"לא מזמן שמעתי פסיכואנליטיקאית ידועה ונערצת, מומחית בתחום הטראומה, מדברת על 7 באוקטובר. היא הגדירה את האנסים והרוצחים שראינו שם כמי שאינם אנשים רעים בעצמם, ואינם אחראים על מעשיהם. הם רק 'נשאים של רוע'", מספר פרופ' יוחאי עתריה. "כשנשאלה לגבי מקורות הרוע הזה, התשובה שלה הייתה צפויה ובנאלית: הדיכוי הקולוניאליסטי. אבל ב־7 באוקטובר לא חזינו ברוע בנאלי. זו הייתה חגיגה של רוע, הנאה מהרוע. אני לא אומר שאין דיכוי, ואני לא אומר שאין כיבוש, אבל שום מציאות פוליטית־כלכלית־חברתית לא יכולה לתרץ רוע כזה.
"אם הבנתי משהו בשנה האחרונה, זה שיש לסגור מיד את כל המחלקות לפילוסופיה במדינת ישראל", מוסיף פרופ' עתריה. "חוגי הפילוסופיה ריקים מאדם, ולא בכדי. הרוב המכריע של הפילוסופים בארץ אינו מחובר למציאות היומיומית. סטודנטים מילואימניקים שמגיעים לכיתה אחרי שנה של לחימה, ואולי לפני עוד שנה של לחימה, לא מקבלים בלימודים פרספקטיבה חדשה על המציאות. במקום זה הם שומעים על חוקי לוגיקה משעממים, או הטפות בגנות מה שהם עשו בעזה. כאילו 7 באוקטובר לא קרה, וכאילו אנחנו אשמים בהתרחשויות".
הריאיון עם עתריה, פילוסוף של המדע וחוקר טכנולוגיה וטראומה, מתקיים לרגל צאת ספרו החמישי בעברית, "טבע האדם – אחרית דבר: גנים, טכנולוגיה, אפוקליפסה" (הוצאת עם עובד). תחת המונח האקדמי "טבע האדם" הוא חוקר את שורשי הרוע האנושי. הפטרייה הגרעינית שמתנוססת על הכריכה מעידה על תוכן הספר – ניתוח של אסונות מכוננים מעשה ידי אדם, מאושוויץ ועד שימוש בנשק להשמדה המונית. "השאלה הבוערת בתקופתנו היא כמה נמוך עוד נוכל לרדת", מסביר עתריה בפתח הספר. "לאן המין האנושי עוד יכול להידרדר? האם מה שראינו באושוויץ ובהירושימה זה רק משחק מקדים למה שעוד מחכה לנו?"
בחלקו הראשון של הספר בודק עתריה אם היווצרות אדם הראשון כבר הפכה אותו לרע מנעוריו, ובחלקו השני – האם אפשר להאשים את הטכנולוגיה ברוע האנושי. חלק שלישי מציג את תרבות המערב, ובראשה היהדות, כעומדת בפתחה של אפוקליפסה ומקדמת את קיצה במו ידיה.
כתיבת הספר הסתיימה לפני 7 באוקטובר, אך את מסקנותיו בנושא הרוע האנושי מחיל עתריה גם על המתקפה האכזרית של השבת ההיא. לצד זאת עתריה מצביע על סכנה אחרת בצד הישראלי: טראומה לאומית ששבה ומשחזרת את עצמה. "מה שעברנו ב־7 באוקטובר מעורר בנו טראומות של דורות קודמים, ולדעתי זה ייקח אותנו לחשיבה הרבה יותר אלימה ואגרסיבית. אנו נעים בין טראומה שרודפת אחרינו עוד מימי מצרים ובין ההבנה שהיהדות, ברובד העמוק שלה, היא אפוקליפסה.
"את זה לקח לי הרבה זמן לפענח. האפוקליפסה כל הזמן עומדת ברקע. 'בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו', כך תמיד היה ותמיד יהיה, אז אין טעם בכלל לנסות. הדבר הכי גרוע באפוקליפסה הוא לא שהיא הגיעה, אלא שאנחנו חושבים שההיסטוריה הייתה חייבת להגיע לאושוויץ. כל עוד נישאר בהוויה האפוקליפטית, זה יקרה שוב ושוב, ויהיה אפילו גרוע יותר, כי הטראומה עוברת שחזור. כך שאולי עוד נתגעגע ל־2023.
"עלינו להפנים שמדובר הפעם בסכסוך מסוג אחר – הוא אפל והוא יהיה אפל יותר. לכך בדיוק התכוון הנביא הגדול של העת הזאת, לאונרד כהן, כשכתב את המילים You Want It Darker. אין לחשוב על המלחמה הזאת אלא במונחים תאולוגיים, ורק כשנעשה זאת נתחיל להבין גם את אופי הפתרון – שהוא הרבה מעבר לטוב ולרע. המאבק שלנו הוא לנסות להכיר היטב את הטראומות המכוננות ששולטות בנו בתת־מודע, ולנסות להפוך אותן למודעות".
מול עיר המתאבדים
פרופ' יוחאי עתריה עומד כיום בראש תוכנית המצטיינים "פליאה" של המכללה האקדמית תל־חי, בדרכה להפוך לאוניברסיטה. עבודת התזה שלו עסקה בפוסט־טראומה בקרב פדויי השבי ממלחמת יום הכיפורים, והדוקטורט שלו, שנכתב בתוכנית לפילוסופיה של המדע באוניברסיטה העברית, התמקד בפוסט־טראומה אצל נפגעי פעולות איבה. את הפוסט־דוקטורט שלו עשה במחלקה לנוירוביולגיה במכון ויצמן.
הוא בן 42, אב לשלושה, גרוש וכיום בזוגיות. אביו עמרי הוא שמאי חקלאות, אמו רותי היא רקדנית שגם לימדה מחול באחד הגלגולים הקודמים של מכללת תל־חי. ליד מושב מעלה־גמלא, היישוב שגדל בו, נמצאות עתיקות העיר גמלא, שחרבה במרד הגדול בשלהי ימי בית שני. הצבא הרומי בפיקודו של אספסיאנוס צר על העיר, הרעיב את תושביה עד מוות, ואז טבח בהם. כמה אלפים מיהודי גמלא נסו במורד ההר וקיפחו את חייהם – על פי אחת הסברות, הם בחרו להשליך עצמם אל מותם. "לפעמים אני חושב שעיצבה את המחשבה שלי הילדות מול עיר עתיקה שיש בה סיפור של מתאבדים", אומר עתריה. "במובן הזה אני מבקיע פה גול עצמי, בתקווה שלא יעשו לספר החדש רדוקציה לאיזו פסיכואנליזה סוג ג' עליי ועל חיי. אני רואה גם במשפחה שלי טראומות מכוננות, שמעצבות את אופן הפעולה של אנשים בלי שהם מודעים לכך".
פרופ' יוחאי עתריה: "פעם היו צריכים לקחת יהודים למחנה ריכוז כדי להשמיד אותם. עכשיו, בעידן הנשק הגרעיני, כולנו כביכול עומדים מוכנים וזמינים להשמדה. אנחנו נזילים, יכולים להתאדות ברגע. אך לא הפצצה מטרידה אותי, אלא ההוויה והתחושה שלנו שאנחנו מושמדים בעוד רגע. ההוויה הזאת מייצרת דינמיקה מסוכנת"
בתור תושב הצפון החליף עתריה ב־16 החודשים האחרונים שבעה בתים, וכרגע הוא מתגורר בראש־פינה. זמן מה לפני המלחמה, כשיצא לרכיבה באופניים, הוא עבר תאונת פגע וברח וכמעט שילם בחייו. "לפני כמה חודשים גם נפל טיל כמאתיים מטר ממני בעת שרצתי למקלט. היה לא נעים, אבל לקחתי את זה בפרופורציה. בני המשפחה שסביבי נבהלו יותר ממני. חבר אמר לי: 'אנשים כמוך, שחוקרים כל הזמן את העולם של הטראומה – באי ודאות הם רגועים לגמרי. כשכולם לא יודעים מה הצעד הבא, אתה פתאום על הגל, כולך מאושר'".
מה מושך אותך לחקור את הרוע האנושי?
"יש לי זיכרון מגיל חמש: הייתי חולה, נשארתי בבית, ולא ידעתי שזה יום השואה. פתחתי טלוויזיה, ופתאום ראיתי את הסרטים של פעם על השואה, שמראים למשל דחפור נכנס למחנה ודוחף את הגופות. אני לא חושב שהתחלתי לחקור בעקבות זה, אבל אני באמת סקרן לגבי האדם. לא סקרן, מלא פליאה. הבנתי בשנה האחרונה שהשאלה של פרימו לוי, 'הזהו אדם?', היא השאלה שאני עוסק בה כל חיי. גם מי שחקר את הטבלה המחזורית שאל בסופו של דבר מה גבולות האנושי, מה מייחד את האדם. זאת שאלה קריטית".
הוא נוכח לדעת שחוקרים והוגים רבים מבקשים להעניק לאדם כתב הגנה שיסביר שהרוע לא בשליטתו וישחרר אותו מרגשי האשמה. יש הרואים בבני האדם "רוצחים מלידה", ומייחסים הכול לגנטיקה, ואחרים מאשימים את הטכנולוגיה שמשתכללת ללא הרף ומסייעת למכונת ההשמדה. מתברר שהמין האנושי מצטיין לא רק בהרס עצמי אלא גם בתירוצים. אך עתריה סבור כי אין דרך לזכות את האדם מאחריות למעשיו האכזריים. "הטקסט החשוב ביותר במאה ה־20 הוא 'לפני שער החוק' של קפקא. השער עומד פתוח לקבל החלטות בכל רגע נתון. ברור שגם הגנים שלנו מדברים, והנוירונים מדברים, וגם להוויה יש חלק – אך בסופו של דבר הבחירה להיות טובים או רעים נתונה כולה בידינו".
טבח 7 באוקטובר סיפק לנו צפייה נעדרת פילטרים ברוע, בדמות הסרטונים שאנשי חמאס צילמו והפיצו. למדת מהם משהו?
"לא צפיתי בשום סרטון", מודה עתריה. "קראתי שתי שורות והבנתי בדיוק מה קרה שם. את זה למדתי במחקר שעשיתי על ק. צטניק. מה ק. צטניק מלמד אותך? קח את הדמיון הכי סדיסטי שלך, הכי פרוע – זה מה שהיה.
"7 באוקטובר הוא עוד מופע של טראומה מכוננת. טראומה היא הפרעה שבה זיכרון מסרב להיות זיכרון, ונשאר בצורה של פלשבק. ככזה, הוא יכול לחזור על עצמו, ואז הוא משתלט כביכול על ההווה וגורם לשחזור הטראומה. אם לא נכיר בזה, הוא תמיד יחזור".
הוא עצמו, לדבריו, מכיר בטראומות שלו ומנסה לצמוח מהן. למשל, אירועים שחווה במלחמת לבנון השנייה, כלוחם מילואים בצנחנים. "כמעט מתי מאש כוחותינו פעמיים. הייתי תקוע במשך שלוש שעות, קופא במקום כשכוחותינו יורים עליי מכל הכיוונים. דמיינתי בשעות ההן שאני מנהל שיח עם פרופ' עודד בלבן, המרצה שלי בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה. שוחחתי איתו בלב כדי לקבל פרופורציה, כדי לדבר על מוות, על פילוסופיה. אני חושב שאחרי המלחמה הייתי בטראומה כלשהי, אבל עברתי את זה. אני לא יודע אם בעקבותיה יצאתי לחקור את הטראומה, אך בדיעבד הדברים מצטברים לציר תנועה.
"כל הספרים שלי נולדו משיטוט ביפן", הוא חותך בחדות מלבנון למזרח הרחוק. "האירוע הטראומטי המכונן שלי הוא שבוע שביליתי בטוקיו. לא ישנתי כי היום והלילה התהפכו לי, הייתי ער 24 שעות ביממה במשך שבוע רצוף, הלכתי ברחובות, הלכתי לאיבוד, לא הצלחתי להבדיל בין מציאות לדמיון בתוך עיר של 14 מיליון איש שזזים ממקום למקום".
מה טוקיו מייצגת מבחינתך?
"את העתיד. יש שם הרבה בובות ורובוטים, ואתה כבר לא מבדיל מי אנושי ומי לא. רוב היפנים יוצאים לרחוב עם אוזניות ומסכות (על הפה והאף – מ"פ), ואתה לא מצליח להבחין בהבעות פנים. הלכתי ברחובות של טוקיו וראיתי סביבי איורי מנגה יפנית, כולל ציור של הילד האטומי. פתאום הבנתי שהשימוש במסכות נובע מחרדה מפני חלקיקים אטומיים. כל הרחובות שם מלאים ציורים של פצצות אטום. כלומר, הפצצה נמצאת שם, היא בתוך ההוויה.
"פעם היו צריכים לקחת יהודים למחנה ריכוז כדי להשמיד אותם. עכשיו, בעידן הנשק הגרעיני, כולנו כביכול עומדים מוכנים וזמינים להשמדה. אנחנו נזילים, יכולים להתאדות ברגע. אך לא הפצצה מטרידה אותי, אלא ההוויה והתחושה שלנו שאנחנו מושמדים בעוד רגע. ההוויה הזאת מייצרת דינמיקה מסוכנת. ולצד זאת, היפנים מנסים לייצר 'גינות זן' של שלווה מוחלטת במסגרת ההוויה הטכנולוגית: אתה שוכב בחדר, בלי כוח משיכה, אתה צף. זה דבר מדהים, וזה האירוע. שם אנחנו רואים קדושה טכנולוגית. זה משהו חדש, ולשם אנחנו הולכים".
האינטלקטואלים של היטלר
כדי להסביר את הסכנות, מצטט עתריה את הפילוסוף הנאצי מרטין היידגר – "ההוגה המשפיע ביותר על הפילוסופיה של הטכנולוגיה". עתריה נוטה להסכים עם חלק מאזהרותיו, עד לרגע שהיידגר משתמש בתיאוריה שלו כדי להצדיק את השמדת היהודים. לשיטתו, מסביר עתריה, הטכנולוגיה היא לא כלי, אלא הוויה מוחלטת שמסתכלת על העולם, וגם על האדם, במונחים של משאב. בחסות הטכנולוגיה נופלת האנושות אל תוך תפיסה חישובית באופייה, ובעיני היידגר זוהי נפילה ל"הוויה יהודית", כי היהודים הם אלה שהביאו את הטכנולוגיה למצב הזה. "ישתמע מכך שלא רק שהנאצים מזוכים מאשמת רצח היהודים, אלא שההוויה שהובילה לרציחתם – ההוויה הטכנולוגית – היא בעצם יצירה 'יהודית'", כותב עתריה בספרו. "כלומר, ובפשטות, היהודים המציאו את מותם שלהם, טענה נאצית ידועה… כשהיידגר מתייחס לשואה, מתברר שוב ושוב שהוא אינו רואה ביהודים קורבנות".
"אחד המשתתפים בכנס בינה מלאכותית התייחס לאחריות של המפתחים. הוא אמר: 'קודם כול נפתח, ואז נגיע ל־responsibility'. הזדעזעתי עמוקות ועניתי לו: 'לא, קודם כול ה־responsibility, אחר כך תפתחו'. אם אנחנו לא הולכים בכל הכוח על האחריות של האדם, נגיע למקומות אפלים מאוד. כבר עכשיו אנחנו באזור החיוג שלהם"
אך באשר לטכנולוגיה עצמה, עתריה מתריע שהיא הפכה להמשכו של הגוף האנושי, בפרט בעיני הישראלים – ויש לכך מחיר כבד. "חמאס קלטו את עקב אכילס שלנו כיהודים, כישראלים, כמדינה: אנחנו מכורים לטכנולוגיה. ברגע האמת פספסנו הכול, כשמולנו עמדה קבוצה שאומרת 'אנחנו לא בתוך המסגרת הטכנולוגית שלכם, אנחנו עיוורים אליה'. לכן הם יכלו לעבור כך דרך הגדר. אחת הסטודנטיות שלי כותבת עבודת תזה מעולה על ישראלים שנמלטו ממסיבת הנובה, ותוך כדי כך הנציחו במצלמה של הטלפון את מה שעובר עליהם. זה מדהים. יש מישהי שנותרו לה 2 אחוזים בסוללה של הטלפון, ומה שהיא עושה זה לצלם. גם זה מוכיח לנו שאנחנו מחוברים לטכנולוגיות בוורידים.
"האדם כמשאב יכול לעבוד במפעל רגיל, בסגנון פס הייצור בסרט 'זמנים מודרניים' של צ'רלי צ'פלין, אך הוא יכול להיות גם במחנה ריכוז", מזהיר עתריה. "לטכנולוגיה יש דינמיקה משלה והתפתחות רציפה משלה – החל בעצמות ובאבנים וכלה בבינה המלאכותית. הפיתוחים נעים מעצמם, ואנחנו נגררים אחריהם מתוך אשליית שליטה. כשהתחלתי לכתוב את הספר, חשבתי שלטכנולוגיה אין כיוון ברור. בהדרגה הבנתי שהכיוון שלה הוא של הרבה מאוד כוח, דרך דינמיקה של שליטה. כך היה למשל באירוע הקורונה – לא בגלל המגפה עצמה, אלא כי ראינו שטכנולוגיה היא קודם כול כלי למעקב ולפיקוח. אלבר קאמי הצביע על סכנה במקום שיש בו צייתנות. אדישות וצייתנות מסוכנות בעיניי יותר ממעשים רעים".
לפי עתריה, המין האנושי ממשיך להחמיץ את מהותה של הטכנולוגיה, ובכך הוא לא רק מאפשר עוד מעקב ושליטה עליו, אלא גם מקרב את קיצו במו ידיו. "מארק צוקרברג למשל רואה את העולם בעיניים טכנולוגיות. בכל פעם שמציגים לו בעיית מהות, כמו בטיחות של קטינים בפלטפורמה שהוא יצר, ואפילו כשמזמינים אותו לשימוע בסנאט, הוא אומר: 'אני אקח עוד כמה מהנדסים'. הוא לא עובד על כולנו, לדעתי כך צוקרברג באמת חושב: הוא איבד את היכולת לראות בעיות מהות, ובמקום זאת הוא מפרק הכול לבעיות טכניות. זה כיוון מסוכן".
הוא לא משאיר את אזהרותיו רק בין כותלי האקדמיה. לריאיון הזה מגיע עתריה לאחר שנשא דברים מול אנשי היי־טק בכנס מטעם האתר "אנשים ומחשבים". גם שם הזהיר ממצב שבו האדם "מאותגר על ידי ההוויה הטכנולוגית ומבין את העולם ואת עצמו דרך טבלאות אקסל", ומצא עצמו בתוך ויכוח. "הם חושבים שהם המציאו משהו, הם לא המציאו כלום", אומר עתריה על באי הכנס. "אמרתי להם, הדבר האחרון שאתם זה חדשנים. אתם אנשי דת יותר מכל דבר אחר. הזהרתי שם מפני הסכנה שבשכחה – ההתרכזות בכלים מסיטה אותנו ממהות הטכנולוגיה, וכתוצאה מכך עלולים להגיע להחלפה של מחשבה בחישוב, לאובדן היכולת לראות ולהקשיב, וליצירת תחושות של תלישות וזרות.
"אחד המשתתפים בכנס התייחס לאחריות של המפתחים. הוא דיבר בהתלהבות ואמר: 'קודם כול נפתח את הבינה המלאכותית, ואז נגיע ל־responsibility'. הזדעזעתי עמוקות ועניתי לו: 'לא, קודם כול ה־responsibility, אחר כך תפתחו'. אם אנחנו לא הולכים בכל הכוח על האחריות של האדם, נגיע למקומות אפלים מאוד. כבר עכשיו אנחנו באזור החיוג שלהם. אתיקה מגיעה תמיד באיחור אופנתי, כשהיא כבר לא רלוונטית".
האחריות שהוא דורש וחרד לקיומה נוגעת לא רק לעוסקים ביחסי אדם־מכונה, אלא לכלל האינטלקטואלים בישראל, באקדמיה ומחוצה לה. "הסלוגן שביטא את הבעיה בצורה החזקה ביותר היה 'עיתון לאנשים חושבים'. בפועל, האנשים הללו רק חושבים שהם חושבים. יש הבדל גדול בין אינטלקטואלים בעיני עצמם ובין אנשי רוח במובן העמוק, וזה בדיוק ההבדל שאנחנו רואים עכשיו. הפילוסוף עמנואל לוינס שאף לראות את השונה וקידש את השונות שלו, ואילו השמאל הישראלי בטוח שהצדק, המוסר והמחשבה הם הוא ורק הוא, אבל בפועל יש שם אפס ליברליזם, אפס ראיית האחר.
"אני לא אדם פוליטי. אני רק רוצה להזהיר מהמון שחושב שהוא היחידי המסוגל לחשיבה. אני כמובן לא משווה למשטר הנאצי בגרמניה, וצריך לשמור על הפרדה ברורה בין מה שקורה כיום בישראל ובין מה שהיה שם, אבל אני אומר את זה כנקודה למחשבה: לא במקרה האינטלקטואלים היו מתומכיו הגדולים של היטלר. זה בדיוק אותו ההמון שבטוח שהוא חופשי ומשוחרר ומבין את המציאות טוב יותר. אותו ההמון, רק במסווה של מחשבה".
גם בקצה הנגדי של הקשת הפוליטית בישראל הוא מזהה סכנות. "אם תמיד יש מי שעומדים עלינו לכלותנו, יש הסבורים שצריך רק עוד 'עוצמה יהודית'. זאת מעין תגובה להיעדרות הא־ל מאז אושוויץ. כי עולה השאלה: איך א־לוהים היה יכול לאפשר לדבר נורא כזה לקרות? יש שמסיקים שהא־ל הוא לא כול־יכול, אבל בן־גביר ושכמותו מגיבים ב'עוצמה יהודית'. אם רוצים עוד טראומה ועוד אפוקליפסה, כדאי ללכת לכיוון הזה".
אכזריות מדודה היטב
חטא נוסף של האליטה האקדמית בישראל, לפי עתריה, הוא הפיכת הכיתה לבמה פוליטית של המרצה. הדבר נעשה נפוץ במיוחד מאז תחילת השיח על הרפורמה המשפטית. "מרצה יכול להשתמש בדוגמה מההווה כדי להסביר תיאוריה, אבל זה לא מה שקורה בפועל. הם לא לוקחים למשל את השיח המשפטי בישראל של היום ומשווים אותו למאבק שהתחולל לפני כמה מאות שנים, במטרה להבין טוב יותר את מה שהיה אז או את האירועים הנוכחיים. כשמרצה נכנס לכיתה בחולצה נגד 'ההפיכה המשטרית', קורה דבר אחר לגמרי".
מה קורה?
"באותו הרגע ברור שיש עמדות שמותר להביע, ויש עמדות שאסור. המרצה חושב שהוא מייצר שיח חופשי, אבל אני יודע שזה הדבר האחרון שהסטודנטים מרגישים. אני מכיר סטודנטית מבריקה שעזבה את האקדמיה, כי היא אמרה: 'כמתנחלת אני לא מרגישה נוח בשיעורים, כל הדוגמאות הן עליי'. יש גם מרצים שלא הסכימו ללמד במכללת אוהלו, כי היא ברמת הגולן ומבחינתם זה אזור כבוש. אמרתי להם: 'נולדתי בגולן, מה אתם אומרים לי בעצם?'. היו מרצים שרצו שתהיה שביתה באוניברסיטה בעקבות הפיטורים של גלנט. זה תמיד מעוגן בנימוקים נוספים, אבל כללי המשחק ברורים.
"כדי שנצליח למצוא מילים חדשות לדבר על המצב, אנחנו צריכים ללמוד לחשוב – וכדי ללמוד לחשוב, אנחנו צריכים למצוא שפה חדשה. צריך לגרום לכך שהפקולטות למדעי הרוח יהיו מגוונות יותר: לא רק יותר נשים, אלא גם יותר דתיים ויותר אנשים שנמצאים בימין הפוליטי. שהפקולטות יהיו רלוונטיות יותר למציאות, ובעיקר שהן יהיו מרכז שמלמד לחשוב, לא לחשב. הפילוסופיה נותנת לנו כלים אמיתיים להתמודד עם המציאות הכאוטית, וחייבים לאפשר לה לעשות את זה".
"אנחנו צריכים למצוא שפה חדשה. צריך לגרום לכך שהפקולטות למדעי הרוח יהיו מגוונות יותר: לא רק יותר נשים, אלא גם יותר דתיים ויותר אנשים בימין הפוליטי. שהפקולטות יהיו רלוונטיות יותר למציאות, ובעיקר שהן יהיו מרכז שמלמד לחשוב. הפילוסופיה נותנת לנו כלים להתמודד עם המציאות הכאוטית"
לדידו, הגיוון הוא לא רק פתרון למגרעותיה של האקדמיה, אלא צורך חשוב לחברה בכללותה. "כשקיבוצים מהדרום פנו אליי כדי להתייעץ בנושא ההתמודדות עם הטראומה, אמרתי להם: לא לקדש סיפורי גבורה דווקא, אלא להתמקד בלקדש את השונה והאחר. עמנואל לוינס, כאמור, דיבר על הצורך לקדש את האחר באחרות שלו, ולא בניסיון להפוך אותו להיות כמוני. אנחנו לא צריכים לכבד את האחר רק במידה שהוא דומה לנו. להפך – גיוון במובן העמוק פירושו יצירת שונות. אנחנו יודעים מתוך המחקר האבולוציוני שהגיוון הוא שמבטיח בסופו של דבר את השרידות. אולי משם תצמח תיאוריה חדשה שתאפשר הבנה טובה יותר של קורבנות הטראומה".
קורבנות טראומה עמדו כאמור במרכז כמה ממחקריו. הוא שוחח עם לא מעט פדויי שבי ממלחמת יום הכיפורים, ושמע מהם בין השאר על היחס שלהם לממד הזמן, וכיצד ספרו את הימים בלי לספור באמת, כדי לא לאבד תקווה. אני שואלת אותו על האירועים שאנו עדים להם בימים אלה – רגעי התרגשות אישיים ולאומיים שנמהלים במפח נפש כשמתברר שחלק מהחטופים אינם בין החיים, וכל זה מלווה בשידורים טלוויזיוניים מתגלגלים, שכבר הוגדרו כ"ריאליטי חטופים" וכמציצנות מוגזמת.
"עלינו להיות מסוגלים להניח להם לנפשם, לתת להם לחזור לחיות", אומר עתריה על השבים. "כך לא נכריח אותם להיות קורבנות, וזה יהיה הדבר הכי בריא – קודם כול להם, כי צריך לאפשר להם לטפל בעצמם, אבל גם לנו. כי אם החטופים יהפכו לסמל של העשור הזה, ובמקביל נקדש את הקורבנות, זה רק מבטיח לנו שהשנים הבאות יהיו גרועות יותר מהשנים שהיו.
"בטיוליי הרבים עם הילדים שלי אני רואה שאין שביל בארץ שהוא לא לזכר מישהו. זה מבטיח לנו שנמשיך לדבוק בעולם הקורבני שלנו, ומבטיח לצערי עוד הרבה מאוד קורבנות. אנחנו לא מצליחים ליהנות מרגע בחיים בלי להגיד 'זה בשביל המתים'. כל עוד לא נשתחרר מזה, נהיה שקועים וטבולים עד מעל הראש בתרבות של קורבנות".
כאשר צפה בארבע התצפיתניות החטופות עולות על הבמה החגיגית שהכין חמאס, עתריה שמח כמובן לראות אותן עומדות על רגליהן, אך גם הבחין בעוד פרט מעבר לכתפן. התנוסס שם כיתוב – "עזה היא בית הקברות של הפשע הציוני". המשפט הזה בלט פחות מהכיתוב "הציונות לא תנצח", שנפרס בקדמה הבמה, אך עתריה מייחס לו חשיבות מיוחדת. "מדובר אומנם בניסיון של גוף מוכה מאוד להראות שליטה, אך אני מוטרד מעניין 'בית הקברות של הציונות'. המלחמה הזאת הביאה אותנו לחרוג מגבולות הגזרה המוסריים שלנו, ובמובן הזה הפסדנו בגדול. האסון הזה כבר נעשה. אני אומר זאת לאו דווקא בשל התמשכות המערכה, אלא בגלל ההתפוררות הפנימית והאדישות למוות ולסבל. עזה היא בית קברות כעת, יש שם לא מעט גופות בין ההריסות.
"הדמיון הטראומטי שלנו מניח שלנשים האלה נעשה הגרוע ביותר, ואני מניח שחלק מזה אכן נעשה. אבל אם 7 באוקטובר יהפוך אותנו למדינה נטולת גבולות, אם נרד לאותה רמת אכזריות, או־אז המלחמה בעזה תהפוך באמת לבית הקברות של הציונות. הרעיון הציוני מדהים, אבל אם מתוך נקמה ושחזור לא מודע של הטראומה נאבד את גבולות הגזרה המוסריים שלנו – הציונות תהפוך לפשע. זו תהיה טרגדיה, ואז נפסיד באמת. כשבגין מנע מלחמת אחים (בפרשת אלטלנה – מ"פ), הציונות כבר ניצחה. אני לא חושש לפרויקט הציוני, אני חושש שנהפוך לחברה אדישה כלפי מוות וסבל. וגרוע מכך – שנשתוקק למוות ולסבל.
"לטכנולוגיה של צה"ל יש שני אופנים להתממש – כוח במובן הידוע, ופקידות. מה שנראה בהמשך זו האפוקליפסה הפקידותית. העזתים יבינו שיש משהו גרוע יותר מהאלימות הסדיסטית שלהם, וזו פקידות. התפרצויות זעם ממוקדות בדרך כלל בזמן מסוים, ואילו למחשבה הפקידותית יש זמן משלה. למעשה נגמר השלב הקל והקצר, וכעת יתחיל השלב הארוך והעמוק – מימוש מוחלט של השלטון הפקידותי.
"זה הולך להיות מרחב פקידותי מרושת באופן עמוק ביותר בטכנולוגיות מעקב. יהיו שם הרבה מחסומים, הרבה פקקים, הרבה טפסים. אמרתי פעם לחבר, 'אי אפשר להשמיד את חמאס, חמאס זה רעיון'. הוא ענה: 'קראתי את הספר שלך, ודווקא ביפן הצליחו להשמיד רעיון באמצעות פצצה'. אמרתי לו שהוא צודק. אבל פה הולכים להשמיד את הרעיון הזה בדרך אחרת, פשוט להתיש אותם. עזה תלמד מהי פקידות".
אז מה אתה מציע? משתחררים בעסקה גם מחבלים עם דם על הידיים, היכולות של חמאס ישוקמו במידה זו או אחרת – מה ישראל יכולה לעשות?
"אני מתעניין לפני הכול בחברה היהודית וברעיון הציוני. ברור שחמאס ישוקם ויהיה חזק מאוד, וכך גם חיזבאללה. סנוואר ונסראללה יהיו מודל לשליטים חזקים ואכזריים מאוד. דווקא אל מול זה, לנו אסור להיות אדישים לסבל ולכאב. כמו שכותב אביב גדג' בשיר 'שבעת הגדיים', האדישות המאלחשת היא האסון. אנושיות דורשת לעיתים רגעים של אכזריות, אבל אלו חייבים להיות מדודים היטב. המשימה היא אי אדישות. יש אפילו מקום לדבר על גאולה, אבל לא אקטיבית. הגאולה להבנתי היא בלימוד, בחזרה אל הספרים. לטקסט היהודי יש כוח להרוס ולהשמיד, ויש לו גם כוח לרפא.
"אני אופטימי הודות לאפשרות של פרשנות מחודשת מהיסוד, קריאה מחודשת של היהדות ושל הטקסטים היהודיים. הספרים של שלום עליכם, למשל, הם כמו יוגה לנשמה. אני זוכר את עצמי אחרי התאונה, כשכל הגוף שלי מפורק וכואב, קורא אותו ולא מפסיק לצחוק. קורא את התיאורים שלו על עיירת ילדותו כתריאליבקה, וצוחק עד שכל הגוף כואב עוד יותר. ומצד שני, שלום עליכם מתאר אירועים קשים שעברו על היהודים באירופה עוד לפני השואה. אז אין באמת שקט ואין ודאות ואין יציבות. יש תקופות קצרות מאוד, כמה שנים בכל פעם, של שקט. שקט שהוא פשוט נס".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
