צביקה מור לא ישן כמעט ממוצאי שבת ועד השיחה שלנו איתו, ביום שלישי השבוע. בדרך כלל הוא מתמוטט מדי ערב לשינה אחרי יום עמוס מאוד, אבל השבוע גם העומס הזה לא סייע לו לעצום עין. "מאז שבעה באוקטובר היו כמה רגעים רגשיים של התפרקות אחרי עבודה מאומצת", הוא מספר כשאני שואלת אותו מה היה הרגע הקשה ביותר שחווה כיו"ר פורום תקווה. הוא מציין גם את העימות באולפן של איילה חסון, שם אמר לו אביו של חטוף אחר כי "אם אתה ויתרת על הבן שלך, אני לא מוותר על הבן שלי" – ומור פרץ בבכי אל מול המצלמות. אבל גם אל מול כל הרגעים האלה, "אני חושב שעכשיו זה הזמן הכי קשה, הימים האחרונים. קושי גדול מבחינה אישית, ואני גם רואה פה את גודל השעה. זה זמן קריטי, ואפשר להציל עדיין. נראה ששוב מדינת ישראל לא עומדת בקווים האדומים שלה, ושוב מגלגלים אסון על הדור הבא. הילדים שלנו יצטרכו לנקות אחרינו. זה קשה לי מאוד".
הדירה של משפחת מור שוכנת בקומה העליונה של בניין מגורים בקריית־ארבע. צביקה גדל בבני־ברק, אפרת בירושלים. הם עברו אל הקריה כשנישאו, וכאן נולדו כל שמונת ילדיהם, וגם הנכד. תמונותיו של איתן, הבן הבכור, מחייכות בבית מכל פינה. חלקן נראות כאילו הודבקו ברישול, הונחו באופן עראי על ארון הספרים, מחכות שיגיע הרגע להוריד אותן. ליד דלת הכניסה עומדות כמה שקיות כהות גדולות: ציוד של איתן שההורים אספו לאחרונה מהדירה שבה התגורר בנחלאות, לאחר שהשותף שלו החליט לעבור משם הלאה. עד לאותו רגע ההורים שילמו את שכר הדירה עבור איתן, כשומרים לו את החדר שעזב. לא היה פשוט לאסוף את חפציו האישיים, לארוז עבורו את המקום שבו התגורר, אומרת אפרת. אבל בכל מקרה, לאחר שאיתן יחזור היא תרצה שיגור קודם כול קצת בבית, אצלם. "אני לא אוותר לו", היא מחייכת. "והאמת, לא נראה לי שיזיז לו לאן הוא חוזר. העיקר שיבוא וירגיש את האהבה של כולם".
איתן עבד במסיבת הנובה כמאבטח לא חמוש. הוא וחברו אליקים ליבמן ז"ל ניסו במהלך שעות הבוקר של השבת ההיא להציל כמה שיותר מהמבלים הנרדפים. לעזור להם להימלט או להסתתר. על פי עדות חבר נוסף, הם אף החביאו בשטח גופת אישה צעירה שנרצחה, כדי שלא תחולל או תיחטף. בשלב מסוים התקרבו אליהם כמה מחבלים חמושים בכבדות. כל אחד מצוות החברים־המאבטחים ברח לכיוון אחר, ואז ככל הנראה איתן נחטף, בסביבות השעה 12:30 בצהריים.
"אות החיים" האחרון ממנו התקבל בסביבות פורים שעבר. למשפחה נמסר, בלי להרחיב בפרטים, על מידע מודיעיני שנותן אינדיקציה להיותו חי. "הם לא עונים על שאלות", מספרים ההורים. אחד החטופים ששוחררו במסגרת העסקה של השנה שעברה אף סיפר בתשאולים כי איתן מור היה איתו בשבי. עם בני המשפחה הוא לא שוחח ישירות. "האנשים שחקרו אותו סיפרו לנו", אומרת אפרת. "נעשו אליו כמה פניות בשמנו, והוא לא רוצה לדבר. אפשר להבין אותו. עבר חקירות שתי וערב".
"בגדול, אחרי מבצע ארנון הורידו את כולם למנהרות", מפרט צביקה את הידוע לו על החטופים שנותרו בעזה. "חלקם היו עד אז מפוזרים בבתים. יש בכך היגיון מבחינת חמאס – משפחה ממילא מתפעלת בית, ולכל אחד שם יש נשק, אז תשמרו כבר על חטוף או שניים, וזה יפנה חיילים חמאסניקים להילחם בישראל. אבל מאז הורידו את כולם למנהרות, וכנראה לא מעבירים אותם ממקום למקום, ולכן יש פחות מודיעין".
לאורך שבעה חודשים הייתה להם שותפות גורל הדוקה עם משפחת ליבמן, שמתגוררת גם היא בקריית־ארבע. בחודש מאי שעבר, לאחר בדיקות מעמיקות, התגלה כי אליקים ליבמן נרצח כבר בשבעה באוקטובר. "לפני שמחת תורה הייתי בידידות עם אמא שלו, אבישג", מספרת אפרת. "הילדים היו חברים, ואנחנו ב'שלום־שלום'. באותו מוצאי שבת באנו שתינו לתת דגימות די־אן־איי במשטרת חברון, ומאז הקשר בינינו נעשה חזק וקרוב מאוד. בשבעה על אליקים הלכתי אליהם כל יום. הרגשתי שאני באה לנחם בשמו של איתן. כשנגמרה השבעה נפל אצלי אסימון: עכשיו הם מתחילים מסע אחר. ועדיין, אני מרגישה שאבישג ואני חולקות משהו שהורים שכולים אחרים לא מכירים. יש מקום שנכנסנו אליו בכפייה, וזר לא יבין. מקום של תחושות ספציפיות מאוד. וזה קשר שלא ייגמר, גם כשבעזרת השם ייסגר מעגל ואיתן יחזור".
מתי את מרגישה את חסרונו במיוחד?
"בכל הדלקת נרות בערב שבת אני אומרת לעצמי – עוד שבוע עבר. זה הזמן שלי עם איתן, מעבר לאמירת התהילים היומית". גם מעגל השנה המתחדש מזכיר אותו בכל פעם ביתר עוז. "אנחנו עכשיו בסבב השני של חגים. לא מזמן עברנו שוב חנוכה בלעדיו".
צביקה מור: "העברתי השנה מעל 250 הרצאות, אבל כמעט לא הצלחתי להגיע למקומות חילוניים. כמה חברים ניסו לסדר לי הרצאות בחברות היי־טק, אבל כששמעו שם את השם שלי, לא רצו. גם אבא של חטוף צריך להיות מהאנשים הנכונים"
לא פשוט להחזיק את הגם וגם הזה, היא אומרת. את הגעגוע והדאגה לצד החיים שחייבים להימשך. "למשל, באדר א' בשנה שעברה חגגנו לבן שלנו בר מצווה. לא האמנו שאיתן לא יחזור עד אז, אבל כשהתאריך התקרב, הבנו שחייבים להרים אירוע. הילד צריך לשמוח, ואנחנו צריכים להיות שמחים איתו. ברוך השם, היה אירוע שמח מאוד, וגם הצלחנו לתת מקום לאיתן. היה שולחן עם מאכלים כדי לברך, רקדנו עם התמונה שלו, חברים שלו באו. בפורים הרגשנו שאנחנו לא יכולים להישאר בבית. הלכנו לבקר את החיילים בתל־השומר שנפצעו כשניסו להציל את איתן, את החטופים. הרגשנו צורך להודות להם. צריך כל הזמן להכיל את המורכבות, צריך להכיל גם את התגובות השונות של שבעה ילדים בטווח גילים רחב. להכיל כשמתפרצים, כשבוכים, גם כשמאשימים. לא כולם מסכימים עם הדעה שלנו". בבית נשמעת אפילו הטענה כי בגלל אופי מאבקם של ההורים, איתן נשאר בעזה. "יש לנו ילד אחד שחושב אחרת מאיתנו, וזה בסדר. זכותו לחשוב ככה".
אבל זה קשה.
"כן", היא מודה בשקט. "חגגנו את יום ההולדת של איתן בצעדה בירושלים. הפצנו את זה רק בין משפחה וחברים, אבל הגיעו מאות אנשים שאנחנו לא מכירים. הייתה צעדה עוצמתית, עם שירים ודגלים. לא שהבן שלי שינה את דעותיו בעקבות הצעדה, אבל זה עשה משהו לו ולנו, לראות את החיבוק הרחב שקיבלנו, את האהדה הציבורית. אני מרגישה שהקולות הנשמעים בתקשורת הם לא הרוב".
מדינה או חברת סלולר
בנסיעה לכאן אפשר להבחין כי כמעט בכל הכניסות ליישובי יו"ש מונחים כיסאות צהובים ומתנופפים סרטים באותו הצבע. בכניסה לקריית־ארבע אין כאלה. "וגם לא יהיו", אומר צביקה, ומסביר: "הסרט הצהוב, הסיכה הצהובה, הם קולר. כל מסרי המטה מיוצגים בכיכר החטופים, בסרט הצהוב, בדגלים הצהובים, בדגלי ישראל שהכניסו לתוכם – לתוך המגן־דוד – את הסרט הצהוב. זה ייצוג של האמירה שהדבר הכי חשוב הוא חיי הפרט. יש פה מלחמת עומק תרבותית בין התפיסה שסבורה שהמדינה הזאת הוקמה עבור אזרחיה, עבור האושר והרווחה של הפרטים, ובין התפיסה שרואה את המדינה כהגשמת חזון של עם ישראל. הסיכות הצהובות הן סמל של הדגשת הפרט. לכן בבית הזה, וגם ביישוב הזה, זה לא יקרה".
וביישובים אחרים כן.
"מטה החטופים עבד בצורה אינטנסיבית, מעוררת קנאה, והצליח להשפיע על הציבור שלנו, הדתי־לאומי. אני נפגש המון עם אנשי המגזר – השבת למשל אהיה בגבעת־שמואל – ולאחרונה הרבה אנשים מספרים לי שהם היו בכיכר החטופים, הביאו עוגות למשפחות. אני תמיד שואל: האם הבאתם עוגות למשפחות של פצועים שמאושפזים בשיקום? הבאתם עוגות לאלמנות ויתומים שגרים בערים הגדולות ואין להם קהילה שעוטפת אותם? הקמפיין של המטה הצליח ליצור רושם כאילו יש רק קבוצה אחת שסובלת. כאילו אין אלמנות ויתומים, אין פצועים, אין מפונים".
אתם לא סובלים יותר מהם?
"אני סובל יותר מאישה שאיבדה את בנה במלחמה ויושבת כל יום ליד הקבר שלו? מי אמר שאני סובל יותר?"
ואולי מי שעונד סיכה צהובה, רק רוצה לומר בכך – "אני זוכר שישנם חטופים חיים ובהם איתן, זה הולך איתי לכל מקום"?
"כל העשייה הזאת 'להעלאת המודעות' היא קמפיין. יש מישהו בעם שלנו, עם הלב הגדול שלו, שלא זוכר את החטופים? יש מישהו בציבור הדתי־לאומי שלא זוכר? כשהם אומרים שצריך 'להעלות את המודעות', המשמעות היא שצריך לשחרר אותם בכל עסקה שתבוא. ולזה אסור להסכים.
"מעבר לכך, ההבלטה של נושא החטופים בכל הרחובות שלנו מזיקה לחטופים, כי היא מעלה את המחיר. האויב רואה הכול. אמרנו את זה בפורום תקווה כבר מההתחלה, ולכן נמנענו מלבוא לעצרות. גם ראש השב"כ נזכר להגיד את זה לפני חודש וחצי, וחטף". על פי פרסום ב"ישראל היום", במפגש עם משפחות חטופים התייחס רונן בר לנושא ההפגנות, ואמר: "לא נכון שאגיד לכם מה לעשות בעניין הזה. מצד אחד זה עלול להקשיח את עמדות חמאס, ומצד שני יש חשיבות לשמור את הנושא במודעות ובשיח הציבורי. בכל מקרה, את הלחץ שלכם נכון להפעיל גם מול גורמים משפיעים בחו"ל".
לאורך כל השנה האחרונה, ובימים האחרונים בפרט, צביקה רץ מריאיון לריאיון. מנסה להשמיע קול שונה מזה שהשתלט, לתחושתו, על כל חלקה תקשורתית וציבורית. "הנחת היסוד שלנו היא שחמאס לעולם לא יחזיר את כולם", הוא מסביר. "שמענו את זה בצער גם מרמי איגרא, שכיהן בעבר כראש חטיבת שבויים ונעדרים במוסד, גם מתא"ל במיל' יוסי קופרווסר, שהיה ראש חטיבת המחקר באמ"ן. לכן התפיסה שלנו היא שחייבים להילחם. אין דרך אחרת להביא את כל החטופים, וכניעה לא באה בחשבון. אנחנו לא יכולים להפריד בין החטופים לביטחונה של המדינה. ודאי שעם עסקה כזאת יירצחו כאן יהודים. אני לא מצפה מכל הורי החטופים להתעלות לגודל השעה כשחטופיהם ומתיהם מוטלים לפניהם, אבל אני מצפה ממנהיגי המדינה, אחרי שיחזקו את המשפחות ויבכו עם המשפחות – לעשות את מה שטוב למדינת ישראל. בלי עבודה בעיניים ש'יהיה בסדר'. עצם קיום המשא ומתן זו כבר כניעה. ואז עוד לשלם לחמאס, ועוד להחזיר מיליון עזתים לצפון הרצועה. אי אפשר לעשות רציונליזציה של הדבר הזה, אלא אם כן מתייחסים למדינת ישראל כאל איזו חברת סלולר שצריכה לפצות את לקוחותיה כלכלית".
אחדות חד־כיוונית
עד שמחת תורה אשתקד הוא עבד כמחנך בישיבות תיכוניות. בעשר השנים האחרונות עסק גם באימון לבני נוער הסובלים מהפרעות קשב, והוא אף כותב דוקטורט בתחום. "אני עדיין מלמד במכללה, אבל מאז תחילת המלחמה אני לא עובד אחד על אחד. רוב הזמן עובד בתחום החטופים. אני יו"ר הפורום, מחזיק הכול. אני טרוד מאוד, והאמת היא שאני מקצר גם בתפילות שלי, כי אני לא מסוגל. יש מצוות לעשות פה. אני עסוק במצווה. בנוגע לקשר עם הקב"ה, אני מרגיש שאני חי בתוך התנ"ך. בתנ"ך אין תפילות, יש מעשים".
אתה יודע היום משהו על הציבוריות הישראלית שלא ידעת בעבר?
"הסגולה שיש בעם ישראל, זה מושג שאני מכיר היטב. אני גם יודע שזה עם קשה עורף, הוא נמשל לזית שצריך ללחוץ חזק כדי להוציא ממנו את הטוב. אני חושב שאנחנו נמצאים בצומת היסטורי שהכול בו קשור להכול. מעבר מאינדיבידואליזם לקולקטיב, מעבר מהגמוניה שלטת חילונית פרוגרסיבית להגמוניה שבאה מבית המדרש. בית המדרש הוביל את המלחמה הזו.
אפרת מור: "צריך להכיל גם את התגובות השונות של שבעה ילדים בטווח גילים רחב. להכיל כשמתפרצים, כשבוכים, גם כשמאשימים. לא כולם מסכימים עם הדעה שלנו. יש לנו ילד אחד שחושב אחרת מאיתנו, וזה בסדר. זכותו לחשוב ככה"
"חיבוק והזדהות אנחנו מקבלים כל הזמן, מכל חלקי העם. אבל העברתי השנה מעל 250 הרצאות, וכמעט לא הצלחתי להגיע למקומות חילוניים. היו כמה אנשים, חברים, שניסו לסדר לי הרצאות בחברות היי־טק, אבל כששמעו שם את השם שלי, לא רצו".
כלומר, יש חומות שהכותרת "אבא של חטוף" לא מצליחה לשבור.
"בהחלט. אתה צריך להיות מהאנשים הנכונים. מישהי מסנסנה שמלמדת בתיכון חילוני בבאר־שבע ניסתה לסדר לי שיחה שם, ושלושה מורים חיבלו בזה".
מצד שני, הרבה מוסדות דתיים־לאומיים לא יקבלו כל הורה של חטוף לשיחה מול התלמידים.
"נכון לעכשיו, מקבלים כל הורה שפונה ורוצה לדבר. אני כמעט לא מכיר אצלנו מקרה שאמרו 'אתה לא יכול להרצות'. בין היתר, כי טבועה בנו ההתנצלות, הצורך למצוא חן. אני לא חושב שצריך להביא לבני נוער כל אחד שידבר. אפשר להביא אנשים שחושבים אחרת, בתנאי שהמורים נמצאים שם ויודעים להכין את התלמידים. החינוך שלנו בהגדרה לא ליברלי, אבל בפועל נדמה שהוא יותר ליברלי מאחרים. מטה החטופים עובד עכשיו באופן מכוון ביהודה ושומרון, בעומק של הימין, ומקבלים אותם שם".
זה קמפיין מתוכנן וממוקד?
"אני יודע את זה בוודאות. הם החליפו אסטרטגיה. הגיע אסטרטג חדש ואמר – אתם נלחמים באנשים שאתם צריכים לצידכם. עזבו את קפלן ותתחילו להיפגש איתם".
יש שמתארים מפגשים ספונטניים שנובעים מצורך בחיבור.
"אם מהמפגש בין אנשי גוש עציון לאנשי בארי, שתואר בכתבה אצלכם, יוצא בסופו של דבר מסמך הסכמות שהוא כל מה שהשמאל רוצה – אז אני שואל, מה הבאתם לדיאלוג? ואם אתם רוצים אחדות, מה לגבי מפגשים עם החרדים, עם החרד"לים? אני לא נגד מפגשי אחדות, אבל אלה מפגשי התרפסות. מספיק להתנצל, אנחנו באים עם בית המדרש, יש לנו מה לתת לעם ישראל. אנחנו תחת רקע של עשרות שנות אינדיבידואליזם, שנים של חוסר יכולת משילות מצד הימין, מה שגרם לכך שהצבא לא מממש את מדיניות הממשלה. אני מבין שזה משהו עמוק בתרבות. הכעס שלי הוא על רבנים מהמגזר שלנו, מנהיגי ציבור, שבמקום לדחוף לניצחון ולעמידה איתנה מול ההגמוניה של השמאל, החליטו להתרפס בפניהם ובסוף נכנעו.
"אני מצפה מתלמיד חכם שהשכל ינהל אותו, ולא הרגש. לא צריך להצטרף לאירועי 'שרים יחד לשובם', צריך לדרבן לניצחון מוחץ. אני קיצוני בקטע הזה. חושב שלא צריך לקיים 'תפילות לשחרור החטופים'. צריכות להיות תפילות לתשועת ישראל, ובתוכן להשבת החטופים. במלחמה לא עוסקים בפרטים. העיסוק בפרטים הוא מה שמגלגל עלינו את האסונות. כינוס תפילות למען החטופים, זה עיוורון רוחני. אנחנו לא מפסיקים להראות לאויב את החולשות שלנו".
יש אנשים לא דתיים שאומרים לך שאתה מבטא את העמדה שהם רוצים לשמוע?
"הרבה מאוד. גם תושבים מהקיבוצים בעוטף ומקיבוצים אחרים. גם לוחמים ותיקים. הבוקר מישהו כתב לי כך". הוא מקריא מהוואטסאפ: "יישר כוח גדול במאבק למניעת עסקת החטופים הנוראה הזו, על החתום, לוחם מילואים כבר עשרות שנים, אב לשני מילואימניקים, בעל עיטור המופת ממלחמת יום כיפור, נכה צה"ל".
ואתה מצפה ממטה משפחות החטופים לתמוך גם במאבק שלך?
"בעיניי, מטה משפחות החטופים צריך להיות שייך לכל משפחות החטופים, להיות משכן ובית לכל הדעות. יש הרי 'פורום חיים' של עינב צנגאוקר, דני אלגרט ויהודה כהן, יש קבוצה של הורי התצפיתניות שעובדים לבד. יש כל מיני קבוצות, והמטה אמור לשרת אותנו. הכסף שנתרם, נתרם עבור כולם. אני אומר – תחלקו את המשאבים לפי מספר החטופים בכל קבוצה. אבל הם לא מסכימים. הם רוצים לקבוע עבורי מה לחשוב".
אפרת: "אני כל הזמן נקרעת בין הצורך להרגיש חלק מכלל משפחות החטופים, למצוא את המאחד, ובין בעייתיות המסרים שיוצאים מהן. צביקה הוא הסמן שלי בנושא הזה. הייתי למשל בפעילות שיזמו אמהות חטופים יחד עם אמהות שכולות, ואז התחילו לדבר על 'משמרת 101', שבה האמהות יושבות לבושות לבן ושותקות. בעיניי זו מחאה מול סמלי שלטון. אתן רוצות למחות? תמחו מול חמאס, מול שגרירויות של מדינות שמסייעות לו. האויב שלנו הוא חמאס, לא מדינת ישראל.
"ניסינו להקים פורום של אמהות חטופים, והרגשתי שאני היחידה שם שמתנגדת להפסקת המלחמה. זה ממש גרם לי קיפאון. אני מרגישה החמצה, כי האמהות האלו מבינות אותי, מבינות מה אני עוברת, יותר מהרבה חברות ילדות שלי. עשו פעם כתבה משותפת עליי ועל שלי שם־טוב, שבנה עמר חטוף. הבענו דעות מנוגדות, אבל בסוף התחבקנו. מה מאחד אותנו יותר מהצרה המשותפת. אמא של חטוף שלא עומד להשתחרר בשלב הראשון, כתבה לי עכשיו שאנחנו צריכים להתאחד סביב הדרישה שיחזרו כולם.
אפרת מור: "ניסינו להקים פורום של אמהות חטופים, והרגשתי שאני היחידה שם שמתנגדת להפסקת המלחמה. אני מרגישה החמצה, כי האמהות האלו מבינות מה אני עוברת יותר מהרבה חברות ילדות שלי. מה מאחד אותנו יותר מהצרה המשותפת? אמא של חטוף שלא עומד להשתחרר בשלב הראשון כתבה לי עכשיו שאנחנו צריכים להתאחד סביב הדרישה שיחזרו כולם"
"אני כל הזמן בהתלבטות אם לבוא ל'שרים לשובם' בכיכר החטופים. הייתי שם פעמיים עם הבת שלי, ודיברתי על איתן שלנו, ברמה האישית. הרגשתי שחשוב שהקול הזה יישמע. אני מבינה את כל מה שצביקה אומר, על הסמלים וכל השאר. ואני מבינה גם אמא של חטוף שאומרת – בשבילי המטה הוא מקור למשאבים. כי התרימו בחו"ל למען המטה, אספו הרבה כסף, ולמה שלא יחלקו שווה בשווה. יש המון דילמות מה לקחת, מה לא. רשמית יש לנו מלווה מהמטה, והיא מקסימה. זו שאלה גדולה".
איך את מתמודדת עם הדברים הקשים שנאמרים לצביקה?
"אני מעריצה את העמידה שלו. היו גם אמירות שנגעו לכל המשפחה, אחת מהן גרמה לי לבכות במשך יומיים בלי הפסקה. ואז אני רואה את צביקה, שיש לו עור של פיל. יורים עליו חיצים והוא מצליח להדוף אותם. בכל יום שני הוא מגיע לכנסת וחוטף. לכן הוא השליח של המשפחה, מעבר לכך שדעתו מוצקה והוא רהוט. לי קשה מאוד עם הדברים האלה, זה מטלטל, אבל אני מבינה שאנחנו כבר לא אנונימיים, ואלו ההתמודדויות של דמויות ציבוריות. יחד עם זאת, רוב הפידבקים שאנחנו מקבלים הם של אהדה וחיבוק, המון כוח".
השם דחק אותנו לפינה
מדי יום, אומרת אפרת, היא בוחרת מחדש לא לשקוע, אלא להיות עסוקה בעשייה. "לקום בבוקר, לצאת מהמיטה, להיות משפיעה, לתת. יש לי גם ילדים בבית, ואני לא יכולה שזה לא יהיה בית מתפקד. צריך אוכל, כביסה. יש בנות צעירות, והן מבקשות – ספרי לנו סיפור, לכי איתנו לפה או לשם. יש בת שגרה ממש לידנו, ואני עוזרת לה הרבה עם הטיפול בנכד. אני מחליטה לתפקד וזה לא פשוט, במיוחד בימים כמו אלו האחרונים, שהם רכבת הרים. בתחילת הדרך מישהו אמר לי שאיתן אומנם בידי חמאס, אבל באמת־באמת הוא בידי אלוקים. זה נותן לי הרבה כוח. כמובן, זה לא פוטר אותנו מהשתדלות".
במקצועה היא גננת חינוך מיוחד. אחרי שמחת תורה בשנה שעברה הפסיקה לעבוד, וכעבור חודש חזרה באופן חלקי. "גם זה נתן לי הרבה כוח", היא מסבירה. את שנת הלימודים תשפ"ה היה מסובך יותר לפתוח באופן הזה, "ולחזור למתכונת מלאה אני לא פנויה, הראש שלי לא שם. כרגע השליחות שלי בבית. אני גם מעבירה שיחות – מספרת את הסיפור של איתן ונותנת תובנות שאספתי במהלך השנה, מתוך האתגר שלי, כדי לתת כוחות לנשים אחרות, לחזק".
איך מחזקים?
"אני מחוברת מאוד לריבונו של עולם. תמיד הייתי, אבל עכשיו זה יוצא החוצה. השם דחק אותנו לפינה, והכוחות יצאו. אם הייתי אומרת לי לפני כן שאדבר בפני קהל, הייתי צוחקת. אני אישה ביישנית מאוד. מה שמקל על ההתמודדות זו הידיעה שהמקרה שלנו, הפרטי, מחובר למשהו לאומי. ויש חיבוק אדיר מעם ישראל, בארץ ובעולם. אני מקבלת כל כך הרבה הודעות. הבוקר מישהי מארה"ב שלחה תמונה של איתן שהיא שמה ליד נרות שבת".
את מדברת אל איתן באיזושהי דרך?
"בהרבה ראיונות הציעו לי לדבר איתו. בכוונה פניתי אליו בגוף שני, ובכל פעם זה ריגש אותי מחדש. דמיינתי אותו מסתכל עליי, או לפחות שומע. יש הרבה מחשבות ותפילות, התמונה שלו על הלב שלי", היא מצביעה על התליון שמחובר לשרשרת. "אני לא מהאמהות שמרגישות 'אנרגיות' וכדומה, אבל כל דבר מזכיר לי אותו. למשל כשאני מכינה עוגה שהוא אוהב. אני לא צריכה לייחד לזה זמן, זה עוטף אותי מכל כיוון, כל הזמן".
תומכי העסקה מרבים להעלות את "הטיעון היהודי": מי שמתנגד לעסקה, הם אומרים, אין לו לב יהודי. הוא כופר במצוות פדיון שבויים. מה אתם מרגישים כשאומרים את זה מולכם?
צביקה: "אל תלמדו אותי מה הוא יהודי. אני יודע מה הוא יהודי ומה היא ארץ ישראל. מול קמפיין 'פדיון השבויים' של המטה, שמכוון לציבור הדתי־לאומי, אני מראה מהמקורות שאין לנו היום מצוות פדיון שבויים. המצווה הזו נגמרה עם הקמתה של מדינת ישראל. מאז יש מצוות שחרור שבויים. פדיון שבויים נוהג כשאנחנו בגלות, כשאין לנו אפשרות לשחרר אותם או להרוג את מי שגנב נפשות ועונשו מיתה. כשיש לנו ריבונות וצבא, ברוך השם, אנחנו לא משלמים על חטופים שלנו, אנחנו משחררים אותם במלחמה. כך היה מהתנ"ך ועד מבצע אנטבה.
"המסר של המטה שלנו הוא אחד – חטופים חוזרים בניצחון. אתה משמיד את האויב שבא להשמיד אותך. ככה אתה מרתיע את האויבים מסביב, שרואים שאתה לא ילד כאפות. ככה אתה עושה חסד עם משפחות שכולות מפיגועי טרור, שלא תראינה את המחבלים חוזרים לכפרים שלהם. ככה אתה עושה חסד עם משפחות הנופלים, שיודעות שבניהן לא נפלו לשווא. כרגע חיילים שלנו נופלים לשווא, כי אנחנו לא נישאר שם. והכי חשוב – כשאתה מכניע את האויב, אתה גם מביא את החטופים. אתה נותן לאויב את הברירה: תן לי את החטופים, ואתן לך ללכת מפה".
צביקה מור: "אני מראה מהמקורות שאין לנו היום מצוות פדיון שבויים. המצווה הזאת נגמרה עם הקמתה של מדינת ישראל. פדיון שבויים נוהג כשאנחנו בגלות, כשאין לנו אפשרות לשחרר אותם או להרוג את מי שגנב נפשות ועונשו מיתה. כשיש לנו ריבונות וצבא, אנחנו משחררים חטופים במלחמה"
אתה עדיין מאמין שניצחון כזה אפשרי?
"כן. אפשר להתעשת עכשיו, להחליף את מפקדי המערכה. להיפרד מהרמטכ"ל סוף־סוף, מראש השב"כ, ממפקד פיקוד דרום, ממפקד אוגדת עזה. את כולם להחליף באנשים שרוצים לנצח. ניצחון זה אומר שמוציאים הודעת פינוי לצפון הרצועה, משתמשים בכוח אש כדי להעיף דרומה את מי שנותרו שם, ואז עושים מצור עד שהאויב נכנע. ואם הוא לא נכנע – השטח יעבור למדינת ישראל. ככה מנצחים.
"עם ישראל יהיה במקום שמנהיגיו ידחפו אותו אליו. עם ישראל הוא לא מה שרואים באולפנים, הוא מה שראינו במלחמה, ההתגייסות של כולם. אנחנו מכירים את טבע העם שלנו, אבל הוא חייב מנהיג שידחוף אותו קדימה, וזה לא קיים היום".
פוליטית אנחנו לכאורה בממשלת ימין מלא־מלא.
"אנחנו לא בימין מלא. ראש הממשלה, עם כל זכויותיו הרבות, זה לא ימין מלא. מבחינת משילות – אם הרמטכ"ל היה חלילה נוגע באצבע אחת בחיילת, הוא היה עף מיד על טיל, ובצדק גמור. אז אחרי שהוא כשל בתפקיד הליבה שלו, לא הכין את הצבא למלחמה, נרצחו תחת פיקודו 1,200 איש ובסוף יש עסקה שמחזירה את חמאס למצב יותר טוב – גם צריך להחליף אותו. להחליף באנשים שרוצים לנצח. במזרח התיכון, מי שמבקש לעשות שלום והסדר תמיד מפסיד, כי הוא נתפס כחלש. חמאס יודע כמה אנחנו רוצים עסקה, ולכן הוא ימשיך לסחוט", הוא אומר עוד לפני שדווח על העסקה שסוכמה ביום רביעי.
ביום שלישי בערב נפגשו אנשי פורום תקווה עם ראש הממשלה. לאחר מכן אמר צביקה מור בהצהרה לתקשורת כי הוא יוצא מהפגישה הזאת נסער וחרד לגורל בנו: "אני לא מבין איך הבן שלי יחזור, אחרי שבפעימה הראשונה חמאס רק מתחזק. מיליון תושבים עזתים חוזרים מהדרום לצפון הרצועה ולא מאפשרים את הלחימה, מעל 500 משאיות נכנסות ורק מחזקות את חמאס שימשיך לאכול טוב ולקבל מחבלים לשורותיו. הסלקציה שנעשית עכשיו (בין החטופים שישוחררו בשלב הראשון ואלה שלא – הכ"ח) יכולה חס וחלילה לגזור את גורלו של הבן שלי. אני דורש מראש הממשלה לעצור עכשיו את העסקה. אני דורש מהשרים בן־גביר וסמוטריץ' ומחברי הכנסת והשרים בליכוד לעצור את העסקה שתגרום לכך שיהיו לנו עוד שבעים רון ארדים".
"מה שחשוב לחמאס זה לשלוט בעזה, ולכן הוא דורש את חזרת העזתים לצפון", אומר לי האב שעות אחדות קודם לכן, בביתו. "צריך שלא יחזור לשם עזתי אחד עד לשיבת אחרון החטופים. כמובן, גם שחרור המחבלים בעייתי, אבל אם לא הייתה חזרת עזתים בשלב הראשון, הייתי תומך בעסקה. בסופו של דבר אנחנו פורום חטופים. יש 'פורום גבורה' של המשפחות השכולות, ו'בוחרים בחיים' של נפגעי טרור – הלב שלי איתם, אבל אנחנו פורום חטופים. גם לעסקה הקודמת התנגדתי, סברתי שצריך להמשיך עוד להכות בחמאס. אבל ברגע שהחטופים התחילו לחזור, סתמתי את הפה ושמחתי עם המשפחות שבניהן שבו".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
