גם בגיל 95, שארל אזנבור המשיך להופיע בכל רחבי העולם, לכתוב ולהלחין. אזנבור, השאנסונייר בן דורם של ז'אק ברל, אדית פיאף ואיב מונטאן, שהלך לעולמו ביממה האחרונה, מכר למעלה מ־100 מיליון עותקים מאלבומיו, וגם הופיע בכ־60 סרטים. אבל אחד הפרטים הביוגרפיים שהיה גאה בהם במיוחד, לא נכתב תחת אור הזרקורים או מול המצלמות, אלא בחשכת מלחמת העולם השנייה: אז, סיפר בריאיון למקור ראשון, ישן על הרצפה כדי לפנות את מיטתו לפליטים יהודים שהסתירו הוריו בדירתם הפריזאית. "אני מקורב ליהודים לא כי אני צרפתי או כי אני זמר, אלא כי אני ארמני", הסביר לי אזנבור, ימים אחדים לפני שהגיע לישראל כדי לערוך הופעה נוספת בפני הקהל המקומי, ולהשתתף בטקס מיוחד המוקדש לזכר הוריו.
ישבנו במסעדה מפוארת וריקה מאדם, שמשקיפה אל מגדל אייפל. עשר דקות לפני המועד שנקבע לריאיון, אזנבור קטן הקומה כבר הגיח בצעד נמרץ כשלצדו שני מלווים, והפתיע אותי כשאמר בעברית "ברוכים הבאים". הוא שרמנטי ואלגנטי, לבוש מעיל רוח כסוף, סוודר בצבע טורקיז וצעיף חום בהיר. עיניו מסתתרות מאחורי משקפי שמש ענקיים, ועל פניו חיוך דק. השיחה זרמה באנגלית, כשלעיתים רחוקות המפיק שלו נחלץ לעזרתו ותרגם מילה או ביטוי מצרפתית.
את הקרבה שלו ליהודים חשוב היה לו להדגיש שוב ושוב במהלך שיחתנו. בין השאר הוא ציין כי בשבעה סרטים גילם דמות של יהודי, ורק פעמיים שיחק תפקיד של ארמני. במיוחד אהובה עליו דמותו של זיגיזמונד מרקוס, מוכר הצעצועים היהודי בסרט "תוף הפח". אחת הסצנות שם כללה אמירת קדיש, נזכר אזנבור, וציטט בגאווה את "שמע ישראל". ואז פתאום הוא עבר ליידיש.
מאיפה היידיש שלך?
"מאבא שלי".
האב, מישה אזנבוריאן, יליד 1895, רכש את השפה כילד בגרוזיה. ברחובות ילדותו דיברו רוסית, ארמנית, גרוזינית וגם את לשונם של יהודי מזרח אירופה. בצעירותו הצטרף אזנבוריאן ללהקת שחקנים וזמרים ששרו בארמנית, ויצא איתם לסיבוב הופעות. כך הגיע לאיסטנבול, דווקא בתקופה שבה האימפריה העות'מאנית ביצעה רצח עם באוכלוסייה הארמנית שבשטחה.
באיסטנבול פגש אזנבוריאן צעירה ארמנית בשם קנאר, שגדלה באיזמיט ונשלחה לבירת האימפריה כדי ללמוד שם בפנימייה, בהשגחת סבתה. בני הזוג דיברו ביניהם ברחוב ברוסית, כדי שהמקומיים לא יחשדו כי הם ארמנים. לבסוף החליטו השניים להימלט משם: מישה זייף את תאריך הלידה של קנאר הקטינה, התחתן איתה, ויחד עם הסבתא הם נסעו לבולגריה. אחר כך המשיכו לסלוניקי שביוון, ובתקופת שהותם שם נולדה בתם אאידה. תחנתם הבאה הייתה מרסיי שבצרפת ואז עברו לפריז. אביו של מישה כבר התגורר בעיר, וניהל מסעדה שאותה פקדו בעיקר מהגרים ארמנים ורוסים. כעבור זמן התברר כי קנאר וסבתה היו היחידות ממשפחתן ששרדו את טבח הארמנים, וכי גם רבים מקרוביו של מישה נרצחו. על פי ההערכה הרווחת, בין מיליון ל־1.5 מיליון בני אדם, כמחצית מהאוכלוסייה הארמנית בטורקיה, נספו בטבח שהחל בימי מלחמת העולם הראשונה ונמשך עד 1923.
שארל, הצרפתי הראשון במשפחתו, נולד ב־1924. "הקרבה שלי ליהודים התחילה כבר בילדותי", הוא סיפר. "הם היו מהגרים כמו הוריי, ועברו אותו נתיב בריחה כמונו. היהודים והארמנים בצרפת עבדו יחד, למשל בשוק הפשפשים הגדול בעיירה סנט־אואן, שגובלת בפריז מצפון. זמן קצר לפני הכיבוש הגרמני, כשהיהודים ברחו משם, הם השאירו את הדוכנים שלהם לשכנים הארמנים, כי ידעו שאפשר לסמוך עליהם שיחזירו את הרכוש מיד לאחר המלחמה".
לימים הוציאה אאידה ספר בשם "אח קטן", המתאר את קורות המשפחה. היא מספרת בו כי כבר בשנת 1940 מצא מקלט בדירתם יהודי רומני שנמלט מגרמניה, שם נידון למוות לאחר שהואשם במעשי חבלה. "אמרנו לו שביתנו הוא ביתו, התייחסנו אליו בלבביות כאל חבר טוב שצריך להאריך את שהייתו. בשביל הוריי זו הייתה התנהגות טבעית", כותבת אאידה.
גם אחיה זכר את היהודים שהסתירו הוריו בזמן המלחמה. "היה אחד בשם סימון, שהיה נשוי לארמנית בשם כרמן. יהודי אחר היה מאזרבייג'ן, והיו עוד כמה. אגב, בקומה הראשונה בבניין שלנו התגוררו זוג יהודים הומוסקסואלים שהסוו את זהותם. אחותי גילתה שהם יהודים, ולכן הייתה מנגנת מדי פעם על הפסנתר שלה את צלילי 'התקווה'. לאחר שנים רבות הם פגשו אותה ואמרו לה בהתרגשות: 'ידענו שאת מנגנת בשבילנו'".
מדים בביוב
באפריל 1940 התנדב האב מישה לצבא הצרפתי, הן מתוך רגשות פטריוטיים והן כדי לזרז את תהליך ההתאזרחות שלו. הוא נשלח לשרת בהרי הפירנאים כטבח, אבל לאחר זמן קצר ערק, חזר לפריז, והחל להופיע כזמר במסעדה הארמנית "רפי". לאחר כניעתה של צרפת לגרמנים החלו להגיע למסעדה הזו חיילי וורמאכט וסוכני גסטפו. "אבי היה מאזין לשיחות של הגרמנים, ואת הפרטים שדלה מהם הוא מסר לחבר בשם מיסק מנושיאן", סיפר אזנבור. "אותו חבר היה מנהיג של קבוצה מחתרתית, שכללה בעיקר מהגרים חסרי אזרחות, יותר יהודים מאשר ארמנים. בעזרת המידע שסיפק אבי הצליחה 'קבוצת מנושיאן' לבצע פעולות חיסול נגד קצינים גרמנים ולחבל ברכבות של הוורמאכט. אמא שלי הייתה מבריחה עבורם נשק בעגלת ילדים, וגם החביאה את אשתו של מנושיאן אצלנו בבית".
בתחילה ראו הנאצים את הארמנים כבני הגזע הארי, אך היחס החיובי שהעניקו להם הלך והשתנה עם הזמן לרעה. לבית משפחת אזנבוריאן החלו להגיע ארמנים צעירים שגויסו בכפייה לצבא הגרמני כדי ללחום נגד הסובייטים. "התפקיד שלי היה להיפטר מהמדים שלהם", נזכר אזנבור. "הייתי משליך אותם לביוב, בכל פעם לתעלה אחרת". העריקים יצאו מהבית כשהם לבושים כמו פועלים פריזאים ובידיהם תעודות מזויפות. למזלה של משפחת המהגרים, השוטר האחראי על הבניין העלים עין. "אני בטוח שהוא שם לב לכמה דברים שקרו אצלנו בדירה, אבל לא דיווח על זה לרשויות".
השוטרים הצרפתים והגרמנים נהגו לבוא לחפש יהודים לפנות בוקר, בשעות העוצר. "הם היו מתוחכמים, אבל אנחנו היינו חכמים יותר", צחק אזנבור. מישה אזנבוריאן היה מודע לכך שהוא מסכן את חייו ואת חיי משפחתו, אך גם בזמנים הקשים ביותר, כאשר המשפחה רעבה ללחם, הוא המשיך להסתיר יהודים, אנשי מחתרת ועריקים. בדירה בת שלושת החדרים, ללא חדר אמבטיה, חיו לעיתים 11 בני אדם. אזנבור סיפר כי אביו תמיד שמר על ההומור, "וכשלא היה לנו אוכל, הוא היה מזמין חברים לארוחת ערב ומבקש מכל אחד מהם להביא קצת לחם". לבסוף, כשנודע לאב כי הפך בעצמו למבוקש, הוא נמלט לעיר ליון ושלח את אשתו וילדיו לחבל נורמנדי.
כתבת חמישה ספרים על חייך, אבל את סיפורם של הימים ההם הזכרת רק במשפט או שניים. מדוע?
"אני לא אוהב אנשים רברבנים ורודפי פרסום. כזמר אני לא צנוע, אבל בחיים כן. לכן נדהמתי כשיאיר אורון פנה אליי בקשר לסיפור הזה. לא חשבתי שדווקא בישראל מישהו יודע על כך".
פרופ' יאיר אורון, החוקר מזה שנים את רצח העם הארמני, חשף לפני כשנתיים בספרו "מצילים ולוחמים" את מעשי הגבורה של משפחת אזנבוריאן במלחמת העולם השנייה. "הסולידריות שלהם עם היהודים קשורה לכך שהם עצמם איבדו את רוב קרוביהם ברצח העם הארמני", הוא אמר.
אורון, המתגורר ביישוב היהודי־ערבי נווה־שלום, יזם שם הקמת גן זיכרון המנציח את מי שהצילו אנשים מרצח עם. לגן הזה, בלב חורשת עצי זית שצופה על עמק איילון ומנזר לטרון, הגיע אזנבור באוקטובר אשתקד, לטקס המוקדש לגבורתם של הוריו. "לכבוד משפחת אזנבור שהצילה יהודים וארמנים" – כך נכתב בעברית, בערבית ובצרפתית על לוח הזיכרון שהוכן עבורם. אזנבור אמר כי הוא גאה מאוד בהנצחה הזו. "חשוב להראות שלא כל העולם היה אז אנטישמי. גם בזמנים הכי קשים, היו אנשים שלא הפנו עורף ליהודים".
ואף מילה על טורקיה
אזנבור, שקיבל אזרחות ארמנית, כיהן כשגריר של ארמניה בשווייץ ומייצג אותה גם באונסק"ו. "כשצריך לפעול למען ארמניה, אני יודע לפתוח דלתות בקלות. פעלתי בקרב שגרירים זרים כדי שיצביעו למעננו", הוא אמר, והתכוון להכרה של הפרלמנט האירופי ברצח העם הארמני. ב־2016 זכה האירוע הנורא להכרה גם מצד כעשרים מדינות, בהן צרפת וגרמניה. ההצהרה הגרמנית חשובה לארמנים במיוחד, מכיוון שגרמניה הקיסרית הייתה בעלת ברית של האימפריה העות'מאנית, ונציגיה ידעו על מעשי הטבח. הפרלמנט האירופי דרש גם מטורקיה להכיר בג'נוסייד שביצעה, אך כמובן לא נענה. גם ישראל אינה מכירה רשמית ברצח העם הארמני, בעיקר כדי לא לדרדר את יחסיה עם טורקיה. הנשיא ראובן ריבלין אמנם ערך במשכנו בשנת 2015 אירוע לציון יום השנה המאה לטבח בארמנים, אך נמנע משימוש במונח "רצח עם".
כששאלתי את אזנבור עד כמה חשובה לו ההכרה הבינלאומית ברצח העם הארמני, הוא השיב: "ממש לא אכפת לי אם הם יכירו במה שנעשה כג'נוסייד. מה שחשוב זה שיכירו בכך שארמנים נרצחו. אבל, איך ייתכן להגדיר בצורה אחרת 1.3 מיליון בני אדם שנהרגו? אם זה לא ג'נוסייד, תן לי מונח טוב יותר! אני אינני מכיר מונח כזה. הכורדים דווקא מוכנים להודות בחלקם בטבח, אבל טורקיה מונעת זאת. ובכל זאת, על הטורקים לא אמרתי מעולם מילה רעה. אם אגיד שהם ביצעו ג'נוסייד, הם עלולים לשלוח אליי מישהו כדי ש…" – והוא העביר בידו תנועת סכין על צווארו.
אתה מצפה מישראל להכיר בג'נוסייד הארמני?
"אני לא מבין מדוע ישראל מתעלמת מהעובדות. זה אך נורמלי שמדינת היהודים תכיר במה שקרה, בלי להפחית מהייחודיות של השואה. הייתי מקורב לשמעון פרס, אך לא שאלתי אותו על כך מעולם. גם את נתניהו לא שאלתי, בפגישה הקצרה שהייתה לנו. אולי הכרה של ישראל תעזור גם ל'דיקקופפים' להכיר בכך", משתמש אזנבור במילה היידית שפירושה "עקשנים", וברור שהוא מפנה אותה לטורקים.
ביקרת פעם ב"יד ושם"?
"בוודאי, וכשהייתי שם חשבתי שאולי יום אחד גם לנו יהיה מוזיאון כזה. לעיתים קרובות אמרתי לארמנים שייקחו דוגמה מהיהודים. בכל מדינה שלא תהיה, אם תעצור יהודי ברחוב ותשאל אותו על ישראל, הוא יידע לומר משהו. לעומת זאת, לא כל הארמנים יודעים על העבר שלהם, אם כי המצב משתפר. אנשים צריכים להכיר את השורשים שלהם, והורים צריכים ללמד את ילדיהם את הדת ואת השפה. הדת שומרת שהילדים לא יסטו מהדרך, והשפה פותחת בפניהם עולם". אזנבור פונה לנהג שלו, סמי, בחור צעיר ממוצא אלג'ירי, ומאוכזב להיווכח כי הוא אינו דובר ערבית ואינו מבקר במסגד.
בן הזקונים של אזנבור, ניקולה, למד ארמנית. אביו אמר שמישה וקנאר אזנבוריאן היו גאים מאוד אילו ידעו שהנכד נשאר נאמן לשורשים שלהם. זה לא סותר מבחינת השאנסונייר הוותיק את הזיקה העמוקה שלו לשפה שאינה שפת אמו: "אני צרפתי, והצרפתית שלי משובחת. אני מכיר מילים שאנשים כבר שכחו מזמן, ואני לא סובל כשמכניסים מילים באנגלית לשיר צרפתי. זה פשוט נורא. אנחנו צריכים לשמור על המורשת של בלזק".
הוא היה אדם חילוני, אבל הדת הייתה חשובה לו. בביתו החזיק תרגומים של התנ"ך, הברית החדשה והקוראן. "אלוהים בטח אינו דורש מאף אחד ממאמיניו שירצח בשמו את החבר או השכן שלו, רק כי הוא מתפלל לאל אחר. אלוהים איננו רצחני. להרוג בשם האל זה חטא. התחלתי לכתוב שיר בשם 'המסגד והכנסייה', שבו אני מזכיר את כל הטקסים הדתיים המשותפים. אבל כל החברים שלי, גם היהודים, אמרו לי לא לפרסם אותו כדי לא להסתבך".
אחת מבנותיו נישאה ליהודי, ואזנבור היה זה שארגן לבנה ג'ייקוב בר־מצווה בירושלים, באיחור של כמה שנים. "הבעל של בתי נפטר כשג'ייקוב היה לקראת גיל 13, ובגלל האבל לא נערך הטקס בזמנו. לכן לקחתי אותו איתי לישראל לפני שלוש שנים, כשהיה כבר בן 32, וערכתי לו מעין טקס בר־מצווה בבית הכנסת שסמוך לכותל המערבי. ארגן את זה עבורי יהודי שהוא נכד של רב מפורסם. היה אירוע מאוד מרגש, ומאז ג'ייקוב שומר מצוות".
הכנות ליומולדת 100
אזנבור סיפר כי ביקר בכנסייה רק כשנישא וכשהטביל את ילדיו – את שתי הבנות בפריז, ואת שני הבנים בארמניה. "כשהתחתנתי ב־1967 עם אולה, שהיא שוודית פרוטסטנטית, התעקשתי שהטקס יתקיים בכנסייה ארמנית. שכנעתי אותה בטיעון שלה כבר יש מדינה ולנו לא (ארמניה הסובייטית הוכרזה כמדינה עצמאית רק ב־1991 – י"א)". הוא שמח לשמוע שטקס ההנצחה להוריו בנווה־שלום יתקיים סמוך ל"בית דומייה", מבנה עגול שאליו יכולים בני כל הדתות להיכנס למטרת התבוננות, תפילה שקטה או מדיטציה. "אשמח לשתוק שם", הוא אמר והוסיף: "הביקור הבא שלי בכנסייה יהיה כשאמות".
מה אתה שר עם זרם המים במקלחת?
"אינני מתקלח, אני עושה אמבטיה. אני שר רק כשאני כותב שיר".
למעלה מ־800 שירים כתב אזנבור, וכששאלתי איזה מהם הוא האהוב עליו ביותר, יש לו תשובה חד־משמעית: "Sa Jeunesse, 'הנעורים שלה'. אני שר אותו בצרפתית, אנגלית, גרמנית ואיטלקית".
מי שהופיעו בטקס בנווה־שלום היו הזמרת הישראלית אחינועם ניני והזמר הארמני אשוט גספריאן, ששר שני שירים של אזנבור בצרפתית ועברית. אחד מהם, "הִכרתי", מספר על השואה מנקודת מבטו של אסיר במחנה ריכוז. אזנבור עבר מולי על הטקסט והקריא את השורה החשובה ביותר מבחינתו: "מה שעולל אדם לחברו".
השיר הזה, הוא סיפר, נולד מהשיר "הם נפלו", שאותו כתב ב־1975 לזכר קורבנות הג'נוסייד הארמני. חבר יהודי שקרא את השיר היה משוכנע שהוא מדבר על נרצחי השואה, ורק בשורה הלפני־אחרונה גילה למי מתייחסות המילים. אזנבור הבטיח לו לכתוב שיר גם על קורבנות השואה, אבל רק ב־2011 הצליח לקיים את ההבטחה. "בטקסט של 'הכרתי' אני מתייחס לחבר יהודי ניצול שואה, שהכיר את אשתו במחנה ריכוז. זה סיפור אמיתי ומדהים. אני חבר של כל הסובלים", מוסיף אזנבור, מי שכבר בשנות השבעים שר על קשיי הקהילה הלהט"בית. "איש לא יכול לאלץ אותי לעשות מה שאינני רוצה, או למנוע ממני לבצע שיר מסוים. אני אדם חופשי, ועד יומי האחרון אהיה אדם חופשי".
חשבת כבר על טקס אשכבה?
"לא, כי אני שונא למות", הוא צחק. "לעומת זאת, אני כן מתכנן את הקונצרט ליום הולדתי המאה, כי אני מאוד אופטימי. אני עובד על זה בכל יום. הבוקר כתבתי שתי שורות ואתמול פסקה שלמה. אני שם את הפתקים בצד, ואחזור אליהם כשאחפש רעיונות לשירים חדשים".
