רק שבוע לפני שיחתנו עברה סיגל קראוניק להתגורר בשכונה החדשה של חברי בארי ליד קיבוץ חצרים. בעלי מקצוע עדיין מגיעים אל הבית לתיקונים קטנים, שיפוצים, שיפורים וסידורים. היא מלאת הודיה על המקום הזמני שנבנה בשביל הקיבוץ, וגם לאנשים הטובים שדאגו לה עד כה, מאז שהתפנתה מהקיבוץ תחת אש חיה ב־7 באוקטובר. ילדיה הגדולים היו אז במגורי הנוער של הקיבוץ, ואריק יצא מיד בבוקר להילחם, אחרי שהקפיץ את כיתת הכוננות. "הוא הבין שהארטילריה הכבדה היא הסחה", מספרת קראוניק. במשך 17 שעות היא נותרה נצורה בממ"ד עם בתה הצעירה ועם הכלבה, ללא אוכל, מים או תקשורת. בסופו של דבר הן חולצו בידי לוחמי גדוד 890 של הצנחנים.
בני הדודים של קראוניק מיהוד־מונוסון אירחו אותם במשך כחודש לאחר 7 באוקטובר. שם הם ישבו שבעה על אריק. לאחר מכן, משפחה טובה נתנה להם בית בסביון להתגורר בו, בלי לדרוש תמורה כספית. שם גם ישבה קראוניק שבעה על אביה, שנפטר משברון לב בגיל 81. אביה התגורר סמוך אליה בקיבוץ בארי, וביום הטבח המטפלת שלו הכניסה אותו לממ"ד, הסתגרה שם איתו כשהיא חמושה בסכין ובפטיש, ונתנה לו כדורי שינה לאורך היום כדי שלא יתעורר ויתחיל לצעוק. הוא פונה למלונות ים המלח עם שאר חברי הקיבוץ, וכשהבין שחתנו נפל בקרבות הידיעה הכתה בו קשות. "הוא נפטר מצער", אומרת קראוניק.
היא בת 52, אם לארבעה, דתל"שית: גדלה בפרדס־כץ והתחנכה באולפנת נווה שרה הרצוג. כשהכירה את אריק, בן קיבוץ בארי, הלכה אחריו. היא עבדה במגוון תפקידים בקיבוץ, בעיקר בתור חשבת שכר, והתנדבה בלי סוף בקהילה עם צעירים אתיופים. בהמשך למדה אימון, NLP ומיינדפולנס, ובשנים האחרונות עבדה בחברה שמפתחת ומשווקת "אמצעים מיוחדים" לכוחות הביטחון, בעודה מפעילה שלוש קליניקות טיפול לליווי בני נוער וצעירים.
"אני רוצה לחזור", היא אומרת על הקיבוץ בעוטף עזה, ששיקומו רק מתחיל. "אבל אני לא יודעת איך יסתדרו הדברים ומה יהיה. אנחנו השתנינו, בארי השתנה, תפיסת העולם שלי השתנתה. כשהייתי צעירה רווקה הייתי בצד הימני של המפה הפוליטית, כשחייתי בקיבוץ ספגתי את הלך הרוח וזזתי למרכז המפה, ו־7 באוקטובר זרק אותי בחזרה לקצה שהייתי בו פעם. אני לא יודעת אם הלך הרוח שלי כיום תואם לזה של הקהילה שלי. את אריק הבאנו לקבורת עולמים באדמת בארי, ונכון להיום אני רוצה לחזור לשם".
במה הלך הרוח שלך לא תואם את זה של הקהילה שלך?
"אני מאמינה שכולנו רוצים לחיות בשלווה והרמוניה בארץ, והפילוג בעם לא מקדם אף אחד. אני לא מאמינה שיש במדינת ישראל מישהו שרוצה שהחטופים יישארו בשבי או שרוצה ברעת מדינת ישראל. אני מרגישה שהרבה אנשים עסוקים במי שיושב בשלטון ולא בדרך. השאלות הן באיזו דרך אנחנו בוחרים, אילו חיים אנחנו רוצים, אבל כולם עסוקים בחיפוש אשמים ולי קשה עם זה. אני לא מאמינה שהיה מישהו במדינת ישראל שאמרו לו שעומד לקרות טבח, והוא אמר: לא נורא, שיקרה. לא הופקרנו. המדינה נכשלה, לא הפקירה. הצבא נכשל, לא הפקיר. זה מסר שחשוב לי להעביר".
ואת מצליחה להעביר את המסר הזה לאנשי בארי?
"אפשר להעביר מסרים למי שפתוח ומוכן להקשיב, אחרת את נלחמת בטחנות רוח. בשבוע שעבר הגיעו לחצרים חבר'ה מגוש עציון, והיו שני צדדים שרצו לשמוע, אז הייתה פתיחות. אבל אם אף אחד לא מוכן לשמוע את האחר, ואם כולם עסוקים רק בהאשמות – אין לי מה לומר. אני מאמינה במחלוקות, הן מרחיבות את הדעת, אבל מריבות לא עושות את זה. המילה 'יחד', בראשי תיבות, היא 'יש חילוקי דעות'".
הייתה נקודת מפנה שגרמה לך לשינוי מחשבתי?
"כן, כשעמדתי מול כרית המצבה של אריק. על הכרית כתוב 'נפל', לא 'נהרג' או 'נרצח'. ולכל מילה יש אנרגיה. ההפך מ'נפל' זה 'קם'. ואז הבנתי את הרבדים של האדם – הרובד פיזי ורובד הרוח. אני מאמינה ברוח של גיבורי התנ"ך, של המפקדים הגיבורים, של אריק. ומי שנמצא בשליחות, הרוח הזאת מלווה אותו והקושי שלו מתגמד.
"אני גם מבינה מי חי בצד השני של הגדר. אצלנו האמינו בדו־קיום, בשלום, הרבו בפעולות טובות ובמעשים טובים. והם באו ושחטו אותנו. אם זאת הייתה רק מלחמה על אדמה, הם היו עושים את זה בבנימין או בגוש עציון, אבל הם עשו את זה אצלנו כדי למחוק את הזהות היהודית, לשחוט כל יהודי באשר הוא יהודי. הם לא רוצים יהודים בכלל, ולא משנה איפה. זה חיזק אותי בחיבור לזהות היהודית שלי, וחשוב לי לחבק את הזהות הזאת. גם על זה אני מדברת בהרצאות שלי".
היא החלה להרצות לאחר שניחם אותה הרב משה הר־נוי מיהוד־מונוסון, והוא סיפר על מה שאמרה לו לאחרים. "מישהו אמר לו: אתה מדבר עליה כל כך הרבה, אנחנו גם רוצים לפגוש אותה", היא אומרת. מאז היא מספרת "על המקף. בכרית המצבה נכתבות שנת הלידה ושנת הפטירה של האדם, ובאמצע יש מקף מפריד, אבל זה המקף שמספר את סיפור חייו. אני מספרת מי הוא היה, מה הייתה תרומתו למדינה, לחינוך בבארי. אני ממשיכה משם לדבר על היום הנורא, על הזהות של העם שלנו, על הרוח שלו. הרציתי כבר 200 הרצאות בכל רחבי הארץ".
את מתכננת לחזור לעבודות הקודמות שלך?
"בחברה שעבדתי בה מחכים לשובי אבל כרגע ההרצאות ממלאות את כל זמני. כן חזרתי לטפל בבני הנוער מהעוטף שהיו מטופלים שלי קודם לכן. אני מקווה שאחרי שאתמקם בחצרים אוכל לעשות זאת כאן. אני הדוגמה הטובה ביותר בשבילם, הם רואים אותי קמה ועושה אחרי מה שעברתי, והקימה שלי משקפת להם שגם הם מסוגלים. נאה דורש, נאה מקיים. הצעירים הללו מרגשים אותי מאוד".
הגיבורה שלה
סיגל בחרה במירב לשם־גונן, אמה של רומי שנחטפה ממסיבת הנובה: "למרות המחיר הכבד שהיא שילמה, אין בה האשמות. היא דנה כל אדם לכף זכות, ומייצגת את הערכים היהודיים. לא פגשתי אותה אישית, אבל אני מעריכה אותה מאוד".
