"כדי להיות יציב, הגוף זקוק לרגל ימין ורגל שמאל. אם יש רק צד אחד, היציבות מתערערת", אומרת מירב לשם־גונן. "אותו הדבר גם כאן בבית שלנו, במדינה שלנו. המתח בין שני צידי החבל הוא חשוב, והוא נוצר רק כשיש שניים שאוחזים בחבל מקצותיו. כך נוצר אמצע חזק. אני מרגישה שזה צו השעה כרגע: כדי להגיע למקום טוב יותר, צריך לייצר חיבורים והקשבה בין חלקי העם השונים. לפעמים אומרים לי דברים שלא קל לי לשמוע, אבל אני רוצה כרגע לחוות את החיים של נשים שונות ממני. הבעיה בחברה שלנו מתחילה כשאנחנו עושים דה־לגיטימציה לאחרים. אז אני מתנהלת מתוך תפיסה שאומרת שיש מציאות אמיתית ונכונה גם אצל מי שההשקפה שלה שונה משלי, וחשוב להכיר אותה".
אל מול הקולות המפלגים ששוב התגברו לאורך השנה החולפת, נשמעה גם קריאתן של כמה נשים שדרשו להפסיק את השיח המקטב, להניח למריבות הפנימיות ולקדם הקשבה, ערבות וכבוד הדדי בתוך החברה הישראלית. אחת הבולטות שבהן היא מירב לשם־גונן, שבתה רומי נחטפה ממסיבת הנובה ומוחזקת כיום בעזה. בחודשים האחרונים מירב חוצה את הארץ מקצה לקצה כדי להיפגש עם ציבורים ומגזרים שונים, להכיר את פניה המגוונות של החברה הישראלית וללמוד גם מאנשים שאינם חולקים איתה תפיסת עולם. את המלחמה האישית שלה היא מנהלת בלב פתוח ומתוך אמונה ששותפות ישראלית היא שתחזיר את הבת שלה הביתה מהגיהנום שבו היא לכודה כבר יותר משנה. בין השאר ביקרה מירב בקריית־ארבע, בכרמי־צור ובהר־ברכה, וגם בבאר־שבע, בקיבוץ לביא ובעוד עשרות יישובים וערים. במפגשים הללו היא מספרת את הסיפור של רומי ושלה, ומסבירה מדוע עסקה להשבת החטופים צריכה לעמוד בראש סדר העדיפויות הלאומי. לפעמים חולקים עליה, אבל מירב לא נבהלת. להפך, היא רוצה לשמוע עוד דעות.
מירב היא מה שנהוג לכנות "אמא לביאה", או במקרה שלה, אמא נמרה: לאות הזדהות עם רומי, שאוהבת במיוחד בגדים מנומרים, הרימו חברותיה את מיזם "רביעי מנומרומי", שקורא לנשים ללבוש פעם בשבוע פריטים כאלה. "אני ממוקדת מטרה, אני אמא במהות שלי", אומרת לי מירב כשאנחנו יושבות בבית קפה ירושלמי. "מדי פעם פונות אליי נערות ואומרות שכאשר הן מסתכלות עליי, הן מבינות שכך גם האמהות שלהן היו נלחמות עליהן. זה חלק ממה שהופך אותנו לאמהות. מעבר לכך, אני מרגישה שיש לי כוחות, ושהעם שלנו זקוק לכוחות האלו עכשיו. זה גם עוזר לי מאוד, לדעת שאני עוזרת לאחרים, מרימה להם את השמיים".
בתוך המאבק הארוך שאת מנהלת, איך את מתמודדת עם הפחד ממה שאולי קורה לרומי?
"אני לא מתעסקת בכלל בפחד. קודם כול, כי ברור לי שאני לא יכולה לשלוט במציאות של רומי. אני פה והיא שם. אני יכולה לנהל את מה שקורה איתי פה: לקבוע אילו פעולות אני עושה, איך אני מדברת, עם מי אני נפגשת. אני יכולה לפעול בתוך המציאות שלי, אבל כל עיסוק במציאות של רומי כרגע הוא עיסוק מחליש. יש לנו נטייה הישרדותית לחפש מה לא בסדר, מה מפחיד, כדי שנוכל להיזהר ממנו. אני לא יכולה לעשות לגבי זה שום דבר, ולכן אני לא מתעסקת בזה".
נדמה שגם אין בך גרם של כעס.
"לפעמים אני כועסת, אבל לרוב אני לא מוצאת בזה תועלת. פעם אחת כעסתי מאוד – אחרי שמצאו את החטופים שנרצחו במנהרה. זו הייתה הפעם היחידה שירדתי לעצרת בבגין, כדי לומר למי שנמצאים בהנהגה שהם לא ראויים לסיכה שהם עונדים על הדש. בדרך כלל אני מרגישה שכאשר אנשים כועסים, אפשר אולי להתחבר אל הזעם שלהם, אבל קשה להקשיב למסרים שלהם לאורך זמן. זה גם לא נותן פתרון, ובעיקר לא נותן תקווה.
"מכיוון שאני מבינה שגם אני כשלתי ב־7 באוקטובר, ושגם לי יש אחריות ואני פועלת כדי לתקן – אין בי מקום לכעס. על מי אכעס? על שב"כ? הם לקחו אחריות, הודו בטעות וגם הם פועלים לתקן. אז על מה אכעס? זה מכלה כוחות. אני מעדיפה להפנות את המבט אל התקווה".
חטיפה בשידור חי
מירב לשם־גונן נולדה וגדלה ברעננה. אמה דבורה, בת 88, היא שותפה מסורה למאבק למען השבתה של הנכדה רומי.
בצבא שירתה מירב כמדריכת אימון גופני בנח"ל. במהלך השירות היא נפגעה בארובת העין מאבן שנזרקה על הרכב שבו נסעה, ובעקבות הפציעה הועברה לבית הספר לשריון. לאחר השחרור למדה הנדסת מכונות, ושם הכירה את איתן גונן. הם נישאו והפכו הורים לחמישה – ירדן (31), שחף (28), רומי (24), דריה (19) ואדם (17). "כילדה גדלתי רק עם אחות אחת", מספרת מירב. "חשתי בדידות במשך תקופות ארוכות, וזו הסיבה לכך שרציתי משפחה גדולה. בשבילי הילדים שלי הם המהות. חמישה ילדים זה כוח". על רומי, ילדת הסנדוויץ', היא מספרת: "היא כולה שמש, אבל גם פייטרית באופי שלה. לא יכולה לעצום עיניים בפני עוולות. מגיל צעיר היא תופסת את עצמה כשווה בין שווים".
בעקבות עבודתו של איתן בחברת "ישקר" בתפן, העתיקה המשפחה את מגוריה לצפון והשתקעה בכפר־ורדים. מירב עבדה גם היא בחברת ישקר, ושימשה שם מנהלת לקוחות גלובליים וחברה בצוות פיתוח עסקי, עד שלפני 13 שנה החליטה לעשות שינוי חד בחייה. היא פרשה לדרך עצמאית מבחינה מקצועית, הקימה עסק שמעניק ליווי לעסקים בבעלות נשים, ובאותה תקופה נפרדה גם מאיתן. אחד הגורמים לאותה תפנית אישית הייתה מחלת סרטן הכליות שהתגלתה בגופו של בנה אדם, אז ילד בן ארבע. "כשהוא חלה, הבנתי שאני צריכה לחיות את החיים ולעשות את מה שבאמת אני אוהבת, כי החיים שלי יכולים להסתיים בכל רגע. זה גרם לי לקבל החלטות משמעותיות בחיי, כמו הגירושין ושינוי הקריירה. התחלתי לרוץ מרתון, למדתי אימון בארבעה בתי ספר שונים והקמתי עסק משלי, שנקרא 'המשפיעות – לחיות מתוך תשוקה'".
ב־7 באוקטובר 2023 שוב השתנו חייה של מירב. ב־7:30 בבוקר, שעה לאחר שהרקטות התחילו ליפול בעוטף, יצאה בתה רומי ממתחם מסיבת הנובה. היא שמרה על קשר רציף עם המשפחה, ושלחה מדי פעם את המיקום שלה. "רומי החלה לנסוע עם חבריה לכיוון מזרח, עד שבשלב מסוים הם נתקעו בפקק ושמעו אנשים צורחים 'לצאת מהרכבים, באים לרצוח אותנו'. הם ירדו ברגל לוואדי, והתחבאו מאחורי שיחים במשך כמעט שעה. ואז הגיע לשם בן שמעוני, שחילץ כבר 12 חבר'ה מהמסיבה בשתי נגלות.
"מעבר לתפקיד האישי, יש לנו תפקיד חשוב כעם ישראל. כדי למלא אותו אנחנו צריכים למצוא את ההשלמה, לפתח את היכולת להקשיב זה לזה באמת. צריך להסכים שהאחר צודק בחלק מהדברים שהוא אומר. אם אני מקשיבה רק כדי להוכיח לך שאת טועה – פספסתי. צריך לחיות את חוויית החיים של האחר מתוך הסכמה שגם זאת מציאות אמיתית ונכונה"
יחד עם רומי עלו לרכבו של שמעוני חברתה הטובה גאיה חליפה, וצעיר נוסף שבילה במסיבה, אופיר צרפתי. "ב־10:05 רומי מעדכנת שהם יצאו לדרך שוב. השיחה הבאה הגיעה ב־10:14". מירב עוצרת ומשתנקת, מתקשה לעצור את הדמעות. "רומי אמרה 'אמא, ירו בי. אני מדממת. אני חושבת שאני עומדת למות. גאיה לא עונה לי והנהג בטוח נהרג'. ככה התחילה שיחה שנמשכה 45 דקות".
בהקלטה של אותה שיחה, שפורסמה בכלי התקשורת, אפשר לשמוע את מירב עונה לבתה בטון בוטח ושקט: "רומי, מתוקה שלי, הכול יהיה בסדר. אנחנו ניסע לבית חולים והכול יהיה בסדר. את תרגישי טוב. את לא לבד. את איתי". "בהתחלה ניסינו להתקשר למשטרה, אבל הם אמרו 'יש לנו שלושת אלפים שיחות כאלו, אנחנו לא יכולים לעזור'", מספרת לי מירב. "ניסינו להפנות לשם מסוק של חיל האוויר, ושוב אמרו לנו שיש משימות דחופות יותר. אני שמעתי מה קורה מסביב. שמעתי את חרחורי הגסיסה של אופיר צרפתי, שהיה ליד רומי. שמעתי מחבלים, יריות, אר־פי־ג'י. ברגע מסוים רומי אמרה לי 'ששש'. אחר כך שמעתי את המחבלים מתקרבים, מנסים להתניע את הרכב, ואז צועקים בערבית: 'היא חיה, הוא חי, קח אותה, תעמיס אותו'. הם פותחים את הדלת ליד רומי, תופסים אותה בשיער הארוך והיפה שלה, גוררים אותה על הכביש, פוצעים אותה בגב. כשהיא מנסה לראות מה קורה סביבה, היא חוטפת אגרוף בפנים. הם זורקים אותה לטויוטה ואז השיחה מתנתקת".
למחרת החטיפה, ב־8 באוקטובר, מצאה עצמה מירב משתתפת במסיבת עיתונאים שהתקיימה בכפר המכבייה. ההתייצבות מול העין הציבורית לא הייתה טבעית עבורה, היא אומרת. "אני אפילו לא צופה בטלוויזיה כבר עשרים שנה. לא רציתי ללכת למסיבת עיתונאים, לא רציתי להכיר בזה שהבת שלי נעדרת, אבל ירדן ובן הזוג שלי אסף עזרו לי להבין שהתקשורת היא כלי משמעותי וחשוב".
במטה המשפחות להחזרת החטופים, שהוקם בתוך שבוע לאחר הטבח, שימשה מירב חברה בצוות הניהול. היא לנה במשך חודשים ארוכים באוהל מול הקריה בתל־אביב, והעניקה מדי יום בין 5 ל־15 ראיונות לגופי תקשורת מרחבי העולם. עד ל־7 באוקטובר, מספרת מירב, היא העדיפה לטמון את הראש בחול ולהתנתק מהמתרחש במדינה; המעבר החד לאור הזרקורים הוא בעיניה תוצר ישיר של הבחירה הזאת. "תמיד הייתי ספונה בבית שלי בצפון. בתקופת הרפורמה, כשנוצר שסע כואב בעם שלי, בחרתי להיות לא מעורבת, לא להבין ולא לדעת מה קורה. בחרתי להיות אזרחית סוג ד', ולכן במובן מסוים יש לי אחריות על 7 באוקטובר. כי לא היינו על המשמר, במובן הכי עמוק. כשלא שומרים על שערי הגיהנום, הוא יכול להתפרץ".
ההבנה הזאת הוציאה אותה למסע חובק ערים, קהילות ומגזרים, שבו שותפים גם בן זוגה אסף, בתה הבכורה ירדן, ואביה של רומי, איתן. "היום אני מרגישה שאין לי זכות יותר לשתוק", אומרת מירב. "לאף אחד אין זכות לשתוק, כי יש לנו מדינה קטנה ומורכבת. אנשים צריכים ללמוד להחזיק מסרים מורכבים בתוכם. אפשר לא להסכים, אבל אסור שיהיו לנו אויבים מתוך העם שלנו. האויבים שלנו נמצאים בחוץ. אם אנחנו לא מסכימות בינינו, זה אומר שאולי חוויית המציאות שלנו שונה, אבל רגע, בואי נלמד את החוויה האחרת, בואי לא נשלול, בואי נחפש דרך לחבר בין התפיסות שלנו. היום ברור לי שיש לי פה שליחות ותפקיד, ואסור לי להתעלם מהם. אני יודעת שלא אוכל לסגת אחורה, לא אוכל להסתגר שוב בבית שלי. אני מרגישה אחריות להמשיך לנסות ולחבר בין חלקים שונים של העם, בין מציאויות שונות.
"מעבר לתפקיד האישי, יש לנו תפקיד חשוב כעם ישראל. כדי למלא אותו אנחנו צריכים למצוא את ההשלמה, לפתח את היכולת להקשיב זה לזה באמת. צריך להסכים שהאחר צודק בחלק מהדברים שהוא אומר. אם אני מקשיבה רק כדי להוכיח לך שאת טועה – פספסתי. צריך לחיות את חוויית החיים של האחר מתוך הסכמה שגם זו מציאות אמיתית ונכונה. יש לה יתרונות וחסרונות, אני לא חייבת להסכים עם הכול, אבל אם יש אנשים שחיים את המציאות הזאת – כנראה היא נכונה".
כולכם צדקתם
ניהול ריאיון רציף עם מירב מתגלה כאתגר. באופן אירוני, אמא של חטופה הופכת במציאות של ימינו למעין סלב. ובעצם, אולי ראוי שאלה יהיו הידוענים שלנו, ושכך הם יישמעו. אחת לכמה דקות אנשים פונים אל מירב, מבקשים להצטלם איתה ולחבק אותה – היא מעדיפה לחיצת יד. אחד מהניגשים הוא אדם מבוגר, חובש כיפה שחורה, שמציג עצמו כגבאי בבית הכנסת סמוך. כשדמעות בעיניו הוא מספר לה כיצד בכל יום הוא מתפלל על החטופים, בתוכם רומי שלה. הוא מוסיף שאינו נוהג ללחוץ ידיים לנשים, אבל את היד של אמא גיבורה כמוה הוא מוכרח ללחוץ.
"במפגשים עם אנשים אני מבינה עד כמה אנחנו אחוזים בסיסמאות ובדעות קדומות", אומרת לי מירב אחר כך, נרגשת עדיין מהשיחה עם הגבאי. "גיליתי שכאשר מסתכלים מעבר לסיסמאות, מגלים אנשים ערכיים ואכפתיים, בכל המגזרים. עשיתי שבת אחת יחד עם חרדים, שזו אוכלוסייה באמת שונה ממני. לא היה לי קל, אבל גיליתי בסופו של דבר שגם אם דעותינו שונות, ואנחנו נראים ומתנהגים באופן שונה זה מזה, בעומק יש לנו ערכים דומים – אהבת האדם, קדושת החיים, ערבות הדדית. מתוכם צמחו כל האתוסים שהתחנכנו עליהם.
"כדי להתחבר אנחנו צריכים לוותר על ההנחה שיש רק אמת אחת. יש הרבה אמיתות שתלויות למשל בשאלה איפה אדם גר, היכן הוא נולד. במסע שלי הבנתי שלפעמים דין מקום אחד בארץ הוא לא כדין מקום אחר. למדתי להסתכל על דברים דרך הפריזמה של השונות והמגוון".
ומה למדת על עצמך?
"שאני צריכה עזרה. שאני לא יכולה לעשות הכול לבד. כשהייתי בת שנתיים רציתי לחצות כביש, וצעקתי על אמא שלי – 'אני לבד! אני לבד!'. המשפט הזה מאפיין אותי מאוד. חשבתי שאני יכולה לבד, שאני לא צריכה אף אחד. אבל זה לא באמת נכון. כדי שהחיים שלי יהיו מלאים, עשירים וטובים, אני צריכה את הקהילה שלי איתי, אני צריכה את הילדים שלי, את בן הזוג, את אמא שלי. גם להחזיר את הבת שלי אני לא אוכל בעצמי. אני צריכה עזרה. למדתי לבקש עזרה בלי להרגיש שזה מקטין אותי. נהפוך הוא – להבין שזה הופך אנשים להיות 'חלק מ־'. זו עוצמה".
את מתגעגעת לפעמים לאנונימיות? חשבת לעצמך אם ביום אחרי שרומי תחזור, תמשיכי בפעילות הציבורית או תחזרי להיות אדם פרטי?
"ברור שיש רגעים של געגועים כאלה, אבל למדתי שהיקום אומר לי משהו, ואם אני לא מקשיבה ולא מחוברת למה שאני אמורה לעשות – אני מקבלת בעיטה. לפני 14 שנה לא הייתי שמחה. לא אהבתי את העבודה שלי, ואיתן הוא אומנם איש טוב, אבל לא הייתי בזוגיות שנכונה לי. ידעתי שאני לא במקום טוב, ולא עשיתי עם זה כלום. ואז הבן שלי חלה בסרטן. ברגע שאת עומדת על פי תהום, את מרגישה שאין לך ברירה".
בשנה האחרונה ראינו כמה וכמה נשים ואמהות מתייצבות בקדמת הבמה ומשמיעות את קולן. באיזה אופן האמהות היא המנוע לעשייה שלך?
"בכל המובנים. האמהות כוללת את היכולת להעניק חיים, וכשאת בוראת חיים, את מבינה עד כמה הם שבריריים. אנחנו נושאות הריון במשך תשעה חודשים בלי לדעת מה מתחולל בפנים, וזה מצריך מאיתנו הסתכלות סבלנית והמון אמונה שיהיה בסדר. אלו הכוחות שנדרשים גם היום: סבלנות רבה, אמונה ויכולת להיות מכל שנושא את המורכבות ואת השונות. זה כוח נשי שלא מוריד כמובן מהכוח הגברי, שיש בו עוצמה, כיווניות, שמירה ואיכויות רבות נוספות".
האם כל משפחות החטופים שותפות לתפיסה שלך?
"מה זה 'משפחות החטופים'? זו כותרת שנותנים לנו כאילו כולם אותו הדבר ומחזיקים באותן הדעות, אבל זה כמובן לא נכון. משפחות החטופים הן מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית, ולא מקשה אחת. יש בתוכנו משפחות מכל המגזרים ומכל הקשת הפוליטית. בתפיסה שלי את עצמי, אגב, אני לא ממש ימין חזק או שמאל חזק. בהיבט החברתי אני קרובה יותר לשמאל, אבל בתפיסה הביטחונית אני ימנית יותר".
ובשנה האחרונה, איזה צד זיהה לדעתך את הדרך הנכונה עבור מדינת ישראל?
"כל הצדדים שנמצאים בתוך החברה הישראלית – צדקו. צדקה הציונות הדתית שאמרה שצריך להמשיך להילחם ולא לוותר לחמאס. צדקו אנשי השמאל שאמרו שצריך להפעיל יותר לחץ על הממשלה. צדקה גם הממשלה כשאמרה שצריך ללכת על הסכם אחראי יותר. כל אחד מהצדדים צדק בצורה זו או אחרת. כרגע אנחנו נמצאים בפרשת דרכים, בנקודה שאנחנו מרגישים בה חזקים יותר. הוכחנו לעצמנו שאנחנו באמת מסוגלים, וזה כנראה הרגע הנכון להגיד שאנחנו בשלים לעשות הסכם ולמצוא את הדרך לצאת חזקים.
"צריך לראות איך אנחנו כעם מתייצבים יחד בשביל להוציא את האחים והאחיות שלנו מעזה, בשביל לשמור על הערכים שלנו ולא לפחד מהאויב, גם כשצריך לקבל החלטות קשות. אני מצפה שנעמוד כתף אל כתף, נצופף שורות ונגיד – אנחנו יכולים לעשות את זה יחד, והדבר הכי חשוב עכשיו זה להוציא אותם משם. אני מאמינה שהתודעה שהחזקנו בה עד 6 באוקטובר 23' צריכה להשתנות. לא עמדנו על המשמר – לא חברתית, לא רוחנית, לא ביטחונית – ולכן עכשיו כולנו נדרשים להיות חלק מהשינוי".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
