בגיל שבע, כשילדים אחרים חלמו על צעצועים, ערן אפרת כבר סגר את העסקה הראשונה בחייו. כשאמו השליכה לפח שתי שקיות בגדים, הוא זיהה הזדמנות עסקית: הוא לקח את הבגדים מהפח, ירד למאהל הבדואי ושאל אם הם רוצים להחליף המון בגדים תמורת חמור אחד. להפתעתו הם הסכימו והוא חזר הביתה עם חמור. ככה, פשוט. "כל מי שאומר שלא היו הזדמנויות עסקיות טובות בדרום לפני 35 שנה טועה", הוא צוחק. "עד היום אני מחשיב את העסקה הזאת לאחת המוצלחות שעשיתי אי פעם".
החוש העסקי הזה גם הפך את אפרת באבחת שנה לאחד מהיזמים המוערכים בארץ, משום שהצליח לגייס תרומות ולייבא ציוד מציל חיים לצבא בימים המכריעים אחרי 7 באוקטובר. עלייתו המטאורית בתודעה הציבורית, שתוגברה בחשבון פופולרי ברשת X (לשעבר טוויטר) שיותר מ־55 אלף איש עוקבים אחריו, הולידה את הספר "להיכשל כל הדרך למעלה" (הוצאת סלע מאיר). בספר הוא מתאר את מסעו, צעיר ישראלי שהיגר לאיטליה וחווה סדרת כישלונות עסקיים עד להצלחתו בתחום האנרגיה הירוקה, ואת פעילותו המשפיעה במלחמת חרבות ברזל. הספר נכתב כדי לשתף את הלקחים מכישלונותיו ומהצלחותיו, ולתעד את המעבר מרדיפה אחר הצלחה עסקית לפעילות למען העם והארץ.
אפרת מעולם לא חשב שיתארח באולפנים ויחלוק תובנות על הקשר בין יזמות למלחמה. "זה מאוד מוזר", הוא מודה. "כשאנשים מדברים איתי הם לא יודעים להגדיר מי אני. הם שואלים איך לקרוא לי, ואני תמיד אומר 'איש עסקים'. לא היה לי שום תכנון להגיע למקום כזה".
עוד לפני המלחמה הוא תפעל חשבון X עברי פופולרי. כשפרצה המלחמה, ואנשים ניסו להשיג ציוד לחימה, הוא סיפר להם ברשת ("הכול בהעתק־הדבק") על חנות שורש בטירת־הכרמל, שהכיר לאחר שקנה שם "שלוקרים" לאחיינו יהל ולחבריו כשסיימו מסלול בסיירת הנח"ל. אחרי שהמלצתו על החנות הופצה ב־X שוב ושוב, מישהו שגר סמוך לחנות הציע שהוא פשוט יתחיל לקנות את הציוד שאנשים מבקשים, ולאחר מכן יאסוף תרומות באמצעות פרסום החשבוניות דרך חשבונו של אפרת. "הוא אמר לי, 'בוא ניתן לאנשים לממן לחיילים ציוד'. החשבונית הראשונה שהוא שלח לי הייתה בסך 42 אלף שקל. אמרתי לו 'שמע, אף אחד לא יעביר 42 אלף שקל', והוא אמר לי 'אבל הם לא מעבירים לך, הם מעבירים לחנות. מה אכפת לך? רק תפרסם'. ומשם זה התפוצץ. בכל פעם שפרסמתי חשבונית, בתוך עשר דקות הכסף הועבר".
אבל אחרי 48 שעות, הוא אומר, חוסל מלאי הציוד הטקטי בארץ. "ואז ניגש אליי בחור אחד, ואמר: בוא נתחיל לייבא. למדנו על אפודים קרמיים, על קסדות, על הציוד הרפואי שחסר, והתחלנו לעבוד מול גורמי צבא, לגייס תורמים, ולבדוק את השוק האמריקני. דיברנו עם כל מי שיכול לעזור – עיתונאים, גורמי ממשל. התורמים העיקריים היו משפחת לאופר, והכול עבר דרך טוויטר".
במהירות שיא הם החלו להביא הנה אפודים קרמיים, קסדות, רחפנים ועוד. שיתוף הפעולה עם משפחת לאופר הניב תרומות של עשרות מיליוני דולרים, ואפרת בנה מערך יבוא. במקביל הוא זיהה בעיה בטנקים שפעלו בעזה, חוסר ביכולת תצפית היקפית, ויזם התקנת מצלמות על טנקים ונגמ"שים. הפרויקט הציל חיים רבים והפך בהמשך למיזם רשמי של צה"ל. "מה שעזר לי הוא שלא אספתי כסף בעצמי, ואנשים שילמו ישירות לספקים", מסביר אפרת. "הספקים היו חברות ציוד צבאי אמריקניות גדולות, והרבה תורמים אמריקנים היו יכולים להסדיר את התרומה כהוצאת מס. הם לא הכירו אותי, אבל מתוקף העבודה שלי כאיש לוגיסטיקה ואנרגיה הם האמינו שאני יודע לארגן את זה.
"הגעתי לתורמים עם תוכנית סדורה. כל מה שהיה צריך לעשות הוא להעביר כסף. הראיתי להם איזה ציוד אני רוצה להביא, הראיתי להם שיש לי אישור של צה"ל, הראיתי להם איך הציוד יגיע לארץ, הראיתי להם אישור של אל־על – פשוט הבאתי להם תוכנית, והם רק היו צריכים להעביר את הכסף".
לדבריו, מוכנות הצבא למלחמה הייתה מביכה למדי. "צה"ל לא אוהב השקעה בציוד מתכלה", הוא מסביר. "הוא יקר, צריך לאחסן אותו, וצריך לזרוק אותו בתוך חמש שנים. אז העדיפו להוציא את הכסף על דברים אחרים. הצבא נותן למנהלת הרכש את רשימת הציוד שלו, רשימת מכולת, ומנהלת הרכש הולכת ורוכשת. אף אחד לא יושב במשרד הביטחון ושואל 'למה קונים נורה לאף־35 ולא 20 אלף אפודים?'. כשצה"ל מוציא קסדה בת שלושים ואומר 'היא תקנית', אתה לא יכול להגיד שזה לא בסדר. אין שום מערך שיבוא ויגיד רגע, זאת קסדה בת שלושים! גם היום מי שמנהל את הרכש בצה"ל לא מנהל אותו נכון. הכסף קיים, וחייב להיות גוף שבוחן את הדברים ואומר 'אל תקנה טנק, תקנה אפודים קרמיים'. צריך מישהו שיבדוק על מה יוצא הכסף".
"הגעתי לתורמים עם תוכנית סדורה. הראיתי להם איזה ציוד אני רוצה להביא, את האישור של צה"ל, הראיתי להם איך הציוד יגיע לארץ, הראיתי להם אישור של אל־על – פשוט הבאתי להם תוכנית, והם רק היו צריכים להעביר את הכסף"
בספרו כותב אפרת שהוא מתקשה להבין "איך מכונת מלחמה בעלות של 65 מיליון דולר נעדרת אמצעי תצפית פשוטים שיש לכל מכונית. אמרו לי: טנק לא אמור להילחם בשטח בנוי. הוא אמור להילחם בשטח פתוח… עד שהתקנו את המצלמות לא הייתי בטנק… להכניס טנקים לתוך שטח בנוי כשלוחמים לא יכולים לאבטח אותו כי הם חשופים זה פשוט לא הגיוני".
בימים הראשונים של המלחמה, הוא אומר, נהרגו 10־14 לוחמי שריון כש"הדביקו" מטענים לטנקים שלהם. "רואים את זה בסרטונים: מחבל הולך לטנק, מניח עליו מטען, מתרחק, מפוצץ את המטען, וחיילים נהרגים. טנקים נפלו לבורות שפערו פצצות חיל האוויר, כי השריונרים לא ראו. זה מטורף. פרויקט המצלמות התחיל באופן פיראטי אצל כל מיני שריונרים, אני פשוט איחדתי את כל הקבוצות שלהם לקבוצה אחת ואמרתי 'בואו נעבוד יחד, ואנחנו נממן את המצלמות'. בתוך חודש או חודשיים, אחרי שציידנו 1,200 טנקים, מספר ההרוגים בתקריות מהסוג הזה ירד כמעט לאפס. לא היה אפשר לעשות את זה יותר. וכל זה בזכות מערכת שעולה כמה מאות שקלים, על טנק של 65 מיליון דולר".
אפרת מכנה את ההתנהלות הצה"לית לפני המלחמה "טמטום מערכתי". "יש מלחמה באוקראינה כבר שנתיים", הוא אומר. "כל מה שאנחנו רואים בעזה כבר קרה שם, אבל אף אחד לא הסתכל. כשהגעתי להתקין מצלמות ראיתי מתנדבים מרתכים גגונים על הטנקים. הבנתי שהם עושים את זה בגלל הרחפנים הממולכדים. כשיש גגון הפצצה מתפוצצת על הגגון ומגנה בעצם על הטנק. הטריק הזה כבר נוסה באוקראינה לפני שנתיים. אף אחד בצבא לא חשב בכלל ללמוד משם".
אפרת סייע גם להביא לארץ את "הכלבים הרובוטיים", ששימשו לסריקת מנהרות ולבדיקה של מבנים ממולכדים. "בחור ששמו גיא גולדברג, ישראלי שגר במיאמי, חיבור אותנו לאחיה קליין, שחיפש תרומה שתממן את הכלבים הרובוטיים ליהל"ם וליחידות נוספות. הוא הסביר לנו את הצורך, לימד אותנו אילו פערים הכלבים האלה אמורים לסגור, והתחלנו לעבוד על הבאתם לארץ. נדרשו אישורים כאלה ואחרים, כי הם עובדים על תדרים, ואביר קארה עזר לנו בזה מול משרד התקשורת. הבאנו כמה כלבים כאלה מחברת גוסט האמריקנית. הם עברו לשימוש מבצעי מאוד מהר".
להתקדם מכישלון לכישלון
אפרת, בן 43, נולד בירוחם וגדל רוב חייו בלהבים במשפחה חילונית, האח האמצעי בין שתי אחיות. אביו היה סוכן ביטוח, אמו הייתה מורה. הוא שירת בסיירת חרוב ולאחר השירות הצבאי טס לנסות את מזלו באיטליה. "מעולם לא קיבלתי מההורים שלי כסף לעסקים, והם מעולם לא תמכו בי כלכלית", הוא מדגיש. "עבדתי קשה. הפכתי המבורגרים בברגר קינג בגיל 17 כי רציתי לנסוע ליוון. תמיד חיפשתי עבודה בחופש. ההורים אמרו 'תעזו, תנסו, לכו על זה, מקסימום לא יעבוד'. חינכו אותנו לעצמאות".
את דרכו באיטליה הוא התחיל בעיר בולוניה ("עם 3,500 אירו ביד"). הוא למד משפטים באוניברסיטה המקומית ועבד כברמן במועדון לילה, וב־2009 עבר למילאנו, ועבד במערך ביטחון התעופה הישראלי. במקביל ניסה להקים מיזמים בתחום הביו־דיזל, אך רובם נכשלו. רק ב־2012 הוא הצליח: הוא הקים את VerDiesel Trading, חברת סחר בינלאומית המתמחה בחומרי גלם לאנרגיה ירוקה. כיום הוא מתגורר באמסטרדם עם אשתו דנה, שהכיר במילאנו, והם מגדלים יחד את בנם איתן, שנולד בשנה שעברה.
"אמרתי לעצמי שאין לי מה להפסיד", הוא מספר על ההחלטה להגיע לאיטליה בלי לדעת את השפה. "אין לי ילדים, אני לא נשוי, אני יכול לחזור לארץ. הצבתי לעצמי מטרות: השגת דירה והשגת עבודה. אם אני עומד בהן, אני נשאר. אם לא – לא. אולי זה עניין של מזל, אבל זה היה הימור שלא היה אכפת לי לא להצליח בו".
בספרו הוא מתאר את תחושותיו של יזם, שחי במרחבים עצומים של דאגה ואי ודאות, נתקל בתרמיות, נקלע לחובות, נכשל שוב ושוב. בדרך הוא גם פגש את החלקים האכזריים של עולם היזמות – אנשים שמרמים ומאכזבים, חובות שצריך לשלם. "אתה בסוף לומד בדרך הקשה", אומר אפרת. "כל כישלון, כל בן אדם שמרמה אותך, כל עסקה שנופלת באשמתך או לא באשמתך – כל הדברים האלה בונים אותך. לכן היה לי חשוב לכתוב את הספר, ונראה לי שהרבה יזמים גם יזדהו איתי. עם היכולת להיכשל ולהגיד 'טוב, בוא ננסה שוב'. קשה לי להסביר למה להמשיך גם אחרי הכישלון העשירי, במקום להפסיק ולומר שזה לא עובד. זה מסוג הדברים שמלווים אותי כל החיים. מתי אומרים 'די' לכישלון? הרי אי אפשר להמשיך לָנֶצַח. צריך להתפרנס, צריך לחיות. הכישלון גם משפיע עליך נפשית. אבל פיצחתי את זה כשראיתי שאני מתקדם מכישלון אחד לאחר".
ואיך בסוף הצלחת?
"חיפשתי טכנולוגיות ישראליות שאפשר להפיץ באירופה. אבא של אשתי הציג לי חברה ישראלית בתחום הביו־דיזל. הטכנולוגיה עוד לא פעלה, ולכן גם נכשלנו הרבה שנים. אבל למדתי מכל הכישלונות, למדתי את השוק טוב, ונשארתי בו. הבנתי מה צריך לשנות כדי שההצלחה תהיה תלויה בי ולא בטכנולוגיה, ומאז אני שם".
ואפשר להצליח בעולם העסקים בלי רמאות?
"בטח. תראי, לא באשמתי יצרתי חוב של מיליונים לאנשים שהאמינו בי. ספקים שנותנים לך אשראי אומרים 'אין בעיה, קח את הסחורה ותשלם לי אחרי שאתה מוכר אותה'. הם מאמינים בך. יכולתי לקחת את הסחורה, למכור אותה ולא לשלם להם. אפשר לעשות את זה. אבל מכרתי את הסחורה, ולמרות שלא קיבלתי את הכסף, הם היו צריכים לקבל את הכסף שלהם. אז החזרתי בעמל רב שקל לשקל, אירו לאירו, מיליונים. הוצאתי מהפה שלי כדי לתת להם וכדי לשמור על יושר. לא צריך לרמות את המכס ולא את הרשויות ולא אף אחד. אפשר להצליח ביושרה. זה גם עוזר לישון טוב בלילה".
"המידע על נקודות התורפה של תוכנית הגרעין האיראני זמין ברשת. פשוט צריך לדעת מה אתה רואה. בבניין כזה וכזה יש מערך קירור – אם תפציצו את מערך הקירור, יידרש הרבה זמן כדי לשקם אותו. אנשים שואלים: 'מאיפה אתה יודע?'. זאת העבודה שלי, זה מה שאני עושה. אני מתעסק באנרגיה"
את חיי היזמות הוא מתאר כמעין פוסט־טראומה. "אני טוען שכל היזמים הם טראומטיים, וזה משפיע בכל תחומי החיים", הוא אומר. "אתה בעצם נמצא ברכבת הרים מטורפת, ופתאום יש לך ילד, ואתה צריך לפרנס אותו, ולנהל בית רגוע. אבל בתחום היזמות כל דבר מרוקן ממך את האמון באנשים, ואתה נעשה חשדן. זה חי איתך".
ולפעמים גם מכניס אותך לדיכאון.
"נכון. דרושות שנה או שנה וחצי לבנות פרויקט, הוא קורם עור וגידים ואז הוא מתפוצץ. כשהוא מתפוצץ אין לך כלום. אתה קם בבוקר למחרת, ואתה לא יכול להנשים אותו, נגמר. דם על הרצפה. ויש הרגשה של ריקנות שאי אפשר להסביר אותה. אתה חי במאה אחוז באירוע מסוים, וביום אחד הוא נקטע ואתה קם לאפס. זאת תחושה של מוות. היו לי תקופות קשות, שלא רציתי לעשות כלום. לא לקום מהמיטה, לא לצאת, לא לאכול, לא לדבר. דיכאון. לא לקחתי תרופות, התמודדתי עם זה בדרכים אחרות, אבל הייתי פשוט יצור בלתי נסבל לסביבה. ריחמתי על עצמי".
מי שהציל אותו היה הכלב שלו, אדי. "הייתה שנה שלמה שרק רציתי לשכב במיטה בחושך", הוא מספר. "ירדתי 15 או 20 קילו, לא אכלתי, לא שתיתי, לא צחצחתי שיניים, לא התקלחתי, כלום. חייתי כמו הומלס במיטה שלי. אבל אדי גרם לי לצאת החוצה. בחו"ל, כדי לצאת עם הכלב אתה צריך להתלבש, להסתדר, להסתרק. צריך לצחצח שיניים. אנשים ידברו איתך בפארק, אתה לא יכול לבוא אליהם כמו הומלס. אדי היה כלב אנרגטי, הוא היה זקוק לטיולים ארוכים ארבע־חמש פעמים ביום. אור השמש מרפא. ופתאום אתה אומר 'הי, יש עולם בחוץ. די, תתעורר על עצמך'".
טראומת היזם שלו השפיעה גם על רצונו בהרחבת המשפחה. אימוץ כלב הוא דבר אחד, ילד הוא משהו אחר לגמרי. "גבולות הגזרה שלך מצטמצמים לשינויים שאתה יכול לעשות. להביא ילד זאת חתיכת הוצאה וחתיכת התחייבות", הוא אומר. אבל בסופו של דבר הוא למד שהקמת משפחה חשובה יותר, למרות הקושי הכרוך בה. "מה ששינה את התפיסה שלי היה המוות של אמא שלי לפני כמה שנים. המשפחה המלוכדת והגדולה יחסית, שלושה ילדים להורים שהיו דוגמה ומופת – זה מה שחיזק אותנו בתוך המשבר הזה. אחרי שאמא שלי נפטרה נפער חלל גדול, והבנתי שהרחבת המשפחה יכולה למלא אותו. ככה נולד איתן. צדקתי, אגב: זה עבד".
במחיר אלף לייקים
את עוקביו ברשת X השיג בתחילה דווקא דרך אהבתו לבעלי חיים. "החלטתי להיכנס לפלטפורמה הכי רעילה בעולם ולכתוב דברים שלא קשורים לפוליטיקה ולאירועים שנויים במחלוקת", הוא אומר. "בהתחלה כתבתי שם בעיקר על התנהגות בעלי חיים. אחד הפוסטים הכי נצפים שלי בזמנו היה על להקת אריות שכבשה שטח עצום באפריקה".
למה להיכנס לזירת הקרבות הזאת?
"אנשים בטוויטר כנראה משוועים לאסקפיזם. הסיפורים על בעלי החיים היו משהו מגניב. על האריות היה אפשר להפיק סרט של דיסני על קרבות טריטוריה".
ברשת, הוא אומר, היה עליו "לדבר לעצמו" במשך זמן מה, אבל אט־אט התוכן תפס תאוצה והופץ. עיתונאים התחילו לקרוא אותו. "עמיחי אתאלי כתב לי: 'שמע, אני קורא את הדברים האלה לבן שלי, זה מטורף. הבן שלי אומר לי – מה ערן כתב היום? תקרא לי'. בחוץ רפורמה, שורפים את קפלן, וערן אפרת מדבר על אינטליגנציה בחזירים. אנשים קוראים ואומרים לעצמם – זה מה שאני רוצה לראות בפיד שלי. אני רוצה להירגע, וזה מעניין. אבל מה בסך הכול עשיתי? לקחתי מחקר, הנגשתי אותו ושמתי לאנשים מול העיניים, כך שבמשך שתי דקות הם יכולים לקרוא מידע שהוא לא חפירה וללמוד משהו חדש. זה התפוצץ. לפני 7 באוקטובר היו לי בערך 35 אלף עוקבים".
מלבד השימוש ברשת לצורך האצת ההצטיידות הצבאית לצורך הלחימה על הקרקע בעזה, הידע המקצועי שלו התבטא במהלך המלחמה גם בציוצים על הזירה הגיאופוליטית הרחבה יותר. באחד הפוסטים הציע לחשוף את נקודות התורפה של תשתיות האנרגיה האיראניות. הוא ביקש "אלף לייקים" בתמורה ל"מיפוי המלא של בארות הנפט, הגז, המזקקות ומצבורי החירום של איראן". הוא צירף חיוך קטן בסוף המשפט, אבל הכוונה הייתה רצינית לחלוטין – להציג את הנקודות שתקיפתן תאלץ את האיראנים, לדבריו, "להמציא את עצמם מחדש לעתיד, בלי יכולת אספקת נפט וגז".
"אני איש לוגיסטיקה, והמידע על נקודות התורפה של תוכנית הגרעין האיראני זמין ברשת", הוא מסביר את העבודה שנדרשה ממנו. "פשוט צריך לדעת מה אתה רואה. בן אדם שלא מבין היה אומר 'טוב, אין לי מושג', אבל אני יודע שבבניין כזה וכזה יש מערך קירור – אם תפציצו את מערך הקירור, יידרש הרבה זמן כדי לשקם אותו. ואז אנשים שואלים 'איך ראית את זה? מאיפה אתה יודע?'. זאת העבודה שלי, זה מה שאני עושה. אני מתעסק באנרגיה, זה השוק שלי". אחר כך עשה את אותו הדבר לחות'ים, וסקר את נמליהם ואת הספינות שמגיעות אליהם. "הכול מתוך מידע ציבורי. אין שם שום דבר חסוי".
חוץ מהצגת המידע, אתה גם מביע עמדה בטוויטר ובראיונות לגבי הדרך להכות מכה כואבת באיראן.
"אני יודע איך משתקים מערכי דלק. אני יודע מה לוקח זמן לבנות, אני יודע מהן נקודות התורפה. הבטן הרכה של האיראנים היא התשתית – צנרת, משאבות, מערכות חימום וקירור. יש להם תשתית מיושנת ואין להם יכולת לשקם אותה מהר. האיראנים מתפרנסים בעיקר מגז, הם לא מעצמת נפט כמו שכולם חושבים. הם במקום השמיני בעולם בכמות הנפט, זה לא הרבה, אבל הם מעצמת הגז השנייה בעולם אחרי רוסיה. אין שום בעיה להפציץ את התשתית הזאת. אפשר לעצור לחלוטין 90 אחוזים מההכנסות האיראניות. השיקום ידרוש חודשים ושנים".
"אין לי ספק שנחזור לארץ. אחרי 7 באוקטובר חזר לי הרצון להיות כאן. לא כדי לשנות, לא כדי להשתלב בפוליטיקה, אלא באמת כדי לחיות כאן. אם משרד האוצר ההולנדי יעשה משהו, אני לא אדע על זה וזה לא יעניין אותי. אני אפילו לא יודע מי שר האוצר בהולנד. אבל כשאני בארץ אני מרגיש שהמקום שייך לי"
הציעו לך להשתלב בפוליטיקה?
"היו הצעות, אבל לא אכנס לפוליטיקה. לפני כמה ימים נפגשתי עם שר האוצר בצלאל סמוטריץ' ופרסמתי תמונה שלנו. בשמאל צעקו שאני פשיסט, מתנגד לעסקת חטופים וכולי. יומיים אחר כך כתבתי שאם הייתי מצביע הייתי תומך ביאיר גולן, כי אני מכיר אותו באופן אישי. ואז הצד השני כינה אותי פשיסט. חסמו אותי קצת, אבל אני לא מתרגש. זאת המורכבות במדינת ישראל.
"אני מנסה להשפיע מבחוץ על מה שאני מאמין בו. הייתי בערב עם חבר'ה צעירים של תנועת 'קומו' של יונתן שמריז. הלכתי לשמוע אותם, כי אני רוצה שאנשים צעירים מכל הקשת הפוליטית ישתלבו בתחום. היה לי חשוב לשמוע מה צעירים חושבים ורוצים לעשות במדינה, בלי שום קשר לפוליטיקה של שמאל וימין".
בפגישה עם סמוטריץ' דנו השניים בכמה נושאים. "עזרתי לו מניסיוני בנושא של משרד הביטחון והתקציב לביטחון. הוא שאל איך פעלתי ומה אפשר לשפר לדעתי", הוא מספר. "אחד הנושאים היה שמי שמחליט מה תקני צריך להיות מסוגל לקנות מה שהוא רוצה בלי פיקוח. דיברנו גם על המכסים של טורקיה, וייעצתי לו לא להיכנס לזה. גם במשרד האנרגיה אני עושה פרויקט מסוים פרו בונו. אני עוזר בהרבה דברים מהניסיון שלי, בלי שום קשר למי יושב במשרד".
הוא מהסס כשאני שואלת אותו על הערכתו לגבי תפקודו של סמוטריץ' בתור שר האוצר. "בסוף צריך לראות את התוצאות", הוא אומר. "הוא מכהן בזמן מלחמה, וקשה לראות. יש הרבה דברים שאני לא מסכים איתם. אני לא מסכים עם מיסוי 'רווחי יתר', למשל. אני מאמין מאוד בקפיטליזם, אני רוצה שוק חופשי ואני רוצה שיופחתו המכסים. יש הרבה דברים שהפוליטיקאים לא עושים, גם לא ליברמן, גם לא האחרים".
אבל הוא מודע לכך שהצלחה כלכלית היא לא הדבר היחיד שחשוב בחיים. אחד הסיפורים המעניינים בספרו עוסק במפעל הביו־דיזל של חברת ענק איטלקית שמגלגלת 2 מיליארד אירו בשנה. המפעל היה אמור להיות הישג שיא של החברה, אך המשבר הכלכלי של 2008 הפך אותו לפיל לבן – מתקן מפואר שעמד שומם, מתוחזק בקפידה ומופעל שעה ביום רק כדי למנוע מהמכשירים להחליד. בעליו סירב למכור אותו, והעדיף שיעמוד כאנדרטה לימי הזוהר במקום להודות בכישלון. דרך הסיפור הזה מדגים אפרת את הצד האנושי והרגשי בעסקים, מעבר לשיקולים הכלכליים הטהורים. בהמשך ספרו הוא מתאר את הרכבת האווירית שבנה בעת מלחמה, ואומר שחווה לראשונה סיפוק שאינו קשור לרווח כספי. "כסף לא עניין אותי אף פעם", הוא טוען. "הצלחה מבחינתי היא שאתה חי, משגשג ומאושר. לא הייתי מתחלף עם אנשים שעושים מיליארדים אבל קוברים את עצמם בעבודה, ולא רואים משפחה ולא חיים. הכיף הוא להגביר את המינון של משפחה וחברים ופנאי על חשבון העיסוק שלך. זאת הצלחה בחיים".
אתה חושב לפעמים לחזור לארץ?
"תמיד יש מחשבות, במיוחד עכשיו, כשיש לי ילד ואני רואה שכל המשפחה בארץ מתגעגעת אליו. המצב במדינת ישראל היום לא מאפשר לנו את רמת החיים שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו בהולנד, מבחינת שלווה, שקט, יכולות וכו'. לא רק מבחינה כלכלית אלא בכל דבר. אבל אני יכול להגיד משהו שלא חשבתי שאגיד אותו אי פעם – אין לי ספק שנחזור לארץ מתישהו. אחרי 7 באוקטובר דברים השתנו. הייתי מנותק רגשית מישראל לפני כן, ואחרי 7 באוקטובר חזר לי הרצון להיות כאן. לא כדי לשנות, לא כדי להשתלב בפוליטיקה, אלא באמת כדי לחיות כאן. אני מרגיש שייכות. אם משרד האוצר ההולנדי יעשה משהו, אני לא אדע על זה וזה לא יעניין אותי. אני אפילו לא יודע מי שר האוצר בהולנד. אבל כשאני בארץ אני מרגיש שהמקום שייך לי, אכפת לי ממנו. לכן אני מאמין שנחזור".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
