שאלת הילד האחרון: החוקרת שבדקה את סוגיית ההחלטה הקשה

בגדי הניו־בורן של הילד הקטן במשפחה, אותם אוברולים זעירים שמספרים סיפור של התחלה חדשה, נארזים ונמסרים לחנויות יד שנייה. אחר כך מגיע תורם של העריסה, המצעים הקטנים וצעצועי ההתפתחות לעזוב את הבית, מתוך הבנה שכאן כבר לא יהיה להם שימוש. ותוך כדי קיפול הציוד, המסמל את סיום פרק הילודה, מתעוררת בלב שאלה גדולה – גם אם ברור שזו ההחלטה הנכונה עבור המשפחה, האם באמת אפשר להחליט שפרק כזה מסתיים? כל ילד הוא עולם ומלואו, כל נשימה חדשה מביאה איתה שמחה ואהבה שאין לה תחליף. האם לא נחווה את הפלא הזה שוב? האם ויתרנו על ילד שלא נולד?

השאלות הללו קיננו גם אצל ד"ר עפרה צידון (47), ראש המעבדה ‫לרפואה רגנרטיבית בבריאות האישה בשערי צדק, אחרי שכבר הביאה לעולם חמישה ילדים. "הבנתי שאני בתקופה משמעותית בחיים, יש החלטה שאני צריכה לקבל, משהו שחייבים להתמודד איתו. מה אני עושה עם זה? איך אני ניגשת לזה בצורה טובה? המחשבות האלו הגיע מתוך מקום מלא ומתוך הודיה גדולה על הילדים שיש לי, ודווקא משום כך היה קושי לוותר ולהבין שאני נמצאת כבר בשלב אחר בחיים. מה גם ששמעתי מנשים מבוגרות ממני שזו שאלה שממשיכה להעסיק אותן, וחלקן חשות החמצה.

"בגלל חוסר השקט שחשתי, יצרתי סביבי מעין התעסקות בנושא הזה – בשיחות עם בן זוגי, עם החברות ועם בני משפחה. הרגשתי שאני רוצה להעמיק בזה עוד יותר, ולכן יזמתי סדנאות כתיבה שהוקדשו לנושא".

לבסוף החליטה צידון לנתב את "שאלת הילד האחרון" לאנתולוגיה של שירים. בימים אלה רואה אור הספר "בטן מלאה" בעריכתה (הוצאת "יונה שחורה"), ובו 67 שירים פרי עטם של 50 כותבים, גברים ונשים, בשלבים שונים של החיים. כל היצירות הללו מדגישות היבטים שונים סביב רגע ההחלטה הסופית – או חוסר ההחלטה – על גודלה של המשפחה. "הרעיון המנחה באנתולוגיה הוא לתת ביטוי לעולמו הפנימי של האדם בבואו להכריע בשאלה הזאת", אומרת צידון. "יש כאן מורכבות רגשית ונפשית שמתבטאת בהרהורים, בהשתוקקות, בהיסוסים וגם בחיפוש אחר שמחה ותחושת שלמות".

את השירים לאנתולוגיה היא אספה בסדנאות הכתיבה ודרך "קול קורא" שביקש להפנות אליה טקסטים מתאימים. בין הכותבים ששיתפו איתה פעולה אפשר למצוא את רוני סומק, אהוד בנאי ואיריס אליה כהן, אך צידון לא חיפשה דווקא יצירות של משוררים מקצועיים; "המדד מבחינתי לא היה הערכה של הכתיבה, אלא הנושא עצמו. אמרתי שכל מה שנוגע בו, יהיה ראוי לצאת לעולם. והייתה היענות גדולה מאוד, גם מגברים וגם מנשים. התקבלו המון חומרים, חלקם היו מרגשים מאוד, אבל לא כולם היו רלוונטיים באופן ישיר לנושא ההחלטה".

חמש שנים עברו מרגע היציאה לדרך ועד להשלמת האנתולוגיה. צידון קראה, מיפתה ודייקה את התוצר הסופי. "מהקריאה למדתי שהורים מחוברים לסוגיה הזאת בצורה חזקה מאוד, אפילו אם עברו שנים מאז שהשאלה הפכה עבורם ללא רלוונטית. לי היה חשוב להבין את הסיפור של ההחלטה. יש הרבה מיתוסים סביב 'הרגע שבו החלטתי להתחתן', 'הרגע שבו החלטתי היכן אעבוד', ואילו ההחלטה הזאת פחות מדוברת. אנחנו כחברה רגישים מאוד לשלבים מסוימים בחיי האישה, למשל לכל ענייני הפריון והקושי להיכנס להריון, או דיכאון אחרי לידה, אבל יש דברים שכלל לא מדוברים. זה מתקשר קצת למחקר שלי: אני עוסקת בשיפור תהליכי ריפוי בנשים, בדגש על נשים בגיל מבוגר יותר – שזה גיל שפחות מדברים עליו".

יש עוד תחומי חפיפה בין הכובע המחקרי שלך לכובע הספרותי?

"דווקא אדם שלא מגיע מתחום הספרות והתרבות, אם הוא מוצא פתאום איזה ספר או שיר שמדבר את מה שהוא עובר, זו חוויה חזקה מאוד. זה נותן מקום לתחושות שלו. משם התחיל הצורך שלי לפנות מקום גם לעיסוק הזה".

לאהוב את הלא קיים

בחיי היומיום היא חוקרת במעבדה, עורכת ניסויים ומחפשת תוצאות מובהקות. בניסוי האמנותי שערכה, צידון לא חיפשה כאמור את הדיוק המדעי, ובכל זאת הצליחה לגבש כמה מסקנות. "במחקר חשוב מאוד לגלות שהדברים חוזרים על עצמם שוב ושוב בניסויים שונים, ואילו בספר הזה חלק מהעניין היה להגיד – תראו איזה עושר יש פה. כלומר, יש אנשים שלקחו את הנושא הזה לכיוון אחד, אחרים לקחו לכיוון אחר, ואין תוצאה אחת נכונה. היו שאמרו לי שהם לא מתחברים לדילמה הזאת, הם סיפרו שהם רק מחכים לישון לילות שלמים ולהרגיש את השחרור. ויש שהנושא העסיק אותם מאוד, והם רק חיכו לפרוק אותו על הדף. בעיניי, גם לחשוב קצת אחרת זה דבר חשוב. לא לצפות לתוצאות, אלא פשוט להגיב למציאות ולמה שקורה. זה אולי הדבר הכי חשוב בתור חוקרת – לא לצפות למשהו מסוים ואז להנדס את התוצאות בהתאם, אלא באמת לגשת למחקר מתוך חשיבה חופשית".

במהלך תקופת העבודה על האנתולוגיה הגיע 7 באוקטובר 2023, שהמיט על צידון גם אסון אישי: ענר שפירא ז"ל, שנהרג ב"מיגונית המוות", הוא אחיינה. זמן מה אחרי שיחתנו פקד את המשפחה אסון נוסף: יובל שהם, אחיין של בעלה, נהרג בעזה ביום ראשון השבוע, נר רביעי של חנוכה. "ילד של אור, אמת וספר", הגדירו אותו במשפחה.

"כעסו עליי בגלל העניין הדתי, כאילו אם אני אומרת ש'אני מחליטה', אני לא לוקחת בחשבון את המעורבות של הקדוש ברוך הוא. אמרו לי, 'איך את מרשה לעצמך לדבר במונחים כאלו?'. אבל אני חושבת שיש תהליכים של החלטה, והם חשובים בפני עצמם. אחר כך יש גם התרחשות במציאות, אבל קודם כול אתם מדברים באופן פנימי את מה שעובר עליכם"

אירועי 7 באוקטובר, היא אומרת, גרמו לה אומנם לעצור לזמן מה את העיסוק בספר, ומצד שני היא הבינה שיש לו חשיבות דווקא בזמנים כאלה. "קיבלתי תגובות שאמרו 'אל תפסיקי, תחשבי על כל הילדים שהיו יכולים להיוולד לחיילים שנפלו'. המשפטים המחזקים האלו נתנו לי את הכוח להמשיך הלאה ולא לעזוב הכול. אחרי אסון כזה, הכול נראה חסר חשיבות ואתה מרגיש שאתה לא יכול לגעת בדברים אחרים. לוקח זמן עד שאתה מרשה לעצמך, או עד שאתה חושב שזה ראוי לקרות. מי שיעיין בשירים ימצא בהם גם הרבה כאב, והכאב הוא משהו שהיה קרוב אליי מאוד בשנה הזאת, אך גם היה בו כוח מניע. כאב הוא כאב, ואפשר להתחבר אליו מכל מיני נקודות".

בחברה הישראלית, ודאי זו המסורתית־דתית, רווחות אמירות בנוסח "הכול משמיים" או "כל ילד בא עם המזל שלו". פגשת גם קולות כאלו סביב נושא הילד האחרון?

"אני יכולה לומר שהמילה 'החלטה' הכעיסה רבים מהמשתתפים בסדנאות הכתיבה. היא נראתה להם לא שייכת לנושא הזה. איך את בכלל מגיעה להחלטה שלא תהיי שוב בהיריון? מבחינתם זו רק ביולוגיה – יש תהליכים גופניים שפשוט מפסיקים לקרות. אנשים מתחתנים היום בגיל מבוגר יותר, גם הקריירה חשובה להם, ולכן כל הילודה מתחילה מאוחר ובשלב מסוים יש דברים שלא קורים. סיבה נוספת לכעס הייתה באמת העניין הדתי, כאילו אם אני אומרת ש'אני מחליטה', אני לא לוקחת בחשבון את המעורבות של הקדוש ברוך הוא. אמרו לי, 'איך את מרשה לעצמך לדבר במונחים כאלו?'. אבל אני לא נרתעתי. אני חושבת שיש תהליכים של החלטה, והם חשובים בפני עצמם. אחר כך יש גם התרחשות במציאות, אבל קודם כול את או אתה מדברים באופן פנימי את מה שעובר עליכם. יש חשיבות לתהליך הנפשי שאתם חווים. אז כן, הרגשתי שיש התנגדות, ויכול להיות שחלק מהשירים לא מתמודדים בדיוק עם הנקודה של ההחלטה, כי מבחינת הכותב המסוים הזה לא הייתה שם החלטה אלא משהו שנכפה משמיים, ואיתו הוא מתמודד".

היו גם קולות שדיברו על החמצה?

"קולות כאלה עולים בספר. חלק מהמורכבות בנושא היא שאפילו אם הבית מלא ויש לך הכול, אתה עדיין יכול להרגיש החמצה. יש למשל שיר על מישהי שיושבת ומחכה לרופא, ובינתיים פונה אליה אישה שאומרת: אפילו שאני אוהבת את הלילות השקטים, ואפילו שאני אוהבת את הילדים שיש לי, הרחם שאין לי מתכווץ. אתה יכול להחזיק את העושר ואת מה שקיים, ובאותה נשימה להרגיש את מה שלא היה, לאהוב את מה שלא קיים".

עד כמה השיקול הכלכלי מכריע בהתלבטות אם להביא לעולם ילד נוסף?

"זה דבר שפחות בא לידי ביטוי באנתולוגיה, אבל אני מכירה את זה מהחיים. אני שומעת מחברות משפטים כמו 'אני מתלבטת, אני חושבת על היריון נוסף אבל בן הזוג חושב רק על ההוצאות, ועל איך יהיה וכמה יהיה'. אני מאמינה שאם אדם מדבר על הנושא הזה מההיבט הכלכלי, זה בא לכסות על משהו פנימי יותר. כי כשאתה באמת רוצה משהו, אתה לא מסתכל על הצד הכספי. זה כמו תקציב לצורך מחקר – אם הפרויקט הזה חשוב לך מאוד, אתה תמצא דרך לממן אותו.

"אני מאמינה שאפשר להגיע רחוק גם אם אין לך כסף. גדלתי בבית שהמוטו שלו היה 'אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה'. נכון שקיבלנו באמת את כל האפשרויות, ואני לא באה ממקום של מצוקה, אבל אני מאמינה בזה ברמה עמוקה יותר. אני חושבת שאם יש משהו שאתה רוצה מאוד ומאמין בו מאוד, ואם אתה תגיד את זה, תוכל לגרום לזה לקרות. נכון שיש פה נאיביות מסוימת, אבל אני רואה את זה כאמור גם בעבודה כחוקרת וגם בחיי האישיים. אם תשאלי מה אני רוצה להעביר הלאה לילדים שלי, אני חושבת שזה דבר חשוב".

מספר האחים שאיתם גדלנו משפיע על מספר הילדים שלנו?

"הרבה נשים אמרו לי: 'אני גדלתי כבת יחידה, והחלטתי שאני בשום אופן ‫לא אעשה את זה לילדים שלי'. ‫בכלל, גיליתי שסביב ילדים יחידים יש משהו אפוף מסתורין – מה בדיוק קרה שם? כך גם לגבי משפחה במגזר הדתי שיש לה שני ילדים, מה שנחשב פחות מקובל. את הרי לא יודעת בדיוק ‫מה הסיבות ומה גרם לזה. גם אם נדמה לנו ‫שאנחנו מתקדמים מאוד, ‫ושהכול מדובר, ‫יש המון דברים ‫שאנחנו לא מדברים עליהם".

החוויה של השינוי שעובר הבית כאשר הילדים גדלים, נוכחת גם היא בספר. צידון אומרת שכאם לילדים בגילי 9 עד 18, היא חשה זאת על בשרה. "אפילו חוויה שגרתית כמו 'בואו ניכנס כולנו לאוטו וניסע לטייל', היא כבר לא כל כך טריוויאלית. חלק מההתמודדות שמובאת בספר היא קבלת השינוי שמגיע עם ההתבגרות של הילדים. זו החלטה דרמטית כל כך, היא משפיעה עלייך, על בן הזוג, על הבית, על הילדים – ובסוף אין דרך לציין את הרגע הזה".

מיקרוסקופ מבית סבתא

ד"ר עפרה צידון היא בת למשפחת בן־מנחם הירושלמית. היא גדלה בשכונת ארנונה ולמדה בבית הספר פלך ("מקום שמאפשר הרבה חשיבה אחרת, ומעניק אמונה בעצמך וביכולת שלך לעשות דברים"). אביה חנינה הוא פרופסור למשפטים, אמה ימימה היא פרופסור לפילוסופיה וכלת פרס ישראל. "זה היה בית שהדברים בו תמיד מתחברים למשהו כתוב. אפשר לבוא ולקרוא סיפור של עגנון, או שירים של דליה רביקוביץ', ולראות איך זה מתחבר. תמיד אפשר למצוא משהו כתוב בחדר העבודה, וזה בדיוק מתקשר לשיחת החולין שמתנהלת בסלון. זו חוויה חזקה שהייתה לנו, הילדים, וכיום זה קורה עם הנכדים. הבית של הוריי הוא מרכזי מאוד גם בחיים שלנו כבוגרים – כל הבריתות וחגיגות בר המצווה של הנכדים מתקיימות אצלם, ואנחנו מבלים שם הרבה גם בשגרה".

שני הוריה הקדישו שעות רבות למחקר, כתיבה והוראה, ומהם היא למדה כיצד לנהל קריירה לצד טיפוח חיי משפחה. "היינו שותפים לעבודה של ההורים, ידענו על מה הם מרצים ובאיזה כנס הם משתתפים. הם גידלו אותנו גם על החשיבות של הזמן. אין דבר כזה, שאתה סתם יושב ולא עושה כלום. גם היום, לא יכול להיות שאגיע לבית ההורים והם לא יהיו עסוקים בפגישה או בכתיבה. יחד עם זאת הייתה המון התייחסות לדברים הקטנים של החיים. אם היה לי מבחן חשוב, חיכה לי איזה צ'ופר אחר כך. לקראת בחינות בגרות הייתי לומדת עם חברים אצלנו בבית, ואמא הייתה מעורבת ועוזרת לנו. בכלל, הבית היה פתוח מאוד לחברים שלנו".

אחותה של עפרה היא שירה שפירא, אמו של ענר ז"ל, לוחם סיירת הנח"ל שהגן בגופו על המסתתרים במיגונית ליד רעים והדף שבעה רימונים שהשליכו המחבלים, עד שהרימון השמיני הכריע אותו. "ענר היה בנה הבכור, וכשהוא נולד הוא שינה את הטייטל של כולנו – הוריי הפכו לסבא וסבתא, שירה הפכה לאמא, ואני לדודה. בשבילנו הוא היה מיוחד עוד לפני 'המיגונית של ענר', ‫גם כנכד בכור, וגם כי הוא עשה תמיד ‫את הלא ייאמן. כבר בתור ילד קטן הוא היה הכי חזק, ידע לטפס הכי גבוה".

"חנן דרורי היה אמור לעסוק בפרויקט לפיתוח תרופות על ידי מניפולציה של תאי גזע. הספקתי להעביר לו מאמרים, ובדיעבד התברר לי שהוא לקח אותם איתו לעזה. המשפחה הפכה את העולם בשבילו באשפוז, הם הביאו לו תרופות ניסיוניות, אבל זה לא עזר. זה הציף את הצורך במעבדה שתחקור לעומק את נושא הפטריות"

האובדן נוכח מאוד בחיי המשפחה, משתפת צידון, וזה נכון גם לגבי מי שאינם קרובים מדרגה ראשונה. "אנחנו משפחה מחוברת מאוד, ורובנו גרים סמוך זה לזה. עבור הילדים שלנו 'בן דוד' זה משהו קרוב מאוד, הם חברים בלב ובנפש של האחים של ענר, והוא ממשיך להיות נוכח. הציורים שלו, המוזיקה שלו, החיים שחי במלוא עוצמתם – הם חלק מהיומיום שלנו, ותמיד יהיו".

עוד לפני שצידון בחרה לעסוק בתחום המדע, אפשר לומר שהמדע בחר בה: היא קרויה עפרה אלישבע על שם סבתה מצד האם, פרופ' אלישבע גולדשמידט, שהייתה מחלוצות המחקר הגנטי בישראל. בין השאר חקרה גולדשמידט אוכלוסיות יהודיות שונות ואת השפעתם של נישואי קרובים, וייסדה את הקליניקה הראשונה לייעוץ גנטי בארץ. "העבודה וההישגים שלה היו מדוברים אצלנו בבית. כילדה קיבלתי מיקרוסקופ שהיה שלה, והוא נמצא עד היום בבית הוריי. אבל בגיל עשרים, כשהשתחררתי מהצבא והלכתי ללמוד ביולוגיה, לא אמרתי לעצמי שאני עושה את זה בגלל סבתא, זה פשוט התגלגל".

היא עשתה דוקטורט, נסעה לחו"ל לפוסט־דוקטורט, וכשחזרה לארץ עבדה בהדסה ובהמשך במרכז הרפואי שערי צדק. בין לבין התחתנה והפכה לאם. "הילדים נסעו איתנו לכנסים בחו"ל והיו שותפים להתקדמות המקצועית שלי", היא מספרת. למעלה מעשרים שנה היא חוקרת תאי גזע – תאים שעדיין לא עברו "התמיינות", ויכולים להפוך לכל סוג רקמה שקיימת בגוף. לרוב מדברים בהקשר זה על תאי גזע עובריים, התאים הראשונים שמהם מתפתח יצור חי, "אבל תאי גזע קיימים גם בגוף הבוגר, וניתן להפיקם ממגוון רקמות", מסבירה צידון. "לאורך השנים רווחה המחשבה שאם נגדל את התאים הללו בתנאים מתאימים ונשתיל אותם מחדש בגוף, הם יתמיינו לתאים הספציפיים של הרקמה שאליה הושתלו. בדרך זו, האמנו, נוכל לרפא מחלות רבות, ובפרט מחלות שקשורות לפגיעה בתאים מסוימים, כמו פרקינסון או אלצהיימר. כיום, לאחר מחקרים רבים בתחום, אנחנו כבר יודעים ששיעור ההתמיינות של תאי גזע לאחר השתלה הוא נמוך מאוד, מה שהופך את הכיוון הזה לפחות מעשי.

"עם זאת, תאי גזע מציעים יתרונות רבים אחרים. הם מסוגלים לסייע בתהליכי ריפוי באמצעות הפרשת חומרים ייחודיים שמעודדים את פעילותם של תאים ברקמה ומחזקים את יכולת ההתמודדות של הגוף. אפשרות נוספת, שאני רואה בה פוטנציאל רב, היא השימוש בתאי גזע כמודל מחקרי לבחינת תהליכים מורכבים. שימוש מושכל בתאים האלה מאפשר לחקור מנגנונים ביולוגיים באופן ישיר במעבדה, ולפתח טיפולים חדשניים בפרקי זמן קצרים יחסית. כך מצמצמים את התלות במודלים חיים, ומאיצים תהליכי פיתוח שמובילים לפריצות דרך רפואיות".

בימים אלו היא עסוקה בפרויקט חדשני שראשיתו באסון נוסף של המלחמה שפרצה לפני 16 חודשים. בדצמבר 23' נפצע אנושות בקרב בעזה סמ"ר חנן דרורי ז"ל, שהיה סטודנט לביוטכנולוגיה ועשה את עבודת הגמר שלו במעבדה של צידון. תהליכי ההחלמה שלו הסתבכו בעקבות זיהום פטרייתי, שבסופו של דבר הביא למותו. דרורי, מספרת צידון, כבר היה לקראת סוף לימודי תואר ראשון, ותכנן להמשיך ללימודי רפואה. במהלך הלחימה הוא ניצל כל רגע פנוי כדי לקרוא ולהתכונן לעבודתו במעבדה שלה. "חנן היה אמור לעסוק בפרויקט לפיתוח תרופות שמעודדות תהליכי ריפוי אצל מבוגרים על ידי מניפולציה של תאי גזע. הספקתי להעביר לו מאמרים כחומר רקע. בדיעבד התברר לי שהוא לקח אותם איתו לעזה".

לאחר נפילתו של דרורי החליטה משפחתו, בשיתוף עם המרכז הרפואי שערי צדק בירושלים, להקים מעבדה לזכרו. יחד עם פרופ' סורינה גריסרו גרנובסקי, מנהלת אגף נשים בבית החולים, הופקדה צידון הופקדה על הקמת המיזם. המעבדה תעסוק בין השאר בפיתוח מודלים מבוססי תאי גזע לצורך זיהוי מוקדם וטיפולים יעילים בזיהומים פטרייתיים. "המשפחה הפכה את העולם בשבילו כשהיה מאושפז, הם הביאו לו תרופות ניסיוניות, אבל זה לא עזר", היא מספרת. "חלק מהטיפולים הגיעו אחרי שחנן נפטר. זה הציף לנו את הצורך במעבדה שתחקור לעומק את נושא הפטריות".

לדברי צידון, גם בתחום הזה יש צורך בהתייחסות למגדר של החולה: "מערכות החיסון של נשים ושל גברים פועלות באופן שונה, מה שמוביל לתגובות שונות לזיהומים. רוב המחקרים עד כה התרכזו בהבדלים מגדריים בתגובות של מערכת החיסון לזיהומים ויראליים או חיידקיים. היעדר הידע בנוגע לזיהומים פטרייתיים מההיבט הזה מונע פיתוח של טיפולים מותאמים מגדרית.

"מעבר לכך, המחקר במעבדה החדשה לא מתמקד רק בהשפעת הטיפול על הפטרייה עצמה, אלא גם באינטראקציה שלה עם תאי הגוף. על ידי מיזוג הידע שלנו בתחום תאי הגזע, אנו שואפים להבין לעומק את השפעת הטיפולים על המערכת כולה – הן על הפטרייה והן על תאי הגוף המאכסן. מעבר לשאיפות המחקריות, אנחנו שואפים לטפח את הדור הבא של חוקרים, שיכירו את סיפור חייו של חנן ויממשו את חזונו: קידום המחקר הביו־רפואי בישראל".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il