אומרת אוחיון. "אמרתי להם שיש כאן שליחות ברורה שחייבים להמשיך אותה". גם השנה היא פתחה את סוכתה, הפעם ללא משה ואליעד, ללילה של שיחות. כ־300 איש התאספו להקשיב לאותם הדוברים מהשנה שעברה. "זאת הייתה סגירת מעגל. השיח היה שונה לגמרי ממה שהיה שנה קודם", היא מספרת.

הערב הוליד חיבור של ימין ושמאל, חילונים ודתיים, קיבוצניקים ועירוניים, בקריאה להשבת החטופים. "אנחנו עומדים במוצאי שבתות בכניסה לעיר, וגם קיימנו עצרת גדולה", אומרת אוחיון. "ממשפחות החטופים אמרו שזה נתן כוח ותקווה, נשים מהקיבוצים באו להודות לנו. לא רואים אותנו מתפללים בבית על החטופים, ולא יודעים עד כמה זה חשוב לנו". בימים אלה היא עובדת עם שותפיה על עצרת נוספת שהיא מקווה שתהפוך לסעודת הודיה על שובם של החטופים. "אנחנו גם מקדמים מעגלי שיחה לקראת היום שאחרי, כדי ללמוד איך לדבר גם כשלא מסכימים".

את מרגישה שהפעולות שלך הן הנצחה של משה ואליעד?

"זאת לא בדיוק הנצחה אלא עיסוק בשליחות שהם השאירו לנו, המשך העשייה שלהם. זה מכוחם. אני מדברת על במות רבות מאז שפרצה המלחמה. יש אינספור יוזמות להמשך הפעילות הציבורית שלהם, ואני מנסה לתמוך בכול. צורכי עמך ישראל מרובים".