"כמעט בלתי נמנע": כך נשחטו שלוש הפרות הקדושות של ירושלים

הנאום שנשא דוד בן־גוריון בכנס של מפלגתו רפ"י, שבוע אחרי סיומה של מלחמת ששת הימים, הכה את כל הנוכחים בפליאה. "צריך להרוס את חומת ירושלים, היא איננה יהודית", הרים הזקן את קולו. "היא נבנתה בידי סולטן טורקי במאה ה־16. אנו רוצים שירושלים תהיה עיר גדולה. אחת. חשוב לנו הכותל – והוא עומד וקיים. ואילו להריסת החומה יהיה ערך פוליטי עולמי. אז ידע העולם שיש ירושלים אחת ובה אפשרי מיעוט ערבי".

זאת הייתה הצעה מפתיעה מצד בן־גוריון, שרק ארבע שנים לפני כן עזב את לשכת ראש הממשלה, והשפעתו הייתה רבה גם בערוב ימיו הפוליטיים. העיתונאי עוזי בנזימן, שסיקר את האירוע, כתב כי ברגע הראשון הגיבו השומעים בהשתוממות, "אך מיד אחרי כן הם פרצו במחיאות כפיים סוערות. רבים נשמעו כשהם אומרים איש לרעהו: 'הוא צודק'".

האנקדוטה ההיסטורית המוכרת הזאת מסופרת בספרו החדש של האדריכל דוד קרויאנקר, שנחשב לחוקר החשוב ביותר של הארכיטקטורה והאדריכלות בירושלים במאה השנים האחרונות. "אגב, אני טוען שההצעה של בן־גוריון לניתוץ החומות הייתה מטאפורה. הוא לא התכוון לכך ברצינות", אומר קרויאנקר, אבל הסיפור הזה מסמל היטב את אופיו של הספר, שעוסק ב"ירושלים שהייתה ואינה עוד" (הוצאת כתר), כפי שמעיד עליו שמו. במשך אלפי שנים שליטים וכובשים עשו בירושלים כרצונם, הרסו ובנו ויצרו וכיערו, ובמאה השנים האחרונות השינויים הללו הואצו בקצב מעריכי.

נראה שקרויאנקר בן ה־85 מבקש בספרו לערוך סיכום – או לפחות סיכום ביניים – של התמורות שעברה עיר הקודש ב־150 השנים האחרונות. נדמה גם שאחרי שנים רבות שהשתדל להיות מקובל על כל מרכיבי העיר המסובכת בעולם, הוא החליט לראשונה בקריירה הארוכה שלו להשמיע קול נחרץ, אולי אפילו בוטה, בצמתים שבהם צריך לדעתו להרים תמרור אזהרה. "העליבות וההזנחה של רבות מהשכונות היהודיות המסורתיות בצפון העיר ובסביבתה גורמות לאובדן ייחודיותן ההיסטורית, האורבנית והארכטיקטונית", הוא כותב בין השאר. "המציאות העגומה מוכיחה שהקהילות החרדיות בשכונות אלו יצרו לעצמן מעין אוטונומיה טריטוריאלית, שבה רבים עושים ככל העולה על רוחם ללא דין ודיין. מצב זה נובע בראש ובראשונה מכוחם הפוליטי ההולך וגדל של החרדים". ועוד הוא  כותב: "ירושלים היא עיר קוסמופוליטית קשה, מסוכסכת ומפולגת. אוכלוסייתה מורכבת מבני לאומים, דתות ועדות שונים, החיים זה לצד זה וזה בתוך זה. מצב זה גרם במהלך השנים למערכת יחסים בעייתית המשתקפת לא פעם בביטויים קשים של אי קבלת האחר, חוסר סובלנות וגזענות".

בתחילת שיחתנו אני שואל אותו אם כן מה גרם לו לבחור הפעם בסגנון הזה. "השם המלא של הספר כולל את המילים 'בהיבט אישי'", אומר קרויאנקר. "כל שאר הספרים שכתבתי היו מחקריים, אובייקטיביים. לפעמים הבלעתי בין השורות את מה שאני חושב על דבר מסוים, אבל החומר היה מחקרי נטו. הפעם ביקשתי לטפל במבחר דברים שאני רואה בהם את תהליכי השינוי, לטובה או פחות לטובה".

הספר נע כל הזמן בין שני קטבים: האחד הוא עצב ואפילו כעס על מה שנהרס ונמחק, ואחר הוא הבנה של האילוצים, ואמירה ברורה שלא כל בניין הוא איקוני, ושעיר צריכה להתפתח. בריקוד הזה בין הניגודים, איפה נמצאת היום ירושלים?

"החלק הפחות טוב הוא היחס לשכונות היהודיות המסורתיות. למשל שכונת הבוכרים. זאת הייתה שכונת פאר של יהודים אמידים שהגיעו לירושלים ובנו וילות עם פרטים ארכיטקטוניים יפים מאוד, בתכנון של אדריכלים איטלקים. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה היהודים האלה נותקו ממקור עושרם בבוכרה. רובם עזבו את השכונה, ופניה השתנו ללא הכר.

"מה שקורה בירושלים, בגלל התכנון הפוליטי, הוא כמעט בלתי נמנע. אני לא רוצה להגיד אם זה טוב או לא טוב, כי אני לא יודע בדיוק לאן זה יוביל בסופו של דבר, אבל יש תהליך מורכב שמושפע מכל המערכת הפוליטית, הישראלית־פלסטינית, חרדים וחילונים. העיר הופכת לענייה יותר וקיצונית יותר".

נשמע כמו מגמות לא חיוביות.

"נכון, אבל אני לא יודע אם הן באמת יתממשו. הכיוון נראה קשה. יש מגמות הרסניות שעלולות לפגוע אנושות בערכים ההיסטוריים הכי חשובים של ירושלים. כרגע זה עדיין לא תהליך שאין ממנו חזרה".

למעלה קורצת היא

שלוש פרות קדושות היו לבנייה בירושלים, ושלושתן נשחטו עם השנים: בנייה באבן ירושלמית, הימנעות מבנייה בעמקים, והימנעות מבנייה לגובה. בפרק הראשון בספרו מספר קרויאנקר על ההחלטות הללו, שקובעו בתקופת המנדט, הלכו ונשחקו. "הבריטים, למזלם, שלטו בירושלים כשלא הייתה בה דרישה גדולה מדי לפיתוח", הוא מסביר. "הבעיות התחילו כשהאוכלוסייה גדלה, והדרישות עלו בהתאם – הרחבת העיר, הקמת מבני ציבור, שטחים פתוחים, פארקים ובעיקר מערכת כבישים מודרנית שמותאמת לטכנולוגיות הקיימות. שכונת רחביה, שנבנתה בתקופת המנדט, יועדה להיות עיר גנים בעלת רחובות צרים מאוד – כאלה שלא אמורים לספק צרכים של תחבורה פרטית כפי שיש היום. מחלפים, מנהרות וכולי – כל זה לא נדרש בשנים ההן, כי העיר לא התפתחה בכיוונים שחייבו חשיבה כזאת".

"הבריטים, למזלם, שלטו בירושלים כשלא הייתה בה דרישה גדולה מדי לפיתוח. הבעיות התחילו כשהאוכלוסייה גדלה, והדרישות עלו – הרחבת העיר, הקמת מבני ציבור, שטחים פתוחים, פארקים ובעיקר מערכת כבישים מודרנית – מחלפים, מנהרות וכולי"

הבריטים, מאבחן קרויאנקר, התייחסו לתכנון ירושלים ולאדריכלות שלה במבט דתי, תנ"כי כמעט. "זאת הייתה מבחינתם עיר קדושה שצריך לעשות בה מינימום שינויים, כי חשוב לשמור על אופייה המסורתי, במיוחד העיר העתיקה. הם התייחסו ברצינות פחותה לשכונות היהודיות שנבנו מחוץ לחומות מאז 1860. לא משום שהן היו יהודיות, אלא כי הן לא היו חלק מרקמה היסטורית בת אלפי שנים. נחלת־שבעה אפילו הייתה מיועדת להריסה לפי אחת התוכניות המנדטוריות, כי הם ראו בה נטע זר שלא תורם לפיתוחה של העיר".

וכשהבריטים עזבו השתנתה המגמה?

"אז התחילה השחיקה. בהקמת המדינה נוצרו צרכים לאומיים שלא היו קיימים קודם, והם התבטאו למשל בהקמת קריית הממשלה, משכן הכנסת, מוזיאון ישראל והאוניברסיטה העברית, שעזבה את משכנה הקודם בהר הצופים. נוצר קומפלקס שלטוני־תרבותי־חינוכי, שנקרא קריית הממשלה ואחר כך שמו שונה ל'קריית הלאום' – הצהרה רשמית על מוקדי החשיבות של מדינת ישראל בתחומי השלטון, התרבות והאקדמיה. זה היה הצד החיובי של הפיתוח אחרי 1948. החלק הבעייתי יותר כרוך בעליות הגדולות שהחלו בשנות החמישים, אז בנו את קריית־יובל, קריית־מנחם והקטמונים. הבנייה שם הייתה ברמה נמוכה – לא כי רצו שהיא תהיה נמוכה, אלא כי הצרכים היו גדולים והכספים היו מועטים. לכן בנו בתים שסיפקו במידה מזערית את דרישות המגורים".

ואז הגיעה מלחמת ששת הימים, ובעקבותיה עוד תפנית דרמטית. "ירושלים, עד אז עיר שנמצאת בקצה חוט שמחובר לשפלה, הפכה לעיר מרכזית. היא הנפיקה לפתע המון דרישות של יזמים ומתכננים לבנות בה עוד ועוד. בשלב הראשון הם רצו להקים בעיקר מלונות גדולים. חלקם נבנו, חלקם לא".

והנה הגיעה השחיקה של איסור הבנייה לגובה.

"נכון, והיא קשורה לשחיקה של תקנות הבנייה באבן ירושלמית. בקצה המזרחי של טלביה יש מגדל שנבנה בתחילת שנות השבעים, אחד משמונה מגדלים זהים שהיו אמורים להיבנות באזור. אז בפעם הראשונה התארגנה התנגדות גדולה של תושבים למיזם בנייה בירושלים. בשנים ההן לא הייתה מוּדעוּת לתוכניות. הן התפרסמו בעיתונים, באותיות קטנות שאי אפשר לקרוא בכלל. למרות זאת התאגדו כמה אנשים מטלביה שהיו מקושרים וידעו לנהל דברים. הם עתרו לבג"ץ והתוכנית נפלה. אבל מגדלים אחרים לא קיבלו מספיק תשומת לב, ובשנות השבעים נבנו בירושלים כמה וכמה בניינים בני כעשרים קומות. המוכר שבהם הוא המלון בכניסה לעיר, צמוד לבנייני האומה, שבנייתו הסתיימה ב־1973.

"עכשיו לעניין הבנייה באבן. בהתחלה ניסו לבנות בניינים משולבים, של זכוכית ואבן, אבל זה לא עבד. האבן שואפת למטה, ואילו הזכוכית הרבה יותר מתאימה מכל בחינה אדריכלית ומעשית לבניינים גבוהים. היום הכול פרוץ לחלוטין, כמעט כל המגדלים הם מזכוכית נטו, בלי גרגר אבן. אני רואה את כל השינויים האלה, ולפעמים אני מוצא להם הצדקה, לפעמים לא. יש מקומות שנכון לבנות בהם לגובה, שזה אומר להשתמש בזכוכית – השאלה היא איפה. כיום הנטייה היא לבנות מגדלים רבים לאורך הקו הראשון של הרכבת הקלה, שזה גם הגיוני, כי הפיתוח מתקדם עם הפיתוח התחבורתי. אבל במקומות אחרים, כמו העיר הפנימית קרוב לעיר העתיקה, המגדלים פוגעים במרקם ההיסטורי.

"כשנבנתה כיכר ספרא הוצע לבנות בה מגדל תצפית, אבל ראש העיר טדי קולק מנע את זה. הוא התנגד לבנייה לגובה בגלל התקדים: התחלת – נפרץ הסכר. הוא הבין שאחרי המגדל הזה יבואו מגדלים נוספים. אגב, במבט לאחור אני חושב שמגדל צר כמו זה של ימק"א, שהוא בעצם רק מגדל תצפית, כן היה יכול להבליט באופן חיובי את הנוכחות של קריית העירייה במרכז ירושלים".

סופה של בלעדיות הבנייה באבן, לפי קרויאנקר, משתקף בבניין הזכוכית של האקדמיה לאמנויות בצלאל, שנחנך לפני כשנתיים במגרש הרוסים. "אם להודות על האמת, העניין של בנייה באבן טבעית התבטל באופן טבעי. בתקופת המנדט היו יושבים סתתים ומכינים אבנים אחת־אחת. בשנים מאוחרות יותר, כשעלה הצורך בבנייה מהירה, הפתרון המיידי היה פלטות לבנות של אבן אחידה. האוניברסיטה העברית היא כולה מאבן אחידה – וזה כבר נראה כמו העיר הלבנה בתל־אביב. הרעיון היה מצד אחד לאכוף את התקנות, ומנגד לספק את הצורך של ייצור המוני. היום נשאר רק מס שפתיים שמשולם לתקנה הזאת, בדמות אבן נסורה דקה שמודבקת כטפט על שלד הבטון. זו כבר לא אבן טבעית.

"אגב, באוניברסיטה העברית בהר הצופים יש דבר אחר שמפריע לי במיוחד: זהו משטח בטון אחד גדול שצופה אל המראה היפה ביותר של ירושלים – ואין כמעט חלונות במבנה המצודתי הזה. התכנון לא לקח בחשבון את העיקרון של שמירת המבט הפתוח".

שיכון בלי חנות, כביש בלי חשבון

השחיקה השלישית מורגשת כאמור בשימור העמקים של ירושלים, וערכי נוף וטבע בכלל. "יש נגיסה בשטחים הירוקים, ומצד שני היו גם הרבה מאבקים ציבוריים מוצלחים סביב הנושא הזה", אומר קרויאנקר. "הראשון היה המאבק שהזכרתי קודם: במקום עוד שבעה מגדלים, קיבלנו את גן הפעמון והגנים שמשתרעים בינו ובין ימין־משה ומשכנות־שאננים. זה שטח יפה מאוד, אחד השטחים הירוקים המוצלחים בעיר. גם הגן הלאומי סביב החומות הוא הצלחה גדולה. הבריטים, בכל התוכניות המנדטוריות שלהם, חלמו על ריאה ירוקה שתתפרס סביב העיר העתיקה ותבליט את הנוכחות של העיר ההיסטורית לעומת העיר שמתפתחת מולה. הם לא הצליחו, אנחנו הצלחנו.

"בהתחלה ניסו לבנות בניינים משולבים, של זכוכית ואבן, אבל זה לא עבד. האבן שואפת למטה, ואילו הזכוכית הרבה יותר מתאימה מכל בחינה אדריכלית ומעשית לבניינים גבוהים. היום הכול פרוץ, כמעט כל המגדלים הם מזכוכית נטו, בלי גרגר אבן"

"עמק המצלבה היה כולו חורשת זיתים, והכביש שעובר בו היום, שדרות בן־צבי, היה נושא למאבק ציבורי קשה. אחד ממובילי המאבק היה פרופ' יגאל ידין, שהתגורר ברחביה. ידין ראה בכביש פגיעה במרקם הירוק שצמוד לשכונה, ולבסוף הכביש תוכנן בצורה הרבה יותר רגישה. שים לב שחצי אחד שלו מופרד מהחצי השני בשדרה של ירק. זה יותר מסמלי: הנתיבים תוכננו כך שהם יהיו במפלסים שונים, ולכן אין תחושה של רצף אספלט. כשאתה נוסע בצד אחד, אתה לא מרגיש את הצד השני".

הצלחה ירוקה נרשמה גם ברכס ארמון־הנציב. "נשקף משם אחד המראות הכי יפים של ירושלים, וזה קסם להרבה מאוד יזמים שרצו לבנות במקום בתי מלון ובתי מגורים. אחרי מאבק ציבורי הוחלט לא לבנות שם. מה שהציל את הרכס הוא טיילת ארמון־הנציב – מחסום פיזי שאומר: אני פה, תודה רבה, אל תפנו אליי יותר בעניין הבנייה".

כלומר, כשיש רצון, אפשר להתגבר על הלחץ וגם על ענייני הכסף.

"נכון. קולק היה ראש העיר 28 שנים ברצף, ושר ההיסטוריה הנחית אותו על התקופה הכי טובה בתולדות ירושלים – אחרי מלחמת ששת הימים. הוא הצליח, בעזרת תרומות גדולות מחוץ לארץ, לגייס הרבה כסף למפעלים ומיזמים ציבוריים ותרבותיים כמו הסינמטק, בריכת הסולטן, חוצות היוצר ומלון הר ציון. אבל היו גם מיזמים הזויים שעלו על שולחנו. למשל, לבנות על הירר הזיתים אוניברסיטה בצורת יונת שלום בגובה 11 קומות, ובפיה עלה זית. זאת הייתה תקופה הזויה. כולם רצו להיכנס לירושלים, כולם רצו לבנות ולהיבנות בה, לזכות דרכה לפרסטיז'ה. תאר לך שהייתה בנייה כזאת, 11 קומות ברוטליסטיות. קולק הצליח לאזן בין הפריחה הגדולה של ירושלים, הצורך האמיתי לבנות הרבה, ובין דברים הזויים שצריך לעצור. אבל היו לו גם פשלות".

למשל?

"אחרי 67' נבנו שכונות יהודיות ששולטות על כבישים אסטרטגיים – רמות, פסגת־זאב, ארמון־הנציב, גילה. זאת הייתה בנייה שהתבססה כולה על החלטת ממשלה בעניין פיתוחה העתידי של ירושלים, וטדי קולק לא הצליח לשכנע את הממשלה שהשכונות הללו צריכות להיות בקנה מידה קטן יותר. היום אלה למעשה ערים שלמות. הגישה האסטרטגית של הממשלה הייתה נכונה, בנייה במקומות האלה מבטיחה את מניעת חלוקתה של העיר מחדש, אבל העניין שלי בשכונות האלה, מעבר לעצם קיומן, הוא של צורה וארכיטקטורה".

ומה הבעיה הארכיטקטונית בהן?

"השיכונים הציבוריים שמשרד השיכון בנה בשנות החמישים בדרום־מערב ירושלים – בעיקר בקטמונים, אבל גם בתלפיות – היו כולם של בנייני רכבת. לאורך השנים משרד השיכון קיבל על הראש, אמרו שהוא משחית את ירושלים בשיכונים המשעממים וחסרי ההשראה האלה. ואז החליטו לשנות, והאדריכלים שתכננו את השכונות החדשות והעצומות שהזכרתי נדרשו לעשות זאת בסגנון אחר. כך השתלט על ירושלים במשך כעשרים־שלושים שנה הסגנון הניאו־מזרחי. כל האדריכלים רצו לעיר העתיקה, ספגו את עולם הצורות שלה – שערים, חצרות פנימיות וכולי – והטמיעו אותו בשכונות החדשות כביטוי לאיזו התחדשות על רקע היסטורי. בחלקים מסוימים זה נעשה היטב, באחרים זה נעשה בצורה גסה, פשטנית וגרוטסקית".

מעבר לזה, אני מבין שיש לך בעיה עם סדרי הגודל של השכונות החדשות.

"העירייה איבדה שליטה על החלטות הממשלה בתחום אכלוס השכונות, והן הפכו לערי לוויין של ירושלים. כך קרה בהמשך גם עם הר־חומה, שכונה שנועדה להיות חיץ בין ירושלים לבית־לחם. המטרה ברורה ונכונה, השאלה היא מה האמצעים".

ומה הבעיה בקיומן של ערי לוויין?

"אני חשבתי שירושלים הבנויה צריכה להצטמצם למה שנקרא 'ירושלים הפנימית'. ירושלים היא גם הגבעות שסביבה, והנוף הזה למעשה נעלם לגמרי. פעם ירושלים הייתה הרים סביב לה, עכשיו ערים סביב לה".

שטריימל שחור ורחובות אפורים

דוד קרויאנקר נולד בירושלים ב־1939. בשנות השישים למד אדריכלות בלונדון, ולאחר שובו ארצה התמחה במשרדו של האדריכל דוד רזניק. בהמשך פעל  בצוות לתכנון מרכז ירושלים בראשות האדריכל דוד בסט, במשך עשור אחז בתפקידי תכנון בעיריית ירושלים, ולאחר מכן עבד כעצמאי. הוא נחשב לגדול חוקרי ירושלים בתחומו. חלק ממחקריו נעשים במסגרת "מכון ירושלים למחקרי מדיניות". במשך שנות פעילותו הוא פרסם יותר משלושים ספרים וחוברות שעוסקים בהיבטים של שימור, ארכיטקטורה ונופים בירושלים. על עשייתו זכה בכמה פרסים ועיטורים, ובהם עיטור טדי קולק למפעל חיים מטעם קרן ירושלים (2006), ותואר יקיר ירושלים (2010).

כשיצרתי איתו קשר כדי לקבוע מועד ומקום לריאיון, היה ברור לי שניפגש בירושלים. להפתעתי, קרויאנקר הציע שאגיע לדירתו בשכונת רמת־אביב. "עברנו לתל־אביב לפני 14 שנה", הוא מספר לי בפגישתנו. "אין פה שום הצהרה. שתי בנותינו, שהן כבר בנות חמישים פלוס, עברו במשך השנים לאזור המרכז, ויש לנו כאן שישה נכדים. לליאורה אשתי היה חשוב מאוד להיות בקשר איתם ולעזור. בהתחלה נשארנו בירושלים והיא נסעה מדי כמה ימים לתל־אביב, ואז החלטנו לעבור. מכרנו את הבית שהיה לנו בשכונת מלחה וקנינו את הדירה כאן, עשרים דקות מהבנות שלנו, שגרות ברמת־השרון ובכפר־נטר".

אפשר להבחין בין דפי הספר שאתה מביט אחורה אל ירושלים גם בזעם. למשל כשאתה משתמש בביטוי "השתלטות חרדית".

"הרוחני והגשמי משחקים בערבוביה אצל כולנו; אצל החרדים הצד הרוחני נמצא במקום הראשון, אבל הגשמי מקבל ציון בלתי מספיק. הגישה הכללית שלהם היא שבתוך הבית שלך, עד סף הדלת, הכול יהיה נוצץ, נקי ומבריק. משם והלאה, חדר המדרגות, המדרכה והחצר – זה של הצאר הרוסי, שהוא יבוא וינקה. סיפר לי עיתונאי שפעם הוא התחפש לעובד זבל, נכנס למאה־שערים, ונדהם לראות שליד פחי הצפרדע יש שקיות עם חיתולים משומשים שנזרקו מהחלונות. זאת תרבות בעייתית. נכון שיש מצוקת מגורים, ונכון שרבים מפקחי הבנייה של העירייה לא נכנסים בכלל לשכונות האלה, אבל למציאות שנוצרת שם יש השפעה ארוכת טווח על המראה של ירושלים.

"האדריכלים שתכננו את השכונות החדשות והעצומות רצו לעיר העתיקה, ספגו את עולם הצורות שלה – שערים, חצרות פנימיות – והטמיעו אותו כביטוי להתחדשות על רקע היסטורי. בחלקים מסוימים זה נעשה היטב, באחרים זה נעשה בצורה גסה, פשטנית וגרוטסקית"

"חשוב לי לומר שהביקורת שלי אינה רק על המגזר החרדי, אלא גם על מערכת האכיפה העירונית. זה נוגע בכל תחומי החיים. במלחה היה לנו בית קצת יותר גדול מהדירה שיש לנו עכשיו, בשכונה יקרה בתל־אביב, אבל סכום הארנונה ששילמנו היה גבוה פי שניים. עמדתי פעם בתור לתשלום ארנונה, ושמעתי את הפקיד אומר לבחור שלפניי: 'שמע, את זה צריך לשלם', ואותו בחור עונה לו: 'טוב, אז אני אלך לסגן ראש העיר'".

כמי שמילא תפקידי תכנון רשמיים בעיריית הבירה, יש לקרויאנקר לא מעט סיפורים על מה שהתחולל מאחורי הקלעים של פרויקטים מוכרים היטב. למשל, מתחם ממילא. "זה אולי המאבק הציבורי הכי גדול שהיה בירושלים במאה השנים האחרונות", הוא אומר. "שכונת ממילא, שהייתה יוקרתית מאוד בתקופת המנדט, נהרסה כמעט כליל במלחמת השחרור. בתקופת העיר החצויה, שטח השכונה היה בחלקו שטח הפקר. לאחר איחוד ירושלים החליטה הממשלה שזה יהיה אחד האזורים הראשונים שישוקמו במהלך שינוי המפה האורבנית של העיר. הפרויקט הזה נמשך בערך 35 שנה.

"משה ספדיה, שהיה אז אחד מחמשת האדריכלים הגדולים בעולם, הציע להרוס את כל הבניינים במתחם פרט למנזר אחד, להשטיח הכול, להניח פלטה מבטון ולבנות בתים חדשים, כך שמערכת הכבישים והחניה תהיה תת־קרקעית. הייתה לזה התנגדות עצומה, במיוחד על רקע הקמת התחנה המרכזית בתל־אביב – מיזם שהפך אז לפיל לבן של משטחי בטון ענקיים. היה מאבק ממושך, שגם אני השתתפתי בו.

"טדי קולק תמך בתוכנית של ספדיה בצורה קיצונית. אני הגשתי – ביוזמתו של מירון בנבנישתי, שהיה סגן ראש העיר לענייני תכנון, ומגיע לו קרדיט על כך – תוכנית נגדית לזו של ספדיה. התוכנית שלנו אמרה שצריך ואפשר לשקם הרבה מאוד בניינים היסטוריים לאורך ציר רחוב ממילא, מרחוב אגרון ועד שער יפו. הצענו לבנות בניינים חדשים, אבל בקנה מידה שונה לגמרי מזה שבתוכנית של ספדיה. בסופו של דבר הפרויקט נפתח ב־2005 כפי שאתה מכיר אותו היום, פחות או יותר".

לפי התוכנית שלכם?

"לא. ידענו שהתוכנית שלנו לא מעשית, כי היא לא הייתה כלכלית מספיק, אבל גם ידענו שצריך להביא קונטרה לספדיה. וזה בדיוק מה שהושג – תוכנית ביניים. התכנון שקיים שם היום מוצלח מאוד לדעתי, כי הוא יוצר קשר חי ממזרח העיר, דרך שער יפו, ועד לצד המערבי של מרכז העיר היהודי".

מיזם אחר שקרויאנקר מתייחס אליו בספרו אינו מוכר היום, מכיוון שלא הוקם: אוניברסיטת אל־אקצא. "חלום בלהות פוליטי", מכנה אותה האדריכל הוותיק. "האוניברסיטה הזאת תוכננה ב־1931 בידי המועצה המוסלמית העליונה בראשות המופתי חאג' אמין אל־חוסייני. היא הייתה אמורה לקום בשטח בית הקברות המוסלמי של ממילא, כיום בין הרחובות הלל ואגרון. התוכנית הגרנדיוזית כללה בניינים עטורי כיפות וצריחים, רחבה ציבורית גדולה ועוד. היא בוטלה כי הערבים לא הצליחו לגייס את הכספים למימושה. אם האוניברסיטה הזאת הייתה מוקמת, ירושלים הייתה נראית אחרת. קו הגבול היה עובר ברחוב המלך ג'ורג', כי הערבים היו נלחמים על המוסד הזה. במידה מסוימת הוא היה מבחינתם הר הבית מודרני, קונטרה לאוניברסיטה העברית בהר הצופים.

"אגב, התוכנית הזאת הגיעה לידיי באופן מקרי לגמרי. הלכתי פעם לבקר את האדריכל הראשי של הווקף בהר הבית, איש נחמד מאוד. הוא ישב בחדר גדול, ומעל ראשו הייתה תלויה תמונה של פרויקט, במסגרת זהב. לא הכרתי את המיזם, סוקרנתי, אבל לא שאלתי אותו במה מדובר. כשהוא הלך לשירותים שלפתי את המצלמה שתמיד נמצאת איתי, וצילמתי את התמונה. בסופו של דבר הגעתי אל פרופסור באוניברסיטת חיפה והוא מצא עבורי את התוכניות המקוריות".

"הרוחני והגשמי משחקים בערבוביה אצל כולנו; אצל החרדים הצד הגשמי מקבל ציון בלתי מספיק. הגישה הכללית היא שבתוך הבית, עד סף הדלת, יהיה נוצץ, נקי ומבריק. חדר המדרגות, המדרכה והחצר – זה של הצאר הרוסי, שהוא יבוא וינקה"

אגב הר הבית, כששאלו אותך פעם מהו המקום האהוב עליך בירושלים, ענית שזו רחבת ההר, ומיד הוספת: "לא בגלל קדושה, לא בגלל האמונה, לא בגלל איזה יופי, אלא בגלל החלל האורבני". מה בדיוק תפס אותך שם?

"סביב הרחבה יש בניינים ממלוכיים שנבנו במאות ה־13 עד ה־15, פרטים ארכיטקטוניים־היסטוריים נדירים שאנשים אפילו לא מסתכלים עליהם. אספר לך אנקדוטה: פגשתי פעם בהר הבית נערה שהדריכה קבוצת תיירים. שאלתי אותה, 'תגידי, את גם מסבירה משהו לגבי המעטפת של כל הדבר הנפלא הזה?'. היא שאלה אותי, 'על מה אתה מדבר?'. אמרתי לה, 'יש כאן יצירה ארכיטקטונית יוצאת דופן. כדאי שתלמדי מה נמצא מסביב'. היא לא הגיבה, ואני לא התחלתי להעביר לה שיעור בארכיטקטורה. זה מקום מפליא בעיניי, אבל אנחנו נוטים לא להסתכל על מה שלא מתחבר אלינו ישירות, וחבל".

אחרי יותר מארבעה עשורים של עיסוק נמרץ בנושא ירושלים, תוך חשיפה ציבורית לא מעטה, אתה מצליח להישאר כמעט לא מזוהה פוליטית.

"כל ספריי עד כה, בלי יוצא מן הכלל, עסקו במחקר – בהצגת ההיסטוריה האדריכלית ומאפייני הסגנונות והטכנולוגיות בתקופות שונות. זאת הייתה המטרה שלי. בשנות השבעים הייתי קשור להרבה מאוד מאבקים סביב תכנון ירושלים, והבנתי שרבים מהוויכוחים נובעים מחוסר ידע. אנשים לא מכירים את הסיפור של העיר. נכתבו עליה מאות ואלפי ספרים מההיבט הדתי, התרבותי וההיסטורי, אבל אף אחד לא נגע באדריכלות בירושלים – שהיא מרכיב מעניין וחשוב בהיסטוריה שלה. החלטתי שצריך ליצור משהו שיספר את הסיפורים ההיסטוריים, האדריכליים והאורבניים ואת ההתפתחות שלהם, ויציג בפני הציבור הרחב, וגם בפני הציבור המקצועי, את הערכים ההיסטוריים של ירושלים שצריך וראוי לשמר. מכיוון שהייתי היחיד שעושה את זה, לא יכולתי להרשות לעצמי להיות פוליטי. יש לי דעות, ובספר הזה אפשר להבחין בהן בין השורות, אבל כדי שישמעו אותך וכדי שתשפיע בתחום כזה, לא נכון להיות פוליטי".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il