ריח חומרי החיטוי האופייני לבתי חולים מתפוגג כאשר נכנסים לחדר הטיפולים בקומה השלישית של המרכז הרפואי הרצוג בירושלים. אווירה אחרת לגמרי אופפת את החלל הזה. נרות מרצדים בעדינות על השולחן, מיטה מכוסה כריות רכות ממתינה במרכז החדר, ושתי כורסאות מזמינות ניצבות בצדדים. העיצוב האתני הרך, תמונת היער התלויה על הקיר והאצטרובלים המפוזרים סביב, מעניקים תחושה של גלישה בין עולמות, כאילו אוהל שמאני התמקם בתוך מוסד רפואי ממלכתי. ואולי באמת יש כאן מפגש של יקומים מקבילים: בחדר הזה מתרחש אחד הניסויים המהפכניים ביותר בתחום הטיפול בפוסט־טראומה, מחקר ששובר את כל המוסכמות של הפסיכותרפיה. במרכזו עומדת השוואה בין שתי גישות טיפול: האחת משלבת את סם ה־MDMA בתהליך הטיפולי, והשנייה מנסה לשחזר את אותם עקרונות ללא החומר עצמו, בניסיון להגיע לתוצאות דומות.
"אחרי כמה פגישות הכנה, המטופל בא לכאן ושוכב על הספה", מתאר פרופ' דני ברום – פסיכולוג קליני והמייסד והמנהל של "מטיב", המרכז הישראלי לפסיכוטראומה. "לוקחים לו מדדים של לחץ דם וחום גוף, ואם הכול בסדר ומקבלים אישור מהפסיכיאטר, נותנים לו בקפסולה את המנה הראשונית. ואז הוא שוכב, ויש מוזיקה, ובעצם הוא יכול לדבר, או שהוא יכול לחכות עד שקורה משהו. לוקח זמן עד שבאמת קורה משהו".
מה הדבר שקורה?
"ב־PTSD (הפרעת דחק פוסט־טראומטית) החוויות חוזרות בצורת פלאשבקים, אבל פה בטיפול זה לא מגיע כפלאשבק, אלא נחווה מחדש בצורה נסבלת. פתאום אפשר להיות באירוע המכונן ולראות מזווית אחרת את מה שקורה: יורים עליי, אני רץ, ואז יש מישהו שמקבל אותי במקום שבו אני צריך לתפוס מחסה. זה נמשך לאורך זמן, הסיפור מתפתח, הסרט מתפתח, והמטופל יכול לראות ולקבל את העובדה שזו הייתה החוויה שלו".
"המטופלים שלנו מצפים במידה מסוימת להרגיש את מה ששמעו בתיאורים על שימוש ב־MD במסיבות", אומרת דליה עמית־זיוון, עובדת סוציאלית קלינית במקצועה, והמנהלת הקלינית של המחקר. "אבל בניגוד לפרופיל של אנשי המסיבות, לאנשים שבאים לפה יש הרבה נוקשות. הם סובלים מסימפטומים קשים, ולכן החוויה שלהם שונה מאוד. הם אומרים לנו 'חשבתי שסוף־סוף ארגיש שאני אוהב את עצמי, סולח לעצמי', אבל בטיפול זה לא קורה פתאום. מדובר במסע ארוך ותובעני".
השילוב של סמים פסיכדליים וטיפול רפואי מעורר אולי הרמת גבה, אלא שה־MDMA, או בקיצור MD, סונתז לראשונה עבור חברת תרופות. הכימאי אנטון קוליש הוא שיצר אותו ב־1912, עבור חברה גרמנית שרשמה סדרת פטנטים על תרכובות כימיות שנועדו לשימוש רפואי עתידי. החומר נשכח במשך עשורים, עד שבשנות השבעים התגלה מחדש על ידי הכימאי אלכסנדר שולגין, שזיהה את השפעותיו הפסיכולוגיות הייחודיות. הוא קרא לסם Window (חלון), ופסיכיאטרים בארצות הברית החלו להשתמש בו כתרופה להפרעות פסיכיאטריות שונות, ביניהן הפרעות דחק פוסט־טראומטיות. אלא שבמרוצת השנים נעשה שימוש לרעה בסם והוא הפך לפופולרי במועדוני לילה ובמסיבות סטודנטים, שם הוא הופץ תחת הכינוי אקסטזי. עם התפתחות תרבות הטראנס והפסיכדליה החלו בני נוער וצעירים באירופה ובארצות הברית להשתמש בסם באופן בלתי מבוקר, ולבסוף הוא הוצא אל מחוץ לחוק.
ובכל זאת, מתחת לפני השטח, פסיכיאטרים ופסיכולוגים המשיכו להתעניין בפוטנציאל הטיפולי של החומר. ה־MDMA, "סם האהבה" בכינויו הנוסף, התגלה כבעל יכולות להעלות את רמות הסרוטונין במוח ולהגביר תחושות של אמפתיה, פתיחות רגשית וביטחון. מחקרים קליניים שנערכו בעשור האחרון בחנו את השימוש בחומר הזה בתנאים מפוקחים, והתוצאות הובילו לגל של התעניינות מחודשת בתחום הפסיכדליה הרפואית. כאן בארץ, מי שדוחפת את חקר השפעותיו של החומר היא MAPS Israel, ההתאחדות הרב־תחומית ללימודים פסיכדליים. כמה בתי חולים ישראליים כבר מבצעים מחקרים כאלה באופן מבוקר.
לפני כארבע שנים נכנס לתמונה הזאת מכון מטיב. "המשרדים שלנו ישבו אז בתלפיות, ליד המקס־סטוק, אפילו לא היינו בתוך בית חולים", נזכרת בחיוך ד"ר אנה הרווד־גרוס, הפסיכולוגית הקלינית שמובילה את המחקר. "דני שמע מכמה כיוונים על שילוב של פסיכדליה בטיפול, והראה לי מחקרים על הנושא. אף אחד מאיתנו לא הגיע מהרקע הזה. יש בחקר הפסיכדליה הרבה אנשים שנחשפים לתחום ומגיעים מתוך אהבה אליו, אבל אנחנו היינו כמו נייר חלק".
כשברום הציע לשלב טיפולי MD במכון, תגובתה הראשונית של הרווד־גרוס הייתה שלילית. "אמרתי לו: מה, אתה משוגע? מה הקשר בין פסיכדליה למטיב?". העמדה שלה השתנתה כשהתחילה לקרוא את המחקרים בתחום. "שוכנעתי שכן כדאי להמשיך לחקור את זה, ושדני לא באמת משוגע. מצד שני חשבתי על הצד של טיפול הפלסבו שנלווה למחקר: אתה נותן למישהו קפסולה ריקה, הוא לא יודע אם הוא לוקח MD או לא – תחשבי על האכזבה שהוא יכול לחוות כשכלום לא יקרה. אבל הסתכלנו על הנתונים שהגיעו מהמחקר, ועם כל ההתפעלות שלי מהתוצאות של ה־MD, מהתוצאות של הפלסבו התרשמתי עוד יותר. הרבה מטופלים מקבוצת הפלסבו ממש נרפאו. התוצאות היו דומות מאוד לתוצאות של טיפולים מוכרים בפוסט־טראומה".
ד"ר אנה הרווד־גרוס: "די מהר הבנו שיש משהו פנימי שקורה. אי אפשר להישאר בתוך טראומה לשמונה שעות, הגוף לא מסוגל לזה, ולכן הוא מייצר בטבעיות כניסות ויציאות, וזו גם הדרך שלו לרפא את עצמו. עצם הידיעה שאני מסוגל לצאת מהסיטואציה, מייצרת חוויה אחרת"
ברום: "מחקר בינלאומי מצא שרק 35 אחוז מהסובלים מהפרעת דחק פוסט־טראומטית, יוצאים ממנה בעזרת הטיפולים הרגילים. אני אמרתי: מה עושים עם 65 האחוזים הנוספים? צריך לחשוב הלאה".
לערוך ניסוי בלי להתנסות
הטיפול הניסיוני אורך כשלושה חודשים וחצי, ומתפרס על פני כ־15 פגישות. "בשלושה מתוך הטיפולים יהיו סשנים חווייתיים וארוכים", מסבירה עמית־זיוון. "חלקם יתבצעו עם MD, וחלקם במתכונת Sea־it, ללא החומר. בשני המקרים מדובר בסשנים אינטנסיביים שנמשכים שמונה שעות, עם לינת לילה תחת השגחה, עם מלווה לילה, ולמחרת בבוקר נפגשים לשיחת אינטגרציה".
הרווד־גרוס מדגישה שגם הטיפולים ללא החומר הפסיכדלי נערכים במתכונת דומה: "ב־Sea־it לא רק בנינו טיפול פלסבו ואמרנו: הנה, תעשו אותו דבר כמו עם ה־MD. המפגשים האלה עוצמתיים מאוד. אנחנו עושים שם הכנה כמו לסשן של MD – נערכים, מתכווננים, נבדקים".
ההכנות לטיפול קפדניות. ד"ר מוריה רחמני, מתפעלת המחקר, מרכזת גם את תהליך הקליטה של המטופלים. "לפני הסשן המטופל נדרש להיות בצום, להוריד תרופות, להיות במעקב רפואי ולהתנזר מקפאין", אומרת הרווד־גרוס. "עורכים לו בדיקת שתן כדי לוודא שלא נעשה שימוש בחומרים אסורים. המטופלים מצהירים בחתימתם שהם מודעים לכך שהטיפול הוא חלק ממחקר, ומסכימים לבצע בדיקות כמו EEG ולמלא שאלונים. הם נותנים לנו דגימות רוק במהלך הסשנים, ואנחנו לוקחים הרבה מדדים. כל הטיפול מצולם ומתועד לצורכי המחקר".
ברום: “יש שלוש פגישות הכנה שבהן מדברים על החששות ועל מה המטופלים רוצים שיקרה. הרבה פעמים אנחנו שומעים שהם רוצים לחוות יותר, משום שהם איכשהו כיבו את הרגש, אחרי שהרגישו שהכול מציף אותם מדי".
המועמדים לטיפול החדשני הם בעיקר גברים שנושאים צלקות מהשירות הצבאי, וניסו את כל האפשרויות המקובלות. "אנחנו פונים לאלו שנמצאים כבר תקופה בטיפולים אחרים ומבינים שזה לא מספיק להם", מסבירה עמית־זיוון. "חשוב לומר שהטיפולים המוכרים יעילים מאוד עבור רבים, וכדאי וראוי לנסות אותם. הרבה אנשים מצליחים להחלים ולצאת מזה".
אך יש כאמור אחרים, שהטיפולים המקובלים לא מביאים להם הקלה. לוחמים שחוו אירועים קשים במערכות ישראל השונות, נושאים את הטראומה כבר עשרים ושלושים שנה, ולא מוצאים מזור. רבים מהם עברו טיפולים ממוקדי טראומה שלא צלחו, והם מגיעים לקליניקה של מטיב אחרי שבמשך תקופה חיפשו דרך החוצה מהסיוט. "פה זה קו שני", מדגישה הרווד־גרוס. "מדובר באנשים שניסו כל מה שיש, ועדיין סובלים. הם קהל היעד העיקרי של המחקר – אותם 65 אחוזים שהטיפולים המסורתיים לא הצליחו להוציא אותם מהפוסט־טראומה".
היא מספרת על רובד נוסף של טראומות משדה הקרב. "הכותרת של המחקר הזה היא טיפול ב־PTSD, אבל מגיעים אלינו גם אנשים עם מה שמכונה Moral Injury – פציעה מוסרית. כלומר, יש להם קושי להתמודד עם דברים שהם חוו, עשו או ראו, כי האירועים האלה נמצאו מנוגדים לערכים הבסיסיים הראשוניים שלהם כבני אדם".
למשל?
"מישהו שהיה בקרב וירה בטעות בחבר שלו, או פגע בטעות באישה והיא נהרגה. או חייל שנכנס לבית פלסטיני כדי להוציא את אב המשפחה, וראה שם ילדים שהשתינו על עצמם מרוב פחד. אילו אירועים שהם לא בהכרח 'לא נכונים' במסגרת של מלחמה, אפילו במסגרת של פעילות צבאית שגרתית, אבל החשיפה אליהם יכולה לייצר למשל כעס נורא על המערכת, על החברים, על המפקדים, על מי שלא שמר על החייל. אלו רגשות שקשה מאוד לגעת בהם בטיפול רגיל. מחקרים הראו גם שאשמה היא דבר שנשאר אפילו אחרי טיפול מוצלח. גם אם מצליחים להוריד את העוצמה של ה־PTSD והסימפטומים נחלשים, תחושת האשמה לא נעלמת".
מלחמת חרבות ברזל "ייצרה" הרבה מועמדים מתאימים למחקר שלכם?
עמית־זיוון: "טיפול מהסוג הזה מצריך ביטחון. המטופל חוזר הביתה במצב חשוף מאוד, החושים ערים אחרי הסשן, הרגישות גבוהה. אם באותו זמן יש אזעקות, או שיש אח שנלחם כרגע בעזה, זה לא אידיאלי בכלל. יש לנו מטופלים שיצאו מסשן של MD וחזרו הביתה לאזעקות, וזה היה מטלטל".
סמים כמו MD מזוהים עם סכנה של איבוד שפיות זמני או "טריפ רע". איך אתם מתמודדים עם החשש הזה?
"אנחנו לא חוששים פה מטריפ רע, משום שאנחנו יודעים שנפגוש את הרע. זה קורה. אלא שפה זה מוחזק היטב, יש אנשי מקצוע עם המון ניסיון קודם בטיפול בטראומה, והם יודעים להגיב לסיטואציות האלה".
"המטופלים נשארים לישון בקליניקה אחרי הסשן", מדגיש ברום. "הם עושים את הלילה במסגרת של בית החולים, עם מלווים, כדי לוודא שהכול עובר בצורה טובה".
יש אנשים שפונים אליכם אבל לא נמצאים מתאימים לתהליך?
הרווד־גרוס: "מכיוון שאנחנו מסגרת מחקרית שעוסקת ב־PTSD, אנחנו לא יכולים לקבל אנשים שההפרעה הזאת היא לא האבחנה הראשית שלהם. כשלמטופל יש מורכבות של פוסט־טראומה יחד עם פסיכוזה או עם מאניה־דיפרסיה, והפוסט־טראומה אינה הדומיננטית, אנחנו לא יכולים לקבל אותו".
והנה שאלה רגישה: האם התנסיתם בחומר הזה גם בעצמכם?
ברום: "ברמת העיקרון, מטפל אמור לעבור את החוויה של המטופל. לי אסור ליטול את החומר הזה כי הייתה לי בעיה בלב, ולכן לא יכולתי להתנסות בו לצערי".
פרופ' דני ברום: "פתאום אפשר להיות באירוע המכונן ולראות מזווית אחרת את מה שקורה: יורים עליי, אני רץ, ואז יש מישהו שמקבל אותי במקום שבו אני צריך לתפוס מחסה. זה נמשך לאורך זמן, הסיפור מתפתח, הסרט מתפתח, והמטופל יכול לראות ולקבל את העובדה שזו הייתה החוויה שלו"
"חשוב להגיד שמבחינה חוקית אסור לנו לקחת אותו בעצמנו, אין לנו זכות לעשות את זה", מוסיפה הרווד־גרוס בזהירות. "לכן הקריטריון הוא לעשות נשימות הולוטרפיות (שיטה שנחשבת למשנת תודעה, ללא שימוש בחומרים כימיים – רמ"ב), או להתנסות במשהו שמדמה תחושה של הרחבת תודעה. חלק כן בחרו להתנסות, אבל אי אפשר להגיד מי לקח ומי לא".
ברום: "עברנו הכשרה לטיפול נתמך MDMA. מומחי ארגון MAPS באו מארה"ב כדי ללמד אותנו איך לעבוד עם החומר. ד"ר קרן צרפתי, מייסדת־שותפה והמנכ"ל של MAPS בישראל, מלווה מחקרים כאלו ומנחה אותם, כך שהכול נעשה בצורה מבוקרת מאוד".
החיים הנשכחים
עד כה צלחו את הטיפול החדשני חמישה משתתפים. אחד מהם הוא שגיא (שם בדוי), דוקטור למדעים. הוא בן 48, אב לשלושה, בסוף תהליך גירושין. קולו שקט ויציב כשהוא מספר על הרגע שבו השתנו חייו, לפני כמעט שלושים שנה, בעת ששירת בלבנון כתצפיתן וחובש. “הגעתי לא מוכן לסיטואציה", הוא משחזר. "עשינו טירונות קצרה מאוד, 03, ופשוט נזרקנו לתוך לבנון. מיד כשנכנסנו, השיירה שלנו הותקפה. מצאתי את עצמי תחת אש, לבד. ככה התחיל השירות שלי".
החוויות הקשות הלכו והצטברו בחלוף החודשים. "קרה שחברים שלי נפצעו, והייתי בטוח שאני לא מצליח לטפל בהם, ושהם מתים לי בידיים. היו לי הרבה חוויות של להיות לבד תחת אש. זה הדבר העיקרי שזכור לי מהתקופה הזאת".
המפקדים של שגיא זיהו בשלב מסוים שמשהו אצלו השתבש. "הם קלטו שהפסקתי לפחד כשיורים עליי, והתחלתי להתנהג בצורה שאננה לגמרי גם תחת אש. בסוף הם הורידו אותי מלבנון, שלחו אותי לאיזה קורס ולא אפשרו לי לחזור לשם".
הסימנים הראשונים של הטראומה הופיעו כבר בתום השירות. "התחלתי לחוות כל מיני תופעות שלא היו מובנות לי. קשיים בשינה, קשיים התנהגותיים, קושי לבסס את עצמי במגוון סיטואציות. היו גם זיכרונות שליוו אותי בצורה אינטנסיבית והפריעו לי בשגרה. כבחור צעיר רציתי לשדר לסביבה שהכול בסדר, משום שבזמנו לא ידעו להכיל את זה. הנושא של PTSD לא דובר בשנים ההן".
במשך שני עשורים הוא חי מעין חיים כפולים – שגיא של היום ושגיא של הלילה. "השינה שלי נעלמה, אבל אני פשוט לא זוכר מה קרה איתי בלילות. בנות זוג שהיו לי סיפרו שאני משתולל, קופץ מהמיטה, אבל אחר כך לא זכרתי כלום. הבנתי שמשהו לא בסדר, ואמרתי לעצמי שלא כדאי שהסביבה תדע על זה, כי לא ידעו איך לקבל את זה. חשבתי שאני צריך להתמודד לבד, וזה מה יש". למרות הקשיים הוא המשיך להתקדם בחייו. "התחתנתי, הבאתי ילדים, למדתי לתואר – אבל עם הרבה קשיים. לקח לי בערך עשרים שנה לסיים את הדוקטורט, כי עשיתי הרבה מאוד הפסקות".
נקודת השבירה הגיעה בתקופת הקורונה. "היו לי התקפים קשים של חרדה וניתוק. הזוגיות שלי התחילה להתפורר, הילדים סבלו מאוד. הם חוו אותי כאדם שיוצא מהבית ומתפרץ על אנשים. הבנתי שזה לא יכול להימשך ככה".
בהתחלה הוא פנה לטיפול ניסיוני בתא לחץ, ושם התוודע לאמת המטלטלת. "במחקר הזה טוענים שיש פגיעה מוחית אופיינית מאוד להפרעת דחק פוסט־טראומטית, ממש רקמה במוח שמתה. הם הראו לי אותה ואמרו לי – 'תקשיב, אתה לא מטורף, וההתנהגויות שלך לא מגיעות מאיזה גידול סרטני במוח. יש לך פה פציעה שנוצרת אחרי אירוע טראומטי".
דליה עמית־זיוון: "טיפול מהסוג הזה מצריך ביטחון. המטופל חוזר הביתה במצב חשוף מאוד, החושים ערים, הרגישות גבוהה. אם באותו זמן יש אזעקות, או שיש אח שנלחם כרגע בעזה, זה לא אידיאלי בכלל. יש לנו מטופלים שיצאו מסשן של MD וחזרו הביתה לאזעקות, וזה היה מטלטל"
לבסוף הגיע שגיא למטיב ולמחקר ה־MD. אופי הטיפול, הוא מודה, היה שונה לחלוטין מהציפיות שלו. "עד אז מבחינתי MD היה חומר שמשתמשים בו במסיבות סמים, אבל זו ממש לא הייתה החוויה שלי בקליניקה. השימוש בחומר לא יצר אצלי תחושה של 'היי', היו למעשה רק רגעים בודדים של תחושה חיובית. מהות הטיפול הייתה התמודדות עם זיכרונות מורכבים ועם תגובות קשות שלי, גם רגשיות וגם גופניות. ומצד שני, עם כל הכאב שחשתי במהלך הטיפול, זו הייתה חוויה של הקלה. של 'איזה יופי, אני סוף־סוף מסוגל להתחבר לרגשות האלה, לחוש אותם, לעבד אותם'".
במהלך הטיפול, מסביר שגיא, הוא חווה שוב את האירועים הקשים, אבל הפעם באופן שונה. "הרגשתי שאני מבצע להם קידוד מחדש. אלו חוויות שהיו טראומטיות בשבילי, וכרגע אני מרגיש שהן נגישות יותר. היום אני יכול לדבר עליהן, הן זמינות לי, אפשר להגיד שהן פחות טראומטיות. מבחינתי זה כמו קסם – אבל זה לא שלקחתי כדור והוא ריפא אותי במקום. הטיפול פשוט אפשר לי לצמוח ממה שעברתי, ולהיות במקום אחר לגבי החוויות האלה. הדבר היחיד שאני מצטער עליו הוא שהטיפול מוגבל בזמן. כשהכול הסתיים אמרתי להם: רגע, אבל יש עוד דברים, יש נושאים שלא נגענו בהם".
תיאורו של שגיא ממחיש את מה שהצוות במטיב שב ומדגיש – חומרים פסיכדליים אינם תרופת פלא, והדרך לריפוי באמצעותם אינה קצרה, אבל בעזרת הכלים הנכונים והתמיכה המתאימה, יש כאן תקווה גם למי שסבל במשך שנים רבות. "הגילוי המרכזי שלנו הוא שכאשר אדם בא עם איזושהי תחושה של התכווננות חזקה לטיפול שהוא בסך הכול קצר מועד, כבר יש התחלה של שינוי", מסבירה עמית־זיוון. "התחושה שאני כמטופל עושה פה משהו אחר, היא עצמה יוצרת איזשהו שינוי באלגוריתם הפנימי. הרבה אנשים מגיעים אלינו אחרי חוויות רבות של אכזבה וחוסר שיפור, וכאן יש להם איזושהי התכווננות אחרת.
"כשהוכשרנו לטיפול נתמך MDMA, הבנו שהמטופלים צריכים משהו אחר לפעמים. הטיפול המסורתי של פעם בשבוע, אפילו פעמיים, למשך חמישים דקות – לא מספיק לכולם. יש כאן איזשהו שילוב כוחות של כל השיטות שהוגדרו כטיפולים מוכחים".
היא מספרת על מקרה שטיפלה בו לפני שנים, וחולל מפנה בהבנתה את מגבלות כלי הטיפול המסורתיים. "עשינו המון עבודה של הכנה והתייצבות עם מטופל מסוים, כדי שיוכל סוף־סוף לעבד את מה שהוא עבר בג'נין עשרים שנה קודם לכן", היא משחזרת תוך שינוי פרטים מהותיים. "אותו אדם לא היה מסוגל אף פעם לדבר על זה. הוא סבל והיה סימפטומטי מאוד, אבל לא סיפר מה הוא עבר". כשהגיע סוף־סוף הרגע לדבר על הטראומה, המטופל הפתיע אותה. "הוא אמר לי, 'תשמעי, זה לא מרחב שאני יכול לפתוח בו את הדברים האלה. צר לי'. הוא הסביר שהחדר, השעה, האווירה – פשוט לא מתאימים לאירוע כזה. 'לא משנה אם תתני לי להיפגש איתך פעמיים בשבוע, או אם תאריכי לי את הפגישות לשעה וחצי – כשאני יודע שאני צריך לצאת מפה לאוטו ולשמוע את הצפירות של כל הישראלים, וללכת אחר כך להיות אבא בבית, זה לא מרחב שאני מסוגל לפתוח הכול בתוכו".
“במשך הרבה שנים טיפלנו בצורה ששמרה על המסגרת", מסבירה הרווד־גרוס. "מה שאנחנו עושים פה משנה גם אצלנו הרבה הנחות יסוד לגבי האופן שבו טיפול אמור להיראות. אנחנו מבינים שאי אפשר להגיד שלום ולנעול את הדלת אחרי חמישים דקות. צריך לתת תמיכה, להחזיק ולאפשר קשר בין הפגישות.
"אני מטפלת 'לפי הספר', בוגרת אוניברסיטת בר־אילן, מגיעה מהעולם הטיפולי הסטנדרטי. תמיד ידעתי שאסור לגעת במטופל כחלק מהטיפול, וברוב המקרים זה נכון, זה עדיין אסור. אבל המסגרת של טיפול, ואיך לתמוך, ואיך נותנים החזקה מתוך החדר – זה גולש לנו גם לטיפולים שהם לא MD או Sea-it"
עמית־זיוון: "מצד שני, חשוב להגיד שאנחנו לא יוצאים נגד הטיפול המסורתי. זה גם לא כלכלי, כי מספר הנפגעים מגיע השנה לממדים עצומים, ואין אפשרות לתת לכל אחד את הטיפול שאנחנו מנסים פה".
לפתוח את הבבושקה
החיים והמוות רוקדים מחול מוזר בחדר הטיפולים. לפעמים, מספרת הרווד־גרוס, הטראומה מתבטאת לא בזיכרונות קשים או בסיוטי לילה, אלא בחוסר יכולת לחגוג את החיים. כשאדם אחד חוזר בחיים מקרב קשה ואילו חברו נהרג לצידו, לפעמים השורד לוקח על עצמו עונש: להפסיק לחיות. "אדם כזה יכול להתקשות בכל ההיבטים שנוגעים בחברות, בקרבה, באהבה או במגע אישי", מסבירה הרווד־גרוס. "במקום לגעת בנקודות של יצירת קשר – נניח ביחסים עם אשתו, עם הילדים או עם החברים – הוא הולך ומסתגר. בכל פעם שהוא אמור להרגיש אהבה וקרבה וחיבור, כל מסיבה או בר מצווה, כל רגע בחיים שאמור להיות נקודה של שמחה, הופך לרגע שחור עבורו. אלא שאת זה הוא מבין רק כשהוא קולט את הסיבה – ההזדהות שלו עם החבר שלא יוכל לחוות את כל החוויות האלה. זו דוגמה לסוג החיבור שיכול לצוץ בטיפול כזה.
שגיא (שם בדוי), אחד המטופלים: "השימוש בחומר לא יצר אצלי תחושה של 'היי', היו רק רגעים אחדים של תחושה חיובית. מהות הטיפול הייתה התמודדות עם זיכרונות מורכבים ועם תגובות קשות שלי, גם רגשיות וגם גופניות. ומצד שני, עם כל הכאב שחשתי במהלך הטיפול, זו הייתה חוויה של הקלה – 'אני סוף־סוף מסוגל להתחבר לרגשות האלה, לעבד אותם"
"הרבה מתארים את החוויה בסשנים של MD כדלתות בתוך הזיכרון, שאפשר להיכנס ולצאת מהן שוב ושוב. כשישבנו ובנינו את הפרוטוקול של הטיפולים, אני זוכרת שדליה אמרה לדני: 'אבל מה אם המעגליות הזאת לא תתרחש ב־Sea־it?'. הגילוי המפתיע היה שראינו אותה מתרחשת גם באופן טבעי, ללא החומר. די מהר הבנו שיש משהו פנימי שקורה, וזה קורה משום שבנינו את המערך הטיפולי הנכון. אי אפשר להישאר בתוך טראומה לשמונה שעות, הגוף לא מסוגל לזה, ולכן הוא מייצר בטבעיות כניסות ויציאות, וזו גם הדרך שלו לרפא את עצמו. עצם הידיעה שאני מסוגל לצאת מהסיטואציה, מייצרת חוויה אחרת. למה אנשים שסובלים מ־PTSD נמנעים מטריגרים? כי הם מפחדים שהם לא יצאו מזה. הם חוששים להתמוטט. אבל כשמאפשרים את הזמן ואת המקום, המעגליות נוצרת וזה פשוט קורה".
עמית־זיוון: "אחד המאפיינים המרכזיים של PTSD הוא החזקת שליטה. הם חוששים מאוד לאבד שליטה, ומכאן כמה מהתסמינים של פוסט־טראומה, שמשמעותם – אני צריך להיות כל הזמן מוכן אלי קרב. חלק מרכזי מאוד בטיפול הוא לגשת לפחד הזה, להיות מוכן לקחת משהו שיגרום לי לאבד שליטה. המינונים פה מוקפדים מאוד, הם לא גבוהים. יש לנו בוסטר שאפשר להחליט אם לקחת או לא.
"החוויה המרכזית בטיפול באוכלוסייה הזאת היא עצם המפגש בין חוסר השליטה לשליטה. לכן מה שמאפיין את הטיפול הוא החיבורים. יש פתאום תובנות שמתחברות, צימודים שהם לא הצליחו לעשות קודם. יש פה עבודה שדומה לפתיחה של בבושקה – החייל שאני, הילד שאני, העובד שאני, האבא שאני. הכול מתקלף, ופתאום הם מסוגלים לראות בבהירות את החוט ששוזר את הדפוסים, ואיך הדבר הזה שמקשה עליהם כל החיים התפרץ אומנם בצבא, אבל היו לו ניצנים כבר בילדות".
"הבנו גם את החשיבות של שילוב טכניקות", מוסיפה הרווד־גרוס. "למשל תיפוף, יוגה, עבודת גוף. ויש גם עלייה בהבנה שלפחות חלק מהטיפולים יצטרכו לצאת מבין הקירות. כרגע אנחנו שמים פה תמונה של יער, אבל המשאלה להמשך היא לבחון את הטיפולים האלו גם במגע עם הטבע. זה משהו שאנחנו בהחלט שוקלים. אבל אנחנו מבינים שאין משהו שמתאים לכולם, ולכן אסור לדבר במונחים של 'חד משמעי'".
מה לגבי התנגדויות? יש ביקורת על ההחלטה שלכם להיעזר בסם לצורך ריפוי?
"ברור לנו שאנחנו הולכים בדרך לא פשוטה. ה־FDA (מנהל התרופות והמזון של ארה"ב) שלל למעשה בקיץ האחרון את MDMA כטיפול רשמי להפרעת דחק פוסט־טראומטית. הייתה שם ביקורת חריפה, וחוקרים מכמה תחומים וגם מטופלים לשעבר אמרו שהטיפול הזה לא נחקר מספיק, שהוא לא מבוקר מספיק, שזה שדה בעייתי לעבירות אתיות. אני ודליה מתעסקות כל הזמן בשאלות אתיות, לא עובר כמעט יום בלי שנדון בענייני מוסר שעולים סביב המחקר. זה טיפול מורכב מאוד, גם מבחינה אתית וגם מבחינה כלכלית. רק להביא שני מטפלים שישהו פה כל כך הרבה שעות, זה לא משהו שמשתלם לנו.
"אנשים מחפשים היום פתרונות מהירים, תרופות פלא. המסר שלנו הוא שטיפול אינו רק עניין ביולוגי, והוא גם לא מהיר. אנחנו תמיד אומרים שהמחקר קצר אבל המלאכה שלו מרובה. כמטופל ב־MD אתה עובר חוויה אינטנסיבית במשך יותר משלושה חודשים, אבל זה אף פעם לא נגמר שם. אחר כך יכולה לבוא תקופה של שנה ואפילו יותר, שבמהלכה תצטרך לעבד את כל הדברים שעברת. המטרה היא לקחת את מה שהגעת אליו, ולהטמיע אותו בחיים עצמם".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
