חרב ודרב: נשיא האקדמיה לעברית לא מתכוון לתקן אתכם

א.

אוֹצַר מִלִּים

העברית לא הייתה שפתו הראשונה של נשיא האקדמיה ללשון העברית. הוא הכיר אותה רק בגיל ארבע, כשלמד ב"תלמוד תורה" בעיירה ריש שבמרוקו. אבל גם אחר כך, כשהיה כבר נער, התברר לו שהעברית השגורה בפיו אינה בדיוק השפה המדוברת במדינת היהודים. "שליחים של הסוכנות היהודית היו מתארחים אצלנו, והם היו מביאים לי חוברות של מילים חדשות או מלמדים אותי בעל פה מילים כאלו", מספר פרופ' אהרן ממן. "אני זוכר שכאשר שמעתי בפעם הראשונה את המילים 'מכונית' ו'מונית', הייתי בהלם. אמרתי לעצמי – רגע, המילים האלה הן לא בתורה, מאיפה זה בא?"

והיום אתה עומד בראש מוסד שמוכר לציבור הרחב בעיקר בזכות מילים חדשות שהוא מנסה להכניס לשפה. בחלק מהמקרים זה תופס, אבל לעיתים אנחנו שומעים על חידושים שאין להם כל סיכוי להפוך לחלק מהלקסיקון שלנו.

"אבל הנה, אתה רואה שאם המילה החדשה נצרכת, היא מצליחה. מי יודע היום שמכונית או מונית אלו מילים מחודשות? אנשים בטוחים שזו עברית מסיני. ברגע שמתרגלים לזה – מתרגלים. עכשיו השאלה היא מי המשתמש: רוב אוצר המילים שהאקדמיה מחדשת לא נועד בכלל לציבור הרחב אלא לבעלי מקצוע. יש לנו מילונים לתחום הרפואה, לתחום הפילוסופיה, לתחום הדיפלומטיה, לתחום החקלאות, יש אפילו מילון למונחי היין. מאז ימי 'ועד הלשון' ועד היום יוצא בממוצע מילון אחד כזה בכל שנה. פעם היו מדפיסים אותם, היום הכול עולה לאתר, ואנשים משתמשים במילים האלו. כל אחד אומר היום 'מחשב', 'מקלדת', 'עכבר'. נכון שיש גם מילים שלא הצלחנו לשנות, טלוויזיה למשל, או טלפון – מילה שנותרה בשפה שלנו למרות הרצון הטוב של בן־יהודה".

יש לך תשובה לשאלה מה גורם למילה אחת להצליח ולאחרת לא? אולי הכול תלוי במזל?

"יכול להיות שזה גם מזל. האמת היא שאפשר לערוך מחקר על הנושא הזה, אבל אני לא חושב שזה התפקיד שלנו לעשות אותו. זה כבר עניין לגופים אחרים, שיוכלו לממן מחקר כזה. אין ספק שלתקשורת, בעיקר לרדיו אבל גם לעיתונות הכתובה, ישנו תפקיד חשוב בקידום מילים חדשות, אבל אז חוזרת השאלה – באילו מקרים אמצעי התקשורת מקדמים חידוש כזה, ובאילו מקרים הם עוצרים אותו? מה שבטוח הוא שגם מילים שחודשו בשנים האחרונות מצליחות. 'יעפת' הצליח?"

אנשים עדיין משתמשים יותר בג'ט־לג.

"'רוכסן' הצליח?"

במאה אחוז.

"תבהלה?"

בהתחלה לא כל כך, אבל לאחרונה הרבה יותר, דווקא כחלק מהביטוי "ערוצי התבהלה".

"אז הנה, אתה רואה את הכוח הגדול של התקשורת. אני לא חושב שזה רק מזל. אבל גם אם אנחנו מצליחים רק בחמישים אחוז, זה יפה. כשהייתי חייל בתעלת סואץ, כל הזמן דיברו על 'אסקלציה', ופתאום נכנסה המילה 'הסלמה'. בהתחלה ראית בעיתונים שכותבים אסקלציה ובסוגריים הסלמה, אחר כך הסלמה ובסוגריים אסקלציה, ועכשיו הסלמה בלבד. אז זה הצליח. גם לעיתונות הכתובה יש תפקיד מרכזי בתהליך הזה. אז אנחנו עושים את התפקיד שלנו, ואיך אומרים? ירצו – יאכלו, לא ירצו – לא יאכלו".

בשנים האחרונות אתם עושים מאמצים ניכרים להראות נוכחות ברשתות החברתיות ולדבר באמצעותן גם אל קהל צעיר. לפעמים התוצאה נראית קצת מאולצת, למשל בתחרות "מילת השנה".

"זה עניין של טעם. אולי לך זה נראה מיותר, אבל אתה בטוח שזה לא מדבר לאף אחד? הנתונים מראים אחרת. ההכרזה על 'מילת השנה' היא חלק ממכלול האירועים של יום השפה העברית, שאותו אנחנו מציינים מדי שנה בכ"א בטבת, יום הולדתו של אליעזר בן־יהודה. השנה ובשנה שעברה, בגלל המלחמה, האירועים מתקיימים במתכונת מצומצמת, אבל בשנים רגילות הם רחבים הרבה יותר. תחרות מילת השנה היא רק חלק קטן מהמכלול הזה, שנועד לחבר את הציבור הישראלי לשפה העברית".

ב.

בְּרִיחָה

פרופ' אהרן ממן הוא הנשיא החמישי של האקדמיה ללשון העברית. לפניו כיהנו בתפקיד פרופ' נפתלי הרץ טור־סיני, פרופ' זאב בן־חיים, פרופ' יהושע בלאו ופרופ' משה בר־אשר. אחת המשימות המרכזיות שנטל על עצמו ממן עם מינויו היא הצעדת האקדמיה לשלב הבא במילוי תפקידה ההיסטורי. "אם תצא החוצה מהמשרד שלי, תראה את התמונות של ארבעת הנשיאים הקודמים של האקדמיה", הוא אומר. "באסלאם קיים המושג 'אלחֻ'לַפאא' אלרַאשִדוּן' – ארבעת הח'ליפים הראשונים, המופלאים. במובן מסוים גם ארבעת הנשיאים הראשונים של האקדמיה היו כאלה. זה דור המייסדים, הם היו צריכים להקים את האקדמיה ולבנות אותה מאפס. היה אומנם לפני כן 'ועד הלשון', אבל האקדמיה זה עולם אחר לגמרי. המשימה שלהם הייתה להקים מוסד שישתווה לאקדמיות דומות בעולם".

“אתה רואה את הכוח הגדול של התקשורת. אני לא חושב שזה רק מזל. כשהייתי חייל בתעלת סואץ, כל הזמן דיברו על 'אסקלציה', ופתאום נכנסה המילה 'הסלמה'. בהתחלה ראית בעיתונים שכותבים אסקלציה ובסוגריים הסלמה, אחר כך הסלמה ובסוגריים אסקלציה, ועכשיו הסלמה . אז זה הצליח"

בשלב הזה מקדים אותי ממן ומשיב לשאלה הידועה שהתכוונתי לשאול – מדוע שמו של המוסד העליון ללשון העברית מכיל מילה לועזית. "בישיבה השנייה של המליאה, לפני שבעים וכמה שנים, דנו בשאלה איך ייקרא המוסד. המסקנה הייתה שחייבים לשמור על המונח 'אקדמיה', על אף שהוא לועזי, כי אחרת בעולם לא יכירו בערך שלנו. אין ברירה, יש מושגים או מונחים שאתה חייב להשתמש בהם לשם כך, והאקדמיה ללשון העברית צריכה להיות דומה לכל המוסדות מסוגה בעולם".

מן הסתם לא קל להיכנס לנעליהם של הנשיאים המיתולוגיים שתמונותיהם מתנוססות כאן.

"אכן. צריך לרדת מהאולימפוס של המייסדים, ולהבנות מסלול פעילות של אנשים מן השורה. לכן הובלתי תיקון של התקנון שיגביל את הקדנציה – לא רק של הנשיאים, אלא של כל ממלאי התפקידים הבכירים. כל אחד ידע מה נקודת היציאה שלו. ככה גם סימנתי לעצמי שאני יכול לשרת לכל היותר שתי קדנציות של ארבע שנים. זהו זה, שום בעל תפקיד לא ישרת יותר מזה. האמת היא שאת ההשראה קיבלתי קצת גם מהתוהו ובוהו שיש היום במדינה. הרבה דברים היו נמנעים אם היה לנו מראש חוק שמגביל את תקופות הכהונה. נשיא המדינה יכול לכהן שבע שנים וזהו, נגמר, אבל לראש ממשלה אין הגבלה, וזה לא טוב. חשוב לי להגיד שזה לא מכוון לפגוע בנשיאי האקדמיה הקודמים, שכבודם במקומם מונח. דור המייסדים באמת פעל בתודעה של נצח, אבל עכשיו היה נחוץ שינוי".

ממן (77) גר ברחובות, נשוי לרחל, אב לארבעה וסב לנכדים "כן ירבו". הוא נולד בשנת תש"ח, חודשים ספורים לפני הקמת המדינה, בעיירה ריש שבאזור תפיללאת במרוקו. "שפת האם שלי הייתה ערבית־מרוקאית", הוא מספר. "רק בתלמוד תורה התחלנו ללמוד קריאה עברית וכתיבה עברית. למדנו שם גם חומש ואת ספרות היסוד של עם ישראל. זה בעצם היה גן הילדים שלנו".

הלימוד היה אינטנסיבי, ובגיל שש כבר יכלו הילדים הצעירים לקרוא באופן שוטף אפילו את פירוש רש"י. "המודעות הלשונית", כהגדרתו של פרופ' ממן, התחילה להתגבש אצלו בזכות שפה שלישית. "בגיל 7 התחלתי ללמוד צרפתית בבית הספר אליאנס, ורעיון השפה היה משהו חידתי מאוד בעיניי. עצם הלימוד של שפה שלישית בגיל כזה לא היה קשה לי, בדיוק להפך. לימים הכרתי מושג פסיכולוגי־דידקטי שנקרא 'העברה באימון'. אתה מכיר את האמירה 'הבעיה זה רק המיליון הראשון'? אז הבעיה היא רק השפה הזרה הראשונה. אחרי שאתה מתאמן בלימוד שפה זרה אחת, אתה כבר מבין את העקרונות שיעזרו לך לקלוט טוב את השפה הזרה הבאה.

"כשעליתי לארץ הבנתי שעל אף שאני תלת־לשוני, שום דבר לא יפטור אותי מלדעת אנגלית, אז למדתי אנגלית בעצמי בעזרת תקליטים של אוקספורד. עד היום אני שומר אותם, תקליטי 3/4 כאלה. הלימוד של כמה שפות וההיכרות של הכללים והדקדוק של כל אחת מהן, מלמדים אותך גם מהן התכונות הבסיסיות של שפה. אתה מבין שלכל שפה יש תחביר משלה, פונטיקה משלה, אוצר מילים שאולי אין לשפה אחרת. כך התחיל להתחדד החוש הבלשני שלי כבר בגיל צעיר מאוד".

בגיל צעיר הוא למד על בשרו, במובן הכואב והמילולי של הביטוי, שיעור פילולוגי ראשון. "גם כשלמדתי בבית הספר אליאנס, לא פטרו אותנו מלימוד תורה. סיימנו בארבע את לימודי החול בבית הספר, חזרנו הביתה, ואחרי הפסקה של שעה הלכנו לתלמוד תורה. שם המשכנו ללמוד חומרים עבריים, וחלק מהדברים היינו צריכים לשנן ולדקלם בעל פה. פעם בחודש היו מבחנים, ואחד מהם היה לדקלם את ברכת המזון מא' ועד ת', כולל 'רצה' ו'יעלה ויבוא'. אם היו לך עד ארבע שגיאות, יכולת להיפטר בארבע מכות של סרגל על היד וללכת הביתה. אם היו יותר שגיאות, נשארת לשנן עד שתצליח לעבור את המבחן.

"אני אמרתי את ברכת המזון בלי שום שגיאה, אבל המורה היה אכזרי ואמר לי 'תגיד עוד פעם יעלה ויבוא'. התחלתי – 'יעלה ויבוא ויגיע וייראה ויירצה ויישמע וייפקד וייזכר'. המורה אמר לי: 'יש לך ארבע ו"וים מיותרות. צריך להגיד: יעלה ויבוא, יגיע ייראה ויירצה, יישמע ייפקד וייזכר'. אני ממש זוכר את זה עד היום. טוב, היו ארבע שגיאות, אז קיבלתי על היד ארבע מכות והלכתי הביתה. אבל הציקה לי השאלה מאיפה נבעה הטעות. פתחתי את הסידור שהיה לי בבית וראיתי שאצלי כתוב 'ויגיע וייראה ויירצה ויישמע וייפקד וייזכר', כל הו"וים נמצאות שם. ככה הבנתי לראשונה שיש דבר כזה, גרסאות שונות. שבסידור שלי כתוב כך, אבל בסידור של המורה לא. ידעתי שאיתו אין טעם להתווכח, אבל אני כבר באותו שלב הפנמתי את המושג חילופי גרסה".

מבית הספר אליאנס הוא המשיך לישיבה התיכונית בעיר ספרו. את המורים שם הוא מחלק לשלושה סוגים: "אלו שקיבלו את ההכשרה שלהם במרוקו ומעולם לא יצאו ממנה; אלו שלמדו בצרפת, למשל בישיבה באקס־לה־באן; ואלו שלמדו באנגליה, בעיקר בישיבה בסאת'רלנד, והביאו אלינו את שיטת הלימוד הבריסקאית. המורים שלמדו במרוקו לימדו בערבית, ואילו המורים שלמדו בצרפת ובאנגליה לימדו אותנו רק בעברית.

"בשנה האחרונה לפני שעלינו ארצה, סגרו את הכיתה שלנו בישיבה התיכונית, בגלל העלייה ההמונית. נאלצנו לעבור לרבאט, שם למדתי עד סוף פברואר 1964, ואז ברחנו ממרוקו".

"צריך לכתוב ולהגות את הביטוי הזה 'חַרְבּ וּדַרְבּ'. הו' באמצע היא ו' החיבור. התרגום המילולי של הניב הוא 'מלחמה ומכות', אני לא יודע איך לתרגם אותו תרגום מוצלח לעברית. אנחנו משתמשים במילים לועזיות כשיש הכרח, כי שום מילה עברית אחרת זמינה לא מתאימה למשמעות הביטוי בלבד"

המשפחה נאלצה לברוח בשל פעילותו הציונית של האב. "אבא תמך בסוכנים הציונים שהגיעו למרוקו, מכר עצים של הקרן הקיימת לישראל (שיטת גיוס כספים עבור קק"ל שהייתה נהוגה באותן שנים – ש"פ) ושלח כסף לארץ. יום אחד הוא נתפס, יחד עם עוד ארבעה אנשים מהקהילה. העבירו אותו בין בתי סוהר שונים עד שהגיע לאינסטנציה החמורה ביותר, בית הדין הצבאי ברבאט. עורך הדין הפלילי המפורסם יעקב בן־עטר אמר לו שמשם מגיעים לעמוד התלייה, והוא חייב לעשות מעשה שיציל את עורו.

"בשלב הזה נכנסה לתמונה 'המסגרת' – הסניף של המוסד במרוקו. לצערי לא תחקרתי יותר מדי את אבא על זה. אני רק יודע שיום אחד אבא בא אליי לישיבה ברבאט ואמר לי: 'יש לך שעה להתארגן, אנחנו עוזבים'. הגענו לארץ בתוך שבוע".

ג.

גְּנִיזָה

כאשר עלה ארצה הוא כבר ידע לדבר עברית שוטפת, גם אם זו לא הייתה בדיוק העברית המודרנית המדוברת, מה שגרר מבוכות פה ושם. "הייתי משתמש בביטויים תנ"כיים במקום בביטויים מודרניים, למשל: 'פלוני נשא את פלונית' במקום 'פלוני התחתן עם פלונית'. או למשל פעם אחת קראתי למישהי Devora במקום Dvora, וגרמתי לפרץ אדיר של צחוק סביבנו. כך הבנתי שהכלל הראשון של אליהו בחור נפל", אומר פרופ' ממן, ומכוון לראשון מחמשת הכללים של שווא נע: שווא שנמצא תחת האות הראשונה, כמו במילה דבורה.

מכיוון שהיה בן 16 וחצי בלבד, ובמרוקו כבר השלים כמעט 12 שנות לימוד, חיפש ממן תעסוקה לפרק הזמן שנותר לו עד הגיוס לצה"ל. "לא רציתי ללמוד עוד פעם את כיתה י"ב, זה נראה לי מוזר. החלטתי ללמוד במדרשה למורים ביד־בנימין, ועד שתתחיל שנת לימודים חדשה הלכתי לעבוד בקיבוץ יפתח. אחרי שלושה חודשים בארץ כבר התייצבתי בלשכת הגיוס, ומכיוון שהייתה לי עברית רהוטה, אמרו לי שישבצו אותי לשירות רגיל. אבל השיבוץ הזה השתבש משום שהלכתי ללמוד במדרשה למורים; לא ידעתי שהמורים שמוכשרים שם מתחייבים ללמד בספר כחלק מהשירות הצבאי שלהם".

כך מצא עצמו ממן בתפקיד מורה־חייל. בהמשך הצליח לשרת גם בתותחנים ובנ"מ ואף נפצע, אך אותה החלטה ללמוד במדרשה למורים קבעה במידה רבה את עתידו המקצועי – ובמיוחד מורה אחד שפגש שם. "לאורך השנים היו לי כל מיני מחשבות מה לעשות ומה ללמוד בהמשך הדרך, והן הושפעו מדמויות שפגשתי. בהתחלה הייתי בטוח שאלמד מתמטיקה, זו הייתה האהבה הראשונה שלי כתלמיד. אחר כך, בכיתה י', לימדה אותנו מורה לביולוגיה שהייתה כריזמטית מאוד, אז אמרתי לעצמי 'זה המקצוע'. כשעברתי לישיבה ברבאט, היה לנו שם משגיח שלמד משפטים, גם הוא טיפוס כריזמטי מאוד. בכל שבת בסעודה שלישית הוא היה נותן דרשה בצרפתית על פרשת השבוע. זה היה משהו חדש לנו, היינו מחכים משבוע לשבוע כדי לשמוע אותו. ואז אמרתי לעצמי: משפטים, זה מה שצריך ללמוד. כאשר עליתי לארץ הייתי עדיין בדעה שאלך ללמוד משפטים, אבל כשנקלעתי למדרשה למורים פגשתי שם מורה ללשון, גם כן כריזמטי מאוד. קראו לו משה בר־אשר".

אותו מורה כריזמטי היה לימים נשיא האקדמיה ללשון העברית, וכיהן בתפקיד במשך קרוב לשלושים שנה. "להתרשמות שלי מבר־אשר הצטרפה העובדה שראיתי איך כאן בארץ כולם מדברים שפה אחת, עברית", ממשיך פרופ' ממן. "בשבילי העברית הייתה שפת קודש, שפה של שיעורים, לא שיערתי שזו שפה שאנשים משתמשים בה לכל דבר ועניין, שפת יומיום. זה קסם לי מאוד. וכך קרה שאחרי הצבא מצאתי את עצמי מתלבט אם ללמוד מתמטיקה או לשון עברית. הלכתי להתייעץ עם פרופ' יהודה ניני מרחובות, שאז עוד לא היה פרופסור. שאלתי אותו מה ללמוד, והוא השיב לי בלשון הגמרא: 'כמה מתמטיקאי איכא בשוקא (יש בשוק)? מי צריך עוד מתמטיקאי? תלמד משהו של מדעי היהדות'. וככה הלכתי ללמוד לשון עברית, והשאר היסטוריה".

הקריירה האקדמית של פרופ' ממן התקיימה רובה ככולה באוניברסיטה העברית. שם הוא למד לתואר ראשון בחוג ללשון עברית ובחוג לשפה וספרות ערבית, ואחר כך לתואר שני ושלישי. "כיוון שהיה לי רקע בערבית, רציתי לנצל את הידע בשתי השפות השמיות האלו, וגם את הידע שלי בארמית – שאותה למדתי מקריאת 'שניים מקרא ואחד תרגום'. עבודת הסמינר הראשונה שכתבתי עסקה בשישה דפי גניזה, שאת התצלומים שלהם קיבלתי מפרופ' דוד טנא ז"ל. גיליתי שזה שריד מהמילון האבוד של רב האי גאון, וכדי להוכיח זאת גייסתי כל ראיה שאפשר היה למצוא, כולל הערבית־היהודית של בגדד של המאה ה־11. תוך כדי העבודה דיווחתי לפרופ' טנא איפה אני עומד, והוא אמר לי: 'אם תשקיע, תוכל לפתח את זה לעבודת גמר לתואר שני'. אז השקעתי והגשתי לו עבודה סמינריונית של 160 עמודים. כששאלתי אותו אם להמשיך את זה לעבודת גמר, הוא ענה: 'לא, רב האי גאון כבר שלך, עכשיו תעשה משהו אחר', והציע לי לעסוק בעברית של הקראים במאה ה־11.

"הטקסטים שהיו זמינים בנושא היו של תאולוגיה קראית, ולי לא הייתה שום הכשרה, לא בתאולוגיה ולא בקראות. הייתי צריך לשבור את הראש כדי ללמוד את כל זה. לפעמים הייתי קורא משפט בעברית, מבין כל מילה, אבל לא מבין מה הקשר בין ההתחלה של המשפט לסוף שלו. בסופו של דבר נכנסתי לזה, וגם שם פרופ' טנא אמר לי: 'אם תשקיע, תוכל להפוך את זה לדוקטורט'. אז עבודת הגמר שהגשתי על העברית של טוביה בן משה הקראי הייתה יכולה מצד ההיקף שלה להתקבל כדוקטורט, אבל הוא אמר לי שוב – 'זה כבר שלך, עכשיו תעשה משהו אחר'. אז בדוקטורט עברתי לעסוק בפילולוגיה משווה של עברית־ערבית־ארמית, כפי שעשו אותה חכמי הלשון, מרב סעדיה גאון ועד רבי יצחק אבן ברון. תרגמתי אותו גם לאנגלית, והוא התפרסם בהוצאת בריל. התרגום היה חשוב לי מאוד, כי בפוסט־דוקטורט הלכתי ללמוד באוניברסיטת לונדון, שמעתי שם כל מה שהם יכלו להציע בתחום של בלשנות היסטורית, וראיתי שהם לא יודעים לא עברית, לא ערבית ולא ארמית, ואין רמז לזה שהייתה חוכמת לשון, סמיטיסטיקה, כבר במאה ה־11. אז קודם כול נתתי הרצאה בפורום של הבלשנים. דיברתי שם על הדוקטורט שלי עם אנשים שלא מבינים לא עברית, לא ערבית ולא ארמית, והייתי צריך להנגיש להם באנגלית את הדברים. כך הבנתי שאם אני רוצה שמשהו מהמחקר שלי יגיע לאירופה ולאמריקה וישפיע על המחקר הרחב, אני חייב לתרגם את הדברים לאנגלית".

ד.

דּוֹר הַנִּצָּחוֹן

לאחר הפוסט־דוקטורט שב ממן לאוניברסיטה בירושלים, ובהמשך הפך לחבר סגל. הוא כיהן כראש החוג ללשון העברית, ומונה למנהל המדעי של מפעל מסורות הלשון. תחום המחקר שזיכה אותו בפרס ישראל מתמקד בשפת אמו – הערבית המוגרבית היהודית. "אני גדלתי בתרבות מסוימת שהייתה לה שפה והיו לה טקסטים שאיש לא עסק בהם. בעוד דור אחד לא יהיה אדם שידבר מוגרבית יהודית כשפה טבעית, כשפת אם. גם היהודים שנשארו במרוקו לא מדברים אותה היום, אז צריך להציל מה שאפשר, כל זמן שאנחנו בחיים ויכולים להבין את הטקסטים. על זה קיבלתי פרס ישראל – על המחקרים שלי על לשונות היהודים. נכון שגם העברית היא אחת מלשונות היהודים", הוא מוסיף בחיוך, "אבל לחקר העברית יש בפרס ישראל קטגוריה בפני עצמה".

לפני 27 שנים הוא נבחר לחבר־יועץ באקדמיה ללשון העברית, ובשנת תש"ע מונה לסגנו של נשיא האקדמיה דאז, פרופ' בר־אשר. עם פרישתו של בר־אשר, באלול תשפ"ב, נכנס ממן לתפקיד במקומו. התמורות שהוא מתכנן ומיישם כנשיא האקדמיה לא נוגעות רק למשך כהונתם של בכירי המוסד. "פעלתי להעביר את 'פרויקט המילון ההיסטורי', אחד המפעלים המרכזיים של האקדמיה, משלב המאגרים לשלב הכתיבה", מספר פרופ' ממן. "הגיע הזמן לכתוב את המילון עצמו, ולא רק לאגור עוד ועוד מידע תשתיתי שבאמצעותו ניתן יהיה לכתוב אותו. נושא נוסף שאני עוסק בו הרבה הוא קידום השירות לציבור, גם ברשתות וגם בערוצים המסורתיים יותר. כאלף אנשים פונים אלינו בשאלות שונות בכל חודש בממוצע. זה מעבר למאות האלפים שפונים לאתר ומוצאים בו את מבוקשם, וכ־800 אלף איש שעוקבים אחרינו ברשתות החברתיות".

מלבד אלה עוסק ממן בקידום הקמת המנווה (קמפוס בלעז) של האקדמיה ללשון העברית, שיחליף את המבנה הקיים, בתוך קמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת־רם. המנווה עתיד לקום בלב קריית הלאום, סמוך לכנסת ולספרייה הלאומית החדשה, ויכונסו בו כל יחידות האקדמיה ומפעליה, הן בזרוע המחקר שלה והן בזרוע הציבורית. בין השאר יוקמו במקום שתי יחידות גדולות שפניהן אל הציבור: מוזיאון חדש לעברית ומרכז תרבות והדרכה.

"באופן כללי, כשמשתמשים במילה לועזית לצורך, אין בזה שום בעיה; כשמשתמשים בה שלא לצורך, זה גרוע. למשל כשמכניסים פתאום את המילה once לתוך משפטים בעברית. זה ממש ליקוי מחשבתי, לא רק לשוני, כי זה פוגע לא רק באוצר המילים אלא גם בתחביר"

אתה מדבר על הקשר עם הציבור, אבל נדמה שסדר היום הלשוני שהאקדמיה מובילה הוא טהרני, מנותק במידה רבה מהעברית שהציבור מדבר.

"האקדמיה מעולם לא קיבלה החלטות בענייני סגנון. הסגנון נמצא מחוץ לתחום עיסוקנו, משום שאנחנו לא רוצים לפגוע בהתפתחות הטבעית של השפה כפי שהיא מדוברת בשטח. אם בכלל משתמע משהו מקביעת התקן, אלה שני דברים – מי שמחפש מונח מקצועי עברי ימצא אותו, ומי שרוצה לדבר בשפה תרבותית ימצא את דרכו אצלנו. לו יכולתי, הייתי מנחיל לציבור את התודעה הפשוטה שאומרת שיש עברית שאתה מדבר עם חברים או במילואים, והיא עניין לעצמו, אבל מעבר אליה ישנה העברית התרבותית. אדם צריך להיות מודע לכך שישנה עברית של יומיום וישנה עברית גבוהה או מוגבהת. כשקוראים פרק או שיר בטקס, וזה פומבי, הקריאה צריכה להיות ברמה ובאיכות הגבוהות ביותר. כמובן, גם בשפת הדיבור ישנם דברים מגוחכים שאנשים לא מודעים להם, וזה צורם במיוחד לשמוע תלמידי חכמים מדברים כך. למשל, 'שתי ספרים'. אותי זה מזעזע. דווקא תלמידי חכמים, אנשים משכילים, צריכים לשים לב לשפת הדיבור שלהם.

"חשוב להזכיר שלאקדמיה אין אמצעי אכיפה", מדגיש פרופ' ממן. "אנחנו לא הולכים ואומרים לאף אחד איך לדבר. ברגע שהחלטה מסוימת של האקדמיה מתפרסמת ברשומות, זה מחייב רק את משרדי הממשלה, צה"ל וכל מי שכפוף מצד החוק לקביעות הללו. אבל האקדמיה פה לא כדי לכפות משהו על הציבור, אלא למען הצורך של הציבור. היא פועלת הרבה מאוד פעמים בעקבות הדרישות של הציבור ונענית להן. לא תמיד היא יוזמת, אבל אם מגיעה פנייה בנושא מסוים של דקדוק או אוצר מילים, ישנן ועדות מקצועיות שמטפלות בזה, מעליהן ועדה עליונה, ואחר כך זה מגיע למליאה שמקבלת את ההחלטה הסופית. אנשים רוצים לדבר עברית נכונה, ושמחים שאנחנו מזכירים להם כיצד. אפשר לראות את זה באופן בולט בפעילות שלנו ברשתות החברתיות".

נהוג לומר שהעברית של הנוער כיום הולכת ומידרדרת. אתה שותף לתחושה הזו?

"זה כמו שהיו מלעיזים על הדור שלפני 67' שהוא 'דור האספרסו', שהוא לא יוצלח ולא יעשה כלום, והנה הוא הביא את הניצחון במלחמת ששת הימים. כך יש לנו גם היום דור ה־X ודור ה־Y ודור הטוויטר. כל פעם מלעיזים על הנוער, ובסוף כשמגיעים לשעת מבחן הם מלמדים אותנו לקח, מגינים עלינו ומצליחים להפגין כוחות מיוחדים. יש להם רוח אחרת, מיוחדת, שגם אם לא רואים אותה היא כמו זרם תת־קרקעי. אני לא מוטרד מאיך שאנשים מדברים. איך שאנשים רוצים לדבר – שידברו. צריך רק לזכור שאפשר גם לשפר ולשכלל, וצריך לדעת לדבר גם עברית תרבותית. את העברית התרבותית אפשר לטפח, ולא משנה כמה יודעים, אפשר ללמוד עוד ולשכלל. מספרים על אבא אבן שכל יום היה קורא בספר ישעיהו, בעברית ובאנגלית, כי הוא רצה לשכלל את הרטוריקה שלו. אם אנשים יקראו ספרות מופתית הם יאמצו את הסגנון, ילמדו ויבינו אותו. אני לא מוטרד מסגנון הדיבור, ובלבד שגם הילדים ידעו שבעת הנכונה צריך לדבר בעברית מוגבהת, והעברית המופתית תהיה נר לרגליהם".

איזו השפעה יש למלחמה הנוכחית, ולמלחמות בכלל, על השפה שאנחנו מדברים?

"לכל תקופה יש אוצר מילים אופנתי, וגם מלחמות משפיעות על המינוח. אף על פי שאני לא עוסק בדרך כלל בעברית חדשה, אחרי מלחמת המפרץ כתבתי מאמר קצר, '21 תחדישים מתקופת מלחמת המפרץ', על אוצר המילים שהתפתח אז. אני מניח שנוכל לראות תופעה דומה שמאפיינת את התקופה הנוכחית. אני לא חושב שמישהו עשה מחקר על אוצר המילים של המלחמה הזו, אבל אין לי ספק שזה יקרה, ונמצא בו מילים כמו חטופים או קונספציה".

ה.

הֶכֵּרוּת

פרופ' ממן מוסיף כי בשנה החולפת הופנו אל אנשי האקדמיה שאלות רבות שנוגעות לביטויים מעולמות המלחמה. למשל: כיצד הוגים את המילה "חרבות" בצירוף "חרבות ברזל"? (תשובה: חַרְבוֹת); מה עדיף: "נעבור את זה ביחד" או "נעבור את זה יחד"? (תשובה: אפשר כך וגם כך); איך נכון לומר – לנצח במלחמה או לנצח את המלחמה? (תשובה: לנצח במלחמה); למה אומרים "רסיסי יירוטים" גם כשמדובר בחלקים גדולים ומסוכנים? (תשובה: עדיף לומר שברי יירוטים); ועוד שאלות רבות נוספות שאת התשובות להן ניתן למצוא גם באתר האקדמיה.

“חטופים" שציינת היא גם אחת מעשר המילים שהאקדמיה העמידה לבחירת הציבור כ"מילת השנה תשפ"ה", לצד "מילואים", "הותר לפרסום", "כטב"ם" ועוד. מהי מילת השנה שלך?

"האמת היא שאני משוחד, מכיוון שאני יודע לאן נוטה רוב המצביעים. המילה שתיבחר היא מילה מאוד נפוצה שניתן לשמוע כמעט בכל מהדורת חדשות. לולא ידעתי, הייתי מציע מילה משלי, אבל עכשיו זה לא הוגן".

במלחמה חדרו לשפה שלנו גם כמה ביטויים בערבית, כמו למשל "חרבו דרבו". כשאתה שומע שימוש במילים כאלה מפי דוברי עברית, זה צורם לך?

"קודם כול, צריך לכתוב ולהגות את הביטוי הזה 'חַרְבּ וּדַרְבּ'. הו' שבאמצע היא ו' החיבור. התרגום המילולי של הניב הוא 'מלחמה ומכות', אני לא יודע איך לתרגם אותו תרגום מוצלח לעברית. אנחנו משתמשים במילים לועזיות כשיש הכרח, כי שום מילה עברית אחרת זמינה לא מתאימה למשמעות הביטוי. במקרה הזה, 'חרבו דרבו' מבטא משהו בסגנון 'יד הכול בכול'. אני חושב שצריכה להיות סיבה שבגללה דווקא הצירוף הזה חדר אלינו, אולי זו החריזה הפנימית שיש בו.

"באופן כללי, כאשר משתמשים במילה לועזית לצורך, אין בזה שום בעיה; כשמשתמשים בה שלא לצורך, זה גרוע. למשל כשמכניסים פתאום את המילה once לתוך משפטים בעברית. זה ממש ליקוי מחשבתי, לא רק לשוני, כי זה פוגע לא רק באוצר המילים אלא גם בתחביר".

מנגד, רוב הישראלים כלל לא יודעים ערבית. כמי שחלק גדול מעבודתו האקדמית עסק בנקודות ההשקה של העברית והערבית, אתה מודאג מכך?

"זה דבר חמור מאוד. אספר לך משהו: אני גרתי 42 שנה בפסגות, ועד לאינתיפאדה הראשונה היינו קונים הכול ברמאללה ובאל־בירה. רק שני דברים לא קנינו אצלם – יין, כי אותו היה אסור להם למכור לפי חוקי האסלאם, ובשר, כי לא היה להם בשר כשר. אפילו חלות לשבת הם היו מביאים בשבילנו. בפסגות היה לי חבר טוב, אריה פלהיימר, למדנו יחד באוניברסיטה בחוג לשפה וספרות ערבית. אחרי שפרצה האינתיפאדה הראשונה הלכתי כמה פעמים יחד איתו לסיורים ברמאללה ובאל־בירה. עניין אותנו לדעת מה כתוב בכתובות שצצו שם באותם ימים, ובאמת קראנו אותן וכתבתי על זה כמה כתבות לעיתון של היישוב. אנחנו אומרים תמיד שאנחנו 'וילה בג'ונגל', אבל מה לעשות שלג'ונגל הזה יש שפה ויש ספרות ענפה מאוד. כשהייתי צעיר גרתי ממש בספרייה הלאומית, הייתי מגיע לשם כל יום. כשהייתי רואה את המדפים העמוסים ספרים בערבית, הייתי מקבל חולשת דעת. אלו עמים שלמים שיש להם שפה ותרבות עשירה מאוד, עם פי אלף משוררים היסטוריים יותר מאשר לנו, ספרות ענפה וענקית, אתה לא יכול לזלזל בכל זה.

"לו יכולתי, הייתי מנחיל לציבור את התודעה הפשוטה שאומרת שיש עברית שאתה מדבר עם חברים או במילואים, והיא עניין לעצמו, אבל מעבר אליה ישנה העברית התרבותית. אדם צריך להיות מודע לכך שישנה עברית של יומיום וישנה עברית גבוהה או מוגבהת"

"אני ניצלתי פעם הזדמנות שנתנה לי שולמית כצנלסון שהייתה מנהלת 'אולפן עקיבא' (אולפן ללימוד עברית לעולים חדשים, שקיים גם לימודי ערבית מדוברת – ש"פ). היא עשתה משהו חד־פעמי: קורס למורים לערבית בתוך אום אל־פאחם. היינו עשרים־וכמה מורים בקורס, וכל אחד מאיתנו גר אצל משפחה ערבית. אני גרתי אצל משפחת חאדר, וזו אחת החוויות החזקות ביותר שהיו לי בחיים. כתבתי על זה אפילו זיכרונות שהתפרסמו בכתב־עת, חוויה מדהימה.

"כשאתה מכיר אנשים ותרבות מקרוב, אתה לא יכול לראות אותם רק בתור אויבים. זה לא שאין לנו אויבים – לצערי, יש לנו בהחלט – אבל לא כל ערבי הוא אויב. הערבית חייבת להיות שפת לימוד כבר בבית הספר היסודי, ולא רק בשביל הקשר עם העולם הערבי, אלא גם כדי שנוכל להכיר את הספרות הענפה מאוד שישנה בערבית־יהודית. רס"ג כתב בערבית, רבי יהודה הלוי כתב את ספר הכוזרי בערבית, הרמב"ם כתב בערבית. זה חלק מהתרבות ומהספרות שלנו. אתה יכול להשאיר את זה למומחים, אבל אני לא בטוח שזה נכון".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il