החברותא הסודית של בן-גוריון ללימודי תנ"ך

קצין השריון ראובן גבריהו נפל בקרבות החווה הסינית ביום הושענא רבא תשל"ד, 17 באוקטובר 1973. בן 26 היה בנופלו, נשוי וכבר אב לבת. בן־גוריון הלך לעולמו בשיבה טובה שישה שבועות בלבד אחר כך, אך עוד הספיק לשגר איגרת תנחומים להורים השכולים, ביום האחרון בחייו שבו עדיין אחז בעט. "עמדנו במבחנים רבים", כתב להם, "אולם מלחמה זו היא החמורה והאכזרית ביותר. בטוחני שגם בה נעמוד, וחבל שחייהם של רבים ממיטב הנוער שלנו נקטלים במערכה על קיומנו. עלינו להיות חזקים, ולשאת את היגון בכאב ובאחווה".

כשנתיים לפני כן השתתף בן־גוריון בחתונתו של ראובן. אבי החתן, פרופ' חיים גבריהו, היה אחד האנשים המקורבים אליו ביותר מאז שלהי שנות החמישים, אף שלא השתייכו לאותו זרם פוליטי או לאותה שכבת גיל. גבריהו היה איש הציונות הדתית, לימים אוהד גוש אמונים, צעיר בכמעט שלושה עשורים מבן־גוריון. אבל הייתה להם אהבה משותפת עזה, תנ"ך, והיא קשרה אותם בעבותות ידידות והערכה הדדית. בן־גוריון התפעל מידענותו של הפרופסור הצעיר למקרא, גבריהו ראה בראש הממשלה אישיות בסדר גודל מקראי, מושיע ישראל. פגישותיהם הרבות הניבו זיכרונות מתועדים היטב מפי גבריהו, חושפניים לפרקים, בלבדיים. הם מסייעים רבות בפיצוח משאלות ליבו הכמוסות של בן־גוריון ותפיסתו העצמית. "אבא ובן־גוריון היו ממש חברים", סיפרה לי בנימת געגועים מובהקת בתו של גבריהו, שרי אנסקי, בשלנית ידועה בארצנו, והביאה דוגמה: "בן־גוריון היה מסוגל למשל להתקשר, כדי לשאול כמה אנשים השתתפו לדעת אבא באיזשהו אירוע תנ"כי, קשה לי לדעת היום איזה בדיוק".

יורשה לי לנחש על איזה אירוע מדובר, אמרתי לה: ראש הממשלה והפרופסור כנראה שוחחו בטלפון על מספר בני ישראל שיצאו ממצרים. בתורה כתוב שש מאות אלף, אבל בן־גוריון טען שהיו שש מאות בסך הכול, לא שש מאות אלף.

"יכול להיות", הצטחקקה אנסקי, "היה לנו קו טלפון משותף עם השכנים, כמו להרבה אנשים בימים ההם. לפעמים התקשרו אלינו גם מהבית הלבן כדי להתייעץ בעניין פסוק שצריך להכניס לנאום של הנשיא. אבא ידע המון בעל פה, איש ברומו של עולם. הוא היה מתוק כזה, רגשן מאוד. כשהיה מרצה על תנ"ך היה מתרגש עד כדי בכי. בתור ילדים זה הביך אותנו, אך גם ריגש. אחרי שבן־גוריון מת, אבא קיבל את התנ"ך שלו. עד היום אני שומרת עליו. כל הפתקים עדיין בפנים, אולי כבר בדפים הלא נכונים. התבלבלו לי במשך הזמן".

גבריהו, יליד אוקראינה, בוגר בני עקיבא, עלה ארצה באמצע שנות השלושים. הדוקטורט שלו הוקדש לנושא "מלחמת התנ"ך באלילות". עוד לפני שהגיש אותו התכבד לעמוד בראש החברה לחקר המקרא ונמנה עם הוגי רעיון קיומו של חידון התנ"ך העולמי. החידון, שנחשב היום לאירוע פולקלוריסטי בשולי חגיגות העצמאות, עניין לדתיים בלבד, עמד אז במוקד התעניינות ציבורית נרחבת. ישראל הצעירה, שהייתה גאה מאוד בניצחונותיה הצבאיים בתש"ח ובמלחמת קדש, ראתה בספר הספרים את מקור הצידוק המוסרי לקיומה. היא הייתה חילונית פי כמה מישראל של ימינו, אך מחוברת יותר למורשת ההיסטורית של תורת ישראל ושל עידן הנבואה. אפילו אפיקורסים מובהקים הפליאו לצטט מתוך נכסי צאן הברזל הקדומים של העם היהודי. התנ"ך שימש כמצע הרעיוני של כולם. בשמאל טרם פיתחו את הטינה התת־הכרתית כלפיו אחרי מלחמת ששת הימים, כשהמתנחלים החלו ליישב את הארץ עם תנ"ך ביד. עד שש"י עגנון זכה בפרס נובל ב־1966 נחשב חתן התנ"ך הראשון עמוס חכם להתגלמות ההישגים התרבותיים של ישראל. בשורת זכייתו בחידון הארצי הראשון בקיץ 1958 תפסה את הכותרת הראשית של מעריב, העיתון הנפוץ ביותר בישראל בימים ההם.

אחרי החידון הארצי התקיים החידון הבינלאומי, אחד האירועים המרכזיים בשנת העשור למדינה. "עמוס חכם הוריד את [שוער הנבחרת הלאומית] חודורוב מפסגת גדולתו", חגג בן־גוריון את התוצאה הסופית. השבועון העולם הזה הכתיר את חכם כאיש שנה. בידיעות אחרונות איירו את חכם כאלוף בהרמת משקולות תנ"ך. המסר היה ברור: לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחי אמר ה'. "המפעל המוצלח ביותר של חג העשור", עלץ ראש הממשלה. זמן קצר אחר כך שיגר לו גבריהו הצעה לייסד חוג ללימוד תנ"ך בהשתתפותו. כך הצטלבו דרכיהם.

"נקראתי לבן־גוריון לשיחה", העיד גבריהו כעבור שנים, "זה היה בלשכתו. נכנסתי, ישבתי, ובן־גוריון קם. קמתי גם אני. לא יכולתי לדבר כשראש הממשלה עומד. אז הוא פתח את שתי הידיים וסימן לי לשבת. אגב, התופעה הזאת, שהוא הכריח אותי לשבת כשהוא עומד, חזרה כמה פעמים. הסברתי לו: הרעיון הוא שנלמד תנ״ך יחד בביתך, מספר תלמידי חכמים המשקפים את הזרמים השונים של לימוד התנ״ך בעם. בן־גוריון הסתכל עליי ובעיניו הופיע ניצוץ. לאחר שהכרתי אותו ידעתי כבר להבחין אימתי רעיון תופס אותו לפי מראה העיניים. רעיון שתפס – אוהו, היה מיד כאילו ניצוץ בעיניים. שאלתו הייתה: מתי נתחיל? נתחיל מיד. באיזה ספר נתחיל? יהושע. וכמה זמן תימשך פגישה? אלה היו שלושת המשפטים הראשונים שלו. בן־גוריון העלה רעיון מעניין: שנבוא במוצאי שבת ונלמד כל הלילה עד שש בבוקר, נצא לטייל ונלך אחר כך כל אחד לעבודתו. עמדתי משתומם: ללמוד כל הלילה? אמרתי שחוג תנ״ך צריך לקחת שעה, שעה ורבע, שעה וחצי, כי לכל בן אדם יש גם עניינים אחרים. משפחה, עבודה. בן־גוריון ענה: שעה, שעה וחצי – זה לא מספיק. לכן נכנסנו לפשרות שנלמד שלוש שעות. ובאמת היינו שתי שעות, לפעמים אפילו ארבע שעות, בדרך כלל שעתיים וחצי, עד שפולה קמה ונתנה לנו סימן שהגיע הזמן ללכת".

*

עדות גבריהו בעניין בן־גוריון והחוג, עדות ראייה ועדות אופי, משתרעת על פני מאה עמודים בקירוב. היא נגבתה בשלושה ראיונות שנערכו עמו באמצע שנות השבעים מטעם המכון למורשת בן־גוריון. גבריהו מכביר בהם מחמאות על מכרו רם המעלה. הוא נמנה עם מעריצי בן־גוריון, אך לא עם חסידיו השוטים. ספק אם הצביע לו אי פעם. סביר להניח שנתן את קולו בקלפי למפד"ל, שאותה אף ייצג ברבות השנים במועצת עיריית ירושלים. ראש הממשלה ויושב ראש החברה לחקר המקרא הרכיבו יחדיו רשימה של מלומדים ואנשי רוח לחוג התנ"ך המלכותי, ובהם נשיא המדינה יצחק בן־צבי והנשיא לעתיד זלמן שז"ר, שופטים בבית המשפט העליון, פרופסורים ידועי שם וחוקרים מתחום הארכיאולוגיה והבוטניקה. בהמשך הצטרפו עוד גדולים וטובים. גבריהו סיפר כי בפגישה הראשונה של החוג אמר בן־גוריון ש"אני מרכין ראשי בפני למדנותם וגדולתם המדעית של חברי החוג, ועוד יותר בפני גדולתו העליונה של ספר הספרים". לדבריו, "משום מה הוא חשב שכולם יודעים יותר ממנו. היה ענוותן טבעי. פעם נכנסנו, חברי חוג התנ"ך, לדבר איתו באיזה עניין, והנה אני רואה שהוא רץ ומביא כיסאות וסוחב כורסאות ומושיב אנשים. אני וחבריי אמרנו מיד: בן־גוריון ישרת אנשים? הוא ענה: 'מצווה לשרת תלמידי חכמים, תנו לי'. בן־גוריון דיבר תמיד בענווה. את בן־גוריון התקיף לא הכרתי מעולם. הייתי אומר לו: 'בעיתונים כתוב עליך שאתה תקיף, עקשן, אבל אני רואה כי אתה יהודי רך וטוב. הוא אמר לי: 'אל תאמין לעיתונים'".

גבריﬣו עﬥ בן־גוריון: "משוﬦ מה הוא חשב שכולם יודעיﬦ יותר ממנו. פעם נכנסנו, חברי חוג התנ"ך, לדבר ﬡיתו, והנה אני רואה שהוא רץ ומביא כיסאות וסוחב ﬤורסאות ומושיב ﬡנשים. אני וחבריי אמﬧנו מיﬢ: בן־גוריון ישרת אנשים? הוא ענה: 'מצווה לשרת ﬨלמידי חכמים, תנו לי'"

החוג הלמדני התכנס לראשונה בבית ראש הממשלה בירושלים במוצאי שבת פרשת וירא תשי"ט, תחילת נובמבר 1958. המרצה הפותח היה מומחה המקרא פרופ' יהודה אליצור, איש הציונות הדתית אף הוא, אביהם של שלושה פרופסורים לעתיד ושל ראש לשכת ראש הממשלה נתניהו. הוא התנצל על היותו טוראי העוסק לכאורה בענייני אסטרטגיה צבאית, כיבוש הארץ בספר יהושע, ועוד במחיצת שר הביטחון (בן־גוריון) ורמטכ"ל לשעבר (ידין). בן־גוריון הפיס את דעתו בהערה שבחוג נמצאים שני טוראים נוספים, הוא עצמו והנשיא בן־צבי, ששירתו כלוחמים פשוטים בגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה. אולם קריאות הביניים שלו במהלך ההרצאה שיקפו מבט של גנרל, לא של טוראי. "בערב בשש נתכנס בביתי החוג לחקר המקרא", הוא סיכם ביומנו את חוויית הלימוד, "מטובי חוקרי המקרא, הארכיאולוגים וההיסטוריונים. אליצור פתח בשיטה הגיאוגרפית והאסטרטגית של כיבוש הארץ וניסה להראות הרציונליות שבסדר הכיבוש. לא הייתה תשובה בפיו איך עבר (צבא יהושע) העמק והגיע לצפון (חצור) מבלי להיתקל במלכי מגידו, תענך ועוד. הוסכם שהחוג יתכנס אצלי פעם בשבועיים, במוצ"ש. השיחה הייתה מאלפת".

העיתונים דיווחו בהרחבה על התכנסויות החוג. "בית בן־גוריון – אכסניה לתורה", בישרה כותרת בדבר. בהמשך התפרסמו כותרות נוספות שהתבססו על חלחול מידע מבית המדרש שבבית ראש הממשלה, חלקן מחרחרות סערה ציבורית. למשל, מעריב בעמודו הראשון: "בן־גוריון מסנגר על המלך שאול ומוצא ליקויים במלך דוד". או: "ויכוח בחוג התנ"ך שבביתו של ב"ג: כיבוש יהושע – אמת ואגדה". בן־גוריון, כפי שיתברר בהמשך, צידד באמיתות תיאורי הכיבוש התנ"כיים יותר מאשר בסברת האגדה, אבל הדיווחים העיתונאיים ליבו חשדות דתיים שמשתתפי החוג רוחשים אהדה לרעיונות כפירה אקדמיים בנוסח ביקורת המקרא, כאילו התורה אינה משמיים אלא פרי יצירה אנושית. בן־גוריון עצמו נחשד בכפירה רוב ימיו. חיבת התנ"ך המוצהרת שלו נחשבה לחיבה חילונית, ספרותית, נוסטלגית, אופיינית לבני דורו המתפקרים, כזו שאינה מכירה בתיווך התלמודי שבין ספר הספרים לעולם ההלכה, ואשר זכתה לכינוי התמציתי – מהתנ"ך לפלמ"ח. כלומר, יהדות נטולת ש"ס או שולחן ערוך ולעיתים קרובות גם נטולת א־לוה. במדור המכתבים של מערכת הצופה מחה אחד המנויים נגד "דברי השנאה, הארס והאפיקורסות הגדולה, שיש לקרוע עליהם, בחוג הנקרא אומנם 'חוג התנ"ך', להלכה, אולם למעשה עוסק בעקירת האמונה הקדושה והטהורה מליבותיהם של העם היושב בציון, של עם ישראל כולו".

לבן־גוריון לא הייתה כוונה לעקור אמונות קדושות. מבחינתו התנ"ך היה מקור השראה נטול תחליף, סיפור עברו של עם ישראל. הוא בעיקר פקפק בהגיון התורה שבעל פה. ליתר דיוק, בסמכות התנאים והאמוראים לשמש כפרשני המקרא הבכירים. ביומנו אפשר למצוא הבחנה בהירה בין יחסו לתנ"ך ליחסו לתלמוד. וכך כתב שם ב־13 ביוני 1965, ג' בסיוון תשכ"ה (הוא הקפיד לציין תאריכים עבריים), יום מותו של הפילוסוף המוערך מאוד מרטין בובר: "כשהוציאו את גופו של בובר לבית הקרח של בית חולים הדסה, נסענו שנינו אחרי הנפטר, ובחזרה הבאתי את [הסופר] עגנון לביתו בתלפיות. הוא היה מאושר שהייתי בביתו, ודיברנו על תנ"ך ותלמוד, הוא כחסיד התלמוד ואני כחסיד התנ"ך. אמרתי לו כי התנ"ך הוא יצירה עליונה ונצחית של עמנו בארצו, ותלמוד הוא יצירה חולפת של עמנו בגלות".

חוקר המקרא חיים גבריהו ידע שבן־גוריון אינו שומר תרי"ג, בלשון המעטה, אבל מאידך שומר על גחלת לימוד התורה בפרהסיה ומפיח בה אש. "הדור הצעיר הנוכחי אולי אינו יודע איזה מעמד היה לבן־גוריון בשנים הראשונות של המדינה", ניסה גבריהו להסביר בריאיון המקיף איתו במחצית שנות השבעים, "כשבן־גוריון למד תנ״ך באופן קבוע בביתו, זה מיד השפיע על כל המדינה והשפיע גם על העולם היהודי. התנ״ך הפך להיות, כמו שאומרים, בון טון. הוא עשה את התנ״ך רווח בקרב ציבור הפועלים; עשה את התנ״ך רווח בקרב ההתיישבות העובדת. הוא חלם שכל העם היהודי ידע תנ"ך".

דבר, עיתון חשוב ונפוץ באותם ימים, הקדיש פעם כמעט את כל מוסף השבת המגזיני שלו ל"פרוטוקול מלא ממפגש חוג העיון לתנ"ך בביתו של ראש הממשלה בירושלים"; עשרה עמודים מאוירים עסקו בניתוח השוואתי בין שאול לדוד. גם שער המוסף הוקדש לחוג. "אני רוצה להגן קצת על שאול", צוטטו דברי בן־גוריון ברב־שיח הלמדני, כאשר היה נדמה לו שהמרצה התורן גוזר לחומרה את דינו של הצעיר הבנימיני שהלך לחפש אתונות ומצא מלוכה. ראש הממשלה הראשון אמר על המלך הראשון, ש"היו בו שלוש תכונות נפלאות: הוא היה גיבור, הוא היה נדיב לב, ומן המלכים היה הוא מאלה שהייתה להם רק אישה אחת".

*

השקעת הזמן הגדולה שלו בחוג התנ"ך ותשוקת הלימוד המקראית שבו שיקפו חרדת קודש. "כל מה שאני הוגה יותר בספר הספרים", אמר פעם במהלך התנצחות עונתית בכנסת עם פוליטיקאים דתיים, "אני יותר ויותר משתאה למאור הכול־אנושי והעברי המיוחד, הזורח ומבהיק בכל שורותיו". בן־גוריון לא התקשט בתנ"ך לצורכי האדרת דמותו, הוא באמת ובתמים חשב אותו למקור האנרגיה הרוחנית של עמו. באחד ממפגשי החוג חיווה דעתו ש"התנ"ך הוא נשמת העם היהודי מראשיתו ועד סוף כל הדורות, בו נתגלו ומתגלה כל רוחו העברית". היה משוכנע שמדינת ישראל מעניקה לתנ"ך את הפרשנות המדויקת ביותר בכל הזמנים; שבזכותה בשלו התנאים לפתיחת סגור ליבו של הספר. "אף אחד ממפרשי התנ"ך אי אפשר לו לפרש את פרקי יהושע כמו שעשו זאת עלילות צבא הגנה לישראל", ביאר את דבריו, "וביישובינו החקלאיים על גדות הירדן, בעמק ובנגב, נובטים גרעינים ראשוניים שישמשו הסבר חי לכמה מפרשיות הושע, מיכה וישעיהו".

הפרוטוקולים של החוג וזיכרונות גבריהו מסגירים את גיבורי התנ"ך של ראש הממשלה: יהושע בן־נון ("המצביא הראשון בישראל"), המלך שאול ("אדם עדין, איש רוח ענוותן"), יהונתן בנו ("האדם האציל ביותר בכל הדמויות התנ"כיות"), המלך עוזיהו ("גדול מלכי יהודה") והנביא ירמיהו ("אין נביא העושה עליי רושם אדיר כמו ירמיהו"). את דוד המלך העריך פחות, אולם התרשם עמוקות מסיפור מֵי הבור בבית־לחם שהמלך לא אבה לשתות מכיוון שאנשיו חירפו נפשם כדי לשאוב את המים. כאסטרטג בכיר הוא התעניין בלוגיסטיקה שמאחורי הסיפורים הידועים. פעם הקשה בחוג מה היה מזון הצאן של בני ישראל במדבר. האם גם פרות אכלו את המן? אילו מקורות פרנסה היו לבני שבט דן בעת שתרו את הארץ כדי לחפש להם נחלה? לפניו לא נשאלו שאלות דומות במהלך לימודי תנ"ך, ובוודאי לא נידונו סוגיות כאלו על ידי הפרשנים המסורתיים. בניגוד לחשדות, בן־גוריון רחש לפרשנים הללו הערכה רבה. גבריהו נזכר: "תמיד היה מצטט את רד״ק [רבי דוד קמחי], מסתכל ברש״י. אהב במיוחד לעיין ברמב״ם. היה לפעמים מוקסם מאיזה מדרש. הוא גם ידע יפה יוונית. קרא את אפלטון כמו שיהודי טוב יודע לומר אשרי יושב ביתך, ונהוג היה שלחוג התנ״ך הוא בא עם התרגום היווני, תרגום השבעים, יחד עם המקור כמובן. כאשר הגיעו לפסוקים מסוימים והתעוררו בעיות, הוא היה תמיד המומחה, פותח ומתרגם חזרה מיוונית לעברית, באיזו ידיעה יסודית".

מרצה אורח צעיר, שטען פעם באוזני חברי החוג כי העובדות והדמיון משמשים בערבוביה בספרי נביאים ראשונים, ננזף קשות בידי ראש הממשלה. "לפקפק באמיתות הסיפורים על כיבוש הארץ, זה היה יותר מדי בשביל בן־גוריון", דיווח העיתונאי יהושע ביצור, שהורשה פעם להשתתף בחוג. "הוא הניח לרשימות שהכין לו בקפידה, כדוגמת תלמיד שקדן, על נושא הדיון, והסתער בלהט האופייני לו: "וכי ההיסטוריה מדע היא? הן כולה סובייקטיביות של הכותב אותה! בחקר ההיסטוריה אין להגיע לוודאות. על כן חייבים, בלימוד התנ"ך, לוותר על הניסיון להפריד בין הריאלי והאגדתי ולקבל את הכתוב בו ללא הרהור שני". ביצור ציין, ש"המשתתפים הדתיים שבחוג התמוגגו בנחת. הם זכו ומלאכתם נעשתה בידי אחרים".

כשעמוס חכם, תלמיד חכם כבד פה ונכה גוף, ניצח בחידון הראשון, ראש הממשלה העמיד לרשותו את מטפלו האישי, ד"ר פלדנקרייז, וגם דאג לחלץ אותו מעוניו. כשהרב יחיא אלשיך גבר בחידון של 1961 על נציגת ברזיל, פרוטסטנטית, חיבק אותו בן־גוריון, ומלמל "בן חיל, בן חיל"

בן־גוריון המשיך להסתער: "נניח שבעוד אלפיים שנה יגלו ארכיאולוגים מגילה שנכתבה על ידי יגאל ידין, המתארת את מלחמת העצמאות שלנו. יחד עם זאת יגלו קטעי עיתונות ערבית מאותם הימים, מה יאמרו מדעני העתיד? פשוט מאוד: 'מגילת ידין אינה מתקבלת על הדעת. הרי זו אגדה, שאין להתייחס אליה באמון, כי יהודים מעטים עמדו נגד ים ערבי שהקיפם וגברו עליו. מן הראוי לקבל את גרסת הרבים, הערבים, שאכן הם גברו על המעטים'. ואתם עוד מעיזים להטיל ספק כי יהושע בן־נון וידין הם בבחינת בימים ההם ובזמן הזה?"

לפי גבריהו, יהושע בן־נון היה המופת האנושי המרכזי של בן־גוריון במרחבי התנ"ך, כנראה מפני שראה בעצמו את יהושע של דורותינו – כובש הארץ ומורישה, מנהיג ומחוקק, מקים המדינה הישראלית הראשונה. "אם מישהו היה שואל את בן־גוריון, האם אתה רואה את עצמך כיהושע בן־נון, הוא היה אומר 'לא', אבל באופן תת־הכרתי הרגשתי זאת בפגישות רבות בעת שהדברים נאמרו. אלא שעושר נפשו של בן־גוריון היה כל כך רחב, שיהושע בן־נון לא הספיק לו, והיה מוכרח למצוא דמות נוספת, טיפוס אחר לגמרי, הפוך, נביא רך ועדין, והוא ירמיהו מענתות. [רק] בליבו של בן־גוריון יכלו שני טיפוסים אלה להשלים זה את זה".

*

ראש הממשלה בא להשמיע את דברו בחוג, אך קודם כול כדי לשמוע. כמובן, גם כדי לזכות בעונג אינטלקטואלי. הוא רחש יראת כבוד לידענותם של הלמדנים הבכירים שלמד איתם תורה אחת לכמה שבועות, ולמלומדים בכלל. במיוחד העריך את חוקר המקרא והפילוסוף פרופ' יחזקאל קויפמן, חתן פרס ישראל, שהוא הגדיר פעם "האיש הגדול ביותר בהבנת התנ"ך", והכריז: "הייתי מוכן לשבת לרגליו עוד הרבה עשרות שנים". אף שהיה חלוק על התיאוריה הקויפמנית בעניין היווצרותו של הרעיון המונותאיסטי, הוא התחנן לפגישה עם קויפמן. רצה ללבן פנים אל פנים את הוויכוח ביניהם. אחרי היסוסים ממושכים מצד קויפמן הפגישה התקיימה במעמד כל חברי החוג בקיץ 1962, ותועדה היטב. שני דברים מרתקים צצים בה בעיון ממרחק הזמן: קריאות הביניים החוזרות ונשנות של בן־גוריון, כאילו השתתף בדיון פוליטי גועש בכנסת, והידענות שהפגין. ראש הממשלה שיסע את הרצאת הפרופסור בציטוט של פסוקים נידחים שסתרו לכאורה את טענות המרצה, כאילו היה קונקורדנציה אנושית. אבל קויפמן לא נרתע והתעקש על צדקת גרסתו. הפרופסור הזקן והחולה מאוד דחה את השערת בן־גוריון שהעם העברי קדם לאברהם אבינו וכך גם המונותאיזם. לפי בן־גוריון, אברהם הסתפח אל העם העברי, ולא יצר אותו. הוא העדיף את הגרסה הזאת על פני ההשערה האקדמית שלפיה תיאור ההתהוות של עם ישראל בתורה נוצר רק בשלהי תקופת המלכים, ושכביכול סיפורי המקרא הם מיתולוגיה גרידא. זאת מפני שלא אהב את הרעיון שעם ישראל נוצר בניכר, מחוץ לגבולות הארץ. לכן הוסיף בשעתה לטיוטת מגילת העצמאות את המשפט המופרך גאוגרפית – "בארץ ישראל קם העם היהודי". לכן גם התייצב למפגש עם קויפמן, כמו מתאגרף שש אלי קרב. בעבר הוא כבר התפלמס עם קויפמן בכתב, ועתה בא להתגוששות חזיתית.

כשהוזמן פעם על ידי אגודת העיתונאים לשאת דברים, הוא שטח בפרוטרוט את התיאוריה החביבה עליו, שהעם העברי ישב בארץ מאז ומעולם. לדעתו, רק משפחה אחת ירדה מצרימה בצוק העיתים, משפחת יוסף, וכעבור שני דורות שבה. לא שש מאות אלף נפש, שש מאות לכל היותר

הם התווכחו שעה ארוכה מאוד עד שגבריהו התערב וביקש מקויפמן לסכם. לבן־גוריון נשמרה עם זאת זכות המילה האחרונה. "כאשר ליווינו אותו לביתו אחרי הוויכוח עם יחזקאל קויפמן ז"ל", סיפר גבריהו כעבור שנים רבות, "זכור לי שהוא אמר לנו – 'אשריכם שאתם יש לכם הזכות הזאת ללמוד תנ״ך יחד עם ענק רוחנו פרופ' קויפמן. הוא אומנם עשה ממני גל של עצמות באותו ויכוח, אבל מי עשה אותי גל של עצמות? עשה זאת אדם גדול ואני כולי נכנע לפניו. אבל אילו ידעתם כמה אפסיים קטנים הם חברי הממשלה שאני מתדיין איתם…'". גבריהו העיר בצער: "אצל בן־גוריון לא מצאתי הערכה לחבריו. הוא ראה אותם כאנשים לא כל כך גדולים ואני מתבטא עוד בלשון נקייה".

כשעמוס חכם, תלמיד חכם כבד פה ונכה גוף, ניצח בחידון הראשון, ראש הממשלה ביקש מיד לפגוש בו, העמיד לרשותו את מטפלו האישי, ד"ר פלדנקרייז, וגם דאג לחלץ אותו מעוניו. כשהרב יחיא אלשיך גבר בחידון של 1961 על נציגת ברזיל, פרוטסטנטית, חיבק אותו בן־גוריון, ומלמל "בן חיל, בן חיל". את חידון התנ"ך העולמי לנוער, שהתארגן בעקבות החידון למבוגרים ומתקיים מאז מדי יום העצמאות, כינה "מצעד רוחני", על משקל המצעד הצבאי שעדיין היה נוהג אז בימי ההולדת של מדינת ישראל. אגב, הוא לא טרח לחבוש כיפה בשבתו על הבמה לצד שופטי החידון. יותר נכון, טרח לא לחבוש אותה. יצר ההתפקרות של ימי נעוריו גרם לו לפקפק עד ערוב ימיו גם במנהג הזה. רק תצלום בודד מנציח אותו כשכיפה לראשו: תחת החופה של עוזרו הנאמן יצחק נבון.

הידידות בין בן־גוריון לגבריהו הלכה והתהדקה ככל שהתארכו שעות הלימוד המשותף שלהם. הם נפגשו במסגרת החוג וגם בארבע עיניים: "באחד הימים הודיע לי יצחק נבון שראש הממשלה רוצה לדבר איתך. סתם יום של חול. ובכן, באתי לירושלים. סיפר לי נבון שהוא מאוד עייף. הייתה לו איזו שיחה דיפלומטית שעייפה אותו. הוא אמר שהוא סוגר אותנו בחדר, שידבר, עד שאראה שהוא רענן שוב". הם דיברו על תנ"ך כמובן, לא על ענייני הדיפלומטיה, ולפי גבריהו הפכו את המפגש הזה לנוהל קבוע. בכל פעם שראש הממשלה נזקק להפוגה רוחנית מעיסוקיו המפרכים, הוזעק אליו גבריהו עם ספר תנ"ך. לדבריו, בן־גוריון "היה מדבר על משה רבנו, על יהושע בן־נון, על דוד ועל שאול, ולפעמים נזכר באיזה פסוק, ואני עם התנ״ך הקטן שלי מחפש את הפסוק ואנחנו קוראים יחד. דיברנו, החלפנו פסוקים, ותוך כדי דיבור על תנ״ך הוא היה מתרענן עד שהעייפות הייתה פגה, וכשראיתי אותו כבר רענן לגמרי אמרתי: 'מספיק ודי תנ״ך, תמשיך לנהל את מדינת ישראל'. הוא היה מחייך חיוך נעים וכך גמרתי את התפקיד. תמיד חשבתי: מי אני, הקטן, שיכול להרגיע ולהפיג את עייפותו של ראש ממשלת ישראל? תפקידי לשמור שהיהודי הגדול ביותר במשך שבעים דורות יהיה רגוע. ראיתי בזאת איזשהו עבודת הקודש.

"[גם] השעות שישב בחוג התנ״ך נתנו לו איזה אנרגיה רוחנית. היה אומר שמפגישה אחת יש לו אנרגיה לשבועיים, ואחרי שלושה שבועות הוא מוכרח לשוב וללמוד. לפעמים נסע משדה בוקר לירושלים, מרחק של שעתיים וחצי, כדי ללמוד, כדי להכניס שוב אנרגיה תנ"כית. הגה הרבה מחשבות תנ״כיות. היה הולך ברחוב, רואה ילדים, עוצר ושואל אותם שאלה תנ"כית. קרה שבאמצע הרחוב בן־גוריון ראה אותי מהמכונית, עצר, ושאל על איזה פסוק שהיה מתקשה להבין".

*

כשהוזמן פעם על ידי אגודת העיתונאים לשאת דברים שלא בענייני השעה, בחר לדבר על יציאת מצרים. וליתר דיוק, על אי יציאת מצרים. הוא שטח בפרוטרוט בפני אנשי העט והפנקס את התיאוריה החביבה עליו, שהעם העברי ישב בארץ מאז ומעולם. לדעתו, רק משפחה מתוקשרת אחת ירדה מצרימה בצוק העיתים, משפחת יוסף, וכעבור שני דורות שבה ארצה. לא שש מאות אלף נפש, ככתוב בתורה, שש מאות לכל היותר. הוא הסביר שהמילה "אלף" מופיעה לעיתים בתנ"ך במשמעות של משפחה, כמו דברי גדעון בספר שופטים, "הנה אלפי הדל במנשה".

עיתוני הדתיים והימין הגיבו בעלבון ובכעס. "התגרות ביסודות האמונה", מחה בתוקף מאמר המערכת של הצופה. "רב לך כתר מלכות, הנח כתר ללומדיה", צוטט בכיר אגודת ישראל הרב זלמן סורוצקין בעיתון פועלי אגודת ישראל, שערים. כותרת בעיתון חרות תהתה אם "סילוף יציאת מצרים של בן־גוריון יהווה חומר לימוד חובה בבתי ספר". המפלגה החרדית של הימים ההם, חזית דתית תורתית, הגישה הצעת אי אמון בממשלה. נציג הסיעה בדיון, הרב יצחק מאיר לוין, התמרמר קשות: "חיים בעולם גויים רבים המאמינים בתנ"ך ובקדושתו פשוטו כמשמעו, ומאמינים ביציאת מצרים, בקבלת התורה ובכל הניסים המובאים בתנ"ך. כלום תפקידו של ראש ממשלת ישראל לכפור בכל זה? היש חילול השם גדול מזה?"

בבואנוס־איירס שבארגנטינה הרחוקה הלכו ונשלמו באותו שבוע ההכנות האחרונות של המוסד לקראת הטסתו ארצה בחשאי של הפושע הנאצי אדולף אייכמן. בן־גוריון היה שותף בסוד ההתחבטויות המקצועיות שמאחורי מבצע ההטסה ומן הסתם גם למתיחות שמאחורי הקלעים. אף על פי כן הוא מצא זמן כדי להדוף ביסודיות את טענות הדתיים נגדו, ולהתנצח איתם במליאת הכנסת כאחד הדרשנים. בין השאר ציין שגם חז"ל עסקו בביקורת המקרא. לפי חשבונם, בני ישראל ישבו במצרים רק מאתיים ועשר שנים, בעוד בתורה כתוב שישיבת בני ישראל במצרים השתרעה על פני ארבע מאות ושלושים שנה. "במדינה זו רשאי כל יהודי לחוות דעתו ולהסביר היהדות לפי רצונו", התעקש על זכותו לשמש פרשן תורני.

"אתה שוכח שהנך ראש הממשלה", קטע אותו הרב לוין בקריאת ביניים.

שרי אנסקי, בתו של פרופ' חיים גבריהו: "לפעמים התקשרו אלינו גם מהבית הלבן כדי להתייעץ בעניין פסוק שצריך להכניס לנאום של הנשיא. אבא, כשהרצה על תנ"ך, היה מתרגש עד כדי בכי. אחרי שבן־גוריון מת, אבא קיבל את התנ"ך שלו. עד היום אני שומרת עליו"

בן־גוריון השיב: "בשעה שאני פועל כראש ממשלה אינני שוכח שאני ראש ממשלה, אבל עם זאת אני הוגה בתנ"ך. הרב לוין, אלמלא התנ"ך לא היינו יושבים פה. ואני הוגה בתנ"ך, ולא תביא אותי לידי כך שלא אלמד תנ"ך. לדעתי אני, התנ"ך הוא המורשה הגדולה ביותר והיקרה ביותר שיש לנו. בכל עת פנאי שיש לי אני אוהב לעיין בתנ"ך".

הצעת האי אמון נדחתה ברוב סוחף, וגבריהו שכנע אותו להרפות כבר מהנושא. חוקר המקרא הדתי בא ללשכת ראש הממשלה והתפלמס בעדינות עם התיאוריה הדמוגרפית שלו על דור יציאת מצרים. אמר לו שהתורה כנראה דילגה על אזכור של דורות שלמים, ולכן מתקבל הרושם המוטעה שבני ישראל ישבו במצרים פחות שנים מכפי שישבו באמת, וכביכול לא הספיקו להתרבות שם. אומנם בתורה כתוב שמשה היה בנו של עמרם, אבל ייתכן שהיה בן בנו או אפילו נינו, כפי שמסתבר בעקיפין מרשימת שרשור הדורות בספר דברי הימים. בני בנים הרי הם כבנים, כתוב במפורש בתלמוד. "חשבתי שצריך לעצור [את הסערה הפוליטית], שזה לא בריא בשביל חוג התנ״ך", הסביר גבריהו. "אינני יודע אם עשיתי כל כך כהוגן, אבל מכל מקום הכנסתי בליבו ספקות אם הוא צודק. אז הוא אמר לי: 'תראה יש לי מזה צרות, כבר קניתי לי מפטיר, לא אדבר יותר על כך".

אפילו ביומו האחרון כראש הממשלה נשמר הקשר עם חוג התנ"ך. הוא זימן אליו את גבריהו ואמר: "עד מחר בשעה שתים עשרה יש לי זכות חתימה כראש ממשלה. כל מה שאתה מבקש אני עושה את זה מיד, אבל תזכור שמחר בשעה שתים עשרה כהונתי מסתיימת". גבריהו ביקש ממנו לשגר שבעה מכתבי עידוד לגורמים שונים העוסקים בהנחלת לימוד תנ"ך וכן למנות הנהלה לחידון העולמי לתנ״ך לנוער היהודי. ואכן, המכתב האחרון שבן־גוריון חתם עליו כראש ממשלה היה כתב מינוי שבו ביקש שחברי ההנהלה שניהלו את חידון התנ״ך לנוער היהודי ימשיכו לנהל את המפעל.

*

גם חוג התנ"ך נמשך, עניין לא מובן מאליו, כי לכאורה החוג היה אמור להחליף עכשיו בעל בית – ראש הממשלה החדש לוי אשכול. כשגבריהו בישר לבן־גוריון כי חברי החוג ימשיכו לפקוד את ביתו כרגיל לצורכי לימוד, "החלו דמעות זולגות מעיניו. הוא לא היה רגיל שיתייחסו אליו בצורה כזאת. כל ימיו עסק בעסקנים, והעסקנים הללו תמיד באו אליו לבקש משהו לעצמם, והיה רגיל לכך שהוא יהיה צריך לתת להם, אבל שייתנו לו, זה היה לגמרי רחוק מתפיסתו".

אחת לחודש שוב התקבצה אפוא בביתו בתל־אביב חבורת המלומדים הבכירים במקרא, ואחת לחודש בבית הנשיא זלמן שז"ר. למעשה רוב התכנסויות החוג בימי בן־גוריון ובנוכחותו התקיימו לאחר שלא עמד עוד בראש האומה, ועיתותיו היו בידיו. יום אחד נקבעה לו מטעם החברה הרצאה בבאר־שבע על נושא חביב עליו במיוחד, אבות האומה בספר בראשית, וליתר דיוק על רבקה אמנו. כשגבריהו קידם את פני המרצה בלחיצת יד, הוא גילה שהיא חמה מאוד. "יש לך חום, למה באת?", שאל אותו. בן־גוריון השיב: "באמת הרופא אמר שלא אבוא, אבל באים לכאן יהודים לשמוע כינוס תנ״ך, ואני אגרום להם צער?"

כשגבריהו בישר לבן־גוריון כי חברי החוג ימשיכו לפקוד את ביתו כרגיל לצורכי לימוד, "החלו דמעות זולגות מעיניו. כל ימיו עסק בעסקנים, והעסקנים הללו תמיד באו אליו לבקש משהו לעצמם, והיה רגיל לכך שהוא יהיה צריך לתת להם, אבל שייתנו לו, זה היה לגמרי רחוק מתפיסתו"

כשמלאו לבן־גוריון 84 שנים הוא התמלא דאגה. גופו וזיכרונו החלו לבגוד בו. יום אחד החליט לוותר על כדורי השינה שלו, למרות הזדקקותו הנואשת להם, אחרי שהגיע למסקנה כי הם הגורם העיקרי לשכחה שלו. "אדם שאיננו זוכר איננו אדם", שיתף את גבריהו בדאגותיו, והסביר כי הגיע כבר לגיל שבו הלך אביו לעולמו, ולפיכך הוא חושש כי לא יוכל להשלים את כתיבת זיכרונותיו. אמר שהוא צריך לפחות עוד שבע שנים כדי לעמוד במשימה. מה עושים?

"הרגשתי שאני מוכרח למצוא משהו לעודד אותו", נזכר גבריהו, וסיפר ששאל אותו בן כמה היה כשעלה ארצה, בן עשרים, השיב בן־גוריון. גבריהו אמר שאם כך, אין מה לדאוג, לפי רש"י הוא יחיה עוד עשרים שנה. כהרגלו, בן־גוריון דרש אסמכתא. גבריהו פתח חומש בפירוש רש"י לפרק ט"ז בספר בראשית, שם נאמר על שרה אמנו כי אברהם לא התגרש ממנה חרף עקרותה אחרי עשר שנות נישואין, כמקובל בימים ההם, מפני ש"אין ישיבת חוצה לארץ עולה למניין", ולפיכך כל שנות נישואי אברהם ושרה בניכר כאילו נמחקו. מכאן שגם בן־גוריון הרוויח עשרים שנה לכתיבת זיכרונותיו. פניו של בן־גוריון אורו. "מבחינתי זו הייתה השיחה החשובה ביותר שהייתה לי עם בן־גוריון", סיכם גבריהו, "גרמתי לו רגע של נחמה, אבל לצערי הרש"י הזה עזר רק שלוש שנים".

ביום העצמאות 1973, האחרון בחייו, בגיל 86, עוד ישב בן־גוריון בראש נשיאות השופטים של חידון התנ"ך העולמי. הוא הגיע לאירוע כשבאמתחתו טיוטת פסוקים שביקש לקרוא באירוע, הפעם לא נאום, אבל ראש עיריית ירושלים טדי קולק, לשעבר יד ימינו בלשכת ראש הממשלה, התנגד לאפשר לו את הקריאה. קולק חשש מביזיון לאור ההתדרדרות במצבו הקוגניטיבי. מאחורי הקלעים פרץ ויכוח. בן־גוריון המושפל התחנן שיאפשרו לו לדבר, "רק כמה פסוקים". על אפו וחמתו של קולק ציווה גבריהו שבן־גוריון ידבר בכל זאת, תוך ניצול סמכותו כאפוטרופוס של האירוע. בן־גוריון הוזמן לשאת דברים, ואומנם התבלבל כשקרא פסוק אחד פעמיים, אבל בקהל עבר רטט של התרגשות וגם בן־גוריון היה מרוצה.

אחרי חמישה חודשים פרצה מלחמה. בתחילת השבוע השני למערכה, ביום שנשלמו ההכנות האחרונות לחציית תעלת סואץ בידי צה"ל, הגיע גבריהו עם קבוצה מצומצמת של ידידים לביתו של בן־גוריון בתל־אביב כדי לציין את יום הולדתו ה־87. "כדרכנו עסקנו בענייני תנ״ך. נתנו דעתנו על הכתוב בסדר הקריאה בשמחת תורה: 'וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב אֶל אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ, אַף שָׁמָיו יַעַרְפוּ טָל, אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל'". בן־גוריון העיר: 'ישראל יהיה בודד בקרב העמים רק ככל שיהא עם קטן במספרו, אולם כשיהיה עם סגולה, עם חזק, רב אוכלוסין, שוב לא יהיה בודד, כי רבים יבקשו קרבתו'. ככל שידיעתי מגעת היה זה ניצוץ אחרון שלו בתחום ההגות התנ"כית".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il