במשך 422 יום חשבה משפחתו של סרן עומר נאוטרה שהוא מוחזק בעזה. במשך 422 יום הם לא הפסיקו לפעול ולהתפלל להשבתו ולהשבת שאר החטופים. גניה ארליך־צוהר, דודה של עומר, יזמה את עצרת האחדות "שרים יחד לשובם" המתקיימת בימי שלישי בכיכר החטופים. זמרים מוכרים רבים הגיעו לתמוך במשפחות, לשיר ולהצטרף לתפילות להשבת החטופים. ההודעה על כך שעומר נרצח כבר בשמחת תורה נמסרה בא' בכסלו, ביום שני בשבוע. ארליך־צוהר החליטה שעל אף הכאב והקושי, גם ביום שלישי שלמחרת היא תעלה על הבמה בכיכר ותנחה את העצרת.
"נוצרה כאן קהילה", היא אומרת. "על אף שברון הלב, החלטתי לאסוף את עצמי ולהגיע. הקדשתי את העצרת הפעם לזכרו של עומר. המשימה להביא את גופתו הביתה עדיין קיימת, ואיתו יש עוד 99 חטופים שיש להחזיר. זה היה ערב לא פשוט בכלל. עומר נרצח כבר ביום הראשון, אבל המאבק שהובלנו לא היה לשווא. השנה הזאת הביאה הרבה אהבת חינם ואחדות בישראל, וזאת בעצם המורשת שעומר השאיר לנו. הדרך הזאת חייבת להמשיך".
גניה ארליך־צוהר, בת 41, נשואה ואם לארבעה, תושבת רעננה, היא יזמית נדל"ן ובעלת חברת הזנק בתחום הבינה המלאכותית. היא גדלה בבית דתי־לאומי בהרצליה, ונישאה בגיל צעיר לשי בעלה. אחותו אורנה היא אמו של עומר נאוטרה, ומתגוררת זה 25 שנים בלונג איילנד שבארה"ב. "תמיד היה לו קשר מיוחד לארץ", היא מספרת על עומר. "הוא הגיע לביקורים עם המשפחה ועם בית הספר, אבל המפנה היה כשהגיע ללמוד בשנת מכינה בישראל. הוא היה אמור לחזור ללמוד בקולג' בארה"ב, אבל החליט שלא מספיק לאהוב את ישראל מרחוק, והוא רוצה לאהוב אותה גם במעשים. אז הוא התגייס לשריון.
"הוא היה החייל הבודד הכי לא בודד שיש. כולם אימצו אותו, הוא היה בחור אהוב מאוד, ובכל פעם שהגיע אלינו הייתה שמחה גדולה כאן. בערב יום כיפור זכינו לאכול איתו סעודה מפסקת, ובחול המועד סוכות הוא היה ביום ההולדת של הבן שלנו". היא חשבה שעומר חזר לדירתו השכורה בגבעתיים לאחר הביקור אצלם בחול המועד, אבל הוא חזר לבסיסו בדרום. "בשמחת תורה הייתה לי תחושה קשה מאוד, וכשראיתי בצאת החג שהוא לא זמין משש וחצי בבוקר, זה לא עשה לי טוב", היא אומרת. "היינו כל הזמן בקשר עם הוריו בארה"ב, ורק לאחר יומיים קיבלנו אישור שהוא נחטף חי. הבשורה הזאת נראתה אז כמו הרע במיעוטו".

נאוטרה פיקד על טנק שיצא להילחם בבוקר שמחת תורה ב"בית הלבן", בין נירים לניר־עוז. הוא נחטף לצד חבריו לטנק, התותחן נמרוד כהן, נהג הטנק שקד דהן ז"ל, והטען־קשר עוז דניאל ז"ל. תיעוד המחבלים הצוהלים סביב הטנק בעודו בוער הפך לאחד מהסמלים קורעי הלב של 7 באוקטובר. "בכל פעם שהייתי מספרת שהאחיין שלי חטוף, אמרו לי שזה עניין פוליטי, וזה כאב לי מאוד", אומרת ארליך־צוהר. "לא יכולתי להכיל את הביקורת על המאבק להשבת החטופים. היו שם אזרחים שנחטפו מבתיהם, מכל המגוון של החברה הישראלית. עומר עלה לארץ, יצא להגן על המדינה שאהב והיה מוכן לתת לה הכול. החלטתי שאני מתחילה לחשוב כמו עומר, שתמיד היה מאחד, מחבר את כל הקצוות יחד וגורם לדברים לקרות. רציתי לעשות מעשה שאוכל להגיד לו: זה בזכותך, בהשראתך, כי אתה אוהב אדם, אוהב חיבורים ואוהב אחדות.
"התחלנו לקיים עצרות אחדות למען השבת החטופים. לצערי אנשים חושבים שכיכר החטופים וקפלן הם אותו הדבר, וזאת טעות שקשה לתקן. אנשים לא ידעו להבדיל. כשאנשים מגיעים לכיכר הם אומרים: איך לא היינו כאן קודם? התחלנו את מפגשי 'שרים יחד לשובם' בימי שלישי בינואר שעבר. אנחנו מתחילים במעגלי שיח בשבע בערב, ובשמונה מתחיל האירוע המרכזי. לפעמים לא צריך הרבה מילים. זה מסע ביחד, אנחנו מחזיקים ידיים ומקשיבים לאנשים שונים מאיתנו, וכשאנחנו מקשיבים אנחנו מגלים שרב המחבר על המפריד. יש דרכים שונות להגיע למטרה הסופית, אבל כולם מייחלים לשובם של החטופים".
מה נוצר בכיכר, בין כולם?
"זאת במה שהפכה לסמל של המלחמה, ואיגדה בתוכה משפחות שכולות, פצועים ומשפחות חטופים, ונתנה את התחושה שאנחנו נושאים את הכאב הזה יחד".

כל המשפחה התגייסה למאמץ. הוריו של עומר נסעו בין ארה"ב לישראל, ופעלו בהסברה מול הממשל האמריקני בעודם תומכים בפעילות המשפחה כאן. תמר צוהר, סבתו של עומר, מנחה מדי שבוע מעגל שיח בכיכר החטופים ומשתפת את סיפורו של עומר בכל רחבי הארץ. ארליך־צוהר גם הפיקה עצרות בחג פסח בכיכר החטופים וביום העצמאות בלטרון. "הלקח של 7 באוקטובר הוא שאנחנו חייבים לשמור על היחד שלנו. אנחנו חייבים לשאת על נס את אחדות עם ישראל, אין אפשרות אחרת".
כיצד באה לידי ביטוי הגבורה הנשית במלחמה הזו?
"אני דודה של גיבור. אני מאמינה בכוח נשי, ובעצרות אירחנו עשרות נשים מעוררות השראה, אמהות ונשים שכולות, נשות חיילי מילואים שהחזיקו לבדן את הבית במשך מאות ימים בגבורה ובמסירות. מרגש לראות איך לצד הגיבורים שהתגלו בשנה האחרונה יש כל כך הרבה גיבורות, וחשוב שקולן יישמע.
"אמשיך לפעול במיזם 'שרים יחד לשובם'. החלום שלי הוא שהעצרת תהפוך למסיבת הודיה על שובם של כל החטופים. אני לומדת ללכת מחדש אחרי הבשורה על רציחתו של עומר, אבל המשימה לא הסתיימה ואני חלק ממנה עד שהיא תסתיים. אנחנו נדרשים לדייק את עצמנו אל מול המורשת שעומר השאיר לנו ולמצוא את הדרך לקום ולעשות, דווקא בזכותו".
גניה ארליך־צוהר בחרה בשלומית קלמנזון, אלמנתו של אלחנן שנפל ב־8 באוקטובר בבוקר בעת שלחם בבארי. קלמנזון חברה איתה בקבוצת "מתחברים אחדות": "ראית אותה מתחבקת עם שלי שם־טוב על הבמה וכל אחת נושאת את הכאב שלה, וכשהן זעקו יחד בתפילה למען החיילים והחטופים – התאהבתי סופית".