הבית // בית קרקע דו־קומתי בשורת קוטג'ים טוריים, 140 מ"ר, בשכונת נווה נוף בלוד. צמודה לבית הקליניקה הפרטית של תומר, שהוא מקבל בה מטופלים יום בשבוע. "הבית נבנה בשנות התשעים לעולים מברית המועצות לשעבר. רכשנו אותו לפני חמש שנים".
הבוקר // תומר קם סביב שש בבוקר, הולך לתפילה ומשם ממשיך לעבודה באיכילוב, לרוב ברכבת כדי להימנע מפקקים. נעה קמה בשבע, מעירה את הילדים, מכינה כריכים, לוקחת את הקטנים לגנים ולאחר מכן נוסעת כרבע שעה לעבודתה בעיר הסמוכה, רמלה.
טיפול // תומר משלב בין ניהול מרפאת הילדים באיכילוב ובין הנחיית מתמחים ועבודה עם הצוות הרב־מקצועי. לצד זאת הוא עוסק במחקר ומטפל בילדים שמגיעים למרפאה. השנה היה מעורב במיוחד בטיפול בילדים שסבלו טראומה ב־7 באוקטובר. פעם בשבוע הוא מקבל מטופלים בקליניקה הפרטית שלו בלוד בשעות אחר הצהריים.
ליווי // נעה היא מנהלת תחום קהילה וחברה במנהלת ההתחדשות העירונית ברמלה, ושותפה בליווי של שכונות במיקרו (מתחמים ספציפיים) ובמאקרו (תהליכים מערכתיים). "אני מסייעת לדיירים להבין את זכויותיהם ואת יכולת ההשפעה שלהם על התהליך, גם מבחינה תכנונית וגם במעורבות בקבלת ההחלטות מול שאר השחקנים בפרויקט. אני אוהבת לעבוד במסגרת עירונית, כי יש המון השפעה בשטח".
הכרמל // תומר גדל בכרמל בחיפה, הבכור מארבעה ילדים. הוא למד בתיכון הדתי יבנה בחיפה, המשיך לישיבת הר עציון ולמד בה תשע שנים, ואז שירת בהסדר בגבעתי. הוא סיים לימודי רבנות במקביל לשירות הצבאי. בהמשך למד רפואה באוניברסיטה העברית והתמחה בפסיכיאטריה של הילד במרכז שניידר לרפואת ילדים.
הגוש // נעה גדלה ביישוב אלעזר בגוש עציון, הבכורה מתשעה אחים ואחיות. היא למדה בתיכון נווה חנה בגוש עציון, ושירתה שירות לאומי כקומונרית באשדוד. אחר כך למדה תואר ראשון בעבודה סוציאלית קהילתית ותואר שני במדיניות ציבורית עם התמחות בתכנון עירוני, שניהם באוניברסיטה העברית. במשך שלוש שנים היא למדה גמרא בבית מדרש מתן במכון מתיבתא.
חסד // שניהם גדלו בבתים שהדגישו את ערך החסד: ההורים של תומר מלווים אנשים בתהליכי גיור ואף שומרים איתם על קשר לאורך שנים, וההורים של נעה הם ממייסדי היישוב גבעות, יישוב משלב לבעלי צרכים מיוחדים בגוש עציון.
נעה ותומר שואפים שהבית שלהם יושתת גם כן על ערכי חסד, והם משתתפים בפרויקט "שולחן השבת" בעירם ומקדמים יוזמות קהילתיות. נעה פועלת רבות בלוד בתחומים של שותפות יהודית־ערבית, היא יושבת ראש הנהגת ההורים של בית הספר הממ"ד הרמב"ם, ועוסקת בקידום מבנה קבע לבית הכנסת הקהילתי שלהם.
ההיכרות // הם נפגשו בהתנדבותם במועדונית של ארגון "שלווה" לילדים עם צרכים מיוחדים בגוש עציון. אחרי שהתחתנו הם גרו שלוש שנים בישיבה כדי שתומר יסיים את מבחני ההסמכה לרבנות, במקביל להתחלת לימודי רפואה.
תורה // "מאז שעזבנו את הישיבה היה חשוב לו תמיד שיהיה לו מקום קבוע של לימוד תורה. כשהתגוררנו בגוש עציון (עד סוף הסטאז') הוא לימד ב'חברותא', שזה ארגון של שיעורי תורה לסטודנטים, וכשעברנו ללוד בעקבות ההתמחות שלו בשניידר, הוא השתלב במדרשת לינדנבאום לבנות בעיר, והוא כבר חמש שנים ברציפות מלמד גמרא ערב בשבוע במדרשה".
מילואים // תומר שירת ימים רבים במילואים. נעה: "עד החגים היו סבבים שהרגשתי שאני חיה בהישרדות. כל יום שעובר זה טוב, כל יום שאני מצליחה להישאר בעבודה זה טוב. תחושה של הקרבה למשך שנה, לא יודעת אם זאת הדחקה או תמימות. בחגים השנה הוא קיבל צו רביעי יום לפני ראש השנה, להגיע בתוך כמה שעות, בדרך ללבנון, ללא קליטה. הוא יצא ליומיים בסוכות".
שירות // "ערב אחד היה קשוח עם הילדים, ואמרתי לעצמי שזה לא הגיוני ואין סיכוי שהחיים המשפחתיים שלנו ממשיכים ככה. כתבתי פוסט מהלב, ולמדתי שיש התארגנות של נשים דתיות שמדברות בדיוק על מה שאני חושבת, ותומר חזר מלבנון עם סיפורים על מחסור באנשים, ואמרתי לעצמי: אף אחד לא צועק שהמלך הוא ערום? דיברו אז על חוק הגיוס: זה הביטחון של המדינה שלנו, ומתעסקים בפוליטיקה עכשיו? איך יכול להיות שבונים פה חוק שאומר שצריך לתת פטור לבני ישיבות חרדיות? הרי ברור שהתורה מצווה ללכת למלחמת מצווה.
"היום אני חלק מהצוות המוביל של 'שותפות לשירות', ואני נפגשת עם חברי כנסת ושרים כדי להשמיע את הקול של כל הנשים המגויסות עם ילדים קטנים בבית. ב'שותפות לשירות' חברות 4,000 נשים, אוגדה של משרתים בצה"ל, ואנחנו נגד חוק שמבטא השתמטות ופוגע בביטחון המדינה וגם בחוסן שלנו, כי אם הצבא לא בנוי על כל חלקי העם אז איך נהיה חזקים?"
חטופים // אבינתן אור הוא קרוב משפחה שלהם, אח של גיסתה של נעה. "אנחנו ממש בזמן הזה מתפללים ומצפים שמדינת ישראל תביא אותו אלינו הביתה".
פסיכיאטריה // תומר: "כשהייתי בגבול הצפון בסבב הראשון, שתי מטופלות שלי הגיעו לאשפוז בגלל החמרה במצב. מאז, בימים שהייתי באזרחות ובעבודה הספקתי לפגוש יתומי מלחמה, ילדים שעזבו את הבית בצפון או בעוטף ונדדו לתקופה ממושכת, ילדים שאבא שלהם בשירות ארוך, חרדות שהחמירו באזעקות או בשכנות למחבלים משוחררים, ועוד ועוד מחירים שהמלחמה הזו גובה. אני דואג להם, וגם הם דואגים לי. זה מצב שמאתגר את השמירה על גבולות הטיפול, כשהחוויה המשותפת חזקה ונוכחת, ואנחנו לומדים כל הזמן להתאים את עצמנו מחדש ולנסות לעזור גם במצבים שלא התכוננו אליהם מעולם.
"עוד בהתמחות הבנתי שפסיכיאטריית הילדים בארץ נמצאת במשבר, והקורונה החמירה אותו, וכל זה עוד לפני המלחמה. זה תחום שאין בו מספיק אנשי מקצוע, ומי שיש לא מקבל תגמול סביר במערכת הציבורית, והעומס והמחסור מגדילים את האתגר, כי צריך לטפל בילדים שחיכו המון זמן, עם מחסור בזמן ובצוות. צריכה להיות חשיבה מחדש של המדינה ומערכת הבריאות איך מזרימים כוחות חדשים, תקציבים, תקנים. רק כך נוכל לתת לילדים שצריכים את הטיפול שמגיע להם, כדי לדאוג לכולנו לעתיד טוב יותר".
להשתתפות במדור dyokan@makorrishon.co.il
