ערב העסקה הקודמת, בשלהי נובמבר 23', המתינה שקד הרן-פורר בדריכות עד כניסת השבת כדי לשמוע מי הם החטופים העומדים להשתחרר. שמונה מבני משפחתה הוצאו מבית הוריה בקיבוץ בארי, שבעה מהם הגיעו לעזה בחיים. ביניהם היו שושן הרן, אמה של שקד; אחותה עדי שוהם, שנחטפה עם בעלה טל ושני ילדיהם, יהל ונווה; וגם דודתה ובת דודתה של שקד – שרון ונועם אביגדורי. "אלה היו רגעים של מתח נוראי", מתארת שקד השבוע. "השבת נכנסת, ואנחנו בבית מנסים להחזיק את הקידוש והסעודה. היינו פה דניאל ואני, ששומרים שבת, עם הילדים שלנו; ואחי, בת זוגו ובני דודים שאינם שומרים. ב־11 בלילה הקצינה מתקשרת ואומרת לאחי: 'הן בדרך הביתה'. אנחנו באקסטזה ממש, אבל אז אני שואלת: למה 'הן' ולא 'הם'? מה עם טל? למה טל לא חוזר? לא הצלחתי להירגע, כי הבנתי שהאירוע ממשיך. ידעתי שהמתווה מדבר על שחרור נשים וילדים, אבל איכשהו היה לי ברור שהם יחזרו כולם יחד. ופתאום מתברר שזה פשוט לא נגמר".
הסיפור של משפחת הרן לא נגמר עד היום. טל שוהם, הגיס של שקד, כלול ברשימות העסקה הנוכחית ועתיד להשתחרר בשלב ההומניטרי – "אבל מי יודע. עד שטל לא יהיה כאן, לא תהיה לנו ודאות", היא אומרת. "בסוף ינואר ימלאו לו ארבעים, ואנחנו מחכים לחגוג לו כאן, יחד איתו".
אנחנו נפגשות בביתה בבאר־שבע, בערב שבו רומי גונן, אמילי דמארי ודורון שטיינברכר יוצאות לחופשי. על מסך הטלפון אנחנו רואות המון חמאסי מקיף את שלוש הצעירות, וקולות הצהלה המאיימים מביאים אותנו להעביר את השידור למצב השתק. "המציאות הזאת בלתי אפשרית", אומרת שקד. "הרשימות קורעות את הלב. אנחנו כבר מכירים את כל משפחות החטופים, בוודאי את אלה מהקהילה שלנו".
את יכולה להבין את מי שדורש הכרעה צבאית, ולא עסקה שמשחררת מאות רוצחים ורוצחים־בפוטנציה?
"ברור שאני יכולה להבין, המחלוקת שלנו היא על קריאת המציאות, זה הכול. אני לא מאמינה לקריאת המציאות שלהם. אנחנו שנה ושלושה חודשים לתוך הלחימה, ובינתיים לא הגענו להכרעה, ומספר החטופים שנרצחו בשבי הלך וגדל. בעיניי, חלק מהסיבה לכך שאין עדיין הכרעה היא שאנחנו נלחמים עם ידיים קשורות מאחורי הגב, בגלל החטופים. לכן שחרור החטופים הוא לא במקום הכרעה צבאית – הוא מה שיאפשר לישראל לייצר אותה, גם אם זה ידרוש מאיתנו אורך רוח וסבלנות.
"אין לי דבר נגד צביקה מור, לדוגמה, שחושב אחרת ממני. הוא עושה את הכי טוב ונכון כדי להחזיר את הבן שלו, לפי הבנתו. אנחנו חלוקים, אבל מנהלים שיח. כן קשה לי עם שיח שמאופיין בנחרצות מוחלטת. יש כאן כל כך הרבה אי ודאות. בואו נוריד את סימני הקריאה, נוסיף סימני שאלה, ובאמת נקשיב למי שחושב אחרת מאיתנו. בקריאת המציאות שלי, ניסיון העבר מלמד שהפעלת כוח צבאי הובילה לתוצאות קשות. חיילים אומרים לנו 'אנחנו הורגים מחבלי חמאס, אבל הם מגייסים עוד ועוד לוחמים'. אז אם רק נפעיל עוד כוח, נצליח לשחרר את כולם בעסקה אחת? אני לא מספיק מאמינה בזה, לצערי. אני לא חושבת שכל האמת אצלי, אבל אני רוצה שנסתכל על אותה מציאות ביחד".
אפשר להסתכל על המציאות כשהכאב אישי כל כך?
"לא רק רגש יכול לעוור, גם אידיאולוגיה יכולה לגרום לך לא לקרוא את המציאות נכוחה, ולא לראות את החולשות של התפיסה שלך. כשאתה חושב שהכוח שלך בלתי מוגבל, אתה לא קורא נכון את המצב.
"אם החיים של החטופים לא חשובים, אז בסדר. אבל אם אנחנו מסכימים שהם חשובים, צריך להפוך כל אבן עד שנמצא איך להחזיר אותם. אני פועלת בצורה הכי נכונה לדעתי כדי להחזיר את טל ואת האחרים, וגם לשמור על המדינה. אני הרי לא אסכן את הילדים שלו או את שלי. אם אני בעד עסקה, זה מפני שאני מאמינה שהיא לא תסכן אותם. בניגוד לאופן שבו מנסים לצייר אותנו, אנחנו לא נאיביים, אנחנו מבינים היטב את הסכנות. אנחנו הרי אלה שחווינו אותן. אז גם אם חמאס חוגג עכשיו, זו מציאות כואבת שאנחנו צריכים להתמודד איתה ולמגר אותה, והעסקה לא משנה את ההכרח שבהתמודדות איתה. מי כמונו חש את הזעם ואת הצורך בשינוי".
"אמא, אנחנו עומדים למות?"
שקד הרן-פורר (35) נשואה לדניאל פורר. הוא מבית דתי, היא לא. יש להם שני בנים ותינוקת בת שנה. "אני אדם מאמין מאוד, אבל האמונה שלי הייתה יותר אוניברסלית", מספרת שקד. "כשהכרתי טוב יותר את היהדות, זה שם אותי במקום אחר. אפשר להגיד שהיום דניאל דתי ואני על הרצף. זה היה מעט מאתגר להורים, אבל הם קיבלו את זה לגמרי. אבא אהב מאוד את דניאל, היה להם קשר טוב. גם כשדניאל הפך להם את כל המטבח לקראת פסח, אבא היה אומר: 'שאלה יהיו הצרות שלנו'. צובט את הלב, להיזכר באמירות האלה". ההורים של דניאל, היא מספרת, עוטפים ומלווים אותה לאורך כל התקופה מאז שבעה באוקטובר.
"התחברתי לאפליקציה של הקיבוץ, גללתי אחורה וראיתי את כל ההודעות המזוויעות מהבוקר. אנשים מתארים שפורצים להם הביתה, ואז משתתקים. קריאות מצוקה איומות, ואז דממה. הדודים לילך ואביתר קיפניס גרים על הגדר ממש, ואף אחד בקבוצה לא דיבר על השכונה הזאת. לקח לי זמן להבין למה"
אמה של שקד, ד"ר שושן הרן (67), מומחית בינלאומית בתחום החקלאות, היא בת למייסדי קיבוץ בארי, ושם גם הקימה את ביתה יחד עם אבשל (אבשלום). עדי, הבת הבכורה, התגוררה בקיבוץ תקופה ארוכה, ולפני חמש שנים עברה עם טל וילדיהם לגליל. בן נוסף, יובל, גר בבארי, אולם בשבעה באוקטובר היה בפסטיבל בדרום, הרחק מההתרחשויות. "אנחנו באנו אל ההורים לחג ראשון, ועדי ומשפחתה הגיעו לשמחת תורה", מספרת שקד.
בשבת ההיא שקד הייתה כאן בבאר־שבע עם דניאל והילדים. כשנשמעו האזעקות, היא לא חשבה שיש סיבה מיוחדת לדאוג לשלום המשפחה בבארי. "זה תמיד היה מתחיל בטפטופים בעוטף, ואז הולך ומתרחק משם. אז הנחתי שהפעם דילגו ישר אלינו, וכולם בסדר".
מאז שובה מעזה מקפידה עדי לא להתראיין, עקב הנחיות שקיבלה מסיבות פרטיות, אבל במקביל לשיחה שלנו עם אחותה היא מוסרת דברים שכתבה עבורנו. "ככל שעובר הזמן, זה נעשה בלתי אפשרי", מסבירה שקד. "החרדה גוברת, ואיתה הפחד שהוא יישכח מהתודעה. אנחנו סולדים מחשיפה, רוצים להשתבלל פנימה ולא אוהבים להיות בשיח הציבורי, אבל מרגישים שאין ברירה. לכן כל מילה שלנו מדודה".
"לאחר כמה שעות של אימת מוות, סגרו עלינו והיינו תחת אש", כותבת עדי. "כדורים נורו דרך הדלת ועברו מעלינו. אנחנו, הנשים והילדים, הצטופפנו תחת המיטה. 'אמא, עכשיו אנחנו עומדים למות?', שאל נווה. 'אני לא יודעת. אני מאוד מקווה שלא, אבל אני לא יודעת', עניתי. לא רציתי שהדבר האחרון שאני אומרת לו בחיים יהיה שקר. ברגעים האלו, מתחת למיטה עם שני ילדיי, הייתי כולי תפילה. התפילה הבוערת והעוצמתית ביותר שחוויתי".
אבשל וטל הגנו על הדלת ועל חלון המתכת, אך המחבלים הלמו בחלון בכלים כבדים, והצליחו ליצור בו פרצה. שני הגברים הבינו שבעוד רגע יושלכו רימונים לממ"ד, והחליטו לנסות לשאת ולתת עם המחבלים. "טל מיד אמר – 'יש כאן נשים וילדים'", ממשיכה עדי ומתארת. "'כמה?', שאלו הנוחבות. 'שש'. אלה המילים האחרונות ששמענו אותו אומר. אבי והוא הוצאו ראשונים דרך החלון, ומאז לא ראינו אותם ולא ידענו מה עלה בגורלם. אחר כך הוציאו אותנו אחד־אחד דרך החלון הגבוה. יצאתי אחרונה, למחזה האימים של עשרות מחבלים עומדים סביבנו, נינוחים, נשקם תלוי, ואין בהם טיפה אחת של דריכות. המקום כולו שלהם והם עוברים בית־בית. סביבנו מוטלות גופות שכנינו, ירויות. ילדיי רחוקים ממני. לא אשכח בחיים את הרגע שבו ראיתי אותם אחוזים בידי המחבלים. אני רצה אליהם ונלחמת עליהם, נלחמת שיהיו אצלי. 'אמא, ילדה!', צעקתי, 'אמא, ילד!'. לאחר שני מאבקים שנדמו כנצח, הצלחתי להוציא אותם מידי המחבלים. הם אצלי.
"המחבלים גוערים בנו ודוחפים אותנו לכיוון שדה החוחובה, ואני בטוחה שפנינו לכיתת יורים. אבל אז, פרצה ענקית בגדר, רכב טרנטה מחכה, ברור לי לאן הוא לוקח אותנו. 'שלמות הגוף', אלה המילים המהדהדות בראשי, והכרת תודה לטל אהובי ולאבא היקר שלי על שבזכותם שרדנו את התופת. בזכותם יש לנו עדיין סיכוי להמשיך לחיות. ורגע אחר כך – האימה של כל מה שעומד לקרות לנו".
כשכל זה התרחש, שקד עדיין לא ידעה שמחבלים פשטו על יישובי הנגב המערבי. "דניאל שמע בבית הכנסת משהו על מסיבת טבע, אבל אנחנו גרים בשכונה מבוגרת, כך שלא ראינו אנשים מוקפצים בצו שמונה". ובכל זאת, המתח הלך וגבר. "הייתי בהיריון מתקדם, והרגשתי שאני לא מצליחה לנשום. במוצאי שבת התקשרתי לאבא, וזה נשמע כאילו הטלפון כבוי, אין קו. זה מעולם לא קרה. אבא תמיד זמין, בכל מקום ובכל זמן הטלפון דלוק. ואמא לא מתקשרת, וגם לא לילך, דודה שלי מצד אמא שגרה בבארי. ואז אבא של טל, גלעד, מתקשר ומספר שמאות מחבלים השתלטו על הקיבוץ, ואחי יובל מתקשר ומספר, ואנחנו מתפרקים.
"התחברתי לאפליקציה של הקיבוץ, גללתי אחורה וראיתי את כל ההודעות המזוויעות מהבוקר. אנשים מתארים שפורצים להם הביתה, ואז משתתקים, קריאות מצוקה איומות, ואז דממה. המשפחה שלי לא כתבה שם מילה, למעט הודעות של אחי, שמבקש שמישהו ילך לבית ההורים שלנו לבדוק מה איתם. הדודים לילך ואביתר קיפניס גרים על הגדר ממש, ואף אחד בקבוצה לא דיבר על השכונה הזאת. לקח לי זמן להבין למה. הם נרצחו בביתם, יחד עם המטפל של אביתר".
"כשקראתי את התחקיר על המתקפה, חליתי. פיזית. זה לא שלא היה מידע; הוא פשוט נעצר. כל ההתנהלות פה הייתה בנויה על הנחות. ידעו שיש לחמאס יכולת, ובחרו לחשוב שאין לו רצון. אז עכשיו בואו נניח שכל מי שמשתחרר מתכוון לעשות פיגוע, ונתנהל בהתאם. נפעל כאילו הם רוצים לרצוח אותנו כל הזמן. אם לא נעשה שינוי כזה, לא יהיה לנו ביטחון – ולא בגלל העסקה"
לבסוף דניאל לקח משקד את הטלפון, אמר לה שזה לא עוזר, ושצריך לחשוב מה עושים. לפנות בוקר החל חילוץ מסודר יחסית מאזור בארי, ואחותו של טל המתינה בנתיבות למחולצים. אחר הצהריים הודיעו שהפינוי הסתיים, אבל לבני המשפחה לא היה זכר. "הם הוגדרו מנותקי קשר", מספרת שקד. "אחי הגיע לפה, וגם חברים של ההורים ושלנו, והבית הצפוף הזה הפך לחמ"ל. הבנו שיש עדיין קרבות בבארי, ושעוד לא הגיעו לבית ההורים שלנו.
"בינתיים נודע לנו שחבר של אבא, שהיה בחו"ל, ניסה להתקשר אליו מעל מאה פעמים במהלך השבת. בסוף ענה לו ערבי: 'חטוף! חטוף! גלעד שליט, עזה, חטוף!'. אחר כך קיבלנו סרטון מהבית של ההורים: הבית היה שרוף לחלוטין, רק הממ"ד נשאר עומד, והחלון שלו פתוח. הבנו שהם כנראה נחטפו לעזה".
המבוגר האחראי התעורר
החמ"ל המשפחתי החל ללקט כל פיסת מידע אפשרית. כשהרשויות מסרו להם "תיק חטופים", מצאו בו שקד ואחיה את מה שהם עצמם הצליחו לאסוף. "הבנו שהמדינה לא יודעת כלום מעבר למה שאנחנו העברנו. אלון גת, שנחטף מבארי ברכב אך הצליח לברוח ממנו, סיפר לנו שטל הוכנס לתא המטען של אותה מכונית. כך ידענו שהוא חי, ושהוא לא פצוע".
שבוע וחצי אחרי הטבח זוהתה גופתו של אביתר קיפניס. "נשברתי יחד עם בני הדודים שלנו. כשחזרתי באותו ערב מפגישה בשגרירות גרמניה, מצאתי את הקצינה מחכה לי. היא סיפרה שזיהו גם את גופתו של אבא, ואני התמוטטתי לגמרי. לא ידענו איך ומה קרה. בגלל אותה שיחה עם הערבי בעזה, האמנו שאבא חי וחטוף. אני לא יכולה לתאר את השבר. לא רציתי שאף אחד ייגע בי או יתקרב אליי".
רבים מנרצחי בארי הובאו למנוחות בקיבוץ רביבים, אבל מכיוון שרצף ההלוויות יצר שם "צוואר בקבוק", החליטו בני משפחת הרן לקבור את אבשל בעומר, שם גר בצעירותו. "לאורך כל השבעה היינו במאבק תודעתי עיקש להבהיר לעצמנו ולמנחמים שאנחנו מתאבלים רק על אבא – לא על אמא, ולא על עדי. היינו עוצרים אנשים ממש באמצע משפט". באותם ימים הודיעו להם כי גם גופתה של הדודה לילך זוהתה. "אני נגמרתי, הבנתי שכל יציאה מהבית יכולה להסתיים בקצינה שמספרת לי על עוד גופה. ויש עוד שבעה אנשים – אמא, עדי ומשפחתה, שרון ונועם, וזה עוד בלי להזכיר את החברים והשכנים. זה עינוי שלא חשבתי שיכול להיות אפשרי. עד היום לא עשיתי עיבוד לכל מה שקרה, לא הייתה עדיין הסתכלות על האירוע. כי עד שטל חוזר, אי אפשר להתפנות לשום דבר".
במהלך השבעה על אבשלום הודיעו להם לראשונה שהם בסטטוס "משפחת חטופים", הפעם על בסיס מידע חדש שלא אספו בעצמם. "נשמנו מעט לרווחה. החרדה עדיין הייתה בלתי אפשרית, אבל אחרת. סוף־סוף ידענו שיש עוד מבוגר אחראי שמחפש אותם. משם פתחנו במאבק משלנו, שלא היה ברור מול מי הוא ואיך, אם הוא נכון או לא, מסכן יותר את בני המשפחה החטופים או שומר עליהם. הצפה מטורפת, והכול תוך כדי השבעה על אבא ועל הדודים".
המאבק שלהם כלל גם נסיעות לחו"ל, בניסיון ללחוץ על גורמים בינלאומיים להתערב לטובת שחרור החטופים. ב־13 בנובמבר 23' שקד טסה לארה"ב, ורגע לפני הטיסה חזרה לארץ צפתה בתמונות השבת גופתה של יהודית וייס, אמו של חבר קרוב מהקיבוץ. "בכיתי לבת דודה שלי והתחננתי שתגיד לי את האמת ולא תסתיר אם יתברר שקרה למשפחה שלנו עוד משהו. כשחזרתי ארצה הצטרפתי לצעדה שאחי ארגן לירושלים, ושבוע אחר כך, כשאני עם צירים מרוב לחץ וחרדה, הודיעו על אישור העסקה הראשונה".
"חיכינו בשיבא למשוחררים. ואז מגיעה שיחת הטלפון עם אמא שלי. אני בוכה בהיסטריה, והיא אומרת: 'למה את בוכה? אני בטוחה שאבא בסדר וטל בסדר'. באותו רגע הבנתי שהן לא יודעות כלום. הכול עלינו, אנחנו צריכים לבשר. כולם רואים ניצחון, ואנחנו רואים משפחה שמתפרקת"
שושן, עדי, יהל, נווה, שרון ונועם שוחררו מהשבי בלילה שבין 25 ל־26 בנובמבר. "חיכינו להם בשיבא", מתארת שקד, "ואז מגיעה שיחת הטלפון עם אמא שלי. אני בוכה בהיסטריה, והיא אומרת: 'למה את בוכה? אני בטוחה שאבא בסדר וטל בסדר'. באותו רגע הבנתי שהן לא יודעות כלום. הכול עלינו, אנחנו צריכים לבשר. כולם רואים ניצחון, ואנחנו רואים משפחה שמתפרקת. אבא איננו, לילך ואביתר גם. הבית נשרף לגמרי ולאמא לא נשאר שום רכוש. כמאה חברי קיבוץ נרצחו. חברים טובים. איך מספרים הכול? זה היה נורא, אבל אמא שלי אישה חזקה. הייתה תחושה שאנחנו מחזיקים יחד את האבל".
במשך תקופה גרה המשפחה כולה בדירה שהועמדה לרשותה בהרצליה. "הילדים התרגלו להתחלק באוכל, כל הזמן בודקים מה הם יכולים לאכול ומה צריך לחלק. בחוויה שלהם, כל יציאה מהבית יכולה להסתיים ברצח ובגופות מסביב. יולה (יהל) הקטנה לא הצליחה לדבר, גם כשעדי אמרה לה שאפשר. עד היום עדי הולכת איתה מדי יום לגן, כי יולה לא מסוגלת להיפרד ממנה".
"בחוכמתה שמעבר לשנות גילה, היא כבר לא מאמינה בהנחת העבודה ש'יהיה בסדר' ושאמא תכף תחזור", כותבת לנו עדי. "היא למדה על בשרה שהכול עלול להשתבש".
לקראת הלידה שבה שקד לבאר־שבע, ושם ילדה את בתה הקטנה. אחיה ובת זוגו נשארו עם שושן בהרצליה, ואילו עדי חזרה עם ילדיה לביתם בגליל – אבל נדרשה להתפנות כשהחלה המערכה בצפון. יחד עם ההורים של טל הם ממשיכים כולם לנהל מאבק כדי להשיבו. "הכי קשה היה בחגים, כמעט בלתי אפשרי", אומרת שקד. "אנחנו הרי עוד בשבעה באוקטובר, חיים במציאות של הווה מתמשך. אבל בכל פעם שמגיעים לקצה גבול היכולת, מגלים שיש עוד קצת כוחות. אין ברירה. בשביל טל".
החטוף מרוכז, אנחנו מתפזרים
טל ועדי הפכו לזוג בגיל 18, ונישאו כעבור עשור. "טל הוא איש רוח, אדם חזק מאוד, וזה נותן לנו תקווה כי הוא בעל רובד של קיום מעל המציאות. בעבר עבד בתחום האנרגיה הסולרית, ואז עשה הסבה להיי־טק ותכנות. עדי פסיכולוגית קלינית, והיום היא ממש עובדת בלהחזיק את הילדים ולהיאבק על טל. שניהם אנשים לא שגרתיים ברוחב הידיעה, הסקרנות והחשיבה מחוץ לקופסה", מעידה עליהם שקד. "הם ממש מקור השראה. בתקופה של הרפורמה, לדוגמה, הם לא היו בשום מחנה. הם עצמאים מאוד בחשיבה שלהם, ורואים ערך חשוב בחתירה לאמת. גם היום, למרות הפוזיציה הבלתי אפשרית, עדי מצליחה לייצר שיח מורכב ומעמיק עם אנשים שונים ממנה. בזכותה אני מסוגלת להכיל שיא של מורכבות, כי אם היא יכולה, ברור שאני חייבת.
"במציאות הזאת הזמן עושה רע, לא טוב. כי ברוב האירועים יש 'קאט' ברור, ואתה מתחיל לעבד את מה שקרה ומתקדם. פה האירוע לא מסתיים, ונהיה רק קשה יותר, כי סיכויי ההישרדות יורדים. והילדים מבינים את זה. הם היו שם, הם יודעים במה מדובר. הם מבינים שכל יום זה סכנת חיים. נווה רוצה לדעת, גונב עיתונים כדי להתעדכן. רואים עליהם את החרדה הקיומית, אבל עדי מחזיקה איתם את התקווה. מסתירים מהם את המחלוקת, הם בטוחים שכולם בעד עסקה, כי אי אפשר להכניס אותם למורכבות הזאת".
לצווארה עונדת שקד שרשרת זהב עם סיכת החטופים. שאר התכשיטים שלה מאופסנים מאז הטבח, ממתינים לימים אחרים. "אני מתגעגעת לטבעת הנישואין שלי, אבל לא יכולה את החגיגה הזאת עליי כשהם שם. אלה ימים של מתח נוראי, המחשבה שצריך עוד להיאבק שלא יפסיקו באמצע העסקה, קשה מנשוא. מחמאס אין לי ציפיות – אני יודעת שאצלם הכול אפשרי – אבל מעצמנו יש לי.
"הלוואי שבצלאל סמוטריץ' יצא בקריאה לנתניהו: 'בוא תתחייב לי שמשנים מהיסוד את המדיניות הביטחונית'. הלוואי שכולם יגידו – 'בואו נחזיר את כולם, ואז ניכנס בחמאס'. אבל זו לא האמירה העיקרית שם. אני מבקשת שתחזיקו איתי את התקווה שאפשר אחרת, אפשר להחזיר את החטופים ועדיין לשמור על הביטחון. כי אני מאמינה שאנחנו לא במחנות מנוגדים. איך אחותי אומרת? חוויתי על בשרי את המחיר של המדיניות הביטחונית העקומה. אנחנו רוצים באמת שיהיה אחרת. כשמנסים לייצר מציאות של מחנות מנוגדים, אני נאבקת בזה בכל הכוח. יש לנו עם אחד, עם ישראל, ויש לנו מטרה משותפת – להציל את אחינו ואחיותינו, ולחיות כאן בביטחון. אנחנו מוכרחים ללמוד לנהל שיח מורכב, והתקשורת חייבת לעשות חשבון נפש על כך שהיא מושכת אותנו לקצוות. אדם שחושב אחרת ממני הוא הזדמנות ולא איום. וככל שהדעות שלך רחוקות יותר משלי, כך אתה מחויב יותר לבוא, לדבר ולשמוע, לא להתחפר. כי כאן באמת מדובר בחיים ומוות ביד הלשון. אני משוועת שלא יהיו שני מחנות".
"באימת השבי בכל רגע מרחפות סכנות, כל רגע מכריע בין חיים ומוות", כותבת עדי. "ההכרח הוא להיות במצב ממוקד ודרוך. זה ריכוז שיא של כול כולך, כל החלקים מגויסים למשימה אחת – לשרוד; לעבור עוד יום, ובוודאי עוד לילה. מול ריכוז כזה בצד אחד של הגדר, בצידה השני יש לא פעם פיזור. דילול. היסח. הפער הזה יכול להוציא אותי מדעתי. כי זה לא הוגן. ללא קשר לעמדותינו, אל מול המאמץ הכביר והריכוז התמידי של טל ראוי לכל הפחות שלא נתפזר לדילול, להסתפקות באמירות או כותרות שטחיות הנשאבות מאזור הנוחות. ראוי שנפרק לגורמים, ונחשוב על כל גורם לעומק. שנאתגר את עצמנו בהפיכת כל אבן וחקירת כל האפשרויות, על משמעויותיהן הרבודות. שנבחן ונעדכן את עמדותינו לאור מציאות משתנה".
שקד מגניבה חיוך אוהב כשאני מציינת שבקרוב צפויה תחנת הכוח באתר אשכול שבאשקלון להיקרא על שמו של אבשלום הרן, שהיה דירקטור בחברה המפעילה אותה. אי אפשר להחמיץ את החום והחיבור שלה לבני המשפחה. לא, היא לא מאמינה שהפוליטיקאים מונעים משיקולים ציניים בהחלטותיהם בנושא החטופים, אבל גם לא משוכנעת שהם הופכים כל אבן כדי להוציא אותם משם בצורה מיטבית. לו הייתה משוכנעת שכן, היא אומרת, הייתה יכולה לישון טוב יותר בלילה.
לצווארה עונדת שקד שרשרת זהב עם סיכת החטופים. שאר התכשיטים שלה מאופסנים מאז הטבח. "אני מתגעגעת לטבעת הנישואין שלי, אבל לא יכולה את החגיגה הזאת עליי כשהם שם. אלה ימים של מתח נוראי, המחשבה שצריך עוד להיאבק שלא יפסיקו באמצע העסקה קשה מנשוא. מחמאס אין לי ציפיות – אני יודעת שאצלם הכול אפשרי – אבל מעצמנו יש לי"
"מיום שחזרה, עדי מובילה קו שמתנגד לחיבור סוגיית החטופים לפוליטיקה. זה מאבק קשה ומתיש. חמאס לא בשליטתנו, אין לנו יכולת השפעה עליו, אבל על השיח כן. אנחנו מאמינות באמת ובתמים שלהפוך את החטופים לאירוע פוליטי זה חטא בלתי נסלח. יש חיים אמיתיים שמוטלים על כף המאזניים, ואסור שהם יהיו כלי לייצור הון פוליטי. אני אומרת את זה לשני הצדדים, חד־משמעית. תניחו לנו. לא מעניין אותי כן או לא ביבי, מעניין אותי שהחטופים יחזרו, ולביבי כראש הממשלה יש תפקיד בזה".
דגל הביטחון האמיתי
היא משתדלת להימנע מגלישה ברשתות החברתיות, אבל לפעמים היא נקלעת לשיח שקורע לה את הלב. כך היה גם נוכח שחרור שלוש החטופות בתחילת השבוע. "אנשים כותבים דברים קשים, בין השאר מייחלים שהעסקה תתפוצץ. אני מבינה את החרדה, המחיר כואב. מי כמונו יודע מה זה טרור – אבא שלי נרצח! ודודים שלי! הבית של ההורים שלי נשרף כליל! אתם חושבים שאנחנו לא יודעים מה זה טרור ולמה המשוחררים מסוגלים? אנחנו הרי הקורבנות שלהם, אני הרי עדיין מדממת את הכאב הזה. הבטן שלי נשרפה כשראיתי את חגיגות הניצחון של חמאס. ומצד שני אני יודעת שלא משנה מה אעשה למנוולים האלה, אבא שלי לא יחזור, אבל את טל אני עוד יכולה להציל מהידיים הארורות שלהם. בואו נחזיר אותם, ואז נטפל במה שצריך.
"אי אפשר לומר שאם לא תהיה עסקה, ישרור פה ביטחון מוחלט. רחוק מכך. זה לא מה שעומד על הכף, לא מדובר על ביטחון מוחלט מול השבת החטופים. כך או כך, נצטרך לטפל לעומק בתפיסת הביטחון שלנו. סמוטריץ' וסטרוק אומרים שהם נושאים את דגל הביטחון? אז אנא, שאו את דגל הביטחון האמיתי. תגידו מה אנחנו עושים עם האיום המתמיד שישראל נמצאת בו, איום שלא התחיל בשבעה באוקטובר. הביטחון שלנו לא יכול לקום וליפול על עסקת החטופים. את חמאס צריך למוטט, זו לא שאלה, השאלה היא אם החיים של טל הם מחיר הכרחי או לא. אם לא, בואו נציל אותו קודם".
יהיו ערבויות בינלאומיות שלא יאפשרו חזרה ללחימה. מרגע שישראל חותמת על עסקה, אין לה יד חופשית.
"ממילא המלחמה בדרך לסופה, כי ארה"ב לוחצת בכיוון כבר יותר מחצי שנה. אם באמת יש אידיאולוגיה ועקרונות, הם צריכים להיות תקפים בלי קשר ללגיטימציה בינלאומית, שהימין לכאורה בז לה. אז בואו נוציא את החטופים לפני ששמים לנו את הברקס".
יש גם חשש שעסקה חלקית מקילה על חמאס להעלים את החטופים האחרים, ולמעשה מפקירה אותם.
"לכולנו ברור שהחטוף האחרון לא יחזור בלי שהאירוע כולו יסתיים כך או אחרת. אז מה ייחשב סיום האירוע? מה ייחשב מיטוט חמאס? מתי זה יהיה ואיך עזה תיראה? על כך אנחנו לא מקבלים תשובות. יש כעת פתיחת דלת, בואו נעשה מה שאנחנו יכולים. אין אלטרנטיבה שנותנת ביטחון מוחלט. לפני שבועיים היה פיגוע בקדומים, זה קשור לעסקה? זה יפסיק אם לא תהיה עסקה? לא. אדרבה, השלמת העסקה כוללת הקפאה זמנית של המצב בעזה, מה שיאפשר גם תגבור של הכוחות ביו"ש ושיפור מדיניות הביטחון שם. זעקת תושבי יו"ש מוצדקת, כפי שזעקת תושבי העוטף הייתה מוצדקת. מי כמונו מבינים את מצבם".
מי יגור בבארי כשכל המחבלים האלה משתחררים, בין השאר, לעזה?
"מי יגור בבארי אם לא מחזירים את החטופים? מאז שחרור סינוואר בעסקת שליט ועד לשבעה באוקטובר קרו הרבה דברים, וישראל בחרה לעשות שגיאות רבות. כשקראתי חלקית את התחקיר על המתקפה, חליתי. פיזית. זה לא שלא היה מידע; הוא פשוט נעצר. כל ההתנהלות פה הייתה בנויה על הנחות. ידעו שיש לחמאס יכולת, ובחרו לחשוב שאין לו רצון. זו הייתה הנחה מטומטמת. אז עכשיו בואו נניח שכל מי שמשתחרר מתכוון לעשות פיגוע, ונתנהל בהתאם. גם מי שלא נתפס ולא נכלא חשוד בזה. בואו נפעל כאילו הם רוצים לרצוח אותנו כל הזמן, זו צריכה להיות הנחת המוצא. אם לא נעשה שינוי כזה, לא יהיה לנו ביטחון – לא בגלל העסקה, אלא כי אנחנו לא דואגים לבטח את עצמנו. האם יש פחד? כן, אני רועדת מפחד, אבל גם מכעס ומתסכול. האם זה צריך להניא אותי מלחתור להשבת החטופים? לא.
"כשאני מספרת את הסיפור שלי, אני רואה את תחושות הזעם והנקם מתעוררות אצל המאזינים, וגם אני שם. מאז הטבח יש לי מחשבות אלימות שלא היו לי. אבל אני לא יכולה להישאר בנקמה, יש לי עדיין מה להציל. את החיים של טל עוד אפשר להציל, ואת החיים של המשפחה. אנחנו נחזיר את החוסן הלאומי הרבה יותר טוב כשהחטופים יהיו כאן, ומתוך זה שהם יהיו כאן. כן, זו עסקה עם השטן. אבל השטן מחזיק את המשפחות שלנו, את הילדים שלנו. התשובה נמצאת בחוסן שלנו, לא רק בממד המיליטנטי, אלא גם באפשרות להכיל רגע קשה כדי לצמוח ממנו. במשך שנה אמרו לנו להפגין איפוק, ואני בסך הכול מבקשת שעכשיו כולנו נפגין איפוק ונגלה אחריות. וזה לא סוף הסיפור. משפחות החטופים לא רוצות שזה יהיה סוף הסיפור, זו ההתחלה שלו. מפה נבנה משהו עצום, ביחד. ואחרי שהם ישובו נוכל להתבטא בעניין הרבה יותר בחופשיות".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
