המקדש, הציפור, הפילים והמזרקה המופיעים בשירה של רחל שפירא "נפאל" אכן קיימים במציאות. הם ניצבים במלוא הדרם בכיכר הארמון בפטן, מדרום לבירה קטמנדו, בדיוק כפי ששרה גלי עטרי בלחנו של אריאל זילבר. כשעמדתי עם רעייתי דבורה מול ציפור האבן, ליד הפילים המפוסלים ולצד המזרקה, וזמזמנו את מילות השיר, הזדעקו הטלפונים הניידים שלנו ובישרו על אזעקות נרחבות בגוש דן. טיל חות'י נוסף שוגר מתימן. הציפור לא עפה, פילי האבן לא ירדו אל המים. וכי למה שיעשו זאת? הרי הם מפוסלים באבן. וכך נותרנו עם האכזבה, עם הרשע והמלחמות, עם המזימה ועם האימה.
מול נופי ההימלאיה, המלחמה היא הדבר האחרון שחושבים עליו. ולא שהמדינה הזאת לא ידעה מלחמות. ידעה גם ידעה. יש לה צבא מאומן ומיומן, ובשבילים התלולים העולים להרים נראים טירוני צבא ה"גורקה" הנפאלי, הקרוי על שם בני השבט האמיץ ששירתו בצבא הבריטי וההודי, רצים ומתאמנים במרץ. אבל בשביל התרמילאים, שרבים מהם ישראלים, נפאל היא סוג של גן עדן.
אלפי צעירים מנקים את הראש בכיבוש פסגות ההימלאיה. אבל גם מבוגרים יכולים ליהנות מהחוויה. אפשר לטוס מקטמנדו לפוקהארה, חצי שעת טיסה בלבד, לקום באמצע הלילה ולטפס כ־400 מדרגות אל נקודת תצפית גבוהה כדי לחזות בזריחת השמש. עוד לפני שהשמש נגלית לעין, היא שולחת את קרניה אל הפסגות המושלגות, מושחת את קווי המתאר שלהם בזהב וצובעת את סלעיהם בורוד־אדום. אחר כך היא מעפילה מעל ההרים, כדור אש אדום, ומחליפה צבעים בעודה מתקדמת מעלה. אחרי כמה דקות נגלים מן הצללים נופי העמקים, האגמים וההרים, בצבעי ירוק, חום ותכלת – וכמובן מראה הפסגות הלבנות, שמתנשאות לגובה שבעה ושמונה קילומטרים, שכדי לראות את ראשיהן צריך להרים את הראש בזווית חדה.
הטרק השאפתני ביותר בהימלאיה מוביל אל פסגת האוורסט, שגובהה 8,849 מטר. ההר נקרא על שם הגיאוגרף סר ג'ורג' אוורסט, הסוקר הראשי של הודו הבריטית עד 1843 (הוא עצמו התנגד לקריאת ההר על שמו), ורק ב־29 במאי 1953 הצליחו שני מעפילים, אדמונד הילארי הניו־זילנדי וטנזינג נורגיי הנפאלי, להגיע לראש ההר. הם שהו בפסגה 15 דקות, הצטלמו וטמנו בשלג צלב קטן וסוכריות, מתנה לאליזבת השנייה שהוכתרה ארבעה ימים לאחר מכן למלכת בריטניה, והעניקה להם תואר אצולה (להילארי) ומדליה (לנורגיי).
מאז ועד היום, כ־6,000 מטפסי הרים הצליחו לשחזר את הישגם של הילארי ונורגיי – ומאות נספו בדרך אליו או בירידה ממנו. דבורה ואני החלטנו שגם אנחנו נכבוש את ההר, אבל בלי ללכת ימים שלמים במשעולים התלולים. "שלום, אני אהיה הטייס שלכם אל האוורסט", אמר לנו רביטרה, הטייס החייכן, כשעמד במנחת ליד מסוקו האדום־צהוב והמתין לנו. הבטנו בכלי התעופה בפקפוק: הוא נראה לנו קל מכדי להמריא לגובה 8,849 מטר. אבל רביטרה הרגיע אותנו. "אל תדאגו. את ההכשרה שלי כטייס רכשתי בחיל האוויר הישראלי", הוא אמר. התברר שהוא נמנה עם בוגרי קורס טייסי מסוקים מיוחד שקיימו בארץ לטייסים נפאליים.
המראנו במסוק לצפון־מזרח, ואחרי עצירת ביניים בכפר לוּקְלה התחלנו לראות את פסגות ההרים המושלגות מתקרבות אלינו. "הנה האוורסט", הצביע הטייס על פסגה משולשת, "אבל אנחנו ננחת קצת יותר נמוך, בקאלה־פטאר, בגובה 6,000 מטר". משם, במרחק קצר מה"בייס קמפ", נשקפה תצפית מרהיבה: 360 מעלות של נופים הרריים מדהימים, עמקים, נהרות ומנזרים בודהיסטיים. ההרים תחתינו היו זרועים כפרים קטנים, שהגישה אליהם היא רק ברגל, ברכיבה או במסוק. את העצים והאבנים לבניית הבתים העלו מן העמקים על גבי יאקים. "רק פסגות הגבוהות מ־3,000 מטרים זוכות אצלנו לשם 'הרים", סיפר לנו דיפ צ'אנדרה קליקה, מדריך מקומי. "מתחת לגובה הזה אלה סתם 'גבעות'". כמעט נעלבנו בשם כתר החרמון.
כשירדנו מהמסוק לא חווינו קוצר נשימה, להפתעתנו, אבל הרגליים רעדו קצת. עמדנו ובירכנו בשם ובמלכות "עושה מעשה בראשית". למסוק מותר לשהות כאן רק עשר דקות, והוא אפילו לא מכבה את המנוע.
לא רבים יזכו לטוס במסוק לאוורסט בתקופה הקרובה: ב־1 בינואר הוחלט על השעיית כל טיסות התיירים באזור ההר, בשל מאבק פוליטי־כלכלי. במחירה של הטיסה במסוק, כאלף דולר, יכולים התיירים לחסוך לעצמם טרק של כשבועיים עד ל"בייס קמפ", והנפאלים המקומיים זועמים על אובדן ההכנסות. טיסות חילוץ ימשיכו כמובן להתקיים, אבל עד שתיפתר הבעיה הפוליטית, אולי באמצעות חלוקת רווחיהן של חברות המסוקים, רביטרה יצטרך למצוא יעדים אחרים לתיירים שלו.
בקיץ התגבשה הקבוצה הראשונה: שמונה קצינים וחיילים מסיירת מטכ"ל, שכולם נפצעו בפעולה לחילוץ חטופים. "זאת הייתה חוויה אדירה, לשמוע אותם מדברים ומתרגשים", אומרת הרבנית חני ליפשיץ. "שנה שלמה הם היו במחלקת פסגות. זה ממש ריפא להם את הנפש"
אחרי ההתרגשות בקאלה־פטאר שבנו למסוק כדי שייקח אותנו תצפית ארוכה יותר ממרפסת המלון אוורסט ויוּ. לגמנו כוס תה חם על מרפסת התצפית, אכלנו בתיאבון את הסנדוויצ'ים שהבאנו עמנו מבית חב"ד, ושבענו מארוחת הבוקר המיוחדת ביותר שהייתה לנו אי פעם. את המלון בנה יזם התיירות היפני טקאשי מיהארה. הוא הגיע לנפאל בשנות השישים, זיהה את הפוטנציאל האדיר של האזור והחליט להקים שם בית הארחה מקומי. הקמת המלון באזור המרוחק והמנותק הייתה מאמץ יוצא דופן, וספר שלם נכתב עליה: "קרן אור בהימלאיה". ב־2004 הוא נרשם בספר השיאים של גינס בתור המלון הגבוה בעולם – 3,880 מטרים – אבל לפחות שני מלונות נוספים נבנו מאז בגובה רב יותר.
למה נפאל
הגענו לנפאל בדיוק בתום עונת הטרקים, שמסתיימת בסוף דצמבר ועתידה להתחדש רק במרץ. הקור כבר מקפיא עצמות, ומפולות שלגים מתרחשות בתדירות גבוהה. הפוגה נוספת במסעות המאתגרים מתקיימת בחודשים יולי ואוגוסט, כשפוקדים את האזור גשמי המונסון האדירים. העונה שעברה הביאה לנפאל מטיילים שלא נראו שם כמעט אף פעם: לוחמי צה"ל פצועים והלומי קרב יצאו למסע שהותאם להם במיוחד, ביוזמתם של הרב חזקי וחני ליפשיץ, מנהלי בית חב"ד בקטמנדו. עוד נחזור לסיפור הזה.
כבר 25 שנה הרבנית חני והרב חזקי מקדישים את חייהם לשליחות בנפאל, וקורותיהם הונצחו בסדרה "קטמנדו" ששודרה בערוץ 2 לפני 13 שנה: את דמויותיהם גילמו שחקנים מקצועיים (מיכאל מושונוב וניצן לברטובסקי), וגם שמותיהם שונו ל"שמוליק" ו"מושקי" – אך הסדרה צולמה ברחובות הטמאל, השוק הנפאלי הססגוני שבית חב"ד שוכן בטבורו, והיא משחזרת היטב אירועים ומעשים שאכן היו מנת חלקם של השניים מאז שהגיעו לעיר. חני עלתה לכותרות בארץ ב־2020, כשהשרה מירי רגב בחרה בה להשיא משואה בטקס יום העצמאות. היא נאלצה לסרב אחרי שדייני בית הדין הרבני של חב"ד, בהחלטה תמוהה שקוממה עליהם רבים, אסרו זאת עליה. "אולי לא עלה בידי להשיא משואה, אבל את הכבוד הגדול ביותר שיש בעולם הזה קיבלתי – חיים של שליחות וערבות הדדית", אמרה אז חני, אבל ברור שהיא נפגעה מאוד. "איך נוהג הרבי מלובביץ' לכתוב מדי פעם? 'אין להאריך בעניין המצעֵר'", היא אומרת היום.
לחני ולחזקי יש שישה ילדים. "הגענו לנפאל עם תינוק בן עשרה חודשים", מספרת חני על בואם לקטמנדו. היא הייתה אז בת 22. "היינו ילדים קטנים. עכשיו הגדול שלנו בן 25 והשני עוד מעט מתגייס. אני משתדלת שהילדים לא יחוו את הקשיים שאנחנו עוברים במקום הלא נורמלי הזה. אני חייבת שיהיה להם סדר יום ברור עם בנות שבאות מהארץ. הם בריאים ושפויים בנפשם נגד כל הסיכויים. אני זוכרת שבימים הראשונים חשבתי לעצמי: מה זה השיגעון הזה, להקים בית חב"ד בתוך כל הלכלוך והסירחון, עם חשמל שפועל שעתיים ביום וללא מים זורמים בברזים, ועם שוק מלא בירקות שחורים ומרקיבים. אבל חשבתי שהתפקיד שלי הוא לברור את העיקר מהטפל, והריקבון הוא הטפל. באתי לחבר חלקים בעם ולהראות לכל היהודים שבאים לכאן את הצד היפה ביהדות. אמרתי: יבוא יום שלא יהיה מי שלא יכיר את בית חב"ד בקטמנדו, ואנשים יבואו לנפאל רק בשבילו".
התרמילאים בבית חב"ד בקטמנדו הם פסיפס אנושי צבעוני ומגוון. כולם מתקבלים בחיוך ובמילה טובה. כשחדר האוכל צר מלהכיל את הבאים, הם יוצאים החוצה, לפינות הישיבה הפזורות מתחת לצלונים גדולים. שרי מוק מאמסטרדם, שזה עתה סיימה טרק ארוך בהרים, היא יהודייה בת לאב הולנדי ולאם ישראלית מראש־העין. היא בת 28, עורכת דין במקצועה, ופעילה בקהילה היהודית בבירת הולנד. אחרי שאביה נפטר לפני כמה חודשים היא יצאה "לחשוב" בנפאל. "למה נפאל? בגלל הסדרה 'קטמנדו'", היא מגלה בעברית מצוינת. "הוריי אהבו אותה ואני הצצתי בטלוויזיה כשהם צפו בה והנופים הלהיבו אותי מאוד. אמרתי לעצמי שכשאהיה גדולה אטוס לשם, והנה אני כבר חודש כאן ולא שבעה מלראות ולטייל.
"התחלתי בטרק מרדי־הימל, שהוא חלק מהאנאפורנה, עם בחור גרמני שהכרתי באוטובוס. אביו כומר והיה לנו הרבה על מה לדבר, כי אבא שלי היה רב. עשינו יחד קבלת שבת במחנה התחתון, הבטתי בהרים ואמרתי לעצמי: איזו זכות זו לראות נופים כאלה ודברים כל כך יפים בעולם. ממש התרגשתי. טיילתי הרבה אבל נופים כאלה אין בשום מקום אחר. ים של הרים ואתה מעל העננים מביט אל האינסוף. יש בזה משהו עוצמתי ומרתק".
משם המשיכה עם שתי בנות ישראליות לעמק קטמנדו. "בדרך פגשנו שני בחורים שהשתחררו בדיוק מהצבא", היא מספרת. "הם לא דיברו על המלחמה ואני לא ניסיתי לדובב אותם, כי כששאלתי בעדינות הבנתי שהם רוצים להשאיר את המלחמה מאחוריהם. הנחתי שעברו תקופה קשה ולא רציתי להציק להם. שוחחנו על דברים אחרים לגמרי. אולי הנוף וההרים אומרים לנו להשאיר את הצרות מאחור. אני ממש מבינה. אחת הבנות סיפרה לי שטיילה עם בחור שניכר שהוא עדיין בהלם קרב. לא רציתי לחפור להם".
לקלף ירקות בכפפות
יוזמת הטיול עם לוחמי צה"ל בשיקום אחרי פציעה נולדה כשבני הזוג ליפשיץ ביקרו בארץ אחרי 7 באוקטובר. "אנחנו בית חב"ד שָׁכּוּל", אומרת חני בעצב. "כל כך הרבה אנשים שהיו אצלנו בעבר נהרגו במלחמה. לפעמים ההורים מתקשרים לספר לנו מה קרה ולומר שהבן או הבת אהבו אותנו. במסיבת הנובה היו עשרות צעירים וצעירות שביקרו אצלנו בשנים האחרונות. אחד מהם היה אצלנו ימים ספורים לפני המלחמה, סיפר לנו על הפסטיבל שהוא חוזר אליו, ואחר כך התברר לנו שהוא נרצח.
"במהלך המלחמה הגענו לבקר במחלקות השיקום. קלטנו שכשאנחנו אומרים לחייל 'יום אחד עוד תבוא אלינו ותטפס על האוורסט', זה כמו להבטיח לו חיים חדשים. וכך התחלנו לרקום את המבצע יחד איתם. זאת נראית משימה בלתי אפשרית, אבל כשחזקי מחליט משהו אין עכבות. אפשר לעשות הכול. תמיד מגיעים אלינו תרמילאים צעירים ובריאים אחרי צבא, אבל בשנים האחרונות כבר התחלנו להנגיש את ההימלאיה לאוכלוסיות מיוחדות – קבוצות של לקויי ראייה או שמיעה, לוקים בתסמונת דאון. טבעי שנביא גם את מי שמתקשים לתפקד בגלל המלחמה, בגלל נכות פיזית או נפשית".
בקיץ התגבשה הקבוצה הראשונה: שמונה קצינים וחיילים מסיירת מטכ"ל, שכולם נפצעו בפעולה לחילוץ חטופים. בעוד חודשיים יתקיים מחזור נוסף, של לוחמי גבעתי וגולני. "זאת הייתה חוויה אדירה, לשמוע אותם מדברים ומתרגשים", אומרת חני. "שנה שלמה הם היו במחלקת השיקום, ופתאום הם נושמים אוויר פסגות. זה ממש ריפא להם את הנפש. אלה לוחמים שנפצעו בידיים וברגליים, חלקם עם כוויות, חלקם עם פציעות נפשיות, כאלה שלא חזרו לחיים נורמליים. לשם כך הבאנו למסע גם אנשי מקצוע מומחים לפוסט־טראומה".
שרי מוק, יהודייה מאמסטרדם: "התחלתי טרק עם בחור גרמני שהכרתי באוטובוס. אביו כומר והיה לנו הרבה על מה לדבר, כי אבא שלי היה רב. עשינו יחד קבלת שבת, הבטתי בהרים ואמרתי לעצמי: איזו זכות זו. נופים כאלה אין בשום מקום אחר. ים של הרים ואתה מעל העננים מביט אל האינסוף"
חזקי: "המסלול שנבחר הותאם לצרכים שלהם, אבל גם לאדם בריא הוא אתגר לא קטן. החיילים זקוקים לאתגר לא רק כדי להגשים חלום אלא גם כדי להוכיח לעצמם שיש בכוחם להתמודד עם קשיים, וזה נותן להם תקווה שיוכלו להתגבר על קשיים בעתיד".
ההיערכות הלוגיסטית וההתניידות היו מורכבות ביותר. המשלחת כללה, מלבד החיילים, גם עשרים מלווים ועוד עשרים סבלים מקומיים. לכמה מהלוחמים נבנו כיסאות גלגלים מותאמים לשטח, ובמקומות שגם זה לא פתר את הבעיה, השתמשו במוטות נשיאה. היו גם מי שהוקפצו במסוקים מכפר לכפר. היעד היה דאנאקיו, ליד ה"בייס קמפ" במורד האוורסט. האזור זרוע אגמים, חלקם קפואים, ולעיני המטיילים נגלים נופים שאין כמותם בעולם. "מקום חלומי בגובה 5,000 מטר", אומר חזקי. "כדי להגיע לשם יש לסגל את הגוף לגבהים ולחמצן הדליל. זה גם היה טרק כשר למהדרין. שבתנו באחד הכפרים הנמצאים בדרך, וזאת הייתה שבת נהדרת, 'בני־ברקית', עם ספר תורה, אוכל ומבשלים שהוטסו מקטמנדו למרומי ההימלאיה".
חני: "זאת לוגיסטיקה מטורפת. הבאנו שפים מהארץ כדי להכין להם ארוחות טעימות בתנאים לא תנאים. הקמנו מטבח קפוא בבקתה קטנה. הפורטרים הנפאלים סחבו עשרות קילוגרמים של ציוד, גז, כלים ואוכל. חלק מהציוד הובא במסוקים. עבדנו בקור מקפיא. קשה לקלף ירקות עם חמש כפפות על כל יד, אבל בסופו של דבר הם קיבלו את הארוחה הכי טעימה שיש".
מזג האוויר סער לפרקים, ולכן הטיול נמשך קצת יותר מהמתוכנן. "הם כבר החלו לתכנן את הטרק הבא", מחייך חזקי. "חלקם עדיין בשירות פעיל, ואמרו שזה היה תמריץ להמשיך במטלות העומדות לפניהם. אחרים אמרו שהמסע מעודד אותם להשיג מטרות נוספות וכבר החלו לחשוב על הפעם הבאה".
דופק, חמצן ובדידות
בנפאל אין קהילה יהודית או ישראלית קבועה, ו־90 אחוזים מהמתארחים בבית חב"ד בקטמנדו הם תרמילאים ותיירים. שליחי חב"ד, לפיכך, עוסקים רבות בסיוע ייחודי שלא תמצאו בבתי חב"ד אחרים ברחבי העולם: הם צריכים להיות שילוב של איחוד הצלה ומד"א, יחידת החילוץ 669, השירות הפסיכולוגי ולעיתים, לצערנו, גם זק"א. על קיר בחדר האוכל של בית חב"ד בקטמנדו תלויה תמונה של נווטת הקרב הדתייה הראשונה תמר אריאל ז"ל, שבקיץ 2014, לאחר שלחמה במבצע צוק איתן, יצאה לטיול בנפאל ונפטרה בסופת שלגים אימתנית ברכס האנאפורנה. היא נאבקה על חייה, לצד חבריה, עד שכלו כוחותיה, ונסיבות חייה ומותה הפכו את דמותה למודל לחיקוי לנערות דתיות המתגייסות לשירות צבאי מלא בצה"ל.
בשיא עונת הטיולים, מספרים הליפשיצים, בכל יום כמעט יש חילוץ במסוק, ולפחות חמישה מטיילים נזקקים לייעוץ רפואי בעודם בהרים. כל חברות הביטוח הישראליות מכירות את הליפשיצים, ובני הזוג עובדים איתן כדי לסייע לכל מי שזקוק לכך. גם לפני היציאה של המטיילים למסע, חזקי וחני מנסים למזער את הסיכון. "כשאנשים עולים להרים ללא הכנה הם מסכנים את חייהם, במודע או שלא במודע", אומר חזקי. "בכל ערב אנחנו מקיימים שעת הנחיות לכמה עשרות מטיילים, וסטטיסטית, ישראלים באמת נפגעים מתאונות פחות מאחרים. בכל עונה מטיילים מתים ממחלת גבהים אבל אצל הישראלים זה לא קורה כמעט. אנחנו עוזרים להם להצטייד בטלפונים לווייניים ובבלוני חמצן, ומספקים להם הדרכה לגבי ההתנהגות בגבהים הללו: מהו קצב ההליכה הרצוי, איך להימנע מהיפותרמיה, איך למדוד דופק ורוויית חמצן, באילו מדדים אתה יכול להתקדם ובאילו צריך לעצור. מי שלא מכיר את הדברים האלה יכול להיקלע לסכנת חיים".
שבילי ההימלאיה פוגשים בשנים האחרונות גם יותר ויותר מטיילים מבוגרים יחסית. "אולי המבוגרים של היום נעשים צעירים יותר", מחייכת חני. "יכול גם להיות שפשוט קל יותר להגיע לנפאל דרך דובאי". לדברי חזקי, יש מספיק טרקים קלים יחסית, שנמשכים יומיים־שלושה, "במסלולים הנושקים להרים, כי לטפס על ההרים עצמם הרבה יותר קשה. אנשים צועדים שעתיים־שלוש ביום, ומגיעים ליעדים קרובים יחסית. בנפאל יש שבעים טרקים מסומנים בדרגות קושי שונות, חלקם קשוחים מאוד ונמשכים שבוע עד היעד, אבל אחרים מביאים אתכם ליעד בתוך כמה שעות. היעד הוא מקום עוצר נשימה כמו אגם, או תצפית לפסגה שאי אפשר לראות אותו ממקום אחר. לכל אחד מהטרקים יש שיא".
המסלול האהוב ביותר על המטיילים הישראלים הוא טרק סובב אנאפורנה. הוא מציע מגוון נופים גדול, רמת הקושי שלו בינונית ומאפשרת התרגלות איטית לגבהים, והחוויה הכרוכה בהליכה בו מגרה ומסעירה את כל החושים. בדרך עוברים בכפרים קטנים וציוריים, טובלים במעיינות חמים, חולפים בשדות וביערות, צולחים גשרים התלויים מעל נהרות ומפלים, ובשיא המסע נמצא ה"פאס" – מעבר ההרים ת'ורונג לה, בגובה 5,400 מטר מעל פני הים. אחרי ארבעה ימים מגיעים אל הכפר פיסנג, ופסגות האנאפורנה נחשפות במלוא הדרן. "אי אפשר להשוות בין הטרקים בהימלאיה למסלולים בהרים או ביערות אירופה", אומר חזקי. "שם אתה בתוך הציוויליזציה, גם אם אתה מרגיש מבודד וטמוע בטבע. כאן אתה בספירה אחרת לגמרי, גם מבחינה תרבותית, גם מבחינת מרחק, כי הרי הדרך היחידה להגיע לגן העדן הזה היא ברגל. נוף ההרים הגבוהים בעולם יוצר תחושה אחרת לגמרי, שדבר לא ישווה לה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
