הטלפון של איציק רוזנברג מצלצל. הוא מביט בצג ומתנצל: זה הבוס, אני חייב לענות. "הבוס" במקרה הזה הוא למעשה אחד מעובדיו: פועל תאילנדי המשמש כאיש הקשר של רוזנברג עם העובדים האחרים. הכינוי הזה, שנאמר אומנם בקריצה, מחזיר אותי מיד לשיחה שמתועדת בסרט "תאי־לנד": אחד החקלאים מהמושב אומר שם לחבריו – "אנחנו עבדים של העובדים הזרים, אנחנו שבויים שלהם. הם יכולים לעשות מה שהם רוצים והם יודעים את זה". ורוזנברג עצמו אומר מול המצלמה שתפוקתם יורדת בהתמדה: "הקלפים של המעסיק נעלמים. הם מבינים שהכוח עבר אליהם, ומתנהגים בהתאם".
למען ההגינות יש להודות שהסרט, וגם המציאות, מציגים מערכת יחסים מורכבת בין רוזנברג לעובדים התאילנדים. קשה לא להתרשם מהאהבה שהם מפגינים כלפיו, וחלקם אף מכנים אותו "אבא", לא פחות. הוא מצידו לא מסתיר את חיבתו לעובדים, ויחסו החם כלפיהם ניכר היטב לאורך הסרט.
"תאי־לנד", סרטו של הבמאי ניר דבורצ'ין (ששודר במוצאי שבת בכאן 11), עוקב אחר מערכת היחסים המעניינת הזאת, המתרקמת במקום הנמוך בעולם. עין־תמר, ביתו של רוזנברג, שוכן בדרום ים המלח, לא הרחק מצומת הערבה וסמוך לגבול ירדן. כחמישים משפחות חיות היום במושב, שהוקם ב־1982.
ההתחלה הייתה קשה, מספר רוזנברג, שהיה אחד ממייסדי עין־תמר. בשנה הראשונה התמודדו הוא וחבריו עם סכנת המוקשים שהיו פזורים בשטחים המיועדים לחקלאות. "חבר שלנו, היום מזכיר היישוב, איבד את רגלו כשהטרקטור שלו עלה על מוקש. הייתי במרחק עשרים מטר ממנו כשזה קרה. אני זוכר איך הגלגל האחורי של הטרקטור עף לשמיים. זה היה מפחיד. הייתי עולה אז על טרקטור בלי לדעת אם אסיים את השורה בשלום. כולנו שתלנו יחד בזהירות, התקדמנו לאט בשטח על הברכיים, עד שמישהו היה צועק 'מוקש'".
אתגר אחר שחקלאי עין־תמר התמודדו איתו הגיע גם הוא מתוך הקרקע – מי התהום שהציפו את השדות. "היה לי שטח שגידלתי בו מלונים. באחד הבקרים הגעתי וראיתי את כל הפועלים שלי, שהיו אז בדואים, עומדים מחוץ לשדה. שאלתי למה הם לא קוטפים, והם הראו לי שכל השדה מוצף, והמלונים שטים על המים. יצרנו שרשרת אנושית כדי לא לשקוע, והוצאנו את הפרי מהשדה. היום בכל השטחים יש לנו נקזים בעומק שני מטרים, שמוליכים את המים מהשדות לכיוון ים המלח. אי אפשר להתחיל לעבד שדה בלי שהוא נוקז".
ויש בעיה אחרת, שלא נפתרה עד היום: הכמות העצומה של הזבובים שרוחשים באזור, בעיקר בחודשי הקיץ. "לפעמים זה על סף הבלתי אנושי", אומר רוזנברג. "לפני שהקמנו מחסנים וסככות היינו יושבים בשטח הפתוח, ולא יכולנו לצחוק או לדבר בלי שייכנס זבוב לפה. כשהיינו שותים, היינו מניחים יד על הכוס כדי שלא ייכנס זבוב". הזבובים, הוא מוסיף, מגיעים בעיקר משטח ירדן. "אנחנו משתמשים בקומפוסט, זבל שעובר עיבוד ולכן אין בתוכו רימות של זבובים. הירדנים מוציאים את הזבל ישר מהרפתות ומהלולים, ומזבלים את האדמה בשטחים שמולנו. ביקרתי אצלם לפני כ־15 שנה, כשהייתי גזבר המושב, וראיתי שהאדמה ממש רוחשת רימות".
על אף כל האתגרים הצליחו חברי עין־תמר להפריח את השממה ולקיים חקלאות משגשגת. ובכל זאת, החקלאי הישראלי לא יכול לנוח על זרי הדפנה – או במקרה של רוזנברג, על זרי הבזיליקום. "חקלאות היא הישרדות", הוא אומר כשאנחנו מסיירים בשטח. "אתה צריך תמיד להיות חכם ולחשוב קדימה לפני שיתרחשו דברים לא טובים. אם נרדמת בשמירה, אתה מתרסק מהר מאוד".
בגלל מזג האוויר החם, חקלאי עין־תמר מתמחים בגידולי קיץ בימי החורף. רוזנברג מראה לי בחלקות שלו סוגי בזיליקום שלא הכרתי: בזיל אדום שנמכר בעיקר לרוסיה, או בזיל תאילנדי בניחוח אניס שמיוצא לקהילה הסינית בצרפת. ליד הבזיליקום אני נחשף לעוד ירק שלא הכרתי – הלובאג', תבלין המשמש בעיקר במטבח הרומני. גם הבזיל הירוק המוכר לנו, הישראלים, גדל כאן בעין־תמר, אבל רוב היבול מיועד לייצוא. "העולם מתקרר בתקופה הזאת של השנה, מה שגורם לבזיל להשחיר, ולכן האזור הזה מעניק לנו יתרון. הביקוש גדל במיוחד עכשיו, בתקופת חג המולד".
כיאה לחקלאי בערבה, רוזנברג מגדל גם שלושים דונם של תמרים. "בעבר הם הכניסו כסף טוב והיו כלכליים מאוד. בתקופת הקורונה נוצר משבר בענף, כי לא היה ייצוא. גם מה שכבר הוחזק במחסנים בחו"ל לא נמכר, כי המוסלמים, שאחראים לחלק גדול מצריכת התמרים, לא ערכו אירועים במסגדים ולא קנו את הפרי. בשנה האחרונה חווינו התאוששות מסוימת בענף. בכל מקרה, מי שהיה לו מטע תמרים המשיך לגדל אותם, כי מסובך לעקור מטע כזה".
כל חקלאי בעין־תמר מקבל חמישים דונם של שטחים חקלאיים. בעבר היה די בכך לפרנסת משפחה, אבל הזמנים השתנו. "פעם היית יכול להתפרנס גם מעשרים דונם, היום אפילו חמישים דונם זה לא כלכלי. עשרים דונם בזיליקום ושלושים דונם תמרים לא מספיקים לי, ולכן אני שוכר מאחרים חמישים דונם נוספים, ומגדל שם בזיליקום ועוד תבלינים".
הורדות ידיים
משבר החקלאות הישראלית ניכר היטב בעין־תמר: רק מחצית מהחברים במושב עדיין מעבדים את השדות. "לא נעשתה בארץ חשיבה רצינית לגבי החקלאות, אף שהיא משאב חשוב ביותר", אומר רוזנברג. "תראו מה קרה באמירויות – בעבר הם נהגו לייבא מזון מכל העולם, אבל בקורונה הם מצאו את עצמם תקועים ללא אספקה, והחליטו להקים חוות ענק כדי לגדל לעצמם את האוכל. אלינו היו באים מכל העולם כדי ללמוד מהשיטות המתקדמות שלנו, ועכשיו החקלאות הולכת ונעלמת. פעם גם יכולנו להיעזר בחברת אגרקסקו, שהקצתה משאבים למציאת שווקים בחו"ל לתוצרת הישראלית, ואילו היום אין גוף שיעשה את זה ברצינות ואנחנו צריכים לדאוג לעצמנו".
"אם רוצים לעודד את החקלאות, שיורידו את האגרות על העסקת עובדים זרים. אנחנו לא יכולים להתמודד עם המחירים הנמוכים של הירקות המיובאים, כי במדינות אחרות לא מטילים על החקלאים את כל העלויות האלה. המדינה לא מגינה עלינו, וקשה לשרוד כך. לא לחינם הגיל הממוצע של חקלאי ישראל הוא 65"
אם ממנים אותך היום לשר החקלאות, מה אתה עושה?
"קודם כול, המדינה לא יכולה לאפשר למשווקים לייבא תוצרת חקלאית מחו"ל בצורה מופקרת. היום החקלאי קוטף עגבניות ושולח אותן לשוק בלי לדעת כמה הוא ירוויח, כי הסיטונאי מחליט כמה הוא יקבל. המשווקים הצליחו לפני כמה שנים לשכנע את הממשלה שהחקלאים מעלים מחירים בכוונה לפני החגים, וכך הם קיבלו אישור לייבא ירקות, וגמרו את החקלאות. האזרחים עצמם לא הרוויחו מהמהלך, כי המחירים לא ירדו.
"בעיות נוספות הן המחיר הגבוה של המים והנהלים של העסקת עובדים זרים. אתה צריך לשלם המון אגרות על כל עובד, וזה עוד לפני הוצאות על פנסיה ופיצויים, מגורים, מים, גז וחשמל. אם רוצים לעודד את החקלאות, שיורידו את האגרות. אנחנו לא יכולים להתמודד עם המחירים הנמוכים של הירקות המיובאים, כי במדינות אחרות לא מטילים על החקלאים את העלויות שמייקרות את העסקת העובדים. אנחנו מגיעים בארץ למוצרים מעולים, אבל המדינה לא מגינה עלינו, וקשה לשרוד כך. כשזה הימור, אנשים לא בוחרים בתחום הזה. לא לחינם הגיל הממוצע של החקלאי בישראל הוא 65. אם אנשים ידעו שהם ירוויחו כסף בחקלאות, הם יבואו לענף".
סוגיית העובדים הזרים, מוקד הסרט שלשמו התכנסנו, לא מתמצה רק באגרות והיטלים. העובדים הראשונים של רוזנברג היו בדואים מהיישוב שגב־שלום, אך אלה הפסיקו להגיע לאחר שבקרבת מקום מגוריהם הוקמו מפעלים כמו "עוף עוז". "הם איבדו עניין בעבודה בחום, בשמש ובזבובים, והעדיפו את המפעלים ליד הבית", אומר רוזנברג. בתחילה חשב שיצליח למשוך לכאן כוח עבודה ישראלי: "נסעתי ללשכת התעסוקה בדימונה, שרחוקה מכאן כחצי שעת נסיעה, והבאתי משם עובדים. בעשר בבוקר כולם התחילו להתלונן על כאבי גב ולשאול אם יש לי עבודה אחרת. אחד מהם אפילו הציע שינהל את העסק וישנה את העבודה. היה גם עובד שביקש לנוח בצהריים, ולא חזר מהמנוחה".
"בימי הקורונה נתקעתי עם כמויות של בזיליקום שלא יכולתי לייצא. הילדים אמרו לי: נמכור בשוק המקומי. מאז אני מוכר בזיליקום ותמרים בשיווק ישיר. הגדיד מסתיים באוקטובר, אנחנו מקפיאים את היבול ומשחררים לשוק בהדרגה"
ואז הגיעו התאילנדים. "בהתחלה המציאות הזאת הייתה חדשה לנו, וגם להם", אומר רוזנברג. "הם היו מסתובבים פה עם קלע וצדים ציפורים וחזירי בר. לאט־לאט הם הבינו שהם מרוויחים הרבה כסף, ויכולים לקנות מוצרי מזון במכולת. הם אפילו התחילו להגזים בקניות.
"אלה עובדים טובים וזמינים, אבל יש איתם גם הרבה בעיות. למשל צריכת שתייה חריפה – הם יכולים לא לבוא לעבודה כי הם שתו. או שהם יכולים להגיע מסטולים, וזה עלול להתפתח אפילו לריב של שני בחורים על בחורה ולהסתיים באסון. היו זוג עובדים מתאילנד שחיו פה ביחד, ופעם אחת התפתחה ביניהם מריבה והאישה דקרה את הגבר במצ'טה, חתכה אותו ברגל. גם זה היה בלגן. לוקח זמן לגלות חלק מהבעיות, כי העובדים לא מלשינים זה על זה.
"אם אחד מהם לא מגיע לעבודה, אני פונה אל ה'בוס' ובודק בעזרתו מה הסיפור. היה עובד שלא בא לשטח במשך כמה ימים, ורק אז גיליתי שהוא במיטה, סובל מפצע מזוהם. נסעתי איתו לרופא ולבית חולים, והוא עבר ניתוח. במשך שלושה ימים הוא היה מאושפז, ונסעתי לבקר אותו בכל יום".
הזכרת נשים שעובדות אצלך. לא ידעתי שיש פועלות מתאילנד בארץ.
"זה מוסיף אתגרים, כי אני צריך לדאוג להן למגורים נפרדים, אבל אין לי הרבה אפשרויות. אלו הידיים העובדות שחברות כוח האדם מביאות לי".
המחסור בפועלים זרים גרם לכך שהכוח עבר בהדרגה מהמעסיקים לעובדים. אחרי 7 באוקטובר, כשרבים מהתאילנדים שבו לארצם, החריפה מצוקת כוח האדם בחקלאות. "אני זקוק לעשרים עובדים בשביל הכמויות שאני משווק, אבל עד לפני כחצי שנה היו לי רק עשרה. אחרי שחלק מהעובדים חזרו לתאילנד, בא אליי אחד מהעובדים שנשארו ודרש שאעלה להם את השכר. אמרתי לו מיד: עצור את זה. אני משלם לכם כמו שדורש החוק הישראלי, מוסיף לכם מיוזמתי שכר בחגים, לוקח אתכם פעמיים בשנה לטיולים ועושה בשבילכם המון. כשהייתם הרבה אנשים, אף פעם לא אמרתי לכם 'היום יש לי יותר מדי כוח אדם, אל תבואו לעבוד'. אז גם כשהמצב מתהפך, אל תדברו איתי כך. האמת היא שנפגעתי מהם. בסופו של דבר הם התייעצו ביניהם וירדו מהדרישה".
יש דרך להחזיר את הכוח לחקלאי?
"גם בשגרה המדינה מקצה לנו פחות עובדים מהדרוש, וזה מייצר אצלנו לחץ. ברגע שיהיו לנו מספיק עובדים, יהיה להם פחות כוח מולנו. מעבר לכך יש בעיות בחוקי ההעסקה של הפועלים הזרים. היום עובד יכול להיעלם, לברוח לחקלאי אחר בלי לדווח לי. החוק נותן לו שלושה חודשים לחפש לעצמו מעסיק אחר, ובינתיים לי חסר עובד. זה מזיק ליכולת שלי לספק את הסחורה שהתחייבתי לספק, ופוגע באמינות שלי כלפי הלקוחות. עובד גם יכול להחליט שיום אחד הוא בא לעבוד ויום אחד לא; אם אני רוצה לפטר אותו, אני צריך לעבור הליך מסובך ותהליך מבוקר – אבל אם הוא לא רוצה להמשיך אצלי, הוא תמיד יכול ללכת.
"יום אחד דווח לי שיש עובד שרוצה לעבור אליי מחקלאי אחר. הייתה לי ויזה פנויה להעסקה, דיברתי עם המעסיק שלו והסכמנו שיעבור. הוא הגיע אליי כבר למחרת והתחיל לעבוד אצלי. אחרי חצי שנה הוא רצה לעבור למעסיק אחר, ואפשרתי לו. עוד חצי שנה עברה, ופתאום הוא התקשר ובכה: 'אבא אני רוצה לחזור אליך'. קיבלתי אותו בחזרה, ואחרי שלושה חודשים הוא ברח. הם מודעים לכוח שיש להם. לכן חייבים לשנות את הכללים, ולדאוג לתהליך מסודר של מעבר בין מעסיקים".
בסרט נוצר הרושם שרוב הזמן אתה מתפקד כגננת של העובדים, ולא כחקלאי.
"רוב הזמן אני עובד בחקלאות, ואני נהנה מכל רגע. נכון שלא פשוט להיות חקלאי, אבל למדתי להסתדר עם זה, ואני נושם עמוק".
דרושה גדר
הסרט "תאי־לנד" נולד לפני כשש שנים, כשרוזנברג שמע על במאי שמחפש משק ישראלי המעסיק תאילנדים. "הסכמתי שיבואו לצלם אצלי, והצוות תיעד כאן וליווה אותנו במשך תקופה ארוכה. הבמאי ניר דבורצ'ין היה מופיע כאן לפעמים עם צוות הצילום גם בלי להודיע לי. לא הייתי מעודכן בכל שלבי ההפקה. פתאום הוזמנתי לפרמיירה של הסרט בסינמטק תל־אביב".
"אחרי שחלק מהעובדים חזרו לתאילנד, בא אליי אחד העובדים שנשארו ודרש שאעלה להם את השכר. אמרתי לו מיד: עצור את זה. כשהייתם הרבה אנשים, אף פעם לא אמרתי לכם 'היום יש לי יותר מדי כוח אדם, אל תבואו לעבוד'. אז גם כשהמצב מתהפך, אל תדברו איתי כך. האמת היא שנפגעתי מהם"
רוזנברג ("רוזי" בפי כול), בן 64, גדל בכפר־יונה. הוא התגייס לקורס טיס, נשר משם לקורס חובלים, ובסופו של דבר הגיע לחיל החימוש והמשיך בו לשירות קבע. במחנה נתן, סמוך לבאר־שבע, הוא הכיר את טובי. היא גדלה בכפר־שמאי, ליד צפת. השניים התאהבו זה בזה ובדרום, ולאחר נישואיהם התגוררו בבאר־שבע. "אחרי מלחמת לבנון הראשונה החלטנו על שינוי. התארגנו, קבוצת חברים, וביקשנו להקים מושב. בתנועת האיחוד החקלאי הציעו לנו להצטרף למושב שמוקם בדרום ים המלח. היינו אז עשרים משפחות, וטובי קצת חששה: מה נעשה פה במדבר? אמרתי לה – נקים בית, נתחיל חיים חדשים, ואם המושב יצליח זה יהיה משהו גדול. וכך באמת היה. היינו חבר'ה צעירים עם הרבה אמביציה".
במשך כעשרים שנה התגוררו תושבי עין־תמר סמוך לצלע ההר, אך המיקום ההוא התגלה כבלתי מתאים לבתי קבע. בתחילת שנות האלפיים הם עברו למקומם הנוכחי, ואת הבתים באזור הישן הסבו לכפר תיירות מדברי. "בתי המלון של ים המלח יקרים. אנחנו מציעים חלופה זולה יותר, בעיקר לבעלי ג'יפים שמטיילים פה באזור. הבית שלי בעין־תמר הישנה הפך לשלושה צימרים בזכות משפחה שאירחתי במשך כמה חודשים במלחמת לבנון השנייה. סירבתי לקחת מהם כסף, אבל הם רצו להחזיר לי בדרך כלשהי, והציעו שיפצלו את הדירה לצימרים. אני הבאתי את החומרים, הם בנו".
בימים אלה מושב עין־תמר קולט משפחות צעירות. משפחה שתעבור את ועדת הקליטה תקבל מגרש של 750 מ"ר לבנייה במחיר מסובסד, וחלקה של חמישים דונם עם מכסת מים לחקלאות. "הייתה קליטה בזמן האחרון, בעיקר של בנים חוזרים. הצעירים באים לפריפריה בגלל יוקר המחיה במרכז, אבל הם לא עוסקים בחקלאות, כי הם לא רוצים להסתכן. ובכל זאת, חשוב שיהיו כאן ילדים בשביל מערכות החינוך. יש לנו קהילה יפה, מגובשת וחמה".
איש משלושת ילדיהם של איציק וטובי אינו מתגורר היום במושב. הבת הגדולה עברה לתל־אביב, וכך גם הקטנה, שסיימה ממש לאחרונה שירות מילואים ממושך. הבן, נשוי ואב לשלושה, מתגורר בראש־העין. "אולי הבנות יחזרו למושב", אומר רוזנברג. "אני מייצר לילדים שלי את האפשרות לחזור. אם הם יבואו וירצו לעסוק בחקלאות, הם יקבלו ממני תמיכה וטרקטורים".
בינתיים הוא נפגש עם ילדיו באזור המרכז, בין השאר לצורך שיווק עצמאי של תוצרתו, כפי שעושים רבים מחקלאי האזור בשנים האחרונות. "זה התחיל בתקופת הקורונה, כשנתקעתי עם כמויות גדולות של בזיליקום שלא יכולתי לייצא. הילדים אמרו לי: בוא נמכור את זה בשוק המקומי. מאז אני מוכר גם בזיליקום וגם תמרים בשיווק ישיר, עם המותג 'משק רוזנברג'. גדיד התמרים נעשה מאמצע ספטמבר עד תחילת אוקטובר, ואנחנו מקפיאים את היבול ומשחררים לשוק בהדרגה. רוב הסחורה מאוחסנת במרכז לוגיסטי גדול בבקעה לצורך ייצוא, וחלק קטן ממנה אני משאיר אצלי כאן, לשיווק המקומי בארץ. הילדים שגרים במרכז עוזרים לי במכירות ובמשלוחים".
גבול ירדן, כאן מדרום לים המלח, היה עד לאחרונה לא יותר מגדר תלתלית. לפני כחודשיים, בחול המועד סוכות, חתכו שני מחבלים את התיל, חדרו לישראל והגיעו לשטחים החקלאיים של עין־תמר ונאות־הכיכר. תצפיתניות של צה"ל זיהו את השניים והקפיצו כוחות לנקודה. לוחם ולוחמת מגדוד של פיקוד העורף חתרו למגע וחיסלו את המחבלים, אך בחילופי האש נפצעו גם שני חיילים. "זה היה יום מפחיד", מספר רוזנברג. "אני חי כאן הרבה שנים, והתרגלתי לחשוב שזה גבול שלום. באותו היום היו אצלנו כל הילדים והנכדים, ופתאום הודיעו על חדירת מחבלים. בהתחלה דיברו על ארבעה, וחששו ששניים מהם הצליחו לברוח. התחלתי לחשוב מאיפה הם יכולים להיכנס אלינו. לקחתי ליד את האקדח שלא נגעתי בו שנים, והכנסתי לתוכו מחסנית. הבת המילואימניקית הייתה כאן עם אם־16, והבן שלי, בוגר פלס"ר גבעתי, לקח את הנשק.
"כל ההתרחשות הורידה אצלי את האסימון וגרמה לי להבין שזה לא משחק. החדירה אירעה במרחק כמה עשרות מטרים מהשדה שלי, ואם התאילנדים היו שם אז, הם היו יכולים להיפגע. זה גם אזור שאני נוסע בו הרבה. כשהגעתי לשם זמן קצר אחרי החדירה ראיתי את גופת אחד המחבלים שחוסלו על גג של רכב צבאי. מתברר שהוא קפץ לשם, והחיילת ירתה בו מתוך הרכב והרגה אותו".
האווירה כאן והתפיסה של "גבול שלום" לא השתנתה עוד קודם לכן, בעקבות 7 באוקטובר?
"אין ספק שהתפיסה השתנתה. כבר עם הקמת המושב ידענו שאנחנו לא רק מיישבים את הארץ כחקלאים, אלא גם שומרים על גבולות המדינה. כשהגעתי לכאן ב־1982 הייתי ישן בכל לילה עם קרבין מתחת למזרן. אחר כך קיבלנו רובי אם־16, ותרגלנו תרחישים של חדירת מחבלים ליישוב. כשנחתם הסכם השלום עם ירדן הפסיקו את התרגילים ולקחו לנו את הנשק. עכשיו כיתת הכוננות חזרה להתאמן על תרחיש חדירה. אם 7 באוקטובר היה מעין איום במכה שעלולה לבוא, התקרית שאירעה כאן כבר הייתה המכה. אחריה כולנו נהיינו קצת יותר רציניים".
"כשהגעתי לכאן הייתי ישן בכל לילה עם קרבין מתחת למזרן. אחר כך קיבלנו רובי אם־16, ותרגלנו תרחישים של חדירת מחבלים ליישוב. כשנחתם הסכם השלום עם ירדן, הפסיקו את התרגילים ולקחו לנו את הנשק. עכשיו כיתת הכוננות חזרה להתאמן על תרחיש חדירה. 7 באוקטובר היה מעין איום, התקרית כבר הייתה המכה"
אתה רואה מה שקרה בסוריה. אתה חושש שגם בירדן תתרחש מהפכה, ובעקבותיה נראה חלילה הסתערות המונית של מחבלים על הגבול?
"לא שמעתי שמדברים על חששות כאלה בפומבי, אבל זה יושב בראש. הבעיה שלנו היא בתפיסה. יש לנו שלום עם ירדן, אבל גם עם מצרים יש שלום, ובכל זאת בגלל ההברחות בנו שם גדר שתסגור את הגבול. אחת התוצאות הייתה העברת איום החדירות לגבול ירדן, ולכן צריכים להקים גדר רצינית גם כאן. אבל אני לא רואה בהלה. לא שינינו את אורח החיים שלנו".
בתום הקרנת הבכורה של "תאי־לנד", בחודש מאי, עלה רוזנברג לבמה ונשא דברים. "אני מקווה שהסרט הזה יגרום לכם לחשוב על משמעותה של הציונות, על ערכה של עבודה קשה ועל הקשר המיוחד בין אנשים מתרבויות שונות", אמר לקהל. "אני מקווה שתרגישו גאווה בחקלאות הישראלית, שתבינו את תרומתם העצומה של העובדים הזרים למדינה שלנו ואת תרומתה של החקלאות הישראלית לשמירה על גבולות הארץ ועל הביטחון התזונתי, וגם תדאגו לצרוך קצת מאיתנו. החקלאות היא לא רק עבודה, אלא דרך חיים. דרך להתחבר לאדמה ולטבע ולערכים החשובים ביותר שלנו".
והוא נשאר בחקלאות גם היום בגלל "האמונה שבשנה הבאה יהיה טוב יותר", הוא מחייך. "תראה, בניתי את המקום הזה, אכפת לי ממנו, אני אוהב אותו ומאמין שיש פה פוטנציאל עצום, אם יפעילו קצת יותר חשיבה. צריך לזכור שכמעט כל קו הגבול בנוי על חקלאים. אם לא תהיה חקלאות, אם אנשים יעסקו רק בהייטק, לא תהיה להם סיבה טובה דיה לגור פה ולא בתל־אביב. צריך לחשוב איך גורמים למושב הזה לשגשג, ומהר".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
ה
"אם אחד מהם לא מגיע לעבודה, אני פונה ל'בוס' ובודק בעזרתו מה הסיפור". רוזנברג והפועלים
"עשרים דונם בזיליקום ושלושים דונם תמרים לא מספיקים לי". המטע בעין־תמר
"חקלאות היא הישרדות". שני פועלים בהפוגה מול המקום הנמוך בעולם, מתוך הסרט "תאי־לנד"
"היינו חבר'ה צעירים עם הרבה אמביציה". מייסדי עין־תמר ב־1984 עם ראש הממשלה דאז יצחק שמיר
צילום: אור אזולאי
צילום: חנניה הרמן – לע"מ
"אני מייצר לילדים שלי את האפשרות לחזור. אם הם יבואו וירצו לעסוק בחקלאות, הם יקבלו ממני תמיכה וטרקטורים". עין־תמר כיום
