להפרעת קשב וריכוז יש את יחסי הציבור הכי טובים

ד"ר יעקב אופיר לא דמיין שהמפגש בינו ובין אם לילד עם הפרעות קשב יהיה הזרע שיצמיח מהפכה בתפיסת עולמו המקצועית. "הייתי פסיכולוג בבית ספר, והפנו אליי ילד ממשפחה קשת יום", הוא מספר. "אמרו לי 'תקשיב, זה ילד עם הפרעת קשב וההורים מתנגדים לתת לו ריטלין. הוא מפוצץ לנו את בית הספר, אי אפשר ככה'. הוטלה עליי משימה: לשכנע את ההורים. הייתי אז לגמרי בתוך הקונצנזוס, ביישור קו עם מה שמלמדים באוניברסיטה על הפרעת קשב, אז ניסיתי לשכנע אותה. היה לי ברור שאני צודק. כאילו, מה השאלה פה בכלל? אבל היא לא הסכימה בשום פנים ואופן.

"האישה הזאת עמדה מול ליגיונות חיילי הסער שלנו לבד, בלי כסף ובלי השכלה, ושאגה: 'לילד שלי אין שום אייצ'־די־אייצ'־די או איך שאתם לא קוראים לזה'. אמרתי לה: 'הדימוי העצמי שלו נמצא תחת מתקפת קסאמים. צריך לבנות לו ממ"ד תרופתי. אם הוא לא יקבל תרופות, לא יהיה מה שיגן עליו מפני רגשות האשם וההשפלה'. והיא אמרה: 'אז אולי הגיע הזמן שתפסיקו לכעוס עליו'".

ומה עלה בגורלו?

"הוא נרפא. המחלה הכרונית חשוכת המרפא שלו נעלמה. אמא שלו, הלביאה, העבירה אותו לבית ספר אחר, ושם הוא פגש מורים שאהבו אותו והצליחו לראות, מעבר לחולשות ולקשיים, את הקסם שבו".

אפשר באמת להירפא מהפרעת קשב?

"אני צוחק כשאני אומר ש'הוא נרפא', כי אי אפשר לרפא הפרעת קשב. המושג הפרעת קשב מציין פגם כרוני שאתה נולד איתו והוא נשאר איתך כל החיים. אבל ראיתי בעיניים שלי איך ברגע שהוא עבר בית ספר, הילד הבריא".

מהמאורע הזה חלפו שנים רבות, ואופיר המשיך בדרכו המקצועית עד שההתמודדות האישית עם בנו מעין הובילה אותו למסע מחקרי מעמיק. התוצאה היא ספר נועז ומעורר מחלוקת, "הפרעת קשב היא לא מחלה וריטלין הוא לא תרופה" (בהוצאת כנרת זמורה ביתן). הספר, שמפרק בשיטתיות את התפיסות המקובלות על הפרעת קשב, מעורר סערה בקהילה המדעית ומושך אש כבדה מצד חוקרים ואנשי מקצוע בתחום.

"נולד לי בן בכור. מה זה נולד – אנחנו צוחקים שהוא לא נולד, הוא שוגר. הסתער על העולם מחוץ לרחם. בגיל ארבע וחצי הוא אובחן עם הפרעת קשב והוצע לו טיפול תרופתי. ככה בעצם נכנסתי לתחום הזה. היו קוראים לנו לגן ומספרים לנו שהוא לא מקשיב במפגש, שהוא משתולל ומרביץ. ואז היו שמים אותו ב'כיסא רוגע', בצד, ועכשיו הוא גם מחוץ למפגש. ב'כיסא רוגע' הזה אסור לו לשבת ואסור לו לדבר. ילד שהוא גם ככה פעלתן יותר מאחרים וגם ככה דברן – שמים אותו על כיסא שאסור לו לדבר בו. אז הוא התחיל להשמיע קולות, ואז כל המפגש הסתובב אליו וזה עוד יותר הפריע.

"אז לחצו עלינו ללכת לאבחון, וצייתנו. רופא התפתחותי מוכר קבע שיש לו הפרעת קשב. וכשלחצו עליי לתת לו את התרופות, סמים לכל דבר, נזכרתי באמא ההיא, והחלטתי ללמוד את הנושא לעומק. גיליתי שזאת פשוט הונאה. עובדים עלינו. לא כולם עובדים עלינו בזדון, בסוף הרופאים הם אנשים טובים, אבל עובדים עלינו".

טרולי צבעוני

כדי להבין את שורשי האבחנה, אופיר שקע במחקר היסטורי מעמיק. הוא חזר ארבעה עשורים אחורה, לנקודת המפנה: אז נולדה הפרעת הקשב כפי שאנחנו מכירים אותה היום. מה שמצא בארכיונים ומה שקרא במאמרים מצהיבים משנות השמונים חשף תמונה מורכבת של התפתחות האבחנה הזאת. "לפני 1980, היו מעט מאוד ילדים 'פגועים', כלומר כאלו שההתנהגות שלהם 'משוגעת' עד כדי כך שהיא ניכרת בכל מקום", הוא מסביר. "הילדים האלה קיבלו בדרך כלל תיוגים שכללו את המילה 'מוח': למשל, 'נזק מוחי מינימלי', Minimal Brain Deficit. קצת לפני 1980, שני חוקרים שנחשבים לאבות הפרעת הקשב – פרופ' ליאון אייזנברג ופרופ' קית קונרס – הגדירו וניסחו את מה שאנחנו קוראים היום 'הפרעת קשב'. פרופ' אייזנברג מסביר שלחבורה המכוננת שלהם לא היה נוח עם המילה 'מוח', כנראה משום שלא רואים שום הבדל פיזי במוח של ילד עם הפרעת קשב, ומחברי מדריך האבחנות הפסיכיאטרי, DSM, החליטו לאגד תיוגים קודמים תחת כותרת  שתיקרא: הפרעת קשב – ADD – ולאחר מכן תיקרא ADHD – 'הפרעת קשב ופעלתנות יתר'".

"האישה הזאת עמדה מול ליגיונות חיילי הסער שלנו ושאגה: 'לילד שלי אין שום אייצ'־די־אייצ'־די או איך שאתם לא קוראים לזה'. אמרתי לה: 'הדימוי העצמי שלו נמצא תחת מתקפת קסאמים. צריך לבנות לו ממ"ד תרופתי'. והיא אמרה: 'אולי הגיע הזמן שתפסיקו לכעוס עליו'"

אתה מציין בספר שזאת ההפרעה עם יחסי הציבור הכי טובים שיש.

"נכון, זה כמו טרולי קטן וצבעוני כזה. אנשים לא מתביישים להגיד שיש להם הפרעת קשב. אני מלמד באוניברסיטה קורס על הפרעת קשב, ומרשה לעצמי לשאול מי בכיתה אובחן עם הפרעת קשב. אני מיד מדגיש לסטודנטים שהם לא חייבים לענות, אבל הם עונים בלי היסוס. בדרך כלל חצי מהסטודנטים עונים שהם אובחנו, וזה המון. השנה ענו 80 אחוז.

"אז אנשים לא מתביישים, ובכל זאת ההפרעה הזאת ממוקמת בתוך ההפרעות הפסיכיאטריות. היא נמצאת באשכול שנקרא 'הפרעות נוירו־התפתחותיות', כלומר הפרעות שנולדים איתן, ואנחנו מתארים לעצמנו שהיא נמצאת במוח. אבל ADHD מופיעה במדריך ההבחנות הפסיכיאטרית כי אין לנו דרך לאתר אותה באמצעים ביולוגיים. אנחנו לא מודדים שום דבר אובייקטיבי. לכן זו הפרעה פסיכיאטרית, בהגדרה המדעית, והיא ממוקמת ליד הפרעות כמו מוגבלות שכלית התפתחותית והפרעת הספקטרום האוטיסטי".

למה חשוב לדעת את זה?

"כי כשהפרעת הקשב נכנסה למדריך ההפרעות הפסיכולוגיות DSM, שהוא התנ"ך של ההפרעות הנפשיות, המנסחים שלה, שאני קורא להם הממציאים שלה, כתבו שהיא נפוצה עד כדי 3 אחוזים. זה היה המון כבר אז. מ־3 אחוזים ב־1980 השיעור קפץ לכ־20 אחוז היום בארץ. זה בלתי סביר, משום שזה בעצם מערער על יסודות ההפרעה הפסיכיאטרית. אי אפשר להגיד שדבר נפוץ כל כך הוא פגם מולד. זה כמו להגיד שגברים, שהם פחות רגישים, הם אוטיסטים. אי אפשר להגיד כזה דבר. אם כל כך הרבה ילדים לא מסוגלים לשבת בכיתה, אז הבעיה היא לא בילדים".

אופיר מדגיש שהטענות שלו לא מגיעות מהשוליים: "המידע הזה מוסתר מאיתנו, אבל לא קשה להגיע אליו כי הוא מפורסם בלב המיינסטרים המדעי. אין כאן משהו קונספירטיבי. מי שקורא את הספר שלי פשוט לא מאמין שהדברים האלו נכתבו ב־DSM".

הממצא המטלטל ביותר במחקרו של אופיר נוגע לבסיס הביולוגי של ההפרעה. הנרטיב הרווח מדבר על הבדלים מוחיים מובהקים, אך המחקר המדעי מצייר תמונה שונה לחלוטין. "מחקרים לא מצאו הבדלים מוחיים בין אנשים עם הפרעת קשב ובלעדיה", הוא אומר. "יותר מזה, יש איזה מיתוס שילדים עם הפרעת קשב סובלים מחוסר איזון כימי במוח, שחסר להם דופמין. זה מיתוס חסר בסיס.

"בכתב העת 'פסיכיאטריק טיימס', שהוא מיינסטרימי ואקדמי למחצה, העורך הראשי פרופ' רונלד פייז כותב: 'כמו הרוזן דרקולה האגדי, שאפשר להרוג אותו רק בתקיעת יתד בליבו, כך גם כמה מיתוסים נראים כמעט בני אלמוות. במשך יותר משמונה שנים ניסיתי לתקוע יתד בלב שניים מהמיתוסים הנוגעים לתיאוריית חוסר האיזון הכימי – אך בהצלחה מוגבלת בלבד… באשר לתיאוריה המזויפת הקרויה 'חוסר איזון כימי' ובאשר לייחוס המוטעה שלה למקצוע הפסיכיאטריה, הגיע הזמן לנעוץ את היתד היישר בליבה של התיאוריה'. כלומר, מה שאנחנו שומעים בכל האבחנות הפסיכיאטריות – מסכיזופרניה ועד דיכאון – שכאילו יש חוסר בסרוטונין או חוסר בדופמין, אלו מיתוסים. אין לזה הוכחה מדעית.

"הרעיון שאנחנו מוכיחים הפרעה פסיכיאטרית באמצעות חוסר איזון כימי הוא מופרך מיסודו. ורונלד פייז אומר, 'תפסיקו להגיד שאנחנו אומרים את זה, הפסיכיאטרים'. כנראה המיתוס הזה משרת משהו. מה הוא משרת? שאם חסר דופמין, צריך להשלים אותו, ובמקרה הזה – זה ייעשה באמצעות חומרים פסיכיאטריים ממריצים".

מישהו טועה

מבט על קורות חייו של אופיר חושף מסע אינטלקטואלי מרתק. הוא גדל במשפחה דתית במעלה־אדומים, למד בישיבת חורב, התגייס לגולני ושירת כלוחם ומפקד. הוא הסיר את הכיפה במהלך לימודיו באוניברסיטה העברית. היום הוא פסיכולוג קליני, חבר סגל במחלקה לחינוך באוניברסיטת אריאל ועמית מחקר באוניברסיטת קיימברידג'. הוא ואשתו רוני מגדלים שלושה ילדים בנופי־פרת.

רוח החקירה והאתגר שספג בישיבת חורב המשיכה ללוות את אופיר גם במחקר האקדמי. "בישיבה שואלים שאלות מעולות, והתשובות שניתנות לא תמיד טובות, אבל כן מאתגרים את האקסיומות. 'איך יכול להיות שפסוק א' אומר ככה, ופסוק ב' אומר ככה'. אתה משתכנע שיש בעיה, והתשובה שנותנים היא 'טוב, אלו ואלו דברי א־לוהים חיים' או משהו כזה. החשיבה הזאת, ששואלים שאלות ומקבלים תשובות לא כל כך טובות, הייתה מוכרת לי".

ברפואה הכללית, מסביר אופיר, אפשר לזהות מחלה בבדיקות דם, בהדמיות או בביופסיה, אך הפסיכיאטריה נשענת על הערכת התנהגות. "צריך להסביר משהו חשוב: הפרעות פסיכיאטריות הן לא כמו מחלות גופניות. שבר ברגל הוא שבר ברגל, אבל כל ההפרעות הפסיכיאטריות הן התנהגויות בלבד. כשאני מאבחן 'הפרעת קשב', אין לי שום דבר אחר חוץ מההגדרה ב־DSM. וכשאנחנו רוצים להתווכח אם יש דבר כזה הפרעת קשב, אם היא אמיתית או לא, אנחנו לא יכולים להתווכח על משהו היפותטי, אנחנו יכולים להתווכח רק על ההגדרה שמופיעה ב־DSM. בפסיכיאטריה רואים התנהגויות, לא רואים שום דבר פיזי. ומיליון דברים יכולים לגרום להתנהגות הזאת".

בהיעדר סימנים ביולוגיים ומדדים אובייקטיביים, נהוג לבחון ארבעה קריטריונים מרכזיים לאבחון הפרעות נפשיות – ארבעת ה־D, שמשמשים כמסגרת התייחסות לקביעה האם התנהגות מסוימת היא הפרעה נפשית. "הקריטריון הראשון הוא חריגות, Deviance", הוא מפרט. "אם ההתנהגות נורמלית, אי אפשר להגיד שהיא הפרעה פסיכיאטרית. וכבר הוכחנו שהפרעת הקשב נפוצה מכדי להיות חריגה. אני חושב שברגע שהקריטריון הזה מופר, אין אפילו סיבה לבדוק את שאר הקריטריונים. אבל אחר כך יש עוד שלושה: יש פגיעה משמעותית בתפקוד, Dysfunction, יש מצוקה, Distress, ויש סכנה, Danger. ברוב מוחלט של המקרים הקרויים הפרעת קשב, שלושת הקריטריונים הללו פשוט לא מתקיימים.

"בטווח הקצר את תראי קצת שיפור. אולי יהיו ציונים טובים יותר, הילד פתאום יקרא ספר. מדהים. הילד אחר. וכל ההורים אומרים 'וואו, איזה נס'. אבל אחרי כמה שבועות או חודשים המוח יזהה את הסם כרעלן וינסה להילחם בו. זאת הדינמיקה של הסם"

"הקריטריון האחרון הוא החשוב ביותר. בדרך כלל הפרעות פסיכיאטריות מלוות במצוקה. דיכאון הוא דוגמה קלאסית לבן אדם שלא טוב לו. המהדורה החמישית של DSM משנת 2013 מגדירה שקונפליקט בין הפרט לחברה הוא לא אבחנה פסיכיאטרית, כלומר חייבים לוודא שהבעיה ממוקמת בתוך האדם. לכן אני משאיר פתח להכרה בכך ששיעור קטנטן מהילדים הם באמת פגועים – אותו אחוז שהיה לפני שהמציאו את הפרעת הקשב. אצלם באמת הפגיעה והתפקוד חמורים עד כדי כך שזה לא קשור לבית ספר, ונראה את זה בכל תחום, בכל מישורי החיים. הם אולי ראויים לקבל אבחנה פסיכיאטרית.

"אבל איזו אבחנה פסיכיאטרית לתת לילדים אלה? שאלה טובה. בטח לא הפרעת קשב כפי שהיא מוגדרת היום, כי ההגדרה הזאת פרוצה מדי. מי שהכי נעלבים מהמונח 'הפרעת קשב' הם ההורים לילדים הפגועים האלה. הם אומרים לי 'רגע, אבל אני רואה את הילד של השכן, אמרו לי שיש לו הפרעת קשב, והוא ילד רגיל, נורמלי. הילד שלי לא נורמלי, יש לו בעיה'. דווקא ההורים האלה נפגעים מהאבחנה יותר מכול".

אז אתה טוען שיש בעיה של אבחון יתר?

"יותר מזה. ה־DSM מגדיר שכ־5 אחוזים מהאוכלוסייה לוקים בהפרעת קשב. אם בארץ מאבחנים 20 אחוזים מהילדים, זה אומר שעל כל אבחנה נכונה יש לנו שלוש אבחנות שגויות. יש פה פרדוקס. אם ה־DSM שוגה ואלו לא 5 אחוזים אלא בעצם 20 אחוזים, איך אפשר להסביר את הקפיצה האבולוציונית הלא סבירה הזאת? מה קרה פה? אנשים יגידו מחשבים, מסכים – אבל זה לא מסתדר עם ההמשגה. ברגע שהגעת לכל כך הרבה אחוזים, אתה לא יכול לטעון שזו הפרעה פסיכיאטרית. זאת כבר ההתפתחות האנושית, זה פשוט חלק מלהיות אדם – יש אנשים אנרגטיים יותר ויש אנשים אנרגטיים פחות. אם יש 20 אחוזים ולא 5 אחוזים, אז ה־DSM טועה. ואם ה־DSM צודק, ויש לנו באמת רק 5 אחוזים ולא 20 אחוזים, זה אומר שהרופאים טועים שלוש פעמים על כל אבחנה אחת נכונה. זה אומר שההגדרות של האבחון לא טובות, ואם הן לא תקפות אז כל הקונסטרוקט נעלם".

המחיר הגופני

רגע המפגש בין תיאוריה מדעית למציאות אישית הוא לעיתים רגע של משבר, ולעיתים רגע של תובנה עמוקה. בשביל אופיר הוא היה עירוב של שניהם. בתור פסיכולוג הוא הכיר היטב את פרוטוקול הטיפול, אבל כשהפרוטוקול הזה נשלף מול בנו שלו, משהו בתוכו התקומם. "לא הייתי יוצא למסע הזה אם לא היו מציעים לבן שלי טיפול תרופתי. לתת לו תיוג פסיכיאטרי היה חמור בעיניי, אבל הייתי יכול לחיות עם זה, במיוחד מכיוון שהאבחנה של ADHD הפכה להיות 'קוּלית'. הייתי משתדל לתת לילד שלי מסרים מעצימים ולפתור את זה. אבל מכיוון שרצו לתת לילד שלי סמים פסיכיאטריים ממריצים, וזה מה שנותנים לילדים היום – זה חייב אותי לצאת למסע הזה".

בחירתו לצאת נגד ההנחות המקובלות לא הייתה קלה. "המסע הזה לא משתלם לי מבחינה אקדמית", הוא אומר. "אני מסכן את הקריירה שלי. חטפתי על זה המון התקפות. כשהייתי בפוסט־דוקטורט אמרו עליי שאני עושה פסידו־מדע, וזאת ההאשמה הכי חמורה שאפשר להגיד על מדען. אמרו עליי שאני סיינטולוג. קיבלתי ריקושטים מהאנשים הכי בכירים בתחום הפרעת הקשב. אחת המומחיות בישראל בתחום הפרעת הקשב הגישה נגדי תלונה למשרד הבריאות.

"אני עושה את המחקר הזה גם כי אני צריך להתגונן נגד כל ההכפשות האלה, וגם כי אני מבין שיש ילדים שמקבלים מרשמים לחומרים מאוד מסוכנים. אנשים אומרים לי: 'למה אתה קורא לתרופות סמים?'. התשובה שלי היא שלא אני קורא להן סמים – המנהל למלחמה בסמים בארה"ב קורא להן סמים. גם בארץ החומרים האלה מסווגים בפקודת הסמים המסוכנים. במנהל לאכיפת סמים של ארה"ב, הסמים האלה מסווגים בדרגת הסיכון השנייה בחומרתה, יחד עם קוקאין ואופיואידים ממכרים ביותר כמו אוקסיקונטין".

והסמים האלה, הוא מסביר, גם בלתי יעילים בטווח הארוך. "כלומר, בטווח הקצר – כן, וואו! פתאום אתה נכנס לסופר־קשב, ועושה דברים מדהימים. אבל הדופק מואץ, האישונים מתרחבים, והתרופה פועלת בדיוק כמו סם, כי זה סם. ויש לו תאריך תפוגה. אומרים לילדים שהם צריכים לקחת את הטיפול בכל יום. רופאים אומרים שזה לא רק בשביל בית הספר – שזאת הפרעת תפקוד בכל החיים, אז צריך לקחת את הסם גם בחופש וגם בקורונה, כי אחרת הילד לא יתפקד. התרופות האלה מפעילות את המערכת הסימפתטית – המערכת ההישרדותית שמכינה אותנו ל'פייט או פלייט', להילחם או לברוח. אנחנו נעשים דרוכים, מוכנים לכל צרה. ההשפעה שהן יוצרות היא בעצם תוצר של הפעלת מערכת העוררות בגוף. זה אולי משפר זמנית את התפקוד, אבל זה לא מתקן שום חוסר איזון. ולכן ההשפעה זמנית וחולפת אחרי כמה שעות, ולכן מופיעים תסמיני גמילה (קריז) כשמפסיקים לקחת את התרופה – כי זאת תגובה טיפוסית להפסקת שימוש בחומר ממריץ.

"קחי ילד בכיתה ג' שמקבל טיפול תרופתי במשך כמה שבועות. בטווח הקצר את תראי קצת שיפור. אולי יהיו ציונים טובים יותר, הילד פתאום יקרא ספר. מדהים. הילד אחר. וכל ההורים אומרים 'וואו, איזה נס'. בטח שזה נס, כי הילד תחת השפעת סמים. זאת אמירה קשה, אבל זה מה שזה. וההורים הם הגיבורים של הטרגדיה ההיסטורית הזאת. לוחצים עלינו לתת את הטיפול הזה. שום הורה לא רוצה לתת סמים לילד שלו, וכשאנחנו נותנים אותם אנחנו באמת מתפעלים כי אנחנו רואים ילד עם כוחות־על שעושה דברים שהוא לא היה יכול לעשות קודם".

ומה המחיר הביולוגי של הטיפול?

"אחרי כמה שבועות או חודשים המוח יזהה את הסם כרעלן וינסה להילחם בו. זאת הדינמיקה של הסם. המוח אומר, 'אתה מציף אותי בדופמין, אני לא רוצה את כל הדופמין הזה'. אז הוא מתחיל להפחית את הרגישות שלו לחומר. ועכשיו, כשהסם יצא מהמערכת, באמת יהיה חסר דופמין, כי המוח הפחית אותו. אז כשהילד בלי תרופה אתה תראה אותו בקריז. כלומר, זה לא בדיוק שחסר דופמין, כמו שהמוח כבר לא מתרגש מהחומר, הוא לא מגיב לו כמו שהיה מגיב בצורה טבעית. ואז באמת נוצר חוסר איזון כימי, כמו בכל סם, כי ככה עובדים סמים.

"אחרי כמה חודשים מתפתחת 'יעילות הפוכה'. ואת זה לא אני טוען, זאת טענה מלב המיינסטרים. אנשים, כולל פרופ' קית קונרס שעשה את המחקר הטוב בעולם שנעשה על הפרעת קשב, מראים שכאשר לוקחים את התרופה הזאת לאורך זמן, במקום שהיא תפחית תסמינים עלולה להגביר אותם". וזאת רק ההתחלה: "לנטילה ממושכת של התרופות יש גם השפעות פיזיות. כנראה תהיה גם פגיעה בגובה, לפי המחקרים, של כמה סנטימטרים. אתה מפריע לגוף להתפתח, ואולי גם למוח. התרופות האלה גם מעמיסות על הלב. וכל מי שיגיד לך שהן לא, פשוט לא קרא את המחקר. הסמים הממריצים, שהם ריטלין ואדרל וקונצרטה, מגבירים את הדופק, ועלולים לגרום נזק עד כדי תמותה בטרם עת".

הפלמינגו המפוספס

אופיר מציין שנטילה ממושכת של התרופות יכולה לייצר גם הפרעות נפשיות. "הרבה פעמים ילד מתחיל את הטיפול התרופתי להפרעת קשב ונוצרת בעיה חדשה: חרדות או דיכאון. אצל ילדים התרופות מייצרות מה שנקרא אפקט זומבי, עד כדי דיכאון, התקפי מאניה ופסיכוזות. אלו דברים שנאמרים ומתועדים בלב הספרות המדעית. אז ההורה אומר, 'אוי, לילד יש טיקים, יש לו חרדות'. והוא רץ מהר לפסיכיאטר, שנותן לו אבחנה חדשה בנוסף להפרעת קשב. לרוב הוא לא יגיד שזה היה תוצר של התרופה הזאת. הוא ייתן לו תרופות גם להפרעה החדשה. אז אנחנו לוקחים ילד מסכן, בריא לחלוטין, שהוא בסך הכול קצת יותר אנרגטי וקצת יותר מוסח, נותנים לו סם ממריץ – ואחר כך הוא ישלם עליו בריבית דריבית".

"כשהפרעת הקשב נכנסה למדריך ההפרעות הפסיכולוגיות, המנסחים שלה, שאני קורא להם הממציאים שלה, כתבו שהיא נפוצה עד כדי 3 אחוזים. זה היה המון כבר אז. מ־3 אחוזים ב־0891 השיעור קפץ לכ־02 אחוז היום בארץ. זה בלתי סביר. אי אפשר להגיד שדבר נפוץ כל כך הוא פגם מולד""אם נקטין את הכיתות, מספר המאובחנים ייחתך בחצי".

התיאורים שלך חמורים מאוד, ואתה טוען שגם הקהילה המדעית ערה להם. איך ייתכן שהתרופות האלו עדיין ניתנות כל כך בקלות?

"אני נזהר מאוד מטענות קונספירטיביות. בספר אני מקדיש לנושא הזה בסך הכול פרק אחד, כי בעיניי הוא לא העיקר. אבל כן, יש אנשים שיש להם אינטרס לשמר את המצב כמו שהוא. יש אינטרסים כלכליים מובהקים. התרופות הפסיכיאטריות הממריצות מדורגות באופן עקבי בראש רשימות התרופות הכי נמכרות לילדים. הן מאוד רווחיות, במיוחד כשהאבחנה הזאת נעשתה נפוצה כל כך.

"יש גם הרבה גופים שיש להם מה להפסיד. כדי לפתור את הבעיה הזאת צריך לשנות את מערכת החינוך, לדוגמה להקטין כיתות. תקטין כיתות – תחתוך בחצי את מספר המאובחנים, עוד לפני שהתחלת לעשות משהו. אבל זה עולה הרבה כסף, ואנשים לא רוצים לעסוק בשינויים. יש גם מעגל של אנשי טיפול שמרוויחים מהתופעה. גם אני הרווחתי מזה, כלומר מלטפל בילדים עם הפרעת קשב. מרכיבה טיפולית ועד ריפוי בעיסוק, המון אנשים מתעסקים בזה, כדי לספק פתרון במערכת שלא מצליחה לספק פתרון. יש פה מגדל שלם שיצרנו, ומאוד קשה לשנות אותו".

ובכל זאת – אם אשאל מישהו מהמדענים שחולק עליך, מה הוא יגיד? מה הביקורת עליך?

"רוב התגובות שקבלתי הגיעו מהאגפים הבריוניים והמניפולטיביים. טוענים למשל  שאני לא מבין את הסבל שילדים עוברים בבית הספר ומחוץ לבית הספר, למרות שאני הראשון שמבין את המצוקה, גם כאבא וגם כקלינאי. טוענים כלפיי שאני לא רופא, וזה נכון – בעיניי הטיפול בתופעה הקרויה הפרעת קשב מתאים בעיניי הרבה יותר לפסיכולוגיה ולחינוך מאשר לרפואה. טענות לגופו של אדם הן בסך הכול חדשות טובות, מפני שהן מכסות על היעדר טענות נגד ענייניות.

"מפעם לפעם יש מי שמנסה להגיב לטענותיי לגופו של עניין. ב־2019, למשל, התפרסם מאמר באתר של מכון דוידסון, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע. לשיטת מחברת המאמר, 'ההפרעה עצמה אינה מומצאת', והיא טוענת שרופאים יודעים לאבחן אותה גם בבדיקות MRI תפקודי, ושיש לה משמעות ביוכימית מובהקת ולכן אפשר לטפל בה תרופתית. בספר שלי אני מראה שאלו מיתוסים חסרי ביסוס. חברי הפדרציה העולמית להפרעת קשב כתבו במפורש בשנת 2021 שהבדלים מוחיים אינם יכולים לשמש לאבחון של הפרעת קשב. ב־DSM במהדורת 2022 נכתב שבמחקרי ההדמיה המוחית לא נמצא שום הבדל בין אנשים עם הפרעת קשב ובין אנשים מקבוצות ביקורת. נכתב שם במפורש ש'שום ציין ביולוגי אינו יכול לשמש לאבחון הפרעת קשב'.

"העובדות מחזירות אותנו שוב ושוב לדיון הפילוסופי והחברתי: אילו התנהגויות אנושיות ראויות להיקרא הפרעה פסיכיאטרית. אני ממליץ לזכור את הדברים שאמר פרופ' ליאון אייזנברג לדר שפיגל הגרמני כמה חודשים לפני שנפטר: 'הפרעת קשב היא דוגמה מובהקת למחלה מומצאת, הנטייה הגנטית להפרעת קשב מוערכת יתר על המידה, לחלוטין'".

בנו של אופיר הוא בן 13 היום. הוא לומד בתיכון למחוננים, לא נוטל תרופות כלשהן, ולטענתו מסתדר יפה מאוד במערכת. "אשתי ואני צוחקים על זה שהוא נס גלוי, כי לכאורה אמרו לנו 'הנה, יש לו פגם, וזה לכל החיים, וצריך לתת טיפול תרופתי', אבל הילד החלים", אומר אופיר. "מה זה החלים? אני האחרון שיזלזל בקשיים של ילד עם תכונות דמויות הפרעת קשב. אני יודע מה זה, אני יודע כמה זה דורש מההורה. בקיץ הילד יכול להטריף את כל הבית. זה קשה. הרבה אנשים חושבים שאני לא מבין מהי הפרעת קשב, אבל זה פשוט לא הוגן, כי יש לי ילד כזה, אני כל כך יודע מה זה אומר".

ואיך אתם מתמודדים עם האנרגטיות שלו?

"עם המון השקעה. וכן, היו לנו ביקורים אינסופיים בבתי הספר ובגנים. בעזרת לא מעט צעדים, הצלחנו להפחית את החיכוך בין הפרט לחברה, בין הילד למערכת. הילד לומד היום בבית ספר שמתאים לכישורים שלו, וזה באמת שינה את המצב מקצה לקצה. ואני לא רוצה שיחשבו שזה עובד רק כי הוא מחונן. יש לי כרגע שני ילדים רגילים במערכת החינוך עם תכונות דמויות הפרעת קשב. ולשניהם אני מרגיש שאנחנו מצליחים לעזור".

שנים אחרי המפגש עם האם הלוחמנית שפתח את סיפורו, אופיר מוצא את עצמו בעמדה דומה לשלה. כמוה, גם הוא נלחם מול מערכת חזקה ומבוססת, ומגן על ילדים מול קונצנזוס רפואי־חינוכי מנוגד לעמדתו. "כתבתי את הספר כדי שהורים יוכלו להתגונן מפני הלחצים שמופעלים עליהם", הוא מסביר. "כדי להתגונן בפני המערכת החזקה הזו אתה צריך להיות הורה לא מושפע, אתה צריך להיות מרדן, כי המערכת תמיד תגיד לך 'אתה חסר אחריות'. היא תמיד תאמר שאתה הורה מזניח".

את הספר הוא חותם בסיפור מהעבר, ששב ועולה בזיכרונו בכל פעם שנמתחת עליו ביקורת קשה: "כשמעין היה בן חמש ביקרנו בגן החיות התנ"כי, והגענו לחווה של הפלמינגו. היו שם שתי קבוצות – אחת של פלמינגו ורוד־אדמדם, ואחרת של פלמינגו לבן. באמצע היה פלמינגו אחד שהוא לא בדיוק ורוד ולא בדיוק לבן, הוא היה יותר מפוספס. מעין בא אליי ואמר: 'אבא, תגיד, למה הפלמינגו הזה לא נראה כמו שאר החברים שלו בגן?'. אמרתי לו: 'מה אתה חושב? איך הפלמינגו הזה מרגיש?', והוא ענה: 'אני חושב שהפלמינגו הזה מרגיש ממש מיוחד. הוא בטח טוב בהרבה דברים, אולי הוא אפילו יודע לעשות גלגלון'. בכל פעם שאני חוטף מתקפות אני חוזר לסיפור הפלמינגו הזה. אני מזכיר לעצמי שאני עושה את כל זה כדי לבנות מערכת חינוך שבה הילדים שלנו יוכלו להיות גם פלמינגו מפוספס".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il