"אני מוכרח לשמוח שנשארתי בחיים": מסע שורשים בעקבות השבויים בירדן

בקבוצה שמתאספת בנווה־דניאל יש כמה שוחרי היסטוריה ציונית, שבאו לכאן כדי ללמוד על אחד הקרבות שליוו את קום המדינה, אך לאחרים הסיפור שיסופר כאן הערב הוא מורשת משפחתית כאובה ועטורת גבורה. שיבי גלר, מדריך מבית ספר שדה כפר־עציון, מוביל את שיירת המכוניות לצד הדרך בכביש 60 בואכה ירושלים, ואת יושביהן במעלה חירבת אל־בירה. מכאן אנו צופים לעבר דרך ירושלים־חברון הישנה, המקום ש"שיירת העשרה" נקלעה בו למארב ערבי קטלני.

"היום לפני 77 שנים קרה אירוע חשוב וכואב, שמצטרף לסיפור הגדול של מדינת ישראל", פותח גלר. הוא מתאר, בעיקר לילדים שהצטרפו לסיור, את הרקע לפרוץ מאורעות הדמים: ההצבעה באו"ם על תוכנית החלוקה, השמחה שהפיחה ביהודי הארץ, ומנגד – סירובם של הערבים לקבל אותה. גם ליהודים, התוכנית הייתה כרוכה בוויתורים: כשלושים יישובים נותרו מחוץ לגבולות המדינה היהודית, ובהם ארבעת קיבוצי גוש עציון. "אחרי כ"ט בנובמבר, החיים של המתיישבים כאן הופכים מחיי התיישבות וחקלאות לחיים של הגנה על המקום החשוב ביותר – ירושלים. דוד בן־גוריון אמר שירושלים יכולה להתקיים בלי מדינה יהודית, אך מדינה יהודית לא יכולה להתקיים בלי ירושלים. לכן, בכ"ט בנובמבר, תושבי גוש עציון הופכים לקו ההגנה הדרומי של ירושלים".

אחד ממשתתפי הסיור הוא שמעון קרניאל. אביו, שלום קרניאל, היה אחד מעשרת הנופלים בשיירה שניסתה להגיע אל הגוש בכ"ח בכסלו תש"ח, 11 בדצמבר 47'. אשתו של שמעון נמצאת כאן גם היא, וכמה מילדיהם ונכדיהם. עוד בנוכחים – שני אחיינים של רפאל היימן, חבר עין־צורים שנפל בקרב. הם מגיעים בכל שנה לסיור במקום, להתייחד עם זכרו של הדוד. יש כאן גם זוג מתקוע, שהגיעו עם תינוקם כדי להשתתף בהדלקת נרות מיוחדת שמשלבת רוח של התיישבות והגשמה, ומשפחה תלת־דורית מאפרת, שביקשה להתחבר למורשת הקרב בחג החשמונאים. וגם אני כאן על תקן צאצאית: סבא שלי, אליהו בר־חמא, היה מפקד כוח הנוטרים שליווה את שיירת האספקה. בן עשרים היה אז, ממקימי הקיבוץ עין־צורים.

אף שהתודעה ההיסטורית ליוותה אותי מילדות, עם תחושת גאווה על חלקם של סבי וסבתי בסיפור ההתהוות של מדינת ישראל, זהו הביקור הראשון שלי פה. כאן לחם סבי וכאן נפלו חבריו, באירוע שהיה סימן לבאות: מתקפות חוזרות ונשנות על שיירות, הקרב של מחלקת הל"ה שניסתה להגיע לגוש הנצור, נפילת גוש עציון עצמו בה' באייר תש"ח, ולקיחת רבים ממגיניו – ובהם גם סבי וסבתי – לשבי הירדני.

גלר מצביע על הגבעה מולנו, חירבת ע'רב. משם ומהגבעה שאנחנו עומדים עליה יצאו האורבים לשיירה שנסעה בכביש מתחתינו. בספר "גוש עציון במלחמתו" מאת דב קנוהל, ממקימי כפר־עציון, מובא תיאור מפורט של אירועי היום ההוא. ומעשה הגבורה שהיה, כך היה. "בשיירה היו ארבע מכוניות משא, שהובילו אספקה ומים לגוש. נסעו בה 26 איש, שמונה מהם נוטרים. המכונית של כפר־עציון ובה תשעה אנשים הייתה הראשונה. הטנדר של (הקיבוץ – א"כ) רבדים, ובו שמונה אנשים, סגר את השיירה. בטנדר נסעו דני מס (מפקד גוש עציון – א"כ) ומפקד מחלקת הפלמ"ח יצה (יצחק יעקב – א"כ). כשעברה השיירה ליד בית המשפט הצבאי ברחביה, העיר אחד החברים שחייל מהלגיון הערבי שעמד ברחוב עזה, נתן אילו סימנים לחבריו בכיוון בית־לחם, ברומזו לשיירה. רוב האנשים הרגישו בכך. אחרי הבניין של משטרת בית־לחם הופיע רוכב אופנוע לבוש שחורים, שדהר במהירות, הקדים את השיירה ונעלם בסביבה.

"בקילומטר ה־15 נפתחה על השיירה אש אוטומטית ממקלע שהוצב מאחורי טרסה, מימין לדרך, במרחק של 10 מטרים ממנה… צרורות נקבו את הרדיאטור של המכונית הראשונה. זו נעצרה וחסמה את הדרך בפני שאר המכוניות. אז קפצו כל הנוסעים מתוך המכוניות, הפצועים שכבו בתעלה ומתחת למכוניות. אלה שיכלו, תפסו את ששת הרובים שהיו ברשותם, והשיבו אש. 'השיבו אש!', פקד קורפורל הנוטרים על אנשיו, וקפץ מהטנדר לראות את הנעשה במכוניות הראשונות. 'כוונו היטב, חסכו בתחמושת!', קרא דני בקולו השקט, שנסך ביטחון בלבבות.

"האש לא פסקה. הכדורים נתקעו בדופנות המכוניות או שרקו מעל לראש… נהג רבדים נצטווה לחזור למשטרת בית־לחם ולהזעיק עזרה… כרבע שעה לאחר התחלת ההתקפה הופיעו שני שוטרי תנועה בריטים וצעקו להפסיק את האש".

"אליהו בר־חמא, מפקד הנוטרים שאבטחו את השיירה, קרא לכל מי שהיה יכול לעלות על הטנדר של רבדים", מתאר אברהם רטנר בספרו "גוש עציון – עמדה קדמית של ירושלים", ספר ירוק כריכה שאני זוכרת היטב מספריית ביתנו. "הוא פקד על נהג הטנדר לנסוע אחורנית בכביש הצר עד לבריכות שלמה, שם הכביש היה רחב יותר ואפשר היה להסתובב… בינתיים, מכיוון בית־לחם הגיע למקום המארב ג'יפ צבאי עם חיילים בריטים. הערבים הפסיקו את היריות. אליהו, מפקד הנוטרים, ביקש מהם לקחת אותו למשטרת בית־לחם להזעיק עזרה, החיילים הסכימו והביאו אותו לשם… הוא דרש מקצין המשטרה במקום לצאת לעזרת אנשי השיירה. הקצין התעכב כעשרים דקות בזדון, לקח איתו עשרה שוטרים ונסע למקום ההתקפה. בינתיים, אליהו התקשר ממשטרת בית־לחם לירושלים להודיע על ההתקפה למשרד הנוטרים, כדי שישלחו תגבורת ואמבולנסים. במקום ההתקפה התגוננו אנשי השיירה שנשארו במקום, הנהגים והנוסעים שנפצעו, בנשק שהיה בידי הנוטרים שאבטחו את השיירה ובנשק שהיה לחלק מהנוסעים, עד שאזלה להם התחמושת. אז הגיעו הערבים בצעקות והחלו לירות בהרוגים ובפצועים ולשדוד את בגדיהם".

"כדור בקנה ועיניים צופיות בבטחה לפנים – זו הייתה דמות הנוטרים בשבתם על מכוניות המשא", כתב סבא בזיכרון דברים לארכיון גוש עציון. "למרות כובד האחריות לא היה חסר ההומור הבריא של האדם הבוטח בכוחו לעמוד בפני הפתעות בלתי צפויות. עד שבאה המציאות האפורה בדמות כוח ערבי שעלה עלינו לאין שיעור, ושמה קץ להומור השופע"

עשרה מאנשי השיירה נרצחו, ועוד שישה נפצעו. "הערבים הציתו את המכונית של משואות־יצחק, שהייתה עמוסה בלוני גז", ממשיך רטנר, "וכשאלה החלו להתפוצץ הם עזבו את המקום. החובשת של משואות־יצחק, שהייתה קטנת ממדים, הצליחה להיכנס למעביר המים שליד הכביש, והסתתרה שם עד שהגיעו הבריטים שהוזעקו לעזרה. אחרי שהתוקפים הסתלקו, הגיעו למקום שלוש מכוניות משוריינות של המשטרה. השוטרים סירבו לפנות את הפצועים, אלא חיכו עד שהגיעו הנוטרים היהודים והאמבולנסים, והם אספו את הפצועים, חבשו אותם והחזירו אותם לירושלים".

עשרת בני המ"ן

כמה ימים לפני הסיור אני נפגשת עם שמעון קרניאל בארכיון גוש עציון, שם הוא מתנדב. קרניאל שולף זיכרון דברים שכתב סבי בשביל הארכיון בשנת 1981, ובו סיפורו של הכוח שהגן על הגוש. "עד יולי 47' מנה כוח הנוטרים עשרים איש בקירוב", כך מתאר סבי. "כל הכוח הזה היה מורכב מחברי המשקים של הגוש. בכל נקודה היה מספר הנוטרים שונה ולא קבוע. ביולי 1947 עלתה הצעה בפיקוד מחוז ירושלים להקים בגוש כוח נוטרים קבוע לתפקידי סיור וביטחון… הצעה זו זכתה לאהדה רבה בגוש. ראשית – מי יסרב להגביר את אמצעי הביטחון? ושנית – כוח נוטרים קבוע יכול היה לשחרר את המגויסים במשקים לעבודות המשק עצמו, והייתה בכך הקלה רבה על המשקים, שקידמו בברכה כל זוג ידיים עובדות. בסוף יולי 1947 הוקם המ"ן (המשמר הנע – א"כ). המ"ן הורכב מעשרה נוטרים – תשעה טוראים וקורפורל אחד".

סבא התמנה למפקד המשמר, בדרגת קורפורל. "מקום הריכוז נקבע בכפר־עציון, הנקודה המפותחת ביותר בגוש, כי בה ישב מפקד הגוש אשר לרשותו עמד הכוח הזה כרזרבה ניידת. ליד חדר האוכל הוקמו שני אוהלי מגורים, וזה היה ה'קסרקטין' של המ"ן, שהיה עליו לעבור אימון יסודי להתכונן לתפקידים מכריעים. המשטר היה צבאי פרט לגינוני הדיסטנס הצבאי שהוצאו מסדר היום של המ"ן. היחסים בין חברי המ"ן (כולל הקורפורל) היו יחסים חברתיים שעמדו על בסיס של הבנה והערכה הדדיים. היום והלילה נוצלו לאימונים מקיפים וסיורים בשטחים. האימונים כללו שדאות, נשק וסיירות, שבהם הושגה רמה ראויה לציון. גם פעילות תרבותית לא חסרה. ספרייה של 'הוועד למען החייל' עמדה לרשות המ"ן, וכן ספריית כפר־עציון הייתה פתוחה לפניהם. פעולות תרבות במשק – בין הרצאה ובין קונצרט תקליטים – היו מושכות את רוב חברי המ"ן. שעות פנויות נוצלו ללימודים.

"האידיליה של עשרת בני המ"ן לא נמשכה זמן רב. הגיעו שלהי נובמבר והגוש עבר למצב הכן. המתח באימונים עלה והסיורים הפכו ללחם חוקנו. זכור לי סיור אחד שבו נכנסנו לתגרה עם רועים מהכפר צוריף (הידוע לשמצה בידיו המגואלות בדם הל"ה). רועים אלו העלו את עדריהם על השתילים הרכים ואנו ניגשנו לגרשם. תגרה זו יכלה להפוך למשהו רציני ביותר כיוון שערבים מהסביבה החלו להזדעק, ורק התערבותו של מוכתר צוריף מנעה התפתחות בלתי רצויה של התגרה.

"התגרה שימשה לנו לקח לבאות. נוכחנו לדעת שהמצב הולך ומחמיר ויחד עם זה שתפקידנו הולך וקשה. החלו לילות שינה בבגדים כשהרובה מוכן לצידי המיטה, ולא פעם נמשך יום עבודתנו מעלה לעשר שעות בלי אפשרות להתקלח לאחר זאת. למרות הכול הייתה זו הרגשה של סיפוק, לדעת שהנה אנו כוח שאפשר לסמוך עליו ושאנו משרתים כבר בפועל את הגנת הגוש".

מכ"ט בנובמבר ואילך, מתאר סבא, חלו שינויים בתפקידו של כוח הנוטרים. "קיבלנו משימה חדשה – ליווי השיירות מהגוש לבירה וחזרה. כרגיל מנתה שיירה כזו שלוש־ארבע מכוניות, ועל כל אחת הושבו כמה נוטרים שציודם היה רובה ו־50 כדור (25 למעלה מן המותר). תפקיד כוח הנוטרים היה לצפות על מורדות ההרים והגדרות שלצידי הכביש, ולהיות דרוך ומוכן להשיב מלחמה שערה. כדור בקנה ועיניים צופיות בבטחה לפנים – זו הייתה דמות הנוטרים בשבתם על מכוניות המשא בדרכן בבוקר לירושלים או בשובן אחר הצהריים לגוש. הייתה זו הרגשה של אחריות שנשא כל אחד ואחד מאיתנו נוסף לציודו הצבאי. למרות כובד האחריות לא היה חסר ההומור הבריא של האדם הבוטח בכוחו לעמוד בפני הפתעות בלתי צפויות.

"כך נמשך הדבר עד שבאה המציאות האפורה בדמות כוח ערבי שעלה עלינו לאין שיעור, ושמה קץ להומור השופע, בנתקה את פתיל חייהם של בעלי ההומור עצמו, אלו שהשפיעו משלהם על הרוח של הנוטרים כולם. איני רוצה בזה לתאר את מהלך הקרב באותו כ"ח כסלו תש"ז אחר הצהריים, בק"מ ה־15 בכביש ירושלים־חברון. רצוני רק להדגיש את העובדה שללא בהלה מופרזת וללא איבוד עשתונות, מילאו הנוטרים את תפקידם במבחן האש הראשון שלהם. מבחן שהיה ראשון לכולם אך אחרון לארבעה מהם… בקרב נפלו עשרה מבחורי הגוש, ובין העשרה האלו, ארבעה מחברי המ"ן: ספראי זאב, ולד מנחם, הרלינג יעקב וריפמן דוד הי"ד".

מחפשים את אסתר

את סיפורם של סבא וסבתא שלי, סיפור ציוני אפוף אווירה רומנטית, רציתי להעלות על הכתב כבר לפני שנים. בילדותי ביליתי שעות רבות עם סבתי הדסה ז"ל, וביקשתי לשמוע עוד ועוד על קורותיה – העלייה ארצה בשנות השואה כאחת מ"ילדי טהרן", ההיכרות עם סבי, הקמת גוש עציון, הנפילה בשבי הירדנים, ואחר כך השנים בקריית־שמואל, בבית שסבי גדל בו ובו גדלתי גם אני.

מדוע דווקא עכשיו הדברים יורדים לדפוס? אולי בשלה העת מבחינת יכולותיי הספרותיות, ואולי זוהי רוחו של סבי שנחה עליי ביום הזיכרון שלו, שחל בדיוק בעת כתיבת שורות אלה. או שמא זו דרישת שלום נוספת שהוא שולח אליי, אחת מרבות שקיבלנו ממנו ב־43 השנים שחלפו מאז פטירתו. הן הגיעו אליי ואל משפחתי במגוון דרכים, למשל במפגשי אקראי – בארץ ואפילו בחו"ל – עם אנשי חינוך שסבא עזר להם בתפקידיו הבכירים במשרד החינוך.

יוחי מיכאליס: "לאורך השנים היו חיילים בהר הצופים, אך נדמה שהם לא התעניינו במיוחד בניירות שהתפזרו שם לכל עבר. מצאתי שם למשל פנקס קבלות עבור תרומות לאוניברסיטה, בחתימתו של י"ל מאגנס, והייתה גם מחברת קטנה. כשפתחתי אותה, הבנתי שזהו לוח שנה שתוכנו נכתב בידי אחד השבויים ממלחמת השחרור"

דרישת שלום אחרת, חמה ומפתיעה במיוחד, הגיעה לפני כשנתיים. רעיה ויוסי אופנר, מכרים של משפחתי, נסעו לבקר את אחיה של רעיה, יוחי (יוחנן) מיכאליס, בביתו בקריית־טבעון. היה זה סמוך ליום ירושלים, והגיסים העלו חוויות מ־1967: יוסי נמנה אז עם הצנחנים הראשונים שהגיעו לכותל, יוחי היה עדיין תלמיד תיכון, ומיד בשוך הקרבות יצא עם חבריו לטייל בחבלי המולדת ששוחררו. "נסענו בטרמפים לירושלים, עלינו להר הצופים ברגל מכיוון הר הזיתים והגענו לקמפוס האוניברסיטה העברית", משחזר יוחי באוזניי את מה שסיפר לאחותו ולגיסו. "נכנסנו למקום שהספרייה הלאומית שכנה בו לפני שננטשה, ומצאנו עזובה. במשך השנים היו במקום חיילים, אך נדמה שהם לא התעניינו במיוחד בניירות שהתפזרו שם לכל עבר. אני לעומתם הבחנתי בכמה מסמכים שצדו את עיני. היה שם למשל פנקס קבלות עבור תרומות לאוניברסיטה, בחתימתו של י"ל מאגנס, והייתה גם מחברת קטנה. כשפתחתי אותה הבנתי שזהו לוח שנה שכתב אחד השבויים שנלקחו לירדן במלחמת השחרור".

בשער המחברת הופיעה הכותרת "לוח השנה תש"ט", ומתחתיה נכתב: "הועתק מלוח מעשה ידיו של ר' שלמה מן־ההר. אום אל־ג'מאל, עבר הירדן, תש"ח". הלוח עצמו מתחיל מיום ראשון, ז' בתשרי תש"ט, ונמשך עד סוף השנה. לכל שבוע מוקדשת כפולת עמודים. כמקובל בלוחות השנה העבריים, צוינו בלוח פרשות השבוע, החגים, וגם זמן בדיקת חמץ ולוח ספירת העומר. במשבצות של הימים הנוראים מפורטים שמות החזנים־השבויים שעברו לפני התיבה. עוד מצוינים תאריכים כמו "יום השנה לעלייתנו", "יום נפילת העשרה", "יום נפילת ה־35".

בחלק מדפיו, לוח השנה משמש מעין יומן שמתאר במילים מעטות את מעשיהם של השבויים במחנה אום אל־ג'מאל, לצד תזכורות שונות וחוויות אישיות של הכותב: ישיבה, סיגריות, ד"ר טאוב. פח וברז למרפאת שיניים. מכתבים מאסתוש. עד 01:30 קראנו באוהל. ישיבה ב־09:00. ארוחת ערב אצל חליל בחול המועד סוכות. כתבתי לאסתוש והביתה. הצלב האדום ביקר והביא דואר. יום השנה להתקפה הראשונה על הגוש. חתונת הברזל לוינסברג – מסיבה. סימולטני נגד גרשון. סופות חול. ישיבת נציגי הציבור הדתי. חלוקת שקי שינה. כתבתי לאסתר, הביתה, שמעון. כתבתי להורים, גאולה. מסיבת בר מצווה של מילשטיין. יום הולדתי.

כך זה נמשך עד סוף טבת. הטקסטים האחרונים שנרשמו על גבי לוח השנה הם תיעוד של אספת חברים, ורשימת מצרכים – סבון, סוכריות, סיגריות, קקאו, יין, סרדין, קוגל, מכונת תפירה.

יוחי החליט לקחת את המחברת ולהראות אותה לאביו – איש החינוך וההיסטוריון אברהם אויגן מיכאליס, מייסדו ומנהלו של כפר הנוער הדתי בכפר־חסידים. "שמתי את הממצאים בתרמיל וירדתי עם החברים לים המלח. כשחזרנו לכפר הנוער איבדתי את התרמיל, וכשהוא נמצא לבסוף, כבר פרחה מזיכרוני הכוונה להראות את הלוח לאבי והוא נפטר כמה שנים לאחר מכן". המחברת העלומה נותרה שמורה אצלו במגירה במשך למעלה מחמישים שנה.

במפגש ההוא עם הזוג אופנר, הזכיר יוחי את המחברת שמצא בספרייה הנטושה, והם ביקשו לראות אותה. "אנחנו מעלעלים במחברת, ומוצאים שמות שאנחנו מזהים מהקיבוץ הדתי", משחזרת רעיה, תושבת הקיבוץ עלומים בעבר. "היה ברור שאלה שבויי גוש עציון, שגדלנו על הסיפור שלהם. התחלנו במשחק ניחושים, למי שייכת המחברת. שמנו לב שהשם אסתר חוזר הרבה פעמים, והחלטנו לבדוק למי מהשבויים הדתיים הייתה חברה שנקראה אסתר. הרמתי טלפון לחברתי גילי זיוון מקיבוץ סעד, משום שחשבתי שאלה יכולים להיות ההורים שלה. לאם קוראים אסתר, והאב "מושבניק" (דוד) מבצרי ז"ל היה מוותיקי עין־צורים. אבל בשיחה איתה התברר שההורים הכירו לאחר החזרה מהשבי. המשכנו לפיכך בעבודת הבילוש".

שיחת הטלפון הבאה הייתה למשה מושקוביץ, גיסו של יוסי. "אף שהכיר את הנפשות הפועלות בגוש, לא עלה בדעתו למי זה יכול להשתייך", ממשיכה רעיה. "הוא הפנה אותנו לרחל סוקל ממשואות־יצחק, שהייתה גם היא מחברי עין־צורים שנפלו בשבי. שוחחתי איתה, ורחל הייתה הראשונה לזהות שזה לוח השנה של אליהו בר־חמא. הכרתי את אליהו, אבל עד אז לא חשבתי שזה שייך לו".

סבי וסבתי הכירו בכפר הנוער הדתי בכפר־חסידים. סבתא הדסה, נערה ניצולת שואה, למדה והתגוררה שם, וסבא אליהו היה מדריך ספורט. שמה של סבתי היה אז אסתר אלקס. מכיוון שגם לאמו של סבא קראו אסתר, לקראת החתונה שינתה סבתי את שמה, כמקובל בכמה מקהילות ישראל. השם אסתר ניתן לה משום שנולדה סמוך לפורים; כעת בחרה בשם הנוסף של אסתר המלכה – הדסה. כשבני משפחת מיכאליס הכירו אותה, הם לא ידעו על החלפת השם, ולכן לא חשבו לקשר בינה ובין אסתוש שבלוח השנה.

"רחל סוקל ידעה להגיד לי שהדסה בר־חמא נקראה בעבר אסתר", ממשיכה רעיה. "במקביל, יוסי צלצל לבת דודתו מתיה שלהב, שהייתה חברת עין־צורים. היא הבינה מיד שאסתר זו סבתא שלך, וזיהתה גם את שאר הפרטים ביומן".

רעיה מיהרה להתקשר לאמא שלי, שאותה הכירה משנים של עבודה משותפת בבית ספר בקריות. "אמרתי לה שאני כמעט בטוחה שנמצא בידי לוח שנה שאבא שלה כתב בשבי בירדן. היא הגיעה אלינו וזיהתה מיד את כתב היד. ההתרגשות הייתה מדהימה".

רשימת שמות לעסקת חילופים

סבא אליהו נולד בכ"ט באדר 1927, השני משלושת ילדיהם של שמואל ואסתר בר־חמא (ברנר במקור; חמ"א הם ראשי התיבות של חיים משה אריה, שם אביו של שמואל). זאת הייתה משפחה ציונית־דתית שהתגוררה בעיר אסן בגרמניה. לאחר עליית היטלר לשלטון החלה המשפחה בהליכי עלייה לארץ ישראל, וכבר ב־1933 הגיעה ארצה. חמש שנים אחר כך הם השתקעו בשכונה דתית־לאומית שאך זה הוקמה בפאתי חיפה, קריית־שמואל. אסתר ואחותה רבקה הפעילו מסעדה, שרבים מלקוחותיה היו קציני הצבא הבריטי. המקום שהעסק המשפחתי עמד בו הפך ברבות השנים לביתי־שלי. סבא־רבא שמואל, שהחזיק חנות ספרים בגרמניה, פתח חנות כזאת ברחוב הרצל בחיפה. ילדי המשפחה נשלחו ללמוד בבית הספר הריאלי בחיפה.

גוש עציון הישן נותר בליבם של סבא וסבתא: לבתם השלישית, הלא היא אמי, הם קראו עציונה. מסיבת הבת מצווה שלה הייתה אמורה להתקיים בכ"ו באייר תשכ"ז, אך בוטלה ברגע האחרון בגלל המלחמה. מה רבה הייתה השמחה כשהתבררו תוצאות המערכה: גוש עציון שוחרר בידי צה"ל

סבא אליהו וסבתא הדסה הכירו כאמור בכפר־חסידים. בשנת 1946, כשהיא הייתה בת 17 והוא בן 19, הם יצאו עם גרעין ה' של בני עקיבא להיאחזות בביריה. לאחר מכן הצטרפו לגרעין המייסד של קיבוץ עין־צורים, ובשלהי תשרי תש"ז עלו לקרקע בגוש עציון. סבתא עזרה לטפל בתינוקות, סבא תרם מכוחו בסיקול האבנים והכנת השטח לחקלאות, ובתור נוטר דאג לאבטחת היישובים.

בנפילת הגוש, בה' באייר תש"ח, נלקחו סבא וסבתא בשבי. תחילה הועברו השבויים הגברים למשטרת חברון והנשים והפצועים נלקחו למשטרת בית־לחם. לאחר כשלושה שבועות הועברו כולם לירדן. הנשים שוחררו כבר לאחר כשישה שבועות, ואילו הגברים נשארו באום אל־ג'מאל (סבתא שלי מספרת כי היא שוחררה כבר מבית־לחם).

כיצד לוח השנה ממחנה השבויים הגיע לקמפוס האוניברסיטה העברית? התעלומה אולי לא תיפתר לעולם. אבל המכתבים שסבא קיבל ושלח דרך הצלב האדום, כפי שהוא מציין ביומן, נמצאים בידי משפחתי, ויכולנו להתאים אותם לתיאוריו על פי התאריכים. לקראת הכנת הכתבה עברתי שוב על הגלויות והמכתבים שסבתא שמרה בקופסת פח עשויה מחלקים של ארגזי ביסקוויטים שניתנו לשבויים. הם כתובים כולם באנגלית, משום שהצלב האדום היה צריך לאשר אותם. ביניהם, אגב, מצאתי גם גלויה ממתיה שלהב. "שלום חבריה!", היא כותבת לחברי עין־צורים, ומוסרת להם דרישת שלום מבנות הקיבוץ השוהות בעיינות.

המכתב הראשון של סבא יוצא דופן: זה לא בדיוק מכתב אלא נייר קרוע, כתוב בעברית, באותיות דחוסות ובמילים צפופות. סבא ככל הנראה העביר אותו לסבתא בעת שהותם המשותפת במשטרת חברון. "לאסתרקה יקירתי שלום רב!", הוא כותב. "אני מקווה שאצליח לרדת היום קצת, אך בכל זאת אכתוב מכתב ארוך קצת. אני אדבר היום עם הקצין שייתן לי אפשרות לבקר אתכן ליותר מאשר דקה אחת. על כל פנים אשתדל. הגבוה ששומר עליכן לא מרשה לאף אחד להיכנס פשוט מתוך רשעות, ואני מקווה שהיום אצליח להיכנס אחרי שאדבר עם הקצין.

"יש שמועות שמעבירים את כולנו למחנה שבויים בעבר הירדן, נראה מתי. בינתיים כל עוד אנחנו כאן אני לוחץ על כך שישלחו אתכן לירושלים כיוון שאתן למעשה אינכן שבויות ולכן אסור להחזיק אתכן בשבי. הבטיחו לנו לעשות זאת ברגע שתהיה אפשרות ואת האפשרות הזו אני מחפש כעת ומטפל בזאת. מסרי גם לשאר הבנות את זאת.

"אתמול הייתי אצל הקצין בקשר לארבעה אנשים ממשפחתו של ראש העירייה שסיפרתי לך עליהם כשהייתי אצלך בבית־לחם. הקצין קיבל טלגרמה מהצלב האדום בתל־אביב שאנשים אלו חיים ונמצאים בשבי ואפשר להחליף אותם. שלחנו את רשימת השמות שלנו ושלכן לתל־אביב כדי ששם יחליטו את מי להחליף. בינתיים נודע לי שיש בידינו עוד שבויים משלהם והם מעוניינים להחליף אותנו בשבויים הללו…

"הקצין הבטיח לנו אפשרות כביסה ורחצה באורוות. כמו כן ביקר כאן אתמול רופא מבית החולים המקומי והרופא שלנו דיבר איתו על חוסר אוכל, צפיפות וכו'. הוא הבטיח לבקר היום עוד פעם וגם הציע להתקרח. אני מקווה שאני בתור נציג לא אצטרך להתקרח באם זה יהיה חובה. כמו כן הבטיחו לנו סבון, כלי גילוח וכו'. אני לא אתגלח בסכין ונראה אם תהיה אפשרות לעשות משהו. האם קיבלת תמונות נוספות? אני דיברתי עם האחראי עלינו על כך אך אינני רוצה ללחוץ כיוון שזה יכול גם להשפיע לרעה. מילא! אם לקחו את התמונות ואת שאר הדברים אז אי אפשר לעשות כלום. הספרים וחלק גדול מהבגדים ממילא נשארו שם גם כן. ואין מה לעשות, אפילו להצטער אינני רוצה כיוון שאני מוכרח לשמוח על שנשארתי בחיים, נכון? נקווה שכשנצא לחופש נמלא את האלבום המשותף שלנו מחדש…

"אמש 'התקלחתי' כאן והיה ממש תענוג. עומדים בפרוזדור של בית הכיסא ושופכים מים על הראש – זוהי המקלחת. אך בכל זאת נהניתי מאוד. היום אני עובד לכבס את הגרביים, גופייה ותחתונים, אך אני דוחה את זה כיוון שאני מעוניין לרדת אלייך ולא לבזבז את הזמן כאן.

"הלימודים אצלנו בקצב. אני מלמד כאן ערבית ומשתתף בהרבה חוגים. האם גם את לומדת עם כולן? ואיך מוצאים החוגים חן בעינייך? אני תקווה שבסדר. כך אין לי יותר מה להוסיף ואקווה לשוחח איתך על בעיות העתיד בעל פה בהמשך. בינתיים היי שלום וכל טוב, ונשיקות רבות וחמות. שלך באהבה ובגעגועים לנצח, אליהו".

במחנה בירדן הוחזקו כ־700 שבויים ישראלים. תנאי הכליאה שם היו טובים יחסית, בהוראתו המפורשת של המלך עבדאללה, שהיה בן חסותם של הבריטים ורצה לשמור על תדמיתו בעולם. השבויים מעין־צורים שהו יחד, וכך היו יכולים לקיים ישיבות, להתפלל במניין, לקרוא בספר התורה שהביאו איתם, לעסוק בספורט ולקיים חוגים ושיעורים. הם יצרו לעצמם הווי ודאגו לעודד את רוחם.

באחד המכתבים ששלח משם, סבא מתרעם על שהוריו לא כותבים באריכות רבה יותר, אלא רק מדווחים על שלום כולם. כשאני קוראת כעת את המכתבים שקיבל, אני מבחינה לראשונה ששניים מהם, אחד מסבתי ואחד מאחותו גאולה, מכילים מסר סמוי על התקדמות המשא ומתן לעסקת שבויים.

"יש שמועות שמעבירים את כולנו למחנה שבויים בעבר הירדן", כתב סבא לסבתא כששניהם הוחזקו במשטרת חברון. "בינתיים כל עוד אנחנו כאן אני לוחץ על כך שישלחו אתכן לירושלים כיוון שאתן למעשה אינכן שבויות ולכן אסור להחזיק אתכן בשבי. הבטיחו לנו לעשות זאת ברגע שתהיה אפשרות"

"אליהו היקר", כותבת לו גאולה ב־8 בנובמבר 48'. "למרות שלא קיבלנו כל מכתב ממך מאז שכתבתי לך את מכתבי האחרון, החלטתי לכתוב לך שוב… שמחנו לשמוע ממך. מה שלומך? שלומנו טוב ואנו מאוד רוצים לראותך שוב. דרישות שלום מכל השכנים בקריית־שמואל. קיבלנו מכתב משמעון. הוא ומשפחתו כולם בסדר. לגבי דוד שחרור, נראה כי יום הגעתו קרוב מאוד אליך ואל הגברים… מאחותך האוהבת גאולה".

כעבור חודשיים, ב־10 בינואר 49', שלחה לו סבתא מכתב מקיבוץ עלומים: "אליהו יקר שלי, מה שלומך? למרות שלא קיבלתי ממך מכתב מזה שבועיים, אני כותבת לך שוב. אני בסדר, עכשיו עובדת עם ילדים ואתה יכול לתאר לעצמך שאני מאוד מסופקת בעבודתי. כולנו בסדר, אבל מתגעגעים אליך מאוד. במיוחד אני מתגעגעת אליך, אליק. אבל אני מקווה שהזמן בו נתראה שוב הוא קרוב. המשפחה כולם בסדר. כולם דורשים בשלומך. גם דוד שחרור דורש בשלומך מאוד. הוא עסוק מאוד ואני מקווה שמכתבו יגיע אליך בפעם הבאה. תהיה חזק יקירי! באהבה ובגעגוע, אסתר".

שמחה התחלפה בשמחה

דוד שחרור הגיע בפברואר, כעשרה חודשים לאחר נפילת הגוש. במסגרת עסקת חילופים שוחררו השבויים בכמה פעימות, וסבא היה בין האחרונים ששבו ארצה. באותה השנה הוא נשא את אסתר־היא־הדסה, והם חזרו לכפר־חסידים. הפעם סבא עבד שם כמורה וסבתא כאם בית. לאחר כשנתיים עבר הזוג הצעיר להתגורר סמוך להוריו של סבא, בקריית־שמואל. הם בחרו לא להצטרף לחברים מעין־צורים שהתיישבו במועצה האזורית שפיר והקימו מחדש את הקיבוץ. אבל גוש עציון הישן נותר בליבם של סבא וסבתא: לבתם השלישית, הלא היא אמי, הם קראו עציונה – שם שמעיד שחיבת המקום על יושביו.

מסיבת הבת מצווה של עציונה הייתה אמורה להתקיים בכ"ו באייר תשכ"ז, אך בוטלה ברגע האחרון בגלל המלחמה שפרצה. מה רבה הייתה האכזבה באותו היום, אך מה רבה הייתה השמחה כשהתבררו תוצאות המערכה: גוש עציון, שהוריה של עציונה לחמו למענו, שוחרר בידי צה"ל.

סבא אליהו המשיך לעסוק בבניין הארץ, בעיקר בבניין דור העתיד שלה – כמנהל מחוזות הצפון וירושלים במשרד החינוך, ואז כסמנכ"ל המשרד. בהמשך מונה לנציג המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בארצות הברית, ובמסגרת השליחות עבר עם סבתא להתגורר בברוקלין, ניו־יורק. ההורים שלי הצטרפו אליהם כעבור שנה, ועבדו שם בהוראה בבית ספר יהודי. אבל סבא לא זכה להשלים את תקופת שליחותו: כשנה וחצי לאחר צאתו לארה"ב הוא לקה בהתקף לב ונפטר, כשהוא בן 56 בלבד.

שלושה נכדים של סבא, שלא הכירו אותו, מנציחים אותו בשמם. אחד נקרא אליהו, אחר אבנר – נר זיכרון לאב, והשלישית היא אני, איילת. אולי אתם מרימים גבה כעת, ובצדק. גם לי כילדה היה מוזר לספר שאני קרויה על שם סבא. כשנולדתי, חמש שנים לאחר פטירתו, הוריי רצו לקרוא לי אילה – שם שמכיל כמעט את כל האותיות של אליהו – אך אבי פחד שיעוותו את שמי ויקראו אותו במלעיל במקום במלרע, והחליט לבסוף על אילת.

*

שמעון קרניאל ואני עוברים על התמונות בארכיון בכפר־עציון. אחת המפורסמות שבהן מראה את הטנדר של הנוטרים שליווה את שיירת העשרה, רגע לפני היציאה מתחנת הנוטרים ברחוב החבצלת בירושלים. משמאל נראה בבירור סבי במדי הנוטר. באמצע הקבוצה, כך אנו רואים כעת, עומד שלום קרניאל. שמעון ושוקי, מנהל הארכיון, מפצירים בי להשאיר להם את היומן ואת המכתבים של סבא, לצורך סריקה. הם מתפעלים מהדקדקנות שבה פירט סבא כמעט כל דבר. בכל זאת, יקה.

הימים שעוברים עלינו מעוררים בי מחשבות על התודעה ההיסטורית שנעביר לדור הבא. מורשת הקרב העכשווית גדולה ומעוררת השראה, אבל אנחנו לא משאירים אחרינו מכתבים כמעט, אלא בעיקר הודעות ואטסאפ. הדפים המוחשיים שאני זוכה להחזיק בידי מעודדים אותי לקום מן המחשב ולשוב ולהתוודע לכתב היד שלי. וגם לתהות, ביני לביני, מה תהיה דרישת השלום הבאה שנקבל מסבא אליהו.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il