אחת התחושות הנעימות הנלוות למעשה הקריאה היא התחושה של גילוי ספרותי חדש. אופק חדש נפתח מתוך דפים לבנים ואותיות שחורות, אתה מתחיל לחפש ספרים של הסופר, קושר חוטים רעיוניים, מצאת חבר לעט. לי זה קרה עם סמואל בקט, מילן קונדרה, יהודית הנדל ועוד רבים וטובים. אך עם השנים אתה משלים עם העובדה שכנראה מדובר בהתלהבות שנוטה להתרחש כשאתה צעיר. לאחר מכן קשה להישאב, להתמסר, קשה לבטוח בסופרים. אולי דווקא בגלל זה שמחתי כל כך לגלות את ספריו של שמעון אדף, יליד שדרות וזוכה פרס ספיר לספרות, שפרסם עד היום שלושה ספרי שירה ועשרה ספרי פרוזה, שיוצרים עולמות ייחודיים ומכשפים ביופיים.
ספרי הפרוזה של אדף כוללים דמויות מיוחדות כמו הבלש הפילוסוף, הנערה הנביאה או המשיח הבין־גלקטי, בעלילות שמצליחות לשלב פילוסופיה, קבלה, מדע בדיוני ועוד. בספר המסות הראשון שלו, "אני אחרים", צולל אדף אל יצירותיהם של יוצרים ישראלים שפתחו בעבורו עולמות אישיים חדשים. ה"אני אחרים" שהוא דן בו הוא האני הקורא של אדף שמוצא את עצמו ואת חוויותיו בספרים של אחרים, בחוויה מכוננת־האישיות של קריאת ספר. על ידי קריאה ביוצרים כמו יעקב שבתאי, יואל הופמן, אבות ישורון, לאה גולדברג ועוד, מנסה אדף להגדיר את היחסים בין יצירה לפוליטיקה, בין התנגדות להתרסה, בין הדתי לחילוני, ובתוך כל זה נשאלת תמיד השאלה – מדוע אדם כותב?
מערכת החשמל הפוליטית
במסה הראשונה, שנפתחת במשפט "נדמה לי שאני תמיד כותב שירה, אלא שכתיבתה הופכת לבלתי אפשרית יותר ויותר עם השנים", מבקש אדף להתחקות אחר קווי המתאר של תהליכי תפיסות ה"אני" והעצמי בספרות בת ימינו. כבר בתחילת המאמר גולש אדף אל התבוננות על עצם מעשה הכתיבה העיונית, ואל הבנה כי הוא לא יכול להפריד בין האני־המבקר לאני־החווה והכותב. בעיניו הפרדה זו איננה אתית, שכן בסופו של דבר היא אינה אלא "הצפנת ההעדפות הפרטיות תחת כסות של טיעון". כלומר, אדף המסאי הוא גם אדף הסופר והמשורר, אין הפרדה. ניתן לחוש בכך פעמים רבות בקריאת הספר, כאשר תוך כדי מהלך עיוני אדף חושף פתאום מה חווים הגוף או התודעה שלו. כך מלווים את הספר משפטים כמו "והנה הקפנדריה של ההרהור התועה. רגע הייתה הקהות, וכבר אני נמלא מרץ מן ההישג הלא ברור: חלוקה חדשה" או "כבר עם עליית המחשבות אני חש אותן מתפוררות, שואפות אל ניסוח, ונסוגות".
במסה הפותחת אפוא, שעוסקת בפוליטיקת הזהויות, טוען אדף כי בהתנגדות למנגנונים החברתיים המדכאים ובניתוץ בתי הכלא של הזהות מבקשים בעצם המתנגדים העברת סמכויות מהסוהרים לאסירים, כלומר מן המדכאים למדוכאים. אין זו טענה חדשנית, אלא שאדף מבקש לתרגם את ההבנה הזו לאמירה על מעשה הכתיבה. מכאן הוא עובר לדבר על מה שהוא מכנה העונג שבאמירת "אני", על כתיבה במרחב טקסי של ביצור זהות ועל הביטוי לכך בכתיבת שירה ופרוזה. זהו מהלך שמאפיין את מרבית המאמרים בספר זה – עיון בטקסטים שהופך לעיון בעצם מעשה הכתיבה ובאדם הכותב, ביחסים ביניהם, בקשרים בין טקסטים אחרים ובהשלכתם על המציאות.
נראה לדוגמה חלק מהעיון של אדף בספרו של יעקב שבתאי "זכרון דברים". הוא מזהה כי כל הדמויות ברומן נעדרות אפיק אידיאלי; הזהות שלהן אינה מבוססת על אמונות ודעות, ומאפיינים אותן כובד, לאות, ויתור ורפיסות הרוח. מכאן גם תפיסת הזיכרון של הספר, שמסרב למגע עם מציאות חיצונית שאינה מתועדת, והמקום של הלא־מודע נעדר מן הכתוב – כל המניעים והכוונות נוכחים במלוא כוחם בכל רגע, אין שארית. החריגה מן המציאות ב"זכרון דברים" אינה קיימת – התחום הדתי, המיסטי והפנטסטי אינם חלק מהמשחק. כדי להבין את המנגנון הזה חוקר אדף את חומרי הקריאה של גיבורי הספר, שברובם משתייכים לסוגות המדע הבדיוני והעידן החדש.
במסה השנייה בספר שעוסקת ברומן של שבתאי מעמיד אדף את הרומן מול אותם היבטים דתיים ומיסטיים שמיוצגים על ידי היהדות התלמודית והרבנית. המסקנה לבסוף היא ש"זכרון דברים" מבקש ליצור "הנכחה מתמדת של שכפולים ריקים של מבני פעולה והיגיון יהודיים", ובכך להפוך את כיוון הקריאה – במקום לקרוא את הספרות הישראלית לאור המחשבה היהודית לדורותיה יש לקרוא את המחשבה היהודית דרך "צלליה המעוקמים בתרבות ובספרות הישראלית, עם היבטיה הדורסניים, עם תאוותיה ותיעוביה". בסופו של דבר מסיק אדף כין אין למטפיזיקה קיום אלא אם היא מתבטאת בצורה פוליטית – המטפיזיקה היא ההארקה של מערכת החשמל הפוליטית, לכן בכל יצירה יש לקרוא ולזהות את יחסי הגומלין בין השתיים.
מדליק את תבערת הספרות
הדיאלוג בין הספרות המודרנית לזו היהודית הקלאסית נוכח בחלקים רבים מן הספר, אפילו בעצם צורת ההתבטאות. כך למשל, במשפט תמים במסה על יצירת יואל הופמן, אדף מבליע רפרנס לשפת המשנה ולמקרא גם יחד: "[הספרות] נכתבת אל נמענים שלא יוכלו להשיב, אל הקטנה, הקטן, החירש, השוטה, הטומטום, האנדרוגינוס, האישה, הגבר… לא ייפלא ששונאיה האדוקים ביותר של הספרות קמים לה מבין כותביה… אבל טבעה האמיתי, הקיומי, ישיבתה בדד של הספרות, נגלה דווקא ברגעי המשבר החריפים שלה, כשהיא פרוקה מהגנות, כשכל רעיה בגדו בה, היו לה לאויבים. לכן גדולי מקטרגיה הם לבסוף מי שמלמדים עליה זכות". המקורות העתיקים, שאת בסיסם כנראה ספג אדף בבית הספר הדתי שבו למד כילד, משמשים חומר בערה כדי להדליק את תבערת הספרות.
מעניין בהקשר זה לקרוא הערה שמעיר אדף בעקבות קריאה ביצירתו של יאיר גרבוז. הוא מוצא כי הספרות העברית מבוססת על מסורת של ציטוט ומובאות, הפניות והרמזים. שימוש פנומנלי במובאות ממקורות יהודים קלאסיים היה עבור סופרי דור תחיית העברית הישג אמנותי גדול אף יותר מהחדשנות הספרותית. אדף מעיר גם על השחיקה של המנגנון הזה בימינו, אך נדמה שבכתיבתו הוא ממשיך לחיות את התפיסה הזו, לא כאתגר טכני אלא כתודעה אישית מלאת קישורים שבאים בטבעיות, כטבע שני.
ספרו של אדף רווי בנושאים רבים מלבד הנושא היהודי, אלא שבנקודה זו מצאתי כמה חידושים מעניינים, ואולי היא זה שמשכה את עיני. יש שיגידו שהכתיבה המורכבת והמפותלת של אדף היא כתיבה פוסט־מודרנית, אלא שלדעתי, בניגוד למעשה הדה־קונסטרוקטיבי, אדף לא מבקש לפרק יצירות כדי להרכיב אותן מחדש, אלא במעשה ההתנגדות הספרותי שלו הוא מבקש להעמיד מבנה חדש, אחר. זהו הבדל משמעותי.
ניסוח יפה של ההבדל בין המחשבה היהודית הקלאסית לזו הפוסט־מודרנית מנסח אדף במסה שמוקדשת ליצירת המשוררת שבא סלהוב. בעוד בתפיסת הדה־קונסטרוקציה מרומם ז'אק דרידה את מעמדה של הכתיבה ומבקש לנתק אותה מהדיבור ולהעמידה כמעשה עצמאי, מנותק מסובייקט כותב, אדף מדגיש כי ביהדות המקור הא־לוהי עלום ונוכח בכל רגע, והוא מתגלה דווקא על ידי הקול האנושי. בכך מופיעה הממשות הא־לוהית על ידי דיבור וכתיבה. לא מרחב מילולי וירטואלי, אלא ממשות נוכחת ופועלת. "מערכת הסימון לא משעה את המובנים המקוריים, להיפך, הם נעשים לגוף, לתנועה של איברים, מגושמים ומומחזים תמיד. ושנית – הדיבור והכתב מגיעים חבוקים. אין ביניהם יחסי קדימות או בכורה". אלה כמובן שתי תפיסות הפוכות לגמרי מאלה הפוסט־מודרניות.
ספר המסות הראשון של אדף עשיר מבחינה מילולית ורעיונית. הוא גדוש בווידויים אישיים, בקריאות עמוקות ביצירות עבריות ובתובנות מקוריות. קוראים שמצאו את עצמם מתאהבים בכתיבה של אדף ימצאו כאן כמה מהמקורות הגרעיניים לכתיבתו. אחרים שלא מכירים את יצירתו יפגשו טקסט מורכב ומעניין, שמבקש קריאה אינטימית וסבלנית, ומוליך את הקורא בשבילים של יצירה עברית שבמקרה או במכוון מחוללת את המעשה האוקסימורוני – לחדש ימים כקדם.
אני אחרים
שמעון אדף
דביר, 2018, 176 עמ'
