"חסרים לנו עשרת אלפים חיילים", כך קבעו הרמטכ"ל הרצי הלוי וראש אכ"א דדו בר־כליפא בהופעותיהם לאחרונה בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת. הנתון הזה עורר שתי תנועות מקבילות בצה"ל: הראשונה היא תכנון מתווי גיוס מקיפים שנועדו להביא אלפי חרדים לבקו"ם בתוך כמה שנים, והשנייה שואפת לפתרונות זעירים שיספקו כוח אדם חדש לצה"ל במהירות, בהיקף קטן אך מעורר תקווה, גם אם לא בדיוק למסלול השירות המקובל. פיני לוי, תת־אלוף במיל', בחר בדרך השנייה. "מחר אני נוסע לישיבת יצהר בשומרון", הוא אומר לי. "אבדוק אם הם מעוניינים להצטרף לפרויקט 'ישיבה בגזרה' שלנו".
"שלנו" פירושו יחידת "עוגן" באכ"א, שלוי הוא המייסד והמפקד שלה: שלושים קציני מילואים מהמערך הלוחם שעוסקים בחיבורים בין הצבא לחברה. מתוכנית מורשת הקרב "בעקבות לוחמים" המיועדת לכיתות י"ב, דרך כנסי המשתחררים שמכינים אותם לאזרחות ועד הכשרת כיתות כוננות ברחבי הארץ, יחידת עוגן פועלת במגוון מישורים שמחברים את צה"ל לאזרחים ואת האזרחים לצה"ל, ברוח "עם בונה צבא בונה עם". תחת אותה קורת גג, ולצד מגוון מיזמי אכ"א לגיוס חרדים, פיני לוי מנסה להפוך למציאות את "ישיבה בגזרה".
הרעיון פשוט, וכבר עלה פה ושם מאז שפרצה המלחמה: הקמת ישיבות במוצבים בגזרות גבול הזקוקות לתגבורת, כמו בקעת הירדן ורמת הגולן. "אנחנו מנסים לתת פתרון שונה לסוגיה של גיוס תלמידי הישיבות, וגם נצליח", מבטיח לוי. המטרה שלו היא שצעירים חרדים יגויסו, יעברו הכשרת רובאי 05, יגנו על מוצבים, יערכו סיורים רגליים ורכובים ויאבטחו את הגבול – כל זאת במקביל לקיום סדר יום ישיבתי. "אנחנו נשפץ ונשדרג את המוצב, והוא יהיה ממש ישיבה בתוך הגזרה. המגויסים ילמדו תורה וישמרו על אורח החיים החרדי שלהם", הוא אומר. בסוף השירות יוכלו חיילי ישיבות המוצב הללו להתכונן לאזרחות במסגרת "שנת מעוף" – תוכנית של מנהלת החרדים הצבאית, המאפשרת לחיילים ללמוד במשך שמונה חודשים כדי לעבור מבחני בגרות, ללמוד במכינה ללימודי הנדסאות או לעבור קורסים מקצועיים אחרים. "אנחנו עדיין בונים את התוכנית שלנו", אומר לוי. "כבר היינו במוצב שיכול להתאים, אבל אנחנו עוד לא יודעים מי יגיע".
מה השאיפה?
"להקים מוצבים פלוגתיים, וסביבם מערכת גדודית שתעזור בלוגיסטיקה. נתחיל בפלוגה אחת, ואז נמשיך לעוד. בחזון שלי נקים שלושה מוצבים ומפקדת שליטה של גדוד חרדי. זה יענה על כל הדרישות – שירות נפרד, שמירה על אורח החיים, ניתוק מהעולם שהם לא רוצים להתחבר אליו, לימוד תורה, תרומה למדינה וגם לימודי מקצוע. גמרת את השירות הצבאי? אתה יכול לחזור לישיבה, או להמשיך לאן שתרצה".
אם המיזם יצליח, אומר לוי, המוצבים הללו יהיו כמו היאחזויות הנח"ל של פעם. "נראה מה יהיו התוצאות. אפשר לעשות דברים בהמון רעש, ואפשר לעבוד בשקט. מי שמנהל את המערכת חושב שצריך לעשות גם דברים אחרים, אבל כל רעיון הוא טוב, ואפשר לקדם גם וגם כדי למלא את השורות".
השקיעו הרבה בחטיבת החשמונאים. הרעיון שלך לא מתחרה בהקמת החטיבה? חיילים חרדים הם משאב מוגבל.
"הכול מנוהל בתוך אכ"א, ושם יקבעו את סדר העדיפויות. התוכניות מתואמות, זה לא שכל אחד זורק רעיון לאוויר ויוצא לדרך. אנחנו רצים על המשימה הזאת של ישיבה בבקעה. קודם כול בוא נראה שהישיבות החרדיות יגיעו, ואז נחליט לאן החיילים ילכו".
רק תכלס
לוי מגדיר את הפעילות המגוונת בתחום גיוס החרדים "שעת רצון": "הצבא רוצה מאוד שזה יקרה וכולם רתומים. אנחנו צריכים לעבוד קשה, כי חשוב לנו שלא יגיעו אנשים לא מתאימים, או שבסוף השירות יגידו 'הם כבר לא חרדים'. אנחנו רוצים שזה יהיה פיילוט מצליח, כדי שנוכל לשכפל אותו".
"בחזון שלי נקים שלושה מוצבים ומפקדת שליטה של גדוד חרדי. זה יענה על כל הדרישות – שירות נפרד, שמירה על אורח החיים שלהם, לימוד תורה, תרומה למדינה וגם לימודי מקצוע. גמרת את השירות הצבאי? אתה יכול לחזור לישיבה, או להמשיך לאן שתרצה"
הוא לא מוכן לגלות מתי בדיוק יתחיל הפרויקט ("סימנתי לעצמי תאריך ביומן"), אבל אפשר לומר שהכוונה היא לייסד את המוצב הראשון כבר באפריל 2025. כאמור, אין עדיין מועמדים לשירות במקום: "אני קודם יורה את החיצים, ורק אחר כך מסמן את המטרה מסביב. ככה דברים קורים". אין ציפיות גרנדיוזיות ולכן גם אין אכזבות, אבל השיטה של לוי עבדה די טוב בשנה האחרונה, ויש לה לא מעט קבלות.
הוא רואה ירוק כבר חמישים שנה, מאז שהתגייס לחטיבת הצנחנים. במהלך הקריירה הצבאית המוצלחת והממושכת שלו הוא היה סגן מפקד גדוד 101, מפקד בא"ח הצנחנים בסנור, מפקד גדוד 450 של בית הספר למ"כים, סגן מפקד חטיבת חברון ("לפני יישום הסכם חברון ובמהלכו") ומפקד חטיבת מנשה, החטיבה האחראית על ג'נין, טולכרם וצפון השומרון. "היו סיורים משותפים עם הרשות הפלסטינית והמון מבצעים, מעצרים בכל לילה". אחרי שנתיים שם הוא מונה לסגן מפקד אוגדת עזה – תחת פיקודו של יאיר נוה, סגן הרמטכ"ל לעתיד – ועבר בגזרה תקופה מאתגרת וקשה שכללה פיגועים רבים. אחר כך למד לתואר שני ואז עבר לפיקוד העורף, לתפקיד מפקד מחוז. כשהשתחרר מהצבא ב־2006 הוא עבר למגזר הפרטי וניהל חברות אבטחה.
הוא בן 68, גרוש, אב לשלוש בנות וסב לשישה נכדים. "אני סבא מעולה. הנכדים שלי אומרים שאני לא נראה להם כמו סבא כי אני עושה איתם הרבה דברים שסבא לא עושה. אין לי שום בעיה לטפס ולקפוץ איתם. אני צעיר בנשמתי". כיום הוא גר בתל־אביב, אך מחובר היטב לשורשיו בבני־דרום. אביו עדיין מתגורר שם, אמו נפטרה לפני חצי שנה. "בבני־דרום ינקתי את כל מה שיש לי. שם רכשתי את רוח ההתנדבות, הנתינה והעשייה. זה מקום שאני אוהב, וכשאני בא לשם אני מתחבר לילדות שלי. אני אוהב לטייל בשדות, ללכת בפרדסים ולראות את הירוק".
תוכנית מוצבי הישיבות אינה המיזם הראשון שהוא מקדם מאז החלה המלחמה, בין השאר כי מיזמי השגרה שלו הוקפאו כליל. אחד מהם, "בעקבות לוחמים" – "פרויקט רחב מאוד ששותפות בו המון יחידות בצה"ל" – נדרש כעת לעבור שינוי מקיף: "כשעסקנו במלחמת יום כיפור, היא נשמעה לנוער כמו משהו מההיסטוריה הרחוקה. היום כבר לא נדבר רק עליה, אלא על כל מה שקורה עכשיו בחרבות ברזל". כנסי המשתחררים של הצבא הוקפאו גם הם מאז 7 באוקטובר. "בדיוק השבוע התחלנו לתכנן את הכנס הראשון, שיהיה בחודש מרץ בסינמה סיטי בגלילות", אומר לוי. הכנס יכלול לא רק הרצאות על השתלבות באזרחות, יריד מקומות עבודה ועוד מהתכנים הרגילים של אירועים כאלה, אלא גם נאומים של שר הביטחון, הרמטכ"ל החדש וראש אכ"א: "הם מאוד רוצים לבוא, זו ההזדמנות שלהם לעמוד מול החיילים ולהודות להם על שירותם הצבאי".
כששני המיזמים האלה הושהו, זינק לוי למיזמים אחרים, דחופים יותר. בתחילת המלחמה הקים מוקד צבאי לאיסוף מידע על החטופים האזרחים, שפעל במשך שבועיים עד שהאחריות על הנושא עברה למנהלת החטופים והנעדרים שהקימה הממשלה, תחת ניהולו של תא"ל במיל' גל הירש. ללוי יש קשר אישי לאחת החטופות – דורון שטיינברכר, ששוחררה לפני שלושה שבועות. הוא נקשר עם משפחתה בשנת 2000, כשהיה סגן מפקד אוגדת עזה. "חיפשתי חדר כושר בגוש קטיף, ואמרו לי שיש רק בכפר־עזה. הגעתי אל רוני שטיינברכר, שמנהל שם את חדר הכושר, ומאז אנחנו חברים כבר 25 שנה. ב־7 באוקטובר, לפני שכולם הבינו מה קורה, התקשרתי אליו ואל סימונה. רוני סיפר לי את מה שהוא חווה בזמן אמת: מחבלים בחצר ועל הגג, מנסים לפתוח את דלת הבית שלו, יש ירי בכל מקום, הבת שלו דורון לא עונה לו לטלפון. בהמשך התברר שהיא נחטפה". 471 יום שהתה דורון בשבי, עד ששוחררה בפעימה הראשונה של עסקת החטופים הנוכחית.
בהמשך המלחמה עברה יחידת עוגן לזירה הצפונית. במשך חודש וחצי לקח לוי תחת חסותו את יישובי המועצה האזורית מרום הגליל, ויחד עם מג"ב, המשטרה והרשות המקומית עסק בהכשרת כיתות הכוננות של היישובים. "בנינו אותן מאפס – מטווחים, אימוני לחימה, תרגילי יום ולילה. כשסיימנו שם ביקשו מאיתנו לעשות את אותו הדבר גם בקריית־שמונה". אז, במהלך מפגש שערכו במושב טפחות, מעט רחוק יותר מהחזית, נתקל לוי בתלמידי ישיבת ההסדר המקומית, וקלט שיש פה פוטנציאל בלתי מנוצל. הוא החליט לייסד הכשרה של תלמידי ישיבות הסדר כחברי כיתות כוננות, ויזם לשם כך קורס שנמשך שלושה שבועות. 106 תלמידים מישיבות מעלות, קריית־שמונה, חיספין, קרני־שומרון, כוכב־יעקב, עתניאל ואחרות קיבלו הכשרה של רובאי 03, ובחלק מהישיבות אף ניתנו להם רובים. השם שנבחר למיזם הוא "הלכה למעשה": "המשמעות היא שאנחנו לא מדברים – אלא עושים. עוסקים בתכלס", הוא מסביר.
צוויי־דריי־הקשב!
ההצלחה עוררה בו רעב, והובילה אותו לסוגיה של גיוס חרדים. בניגוד למיזמים שחותרים לגייס אותם ומחפשים היכן ישתלבו, לוי חשב בכיוון הפוך לחלוטין: הוא זיהה צורך ביטחוני, ומכיוון שחרדים נמצאים בעמדה הטובה ביותר לטפל בצורך הזה, הוא פנה אליהם. "הבנו שפלוגות לוחמים מאבטחות את היישובים החרדיים ביהודה ושומרון, כי אין שם כיתות כוננות ואין כלי נשק לתושבים", הוא אומר.
אנשי יחידת עוגן נפגשו עם ראשי רשויות מקומיות חרדיות, בתקווה לשכנע אותם להכשיר חלק מהתושבים ללחימה, וכך לשפר את האבטחה במקום. בתחילה, מספר לוי, בני שיחם התקשו לשתף פעולה. "הסבירו לי שמי שיתגייס וילבש מדים ביישוב, המשפחה שלו אבודה: הילדים שלו לא יתקבלו לבתי ספר, לא 'ישמעו' שידוכים ולא יעלו לתורה". ובכל זאת, השיחות הניבו פרי: ביישובים עמנואל, מודיעין־עילית, ביתר־עילית, מעלה־עמוס, מיצד ותל־ציון התגבשו אט־אט קבוצות תושבים שביקשו להתגייס ולאחוז בנשק.
"זאת תקלה, אין הגדרה אחרת למה שקרה ב־7 באוקטובר. ואלה חברים שלי, כולם בכומתות אדומות, כל השרשרת – הרמטכ"ל, סגן הרמטכ"ל, מפקד פיקוד הדרום, ראש אמ"ן. כולם היו בניי. ופישלו"
המטרה של המיזם נכתבה בלשון צבאית קלאסית: "בניית גרעיני הגנה פרוסים ברחבי הארץ, מבוססים על חיילים מוכשרים ביישובים חרדיים ובישיבות הסדר, המשתלבים בכיתות הכוננות, שישמשו כוח מגן שיאפשר מענה מבצעי ראשוני ורצוף בעת שגרה וחירום". וכך 94 גברים חרדים, כולם מעל גיל הפטור, התקבצו במרץ שעבר בבסיס תבץ בבקעת הירדן ועברו הכשרה לתפקיד לוחמים בכיתות כוננות.
זה לא הלך חלק. "בשבוע הראשון של ההכשרה שאלנו אותם אם יהיו מוכנים לעמוד בטקס הסיום במדים, מול המשפחות שלהם, ולשיר את ההמנון", מספר לוי. "אלה היו שאלות בסיסיות, של תהליך בוסרי שמתחיל ואתה לא יודע לאן הוא הולך. באותו שלב בכלל לא החלטנו אם יהיה טקס סיום. התחילו שם ויכוחים בינם לבין עצמם". בסופו של דבר, הלוחמים המוכשרים עמדו בגבעת התחמושת לבושים מדים, ושרו את ההמנון בעוד משפחותיהם צופות בהתרגשות רבה. "אחר כך הם ביקשו מאיתנו לצלם אותם, כדי שיוכלו לפרסם את זה. 'אנחנו השגרירים של האירוע', הם אמרו לנו. במחזור השני, בהשתתפות 101 לוחמים, כבר היה הרבה יותר קל. לא הייתה שום שאלה אם שרים את ההמנון, אם עושים טקס ואם מזמינים את המשפחות, היה ברור שזה קורה. כך גם בסבב השלישי, עם 84 לוחמים. כולם מחאו להם כפיים ואף אחד לא התחבא".
לפני כשלושה שבועות נחתם סבב הכשרה נוסף של "הלכה למעשה", אבל הפעם המגויסים לא היו חרדים, אלא 71 גברים דרוזים תושבי רמת הגולן, שעברו גיל הפטור. כ־20 אלף דרוזים חיים במג'דל־שמס, מסעדה, עין־קיניא ובוקעתא, ובדרך כלל אינם מתגייסים. במשך שנים הם מתמודדים עם קונפליקט לאומי משום שלרבים מהם יש משפחות בסוריה, אבל בעקבות מלחמת האזרחים בסוריה ומבצע "שכנות טובה" של ישראל, שיצר קשרים עם תושבי הכפרים מעברו האחר של הגבול, יותר מ־20 אחוזים מהדרוזים בגולן ביקשו וקיבלו תעודת זהות כחולה.
"גם כאן עלו שאלות לגבי טקס הסיום", מספר לוי. "קיימנו את האירוע במחנה נפח, הבסיס של אוגדה 210, שהיא ה'לקוח' של כיתות הכוננות הללו. הזמנו את המשפחות, אבל לא כולן באו ולא כל החיילים שרו את ההמנון". מבין ראשי הרשויות הדרוזיות, רק ראש מועצת מג'דל־שמס נכח בטקס, ואילו האחרים בחרו לא להגיע. "אלוף פיקוד הצפון, מפקד האוגדה ואני עמדנו על הבמה ודיברנו, ואחר כך שמענו מהחיילים הדרוזים את מה שאמרו לנו החיילים החרדים: 'אנחנו השגרירים שלכם, בפעם הבאה זה כבר יהיה יותר טוב'. מחר אני נוסע לצפון כדי להתחיל לתכנן את המחזור הבא של התוכנית, ולפתח אותה גם באוכלוסיות נוספות, כמו ערבים־נוצרים מהגליל. נעשה את זה לאט, לפי הצורך המבצעי ובלי הרבה כותרות".
לוי מדבר על ההכשרות הללו בהתלהבות, מציג לי מדי פעם תמונות וסרטונים בטלפון שלו: החיילים החרדים, עם זקנים ופאות, בטקס ההשבעה היחידתי. הקמת אוהלים משולשים בשטח. מטווחים. "צוויי־דריי־הקשב!", מכריז החניך התורן ביידיש. לוי מציין שהחלק הזה בסרטון הגיע עד לרמטכ"ל הרצי הלוי ולמפקד זרוע היבשה דאז תמיר ידעי. החיילים מבוגרים ממפקדיהם, אבל "הם מלאי מוטיבציה, רוצים לעשות עוד, כולל הכשרה ארוכה יותר. המטרה היא שהם יחזיקו את הציוד אצלם, יהיו מוכנים, חמושים, מצוידים ומאומנים, ויגנו על הבית שלהם. אתה יכול להחזיק את האנשים האלה במילואים במקום כוח אחר. אגב, לא מעט ממסיימי ההכשרה ביקשו להתנדב למילואים גם במקומות אחרים, ולא רק בכיתות הכוננות. חלקם הפכו לנהגים, מפעילי צמ"ה או חלק מגדוד ההגנה המרחבי. בהכשרה של הדרוזים מרמת הגולן יש רופא שיניים, והוא ביקש שיגייסו אותו לשירות מילואים במקצוע הזה. יש דרוזים שרצו להשתלב בתוכנית אבל לא הוזמנו, כי השב"כ לא אישר את הסיווג הביטחוני שלהם, אבל יש לנו גם ארבעים איש שמחכים בתור להכשרה הבאה".
בתוכנית מעורבים גורמים רבים מלבד יחידת עוגן: מפקדת זרוע היבשה, פיקוד ההכשרות והאימונים, מערך הגנת הגבולות, מחלקת האימונים, החטיבות המרחביות שהאימונים מתקיימים בשטחי האש שלהן, אגף כוח אדם, יחידת מיטב, מנהלת החרדים שמטפלת בגיוס החרדים ומנהל האוכלוסיות שמטפל בגיוס בני מיעוטים, וכן האגף הביטחוני־חברתי במשרד הביטחון. פיקוד הצפון מארח את הכשרת הדרוזים בבסיס אליקים, ופיקוד המרכז מארח את הכשרת החרדים בבסיס תבץ. גם שב"כ והמשטרה מעורבים בענייני סיווג ביטחוני.
"זה תהליך די מורכב", מסביר לוי. "לקראת המחזור הבא צריך לתאם עם אוגדה 210 בשביל הדרוזים ועם אוגדה 91 לערבים־נוצרים מהגליל. צריך למיין את האנשים ולהעביר אותם סיווג ביטחוני. אנחנו רוצים לקיים עוד הכשרות של חרדים ושל דרוזים ולהגדיל את מספר המשתתפים". יש לו תרשים, "גרף החלומות", שמשרטט את תוכניות יחידת עוגן לשנה הקרובה. "בתאריך הזה אנחנו רוצים לפתוח הכשרה לדרוזים, פה כנס משתחררים, שם הכשרה לחרדים ואז הקמת ישיבה בבקעה", הוא מצביע על לוח השנה. "אנחנו צריכים לדוג את האנשים המתאימים, כי גם אם מישהו רוצה לבוא, זה לא אומר שאפשר מצידנו להכניס אותו. יכול להיות שיש לו בעיה של סיווג ביטחוני, רישום פלילי או פרופיל נמוך. יכול להיות שאחרי כל המיון הוא יאמר: שמע, לא הבנתי שזה בדיוק ככה, יש לי משפחה וילדים".
"בשבוע הראשון של ההכשרה הראשונה, שאלנו אותם אם יהיו מוכנים לעמוד בטקס הסיום במדים, מול המשפחות שלהם, ולשיר את ההמנון. במחזור השני לא הייתה שום שאלה"
הוא מספר שבמחזור הראשון של "הלכה למעשה", 12 מהחיילים החרדים הודיעו על פרישה, לאחר שנאמר להם שהטלפונים שלהם יילקחו מהם למשך היום, ויהיו בהישג ידם רק בהפסקות. "המ"פ התקשר אליי וסיפר שהם רוצים לעזוב. אמרתי לו שיחכו לשיחה שלי ואז יחליטו. הגעתי והסברתי להם שזו הכשרה עמוסה. אי אפשר להתעסק בדברים אחרים בזמן מסעות, מטווחים ואימונים, וזה גם מסיט את הקשב. אם יש מצב חירום, אפשר ללכת למפקד ולבקש את הטלפון. אחרי השיחה כולם נשארו. בסוף ההכשרה ניגש אליי בחור, יבואן של בשר ודגים, ואמר שהוא רצה לעזוב בהתחלה כי כל העסק שלו בטלפון, אבל בדיעבד הוא מבין שלא היה יכול להצליח אחרת. בחור אחד שהגיע למיונים אמר שבגלל פסיקת בית משפט הוא חייב להיות יומיים בשבוע בבית עם הילדים. אמרתי לו שהוא לא יכול לפספס תכנים בהכשרה של שלושה שבועות.
"מדובר באנשים שהתנדבו, יש להם מוטיבציה מטורפת, ולכן כל מי שהגיע ועבר את היומיים הראשונים – נשאר עד הסוף. אתה יכול לסיים איתם מסע של שישה קילומטרים ולהגיד להם שמתחילים אותו עכשיו מההתחלה, וכולם ימשיכו. הם מצליחים להגיע לתוצאות טובות כי הם בשלב אחר של החיים, וכי הם מבינים שזה צו השעה: להתאמן כדי להגן על הבית".
תא"ל מתחת לאלונקה
לוי מודה כי מספר המתנדבים לתוכנית נמצא בדעיכה. "לדעתי מיצינו את הפוטנציאל ביישובים החרדיים ביו"ש", הוא מסביר. "צריך להתחיל לחשוב על כיוונים אחרים, כמו גיוס חרדים מבית־שמש או מגבעת־זאב. הם לא יוכשרו לכיתות הכוננות ביישוב שלהם, אלא למילואים בגדוד ההגנה המרחבית של החטיבה הסמוכה. זה החץ שירינו. כבר היום אני אגיע לדיון הראשון על הנושא בפיקוד המרכז. בבית־שמש יש פוטנציאל לזה, לפי הנתונים, ואני יכול לפתוח מחלקה ואפילו יותר ממחלקה, גם אם נתמודד בהתחלה עם אותן שאלות על שירת התקווה, לבישת מדים ונוכחות של משפחות בטקס הסיום".
בשיחה עם ראש אכ"א, מספר לוי, חייל דרוזי תיאר את התחושה המיוחדת כשהם יורדים מהאוטובוס, חבורה שלמה של חיילים במדים, בכפר ברמת הגולן. "הוא אמר לאלוף: 'זה לא קרה אף פעם'. את אותו המשפט בדיוק אמר לו חייל חרדי מביתר־עילית. 'בעבר לא היינו עולים לתורה אחרי דבר כזה. היו זורקים אותנו מהיישוב'. ראש העיר שם, מאיר רובינשטיין, אמר לי שהוא התחיל לחלק תווי שי לאנשי המילואים ביישוב, כהוקרה על שירותם".
המגויסים הדרוזים, הוא מספר, רצו לדעת אם הם מגיעים לתוצאות טובות יותר לעומת החרדים. "לא עניתי, כי אני חושב שהמגויסים משני המגזרים טובים, ויש להם מכנה משותף של מוטיבציה גבוהה".
התמונות מטקס הסיום של הדרוזים טושטשו, לפי בקשתם. "ערוץ טלוויזיה רצה לעשות עליהם כתבה, אבל רק ארבעה הסכימו להתראיין בפנים גלויות. כשרצינו לקיים אימון באחד היישובים שלהם, נענינו בסירוב ובסוף התאמנו ביישוב אחר. לדעתי בעוד מחזור או שניים זה ישתנה. הם חלוצים, רוצים להוביל את המחנה, והם יביאו את הבאים אחריהם. הסיבה היא החשש מ־7 באוקטובר: הם מבינים שזה יכול לקרות גם אצלם. 'אני רוצה להגן על המשפחה, להגן על הגולן', הם אמרו לי".
יש תכנון לגיוס בדואים מהנגב?
"לא אצלי, אבל יש מי שמתעסק בזה. אומרים שבכל פעם שאני הולך במסדרון נדבקות אליי משימות", הוא צוחק. "אני מביא את הידע שלי בתור מי שהיה מג"ד הכשרות, ומרגיש סגירת מעגל כשהכשרה של חרדים מתקיימת בשטחים שפעלתי בהם אז, בחמאם אל־מליח. את הדוגמה האישית אני נותן בהליכה איתם במסעות".
תת־אלוף יוצא למסע אלונקות?
"הם מתים על זה. לקראת אחד המסעות האחרונים יצאתי לסיור הכנה עם המ"פ כדי לאשר לו את המסלול. הג'יפ בקושי סחב באחת העליות, אבל מכיוון שהנוף מההר מדהים ורואים משם את כל הבקעה ואת ירדן, סיכמנו שנעלה לשם במסע, וכך עשינו. הייתה עלייה קשה, אבל הצלחנו. הצטלמנו למעלה והמשכנו את המסע עם אלונקות, כשגם המפקדים נותנים כתף. בסוף ניגש אליי חייל ואמר שהוא כמעט פרש, אבל ברגע שהוא ראה אותי שם עם כל הציוד עליי, הוא הבין שאין מצב לוותר".
כשאני מבקש ממנו לדבר על 7 באוקטובר, לוי שוקל ובורר את מילותיו. "זו תקלה, אין הגדרה אחרת לדבר הזה. אלה חברים שלי", הוא אומר על בכירי צה"ל שקשורים קשר הדוק למחדל. "כולם פה בכומתות אדומות, כל השרשרת – הרצי הלוי, סגן הרמטכ"ל אמיר ברעם, מפקד פיקוד הדרום ירון פינקלמן, ראש אמ"ן אהרון חליוה – כולם היו בניי. ופישלו".
איך מתקנים?
"אני חושב שזה כבר קורה. יש הפקת לקחים, הצבא מתחקר את עצמו ואין ספק שהוא ילמד כדי לוודא שלא נחזור לזה לפחות חמישים שנה. ייאמר לזכותו של הצבא שמ־7 באוקטובר, הרמטכ"ל ומפקדי הפיקודים קמו מהר מהרצפה והתאפסו על עצמם. הצבא נלחם בשבע חזיתות כבר 15 חודשים, וזה בזכות הנחישות של המפקדים. אני לא חושב שהם הגיבו ככה רק בגלל הכישלון ההוא, אלא כי זו הרוח. יש שיאמרו ש־7 באוקטובר נגרם מחטא היוהרה".
"הסברתי להם שזו הכשרה עמוסה. אי אפשר להתעסק בטלפון בזמן מסעות, מטווחים ואימונים, וזה גם מסיט את הקשב. כל מי שהגיע ועבר את היומיים הראשונים נשאר עד הסוף, כי המוטיבציה מטורפת"
ומה פיני לוי אומר?
"הייתה פה תקלה חמורה. הופתעתי שלא הייתה כוננות עם שחר באותו הבוקר. אנחנו גדלנו על זה. זה כֶּשֶׁל. השתנו הפקודות? גם זה כשל. שעות הבוקר הן השעות הקשות, השומר עייף, לפעמים השמש מסנוורת. לכן הוחלט בצה"ל שיש כוננות עם שחר וכולם ערים. ב'הלכה למעשה', כשהחיילים ישנים בשטח, לקראת שחר כל המפקדים ערים. אני לא רוצה שיבוא מישהו ויפגע בהם. תמיד ביררתי: כמה אנשים ערים? מה הנוהל? אם מישהו צריך לשירותים באמצע הלילה, איך הוא הולך? כי יכולים להיבהל ולירות עליו כשהוא חוזר".
יש לו ביקורת גם על ההסתמכות על הטכנולוגיה בגבול, כמו המצלמות, החיישנים ועמדות "רואה־יורה". "הטכנולוגיה היא רק אמצעי מסייע. אם אתה סומך על הטכנולוגיה ונרדם, זה לא בסדר. כי פתאום יש גשם והמערכת לא עובדת, או שברק משבית את המצלמות והטכנאי יבוא רק בבוקר. מה עושים עד אז? מעירים את כל המוצב? משנים את הפקודות ועכשיו כולם בכוננות? מוציאים יותר סיורים? בגלל הטכנולוגיה הפחיתו את כוח האדם וצמצמו את אורך השירות והורידו סיורים, ואז הכול קרס ב־7 באוקטובר. הכול. הטכנולוגיה לא עבדה, החיילים היו בחופשה, הצבא נכנס להדממה, הבלונים לא פעלו. שאלו אותי כמה פעמים איפה היה א־לוהים באותו היום. יש לי תשובה: בפיקוד הצפון. תדמיין שמה שקרה ב־7 באוקטובר בדרום היה קורה גם בצפון, וביהודה ושומרון, והאיראנים, והתימנים, והסורים, ובלי לדבר על ערביי ישראל. תדמיין מה היה יכול לקרות פה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
