מרכז החלל ע"ש ג'ון פ' קנדי, סמוך לקייפ־קנוורל שבפלורידה. ד"ר ערן שנקר המתין בדריכות יחד עם עמיתיו לעבודה בנאס"א ועם בני המשפחות של אנשי המעבורת "קולומביה". כחבר בצוות הרפואי שליווה לאורך ארבע שנות הכנה מפרכות את האסטרונאוטים, ובהם גם אל"מ אילן רמון, שנקר היה נרגש לקראת הנחיתה. "באותו יום, 1 בפברואר 2003, שרר מזג אוויר נפלא", הוא משחזר. "אחד מהרופאים שעמדו לידי, ממש נביא בעירו, הרים את ראשו לשמיים ואמר: 'איזה יום שמש מקסים, איזה יום יפה למות בו'. באותו שלב האמירה הזו עוד עברה לידי. הסתכלתי בשעון הדיגיטלי שמונה את הזמן לאחור, וראיתי שהוא מגיע לאפס. עדיין לא שמענו את הבום העל־קולי שנוצר כשמעבורת מתקרבת לנחיתה. חשוב להבין שבמקרים כאלה לא קיימת אפשרות דחייה: מעבורת שחדרה את האטמוספירה היא כמו דאון, ואין לה אפשרות לשוב על עקבותיה. אחרי כמה דקות חדר הבקרה ביוסטון דיווח שהאותות מהקולומביה נעלמו מכלל חיישני המעקב. אז כבר היה ברור שמשהו נורא קרה, והם לא יגיעו לפה".
באותם רגעים קשים של חוסר ודאות, עוד בטרם נודע סופית מה עלה בגורל הקולומביה, פנה אליו ערד ניר, עורך חדשות החוץ של ערוץ 2. ניר, שעמד גם הוא במקום והמתין לנחיתה, קיווה שהישראלי היחיד באזור יוכל לספק לו פרטים על האיחור התמוה. זאת בעוד אביו של רמון, אליעזר וולפרמן, יושב באולפן בארץ ושומע את הדברים בשידור חי. "ערד ניר שאל אותי שאלות נוקבות מאוד. באותו שלב כבר ידעתי שהאסטרונאוטים לא בחלל ולא באוויר, אבל סירבתי להאמין שהם לא קיימים. הייתי חייב לשמור גם לעצמי את התקווה האישית שאולי הם בסדר, ומצד שני לא לייצר אשליה. עניתי על השאלות תוך הקפדה לא למסור מידע בלתי רשמי, בעיקר מול המשפחות. צחוק הגורל הוא שמלכתחילה הייתי אמור להיות האחראי על הוצאת מסרים לתקשורת לגבי נחיתת הקולומביה, אבל מכיוון שאשתי הייתה ממש לפני לידה, ביקשתי לוותר על התפקיד הזה".
גם כשהצטברו הסימנים המעידים על הגרוע מכול, שנקר סירב להאמין שהקולומביה התרסקה. "היה לי ברור שהם נחתו באיזשהו אגם, ועוד מעט נצא עם כל התרגולת וכל המסוקים ונאסוף אותם. ראיתי את התמונות המוכיחות שהמעבורת לא הגיעה אל הקרקע כחלק אחד, ובכל זאת קיוויתי שאנשי נאס"א שיצאו לאתר ההתרסקות המשוער, יצלצלו ויגידו שהם מצאו את האסטרונאוטים. כשהתברר שהם לא שרדו, חשתי כאב גדול מאוד. הם כולם היו חברים שלי. הייתה בי תחושת אובדן עצומה על אדם כמו אילן, שלא היה מתאים ממנו למשימה כזו בחלל. הוא הבין שהוא כמעט ניל ארמסטרונג של ישראל, ואני חושב שהוא צדק. לקח לי שנה לצאת מהמשבר הזה", אומר שנקר והכאב עוד ניבט מעיניו.
חקירת ההתרסקות הראתה כי פגיעה בשכבת הבידוד בכנף השמאלית גרמה להתפרקותה של המעבורת עם כניסתה לאטמוספירה. עשור לאחר האסון פורסם כי עוד בזמן שהקולומביה שהתה בחלל, במרכז הבקרה ביוסטון כבר ידעו שיש בעיה, אך בחרו להסתיר את המידע הזה מהאסטרונאוטים. כששנקר נשאל על כך, הוא מעדיף שלא לפרט. "אני חושב שהמסר שצריך לקחת הוא לא להגיד 'יהיה בסדר'. בארה"ב קוראים לזה החור בגבינה: כשל אחד מוביל לשני, עד לקריסה כוללת שהיא למעשה ידועה מראש. כמו לפני התרסקות מעבורת הצ'לנג'ר, גם במקרה של הקולומביה המהנדסים התריעו על תקלות, החשש היה ידוע, אבל ההנהלה לא הקשיבה. כלומר, מדובר בכשל מערכתי־ניהולי, ולא בכשל של המעבורת – שהיא כלי תחבורתי שחשוף לתקלות שקרו ועוד יקרו".
עד היום שומר שנקר על קשר עם משפחת רמון ("משפחה מופלאה שאלוהים לא עשה איתה חסד. הסיפור של אילן ובנו אסף שהלך אחריו זה משהו כואב במיוחד שלא מובן לי"). הוא אף נוהג לארח בארץ את משפחותיהם של האסטרונאוטים האחרים שנספו בהתרסקות הקולומביה, כדי לציין יחד את יום השנה לאסון. לדעתו, כל צורת החשיבה סביב האירוע הייתה צריכה להיות שונה. "אסור היה לתת לקולומביה את ההוראה לחדור את האטמוספירה, כי היא לא באמת הייתה יכולה לנחות על כדור הארץ. במקום זה, היו צריכים להביא אותה לתחנת החלל הבינלאומית, ולשלוח לשם מעבורת אחרת כדי לחלץ את אנשי הצוות. בפועל, לקולומביה כלל לא היה מַחְבָּר שיכול להצמיד אותה לתחנת החלל הבינלאומית, לא היו לאסטרונאוטים מספיק חליפות חלל כדי לצאת מהמעבורת, לא הייתה מעבורת חלופית שתמריא כדי לחלץ אותם, ולא תוכננה משימה מסודרת שתחזיר אותם הביתה. אחרי האסון שונה הנוהל, אבל בינתיים אנשים שילמו בחייהם.
"במשך שנים רבות לא הייתה לי דוגמה ניצחת לכך שיכולת הנדסית, אנושית וביצועית מסוגלת להציל חיי אדם גם אם לא תוכנן מבצע חילוץ מבעוד מועד. אבל לפני חודשים אחדים התרחש אירוע שהסעיר את העולם: קבוצת ילדים נתקעה במערה בתאילנד, שהכניסה אליה הוצפה בגלל שיטפונות. גם כשנשלחו למקום צוללנים, הם לא היו יכולים לחלץ את הילדים. הרשויות לקחו את הזמן כדי לבנות את תוכנית החילוץ הכי נכונה והכי בטוחה, ולבדוק את כל האפשרויות, זאת בעוד הילדים ממתינים במערה במשך יותר משבועיים. העובדה שהם חולצו לבסוף מראה שבחשיבה מקצועית ובתכנון נכון, סביר להניח שגם לתקלה של הקולומביה היה פתרון, והאסטרונאוטים האלה יכלו להיות איתנו היום".
כשתמריא, תבין
שנקר (55), יליד רחביה שבירושלים, הוא נצר למשפחה של רופאים. סבו, ד"ר יצחק שנקר, טיפל בחשאי בפצועי המחתרות, ועל כך קיבל לימים את "עיטור לוחמי המדינה". הוא גם היה מראשוני הכירורגים של חיל הרפואה. אביו של ערן, פרופ' יוסף שנקר, הוא מבכירי הגינקולוגים בישראל, ובמשך שנים ניהל את המחלקה הגינקולוגית במרכז הרפואי הדסה עין־כרם. האח, ד"ר ינון שנקר, עוסק במחקר הקשור למחלת האיידס. כיום ערן שנקר מתגורר בתל־אביב, נשוי לרופאה – ד"ר דפנה שנקר, רופאת שיניים ואורתודונטית מומחית – ואב לשני ילדים: רועי (17) ונוגה (15). הבת, שכאמור נולדה בעת שאילן רמון שהה בחלל, נקראת על שם כוכב נוגה, שהמופע שלו בשמיים באותם ימים היה אופטימלי.
בילדותו התגורר שנקר במשך כמה שנים בפילדלפיה, לשם נסעה המשפחה לרגל לימודי הפוסט־דוקטורט של האב. "לא אשכח כיצד באחד מימי דצמבר 1972, קראו לפתע לכל תלמידי בית הספר להיכנס לאולם הספורט. גררו לשם טלוויזיה צבעונית על גלגלים, וצפינו בשידור חי מהאוקיינוס. זמן רב לא קרה דבר, ופתאום חפץ כלשהו נפל מהשמיים, נחבט במים, ושלושה גברים יצאו מתוכו. היה זה הצוות של 'אפולו 17', האסטרונאוטים האחרונים שהגיעו לירח. בדיעבד אני יכול לומר שהאירוע הזה השפיע על חיי, כי מאז התחלתי להתעניין יותר ויותר בחלל ובטיס. בגיל 17 כבר היה לי רישיון טיסה, עוד לפני שהחזקתי רישיון נהיגה. לצערי, הפרופיל הרפואי שלי לא אפשר לי להתגייס לקורס טיס בצה"ל, ושירתי ככתב צבאי ב'במחנה'".
לאחר שסיים לימודי רפואה באוניברסיטת בן־גוריון בבאר־שבע החל לעבוד כרופא מיילד, אך המשיכה העזה לשחקים הביאה אותו להתמחות ברפואת תעופה וחלל בדייטון שבאוהיו. ב־1996 מונה לראש המכון הישראלי לרפואת חלל ותעופה, והחל לשמש כחוקר הראשי בניסויים הרפואיים והביולוגיים שישראל מבצעת על גבי מעבורות החלל של נאס"א – תפקיד שהוא ממלא עד היום. במקביל הוכשר על ידי סוכנות החלל האמריקנית כ"רופא חלל", שתפקידו לטפל בבעיות הבריאות של האסטרונאוטים, להכין אותם להמראה ולנטר את מצבם הפיזי בזמן אמת בעת שהותם במעבורת. ממרכז נאס"א ביוסטון, טקסס, הוא ליווה לאורך השנים לא מעט צוותים ששוגרו אל מחוץ לכדור הארץ.
"אנחנו הרופאים היינו מסבירים להם כמה היציאה לחלל היא מסוכנת – והם תמיד משכו בכתפיים ולא ירדו לסוף דעתנו", מספר שנקר. "בדרך כלל, אחרי סיומה של משימת חלל, הוזמנתי למסיבות הברביקיו שהאסטרונאוטים ערכו בחצר הפרטית של אחד מהם, לצד הבריכה. שלוש פעמים קרה לי שבעודי עומד שם עם הצלחת, ניגשו אליי מפקדי המשימות ואמרו לי: 'ערן, אתה יודע? זה היה כל כך מסוכן. עד שלא היינו שם, לא הבנו'".
אילן רמון, מספר שנקר, דווקא היה מודאג לקראת צאתו לחלל במסגרת משימה STS 107. "העברנו שעות רבות יחד. אני זוכר במיוחד את המפגש האחרון שלנו לפני ההמראה. לאילן היו כמה שאלות בנושא שהטריד אותו מאוד, ודיברנו על ההשלכות שיכולות להיות לו".
הוא פחד?
"מי שלא חושש לקראת משימה כזו לא יכול להיות אסטרונאוט, וגם לא ייבחר לתפקיד. בוועדות הקבלה של נאס"א ובבדיקות הפסיכיאטריות והרפואיות, בוחנים בקפידה את התשובות של המועמדים לשאלות העוסקות במקרי קצה. אם מישהו אומר 'אני לא מפחד' – זו הסכנה הגדולה ביותר. להערכתי כל האסטרונאוטים הראשונים של נאס"א, כולל ניל ארמסטרונג ובאז אולדרין, כלל לא היו מתקבלים היום לתפקיד. הם היו מה שנהגו לכנות Type A Personality, אישיות שצריכה את הגירוי של הסיכון כדי ליהנות. כמו טייסי ניסוי שכאשר הם יוצאים מהמעטפת הבטוחה, והמטוס שלהם מצפצף, חורק ורועד – האנדורפינים משתחררים להם במוח וגורמים להם לתענוג. התחושה הזו ממכרת, ולכן הם ישאפו לצאת לעוד ועוד טיסות ניסוי. לאילן לעומת זאת הייתה היכולת הנדירה להבין את גודל הסכנה, ולתפקד באחריות. הוא הוכיח זאת עוד בהפצצת הכור בעיראק, אז נשלח להטיס את אחד המטוסים האחרונים במבנה – כלומר להגיע ליעד בעת שהאויב כבר יודע שאנחנו תוקפים, ואפקט ההפתעה אינו קיים".
מתי לדעתך יהיה לנו אסטרונאוט ישראלי נוסף?
"ישנה הצהרה של שר המדע אופיר אקוניס על הסכמה של נאס"א לבחון את העניין. לפי מה שפורסם, הפעם זה לא בהכרח יהיה טייס מחיל האוויר, אלא גם מדען או מדענית בהחלט באים בחשבון. אני חושב שהאמירה הזו, שגם מי שהחלה ללמוד מדעים בתיכון והתמידה בכך יכולה להיות אסטרונאוטית – היא מעודדת ומשמחת מאוד".
"מי שלא חושש לקראת משימה כזו לא יכול להיות אסטרונאוט. בוועדות הקבלה של נאס"א ובבדיקות הפסיכיאטריות והרפואיות, בוחנים בקפידה את התשובות של המועמדים לשאלות העוסקות במקרי קצה. אם מישהו אומר 'אני לא מפחד' – זו הסכנה הגדולה ביותר. להערכתי כל האסטרונאוטים הראשונים של נאס"א, כולל ניל ארמסטרונג ובאז אולדרין, כלל לא היו מתקבלים היום לתפקיד"
ישראלים ופלסטינים מול חוצנים
משימתה האחרונה של המעבורת קולומביה כללה 80 ניסויים מדעיים ותעשייתיים, חלקם עבור חוקרים ישראלים. בימי שהותו בחלל הספיק צוות המעבורת לבצע את מטלותיו המחקריות ולדווח על הממצאים. אחד הניסויים, פרויקט של המכון הישראלי לרפואת חלל, נועד לפתח עבור אסטרונאוטים מזון המסייע במניעת בעיות רפואיות שעלולות להיווצר בעת השהות בחלל, כמו זיהומים במערכת העיכול ואיבוד מינרלים. במסגרת המחקר, שנערך בשיתוף חברת "מטרנה" הישראלית, צרך צוות המעבורת אבקת חלב המכילה חיידקים פרוביוטיים וידידותיים. שנקר מציין כי הניסוי תאם היטב את בקשתו של רמון לקבל במהלך המשימה רק מזון כשר.
"לכאורה מדובר במשימה פשוטה", מספר שנקר, "אך המיקרוביולוג של נאס"א בוושינגטון שאל אותי יום אחד: איך אתה יודע שהחיידקים יהיו ידידותיים גם בחלל? רצו שאחתום ואתחייב שהחיידקים הללו לא יתקיפו חלילה את האסטרונאוטים. לי כמובן לא הייתה דרך לדעת מה יקרה, ולכן המיקרוביולוג ביקש שאדאג לפחות לשלוש טבעות הגנה: ערכת הניסוי תאוחסן בתוך שלושה מתקנים, שאחד מהם, עשוי פלטינה, מזכיר מבחינת העמידות שלו את הקופסה השחורה שבמטוסים.
"ביום האחרון של משימת הקולומביה צוות האסטרונאוטים דיווח לי שהניסוי הצליח, ושהם מאחסנים את החומרים. לאחר ההתרסקות, מישהו איתר את הקופסה על הקרקע סמוך לחווה במזרח טקסס, ויצר קשר עם נאס"א. הביאו לי את זה וביקשו שאפתח. הכול היה מותך ושחור, ולכן אמרתי להם: 'אין מה לפתוח. אם הפלטינה הותכה, החיידקים בטוח התאדו'. ובכל זאת, שכנעו אותי לפתוח למען המורשת של האסטרונאוטים, למען המדע".
כדי לחשוף את תוכנו של המתקן, הזמין שנקר צוות מדענים מהתעשייה האווירית. "כשפתחנו, שמתי מיד את שאריות הניסוי מתחת למיקרוסקופ. לתדהמתי גיליתי שהחיידקים שרדו את ההתרסקות ונשארו בחיים, הודות למעטפת איזותרמית – כזו שלא משנה מה יקרה לה, היא תשמור על טמפרטורה פנימית של 37 מעלות. התברר גם שהם נשארו 'ידידותיים' ולא עברו מוטציות, ומכאן שאפשר לשלוח חיידקים כאלה לחלל כדי לשמור על המערכת החיסונית של האסטרונאוטים.
"בזמנו רציתי לזרוק את צלחות הפטרי מהניסוי, אך אמרו לי – 'זה הדבר היחיד ששרד חי מהקולומביה. אתה חייב להמשיך לגדל את החיידקים האלה, ולהבין את התוצאות. צריך לפתח תוכנית חינוכית על שביל החלב, על אילן רמון וחבריו לצוות, ועל המשמעות של פרוביוטיקה'. ואכן, מאז יש תוכניות חינוכיות רבות ששומרות על מורשת הקולומביה. אני זוכר שישבתי עם בני המשפחות ביום השנה הראשון להתרסקות, ואמרתי להם: 'אני לא יכול לנחם אתכם על אובדן יקיריכם, אבל לפחות תוכלו להתגאות במורשת של הניסוי, כי החיידקים שרדו'. הם נדהמו מהדברים, הצטמררו ממש".
"לתדהמתי גיליתי שהחיידקים שרדו את ההתרסקות ונשארו בחיים, התברר גם שהם נשארו 'ידידותיים' ולא עברו מוטציות. בזמנו רציתי לזרוק את צלחות הפטרי מהניסוי, אך אמרו לי – 'זה הדבר היחיד ששרד חי מהקולומביה. אתה חייב להמשיך לגדל את החיידקים האלה, ולהבין את התוצאות'"
והיו עוד חיידקים שחזרו ממסעה של הקולומביה, חלק מניסוי שבוצע לא רק למען המדע. היה זה מיזם משותף של מרכז פרס לשלום ו"אגודת הפלנטריום" האמריקנית, שמטרתו הייתה לקרב בין ישראלים לפלסטינים דווקא במציאות המדממת של האינתיפאדה השנייה. את התקציב לפרויקט סיפק הבימאי היהודי־אמריקני סטיבן ספילברג.
"התבקשנו לבחור רופא ישראלי ורופא פלסטיני שיערכו יחד מחקר על מקור החיים", מספר שנקר. "בעגה מקצועית זה נקרא 'ניסוי פאנספרמיה' – 'פאן' פירושו ריבוי ו'ספרמיה' זה זרע. הרעיון היה לבדוק האם החיים הקיימים על פני כדור הארץ אכן התפתחו פה, או שהמטען הגנטי הראשוני, האבולוציוני, יכול היה להגיע ממקום אחר – מה שמחזק את התיאוריה שאנחנו לא לבד ביקום. בניסוי הזה הייתה אמירה שהפלסטינים והישראלים שחוקרים יחדיו את מקור החיים, משתייכים כאנשי כדור הארץ לאותה קבוצה גנטית, לעומת יצורים אחרים שאולי חיים ביקום והמקור שלהם הוא אחר".
צוות המחקר בנה מעין סגסוגת דמוית מטאור ובה מטען גנטי של חיידק, במטרה לערוך סדרת ניסויים שתבחן האם חומר כזה יכול לעבור מכוכב לכוכב. הניסוי הראשון, שאכן בוצע בקולומביה, בדק האם המטען הגנטי הזה ישרוד את הטיסה בתנאים אופטימליים בתוך המעבורת. הניסוי השני היה אמור לבדוק את יכולת ההישרדות מחוץ למעבורת, בעת שהיא משייטת בחלל. בניסוי השלישי והאחרון אמורה הייתה הסגסוגת להיות מוצמדת על חלקה החיצוני של מעבורת חלל, כך שבעת החזרה לכדור הארץ ייחשף המטען הגנטי שבה לטמפרטורות גבוהות במיוחד. בפועל, מסביר שנקר, התפוצצות הקולומביה גרמה למחקר לדלג כביכול היישר לשלב השלישי, מכיוון שהסגסוגת התמודדה עם התנאים הנוצרים בעת חדירה לאטמוספירה. "כשפתחנו את הפלטפורמה, ראינו שהמטען הגנטי לא הושמד. הממצאים הראו שחומר כזה בתוך מטאור יכול להיחשף לטמפרטורה גבוהה ועדיין לשרוד". עם זאת הוא מדגיש כי אין לראות בממצאי המחקר עדות להימצאות חיים כלשהם מחוץ לכדור הארץ.
ולדעתך האישית, האם חייזרים קיימים?
"היקום לא נברא רק כדי שאנחנו נחיה על כדור הארץ. יש המון כוכבים שדומים מאוד לכוכב שלנו, וכמו שהחיים התפתחו פה – יכול להיות שהתפתחו במקום אחר. ייתכן שבתנאים הקיימים על כוכב אחר נוצרו סוגי חיים שונים. יש הוכחות לקיומם של מים על הירח וגם על מאדים. למרות שלא מצאו עדיין שום דבר חי מחוץ לפלנטה שלנו, אני מאמין שאנחנו לא היחידים".
הניסוי שעליו הופקד רמון עצמו חקר סופות אבק ואת השפעתן על האקלים. לניסוי הזה, אומר שנקר, היו גם משמעויות ביטחוניות. "לישראל היה חשוב לבדוק מצלמות אופטיות ויכולות חישה מרחוק מעל למזרח התיכון – אזור שיש בו סופות חול שמגבילות את הראות. מהבחינה הזו, אילן ביצע משימה לאומית מדעית שלה נדבכים נוספים, וגם האמריקנים נהנו מהטכנולוגיות הישראליות שהוא הפעיל בחלל".
ניסוי אחר ששנקר הוביל בשנותיו בנאס"א עסק בשאלה אם ניתן לבצע הפריית מבחנה בחלל, והאם בכלל יכולה להתקיים רבייה בתנאי חוסר כבידה. "שלחנו לחלל עוברי עכברים בשלב צעיר מאוד, של שני תאים בלבד. הניסוי היה אמור לכלול חמישים כאלה, אבל אחד כנראה ידע לאן הוא הולך ולכן הוא החזיק חזק בדופנות המזרק, וכך רק 49 יצאו למסע. הרעיון היה לראות מה קורה ככל שמתרבים התאים. בשלב של מאה תאים לערך, בעלי החיים מקבלים 'ציר': יש עמוד שדרה, ראש וצוואר. באמצעות הציר הזה נבנית סימטריה של שמאל וימין. מתברר שכוח הכבידה על כדור הארץ יוצר את המראה והמנח של העוברים, כאשר הוא מושך את הראש כלפי מטה בשלבי ההתפתחות הראשונים. מכיוון שהחלל משולל כוח כבידה, העוברים שהשתתפו בניסוי אמנם המשיכו להתפתח – אך כמו יצור בעל שני ממדים, שלא מקבל את הציר ולכן לא יהיה לו ראש ולא זנב.
"הבנו שכדי להתפתח דרוש כנראה כוח כבידה יחסי, אפילו קטן, ולכן בחלל לא כל כך קל להתרבות. גם אם עובר אנושי בחלל יצליח לפתח ציר, התינוק שייוולד לא יהיה 'בן אנוש'. הוא לא יהיה human species, אלא human spaceis, אדם יליד חלל. יהיה לו לב קטן מאוד ושרירים לא מפותחים, כמי שלא צריך לעמוד מול כוח כבידה. הוא לא יוכל לחזור לכדור הארץ, אלא יהיה מעין ילד בועה שצריך לחיות את כל חייו בחלל".
הם יורים גם ברופאים
כיום עוסק שנקר גם בהדרכת סטודנטים לעבודות דוקטורט ועבודות גמר בנושא חלל, שופט בתחרויות של סוכנות החלל הישראלית ומשמש מנטור בהקאתון בתחום. מלבד תפקידיו החורגים אל מחוץ לאטמוספירה, הוא עובד כרופא תעופתי שבודק את כשירותם של טייסים אזרחיים לבצע טיסות. בנוסף הוא עוסק ביזמות שמשלבת טכנולוגיות מתקדמות עם עולם הרפואה. כיום למשל מעורב שנקר בפיתוח של חברת נוירוליף – מתקן שמורכב על הראש ומעביר דופק חשמלי לעצבים, במטרה להפחית את עוצמתן של מיגרנות.
פיתוחים אחרים שעליהם שקד עבור אסטרונאוטים, מצאו לבסוף את דרכם לשימוש ארצי. כדוגמה לכך מספר שנקר כי בשנת 1996 יצא לסמסטר לימודים בווינה, בחסות האיגוד האוסטרי של רופאי תעופה וחלל, ובשיתוף אוניברסיטת וינה לטכנולוגיה (TU). הוא ו־120 מדענים נוספים קיבלו משימה – לתכנן מרפאה שתפעל על מאדים. תאריך היעד שסומן היה 2016, דהיינו עשרים שנה קדימה, והדרישה הבסיסית הייתה שהתחנה הרפואית תוכל לפעול במקום מבודד ומרוחק. למשתתפים היה ברור כי "מרפאת המאדים" עשויה להיות מוצבת גם באזור נידח על פני כדור הארץ, לאחר שסבל מרעידת אדמה או אסון אקולוגי כלשהו. לא בכדי נקרא הפרויקט DOCC, ראשי התיבות של Distant Operation Care Center.
על שנקר הוטל לתכנן אלונקה ויחידה רפואית שמאפשרת מתן טיפול קריטי גם ללא מגע יד אדם. עשור לאחר מכן, מלחמת לבנון השנייה – עם הבעיות הקשות שהתגלו בכל הקשור לטיפול בפצועים ופינוים בבטחה – החזירה אותו לאתגר המאדים. מכון פישר, ששנקר עמד אז בראש מרכז המחקר לרפואת תעופה וחלל, בו קיבל בעקבות המערכה בצפון דרישה מבצעית למצוא פתרונות לפינוי פצועים במלחמה אסימטרית.
"לא מדובר כאן על מלחמה של מדינה מול מדינה", מסביר שנקר. "ישראל ניצבה מול מחבלים שלא מכבדים הסכמים בינלאומיים, ולא מהססים לפגוע בפצועים ואפילו בכוחות הפינוי. במלחמת לבנון לא היה תו"ל (תורת לחימה – מ"פ) מסודר לפינוי פצועים בלוחמה אסימטרית. כתוצאה מכך, הפינוי האווירי שעליו הסתמכו לא עמד בכל היעדים, שלא באשמתו".
פינוי בעת קרב, מסביר שנקר, יכול לכלול חילוץ במסוק היישר לבית חולים, והוא יכול להיות גם הבאת הפצוע לקו אחורי, בטוח יחסית, שבו יקבל טיפול מייצב עד לפינויו לטיפול נרחב יותר. "במלחמת לבנון השנייה הקווים הלוגיסטיים של פינוי קרקעי לא עבדו כמו שצריך. הדוגמה הטובה ביותר היא קרב בינת־ג'בל, שהתחולל בנקודה קרובה מאוד לגבול ישראל. לא מעט חיילים נפצעו שם באורח קשה. ברפואת חירום מדברים על 'שעת הזהב' – הצורך לדאוג שפצוע קשה יקבל טיפול בתוך שעה לכל היותר. במקרה של בינת־ג'בל, חלק מהרוגי הקרב היו כאלה שהפינוי שלהם התעכב עד לשעה השלישית, והם פשוט לא החזיקו מעמד".
מכון פישר מצא כי מקרב פצועי צה"ל במלחמת לבנון השנייה שנפטרו בתוך זמן קצר, 84 אחוז מצאו את מותם סמוך מאו לפגיעה; 10 אחוזים נוספים מתו בשעה הראשונה; שלושה אחוזים לא שרדו את השעה השנייה; ושלושה אחוזים קיפחו את חייהם בשעת ההמתנה השלישית. מכך הסיקו במכון פישר כי פינוי מהיר היה יכול לשפר את מצבם של כשישה אחוזים מהנפגעים קשה.
את המחקר באשר לפתרונות אפשריים ערך שנקר יחד עם טל ענבר ולירן רנרט ממכון פישר, ובשיתוף ענף רפואה בצה"ל וחברת מדיקטאץ'. בסופו של דבר המליץ הצוות על שתי מערכות שיתאימו ללוחמה אסימטרית בשטח בנוי וצפוף, שבו קשה ומסוכן להנחית מסוק מאויש. הראשונה היא אלונקה חכמה, מעין זו שתכנן שנקר עשור קודם לכן עבור המרפאה במאדים; השנייה היא מרל"ט – מסוק רפואי ללא טייס. מדובר בשני פיתוחים הקשורים זה בזה: המרל"ט מתוכנן לשאת את הפצוע על האלונקה החכמה, שתופעל מרחוק על ידי רופא הנמצא בקו אחורי. באמצעות האלונקה יוכל הרופא להעניק לפצוע טיפולים מייצבי חיים, כמו ויסות מערכת הנשימה, מתן נוזלים ואפילו עירויי דם ותרופות.
"כלי הטיס הבלתי מאויש יגיע אל הפצוע וירחף בגובה נמוך", מסביר שנקר, שפועל גם היום במכון פישר כחוקר בכיר. "הרופא בשטח או החובש יעמיסו את הפצוע, עם האלונקה החכמה, על גבי המסוק, שיטוס עמו בסך הכול קילומטר או שניים לאחור – לא כדי לפנות אותו לבית החולים, אלא כדי להרחיק אותו ממקום הסכנה. כך כוחות ההצלה לא ייפגעו".
המשמעות היא שפצוע קשה נמצא בגפו בתוך מסוק, בין שמיים וארץ, וחשוף לפגיעת האויב. האם היית מוכן שיפנו אותך כך?
"האם אני מסכים לחזור בכלי כזה לאחר שנשברה לי הרגל, ובעוד חזבאללה מחכה לי מעבר לפינה? התשובה היא ודאי שלא. אבל אם אני מונשם ומורדם, ואם לא יפנו אותי לאחור אמות בתוך שעה – הייתי לוקח את הסיכוי הזה. הפינוי במרל"ט מתאים רק למקרים מיוחדים מאוד, של פצועים שכבר לא נשארה להם שעת זהב".
כשפורסמו בתקשורת ההמלצות של שנקר וצוותו, תגובות הגולשים היו מלגלגות, אפילו זועמות. "מי ילחץ באגרוף על נקודות לחיצה כדי שהפצוע לא ימות מחוסר דם, הרובוט?", נכתב שם. "מי ינתח תוך כדי טיסה ויפתח נתיב אוויר דרך הגרון? מתחבאים מאחורי מסכי פלזמה ומפקירים את הפצועים!". כשאני מצטטת את הדברים באוזני שנקר, הוא משיב: "אנחנו הצגנו בדיוק אותן שאלות, וגם מצאנו פתרונות. למרל"ט יעלה רק פצוע שרופא יקבע כי הוא יכול להישאר יציב לבדו. במקרה הצורך הוא יפונה לאחר שכבר פתחו לו את קנה הנשימה באמצעות טובוס (צינור פלסטי שמוחדר לגרון כדי ליצור מעבר אוויר חופשי – מ"פ) או חיברו אותו למערכת הנשמה, כך שכל נושא ניקוי הרוק כבר לא רלוונטי. פצוע כזה, שמונשם ומורדם, לא צריך בשלב הפינוי את שיחות הנפש של 'תחזיק מעמד' ו'אל תעצום עיניים'. הוא כלל לא ידע שהוא במסוק, כי הוא לא בהכרה. האלונקה תוכל לשמור עליו בחיים במשך טיסה של קילומטר, בלי לסכן מישהו נוסף".
הפיתוחים המוצעים לא רק זכו לרוח גבית מצד צה"ל, אלא גם זיכו את מכון פישר בפרס יוקרתי במסגרת ועידת הנשיא של שנת 2007, והוגדרו כראש החץ של הפיתוחים הטכנולוגיים־רפואיים בישראל. כיום שני הפרויקטים נמצאים בשלבים מתקדמים מאוד, ויוכלו לשמש את צה"ל כבר בשנים הקרובות, אם וכאשר יהיה צורך בכך. עם זאת שנקר מציין כי כניסתם של הרחפנים לשימוש צבאי גורמת לצוות לשקול את שילובם בפינוי האווירי הבלתי מאויש. "רחפן גדול יכול לשאת משקל של אדם ולטוס עמו קילומטר. יש לו אפילו יתרון – לעומת המסוק שמטרטר באוויר, הרחפן הוא שקט, ולכן הוא עשוי להיות בטוח יותר כשצריך לנוע בשטח אויב".
דגל ישראל על הירח
זה שבע שנים שנאס"א אינה משגרת אסטרונאוטים לחלל. המשימה המאוישת האחרונה שהוציאה הייתה טיסת המעבורת אנדוור בשנת 2011, שכללה בין השאר שני ניסויים לצורך מחקר רפואי ישראלי. שנקר היה זה שליווה את הפרויקט מהקרקע. לאחר מכן נפסקו הטיסות מהסוג הזה, מכיוון שממשל אובמה העדיף להיעזר בקוסמונאוטים רוסים. דונלד טראמפ לעומת זאת החליט לחדש את טיסותיהם של אסטרונאוטים אמריקנים, ואף לבנות עד שנת 2025 תחנת חלל מאוישת שממנה ניתן יהיה לצאת למשימות ארוכות טווח, ובכלל זה לירח. הנשיא הנוכחי גם החליט להפריד את כל נושא החלל מחיל האוויר האמריקני, ולהקים "חיל חלל" עצמאי. בכך ניתן לראות סימן נוסף למרוץ חימוש רוסי־אמריקני המתקיים מחוץ לכדור הארץ. לפני חודשים אחדים פורסם כי ארה"ב חושדת שהרוסים מנסים לייצר מערכת להשמדת לוויינים, ואף שיגרו לוויין צבאי שנע במסלול חריג. סגן שר החוץ הרוסי סרגיי ריבקוב הגיב ואמר כי ארצו "לא תהיה הראשונה לפרוס מערכות נשק בחלל". בינתיים גם הסינים נכנסו למרוץ המסוכן הזה, ועל פי דיווחים שונים הם משפרים את יכולותיהם לתקוף בסיסי חלל אמריקניים.
"אני יכול להגיד, וזה לא סוד, שחיל האוויר האמריקני מתעניין אסטרטגית בטיסות בגובה רב מאוד", אומר שנקר. "השמיים הם לא הגבול, גם מהבחינה המבצעית. ההכרזה של טראמפ על 'חיל חלל' היא בעלת משמעות אסטרטגית רבה: כוח החלל קיבל ויקבל משימות צבאיות שיבוצעו על ידי מעבורות, ועליהן לא תקראו אחר כך בעיתונות. מדובר במשימות מסווגות לצרכים לאומיים של אמריקה".
והיכן נמצאת ישראל במרוץ הטכנולוגי לכיבוש החלל?
"אף שהתקציב שלנו מוגבל בהרבה לעומת המעצמות הגדולות, אנחנו בהחלט פורצי דרך בחלל: באמצעים האופטיים שלנו, במיקרו־לוויינים שלנו, בטכנולוגיות שלנו ובעובדה שאנחנו הולכים להנחית חללית על הירח. אנחנו גם מייצרים את השעון הכי מדויק, שמשמש לוויינים רבים. המערכות האירופיות מעדיפות את שעון החלל הירושלמי אפילו על פני השעון השוויצרי".
הנחיתה הישראלית על הירח, שאותה מזכיר שנקר, אמורה להתרחש כבר בפברואר 2019. המיזם החל את דרכו בתחרות הבינלאומית Google Lunar XPRIZE, שהציבה אתגר המיועד לגורמים אזרחיים־פרטיים: להנחית על הירח כלי רכב רובוטי, שיעבור על פני הקרקע שלו מרחק של 500 מטר וישלח משם תמונות ונתונים אל כדור הארץ. פרנסי התחרות הבטיחו מימון של 20 מיליון דולר לקבוצה שתצליח לעשות זאת עד ינואר 2018. בין הנענים לאתגר הייתה העמותה הישראלית SpaceIL, בהובלתם של יריב בש, כפיר דמרי ויהונתן ויינטראוב. הצוות בראשותם תכנן ובנה חללית חסכונית בגודל של מכונת כביסה, והיה בין חמשת המשתתפים האחרונים שנותרו במירוץ מתוך 33 שהחלו אותו, אך גם הוא לא עמד בלוח הזמנים שנקבע. בתחילת השנה הודיעה קרן XPRIZE כי התחרות הסתיימה ללא זוכים. ובכל זאת, הקבוצה הישראלית החליטה להמשיך במשימה, והצליחה לגייס את הסכום הדרוש לה מתורמים יהודים ובהם מוריס קאהן ושלדון אדלסון.
על פי התוכנית הנוכחית, בדצמבר הקרוב תשוגר החללית על גבי טיל של חברת SpaceX, שבבעלותו של היזם אילון מאסק. היא תמריא מאותו אתר שיגור שממנו יצאה הקולומביה למסעה האחרון, לפני 16 שנה כמעט. לאחר הנחיתה המוצלחת היא אמורה להציב על אדמת הירח את דגל ישראל ולצלם תמונת סלפי. בשעות שייוותרו לה בטרם תידום, תחקור החללית הישראלית את השדה המגנטי המשתנה על הירח.
"מאחורי SpaceIL עומדת קבוצה שכל המטרה שלה היא חברתית וחינוכית", אומר שנקר. "בין המתנדבים לבניית החללית יש גם סטודנטים ובני נוער, ואני סמוך ובטוח שלכמה מבני הדור הצעיר שנחשפים לפרויקט יקרה מה שקרה לי: הם יתעניינו בחלל ויהפכו את זה לקריירה. לדעתי זה חשוב מאוד עבור ישראל".
אתה מאמין ש־SpaceIL אכן תעמוד הפעם בלוח הזמנים המתוכנן?
"ודאי שזה יקרה. ישראל היא המדינה המובילה כרגע מבחינת הסיכויים להנחית חללית על הירח בתקופה הקרובה. לא אני אומר את זה, אלא המנכ"ל של מרכז סוכנות החלל האמריקנית, שכבר ממתין לחללית הישראלית".
אתה עצמך לא השתעשעת אף פעם ברעיון לצאת לחלל, במקום להסתפק במעקב מגובה הקרקע?
"לא חשבתי להיות אסטרונאוט. טוב לי על כדור הארץ, אני רואה בעצמי אזרח גלובלי של הכוכב הזה, ואני חושב שהטיסה הרפתקנית וגם לא בטוחה במיוחד".
הוא מספר שכאשר נודע על כוונתה של נאס"א לשגר אסטרונאוט ישראלי, שורבב בטעות שמו לדיווחים, והוא הופצץ בשיחות טלפון מעיתונאים שחשבו שהוא עומד לצאת לחלל. "למרות שעברו מאז כבר עשרים שנה, עד היום אני מקבל מכתבים מילדים מסין ומרוסיה, שמבקשים ממני חתימה כמי שמועמד להיות אסטרונאוט. אבל אני אטוס רק ברגע שזה יהיה זמין ובטוח. אם אשתי תסכים לבוא איתי, אני מקווה שנוכל לחגוג את שנת היובל לנישואינו בסוף שבוע על הירח או במלון חמישה כוכבים בחלל".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
